התחנה הכי קרה בעיר

עמנואל

טיסת הלילה לפאריס יצאה לדרך. שמונה עשר ישבנים של פנויים פנויות התמקמו בנחת במקומותיהם, מייחלים להכיר גם את עיר האורות, אך בעיקר בן או בת זוג. עד לרגע האחרון התלבטה יעל אם להצטרף. כבר מזמן קצה נפשה בחיפוש המתיש הזה אחר אהבה, גם לטוס פחדה. בדרך למלון הכירה את איילה, שותפתה לחדר. כשפרקו את המזוודות, שמחו השתיים לגלות שמגדל אייפל צופה אל חדרן. מבעד לווילון המקלחת סיפרה איילה על חלום מוזר שחלמה: ״מין בית משפט ישן כזה... ריק מקהל. ישבתי לבד על ספסל נאשמים ארוך, ושופט כמו בסרטים עם פאה לבנה מתולתלת, הרשיע אותי בגניבת מבטי אהבה שלא היו מיועדים לי.״

יעל פרצה בצחוק.

״כל הפסלים והתבליטים שאתם רואים כאן, מתארים את חיי הקדושים...״ הרצה מדריך הטיול הרזה והעצבני בפתחה של הכנסייה הגותית המפורסמת. ״הפעמון שם,״ הצביע על המגדל הדרומי, ״נקרא עמנואל. הוא שוקל בערך שלוש עשרה טון.״

״המון זמן לא ליטפו אותו,״ לחשה איילה לשותפתה.

״הוא גם אנמי...״ לחשה זו בחזרה.

חלונות הוויטראז’ הגבוהים סיננו פנימה אור מועט בלבד וחשיכה מלאה את החלל בין קירותיו העתיקים של המבנה. שורה של נרות האירה את תמונות הקדושים באור מפחיד של מערות. הלהבות ציירו ריקוד מבולבל על הקירות, ולרגע אפשר היה לראות בו את צילו המתחמק של הגיבן המיתולוגי.

״המקום נבנה על חורבותיו של מקדש רומי...״ הם שוב היו בחוץ.

מישהו עשה את טעות חייו ופנה בשאלה אל המדריך האנמי. בתשובה הציג זה לפניו פה מלא שיניים, במרכזו חוללה לשון לבנה, מגרשת מרצפת פיו מילים עצבניות שנדבקו אל צווארו של השואל וחלחלו אל מתחת לחולצתו, דוקרות את עורו ותולשות את שיערות התפזורת המעטות שפארו את חזהו. הן מצצו מתוכו את כל האותיות שמהן יכול היה אולי להרכיב לעצמו כתב הגנה — ובלעו אותן! רק אז, ולראשונה, אפשר היה להבחין על פניו הסגופים של המדריך בחיוך קטן. אז גם התפנה לספר להם על אהבתם האסורה של אבלאר ואלואיז.

אלואיז הצעירה התחנכה בבית דודה, הכומר מנוטרדאם. אבלאר, שהיה מבוגר ממנה בהרבה, הופקד על לימודי הדת והלטינית שלה. השניים התאהבו, נישאו בסתר, ואלואיז אף ילדה לו בן. כשנחשפה השערוריה, רתח הכומר מזעם והציבור כולו השתולל. האוהבים הופרדו והורחקו ודודה של אלואיז אף הפליג בנקמתו וסירס את אבלאר! מורה הדת המושפל פרש למנזר ותלמידתו המבוזה בעקבותיו. כל זה קרה אי־שם בשלהי המאה השתים עשרה, מרחק שקשה אפילו לדמיין. קשר של מכתבים כתובים לטינית הוסיף ללחוש את סיפור אהבתם בדרכים הלא סלולות שבין המנזרים.

איש מחברי הקבוצה כבר לא העז לשאול כלום, למרות שכולם רצו לדעת אם לא ביקש הדוד־הכומר את אלואיז לעצמו, ואם לא היתה זו אש תשוקתו שסירסה את אבלאר.

בבוקר התעוררה יעל מוקדם. הווילון היה משוך מעט ואור חוור נפל על פניה. היא מצאה את איילה ערה במיטתה ועיניה אדומות. ״מה דעתך על אבלאר ואלואיז?״ שאלה בקולה הרך. ״שיקפצו לי!״ נבחה איילה בזעף והפכה את פניה. מאז נפטר אביה, לא שלח איש את ידו ללטף אותה. עורה הצמיח גבשושיות קטנות, פצעים משורגים ששולחים את זרועותיהם לארבע רוחות השמיים כמו צעקות קטנות ומתפצלות. בלילה היתה שולחת ידה אל עורפה ואל מתחת לחולצתה ותולשת אותם. הגב שלה היה מתכסה בכתמי דם וחולצתה היתה נדבקת אל גופה. טיפות של צעקה הרוגה ומדממת היו מצטברות בשקט מתחת לציפורניה.

אחר צהריים שטוף שמש פגש את החבורה בחצי הדרך אל גבעת מונמרטר. כשהגיעו למעלה, סיפר להם המדריך על עריפת ראשו של הבישוף הראשון של פאריס. הכיכר היתה הומה. כמה ציידי פורטרטים התבייתו על הקבוצה ואף הצליחו לצוד אחד או שניים. אחרים, ובהם יעל ואיילה בחרו לשוטט להנאתם בסמטאות העתיקות.

איש עם מגבעת שחורה ואף אדום, רכב להנאתו על חד־אופן כשמולו הופיע נער צנום במעיל ארוך. השניים חלפו זה על פני זה כשלפתע סב הנער לאחור, חד־האופן הסתובב אף הוא, והשניים ניצבו זה מול זה:

״שלום, אתה אוהב אותי?״ שאל הנער במפתיע.

״אני כלל לא מכיר אותך,״ השיב האיש.

״ואי אפשר לאהוב מישהו שלא מכירים?!״ תלה בו הנער מבט משווע.

התיירים סביב חיכו להמשך אבל הבובות חזרו שוב ושוב על אותן שורות. מישהו שאל אם זה כל מה שיודעות הבובות להגיד. ״זה הרבה מאד!״ התרעם הרוכל.

המשך בספר המלא