נהיה טובים

פרק ראשון

מגע קל בקצות האצבעות. היא מתנערת כמו סוס המגרש זבובים. המגע חוזר על עצמו, לא חזק אך נוכח מאוד. ועוד לחיצה קלה ועדינה, לא מוותרת. היא נוהמת ומתהפכת. זנב חלום מוחשי עוד תופס אותה. המדקר־שאמאן האוסטרלי, שהיה מגיע פעם לבקר בְּמָקום, דוקר אותה ומוציא ממנה את השדים. המגע עובר לרגל השנייה. אמא, קול מתחנן מנסה לחדור למעבה האטום של שנתה. התעוררת, אמא. היא מתהפכת שוב, נאחזת בכוח בחלום. לשאמאן יש את הקול של לב. איך הגיע לב לַזמן לפני שילדה אותו. הוא אומר לה שהיא צריכה לקחת בחשבון שכשהיא מוותרת על השדים, היא מאבדת משהו בתוכה. עובדה שכפות הרגליים והידיים שלה תמיד קרות, הוא אומר. משהו מת בשוליים שלה. עוד מגע בקצות הבוהן, מסובב ועמוק, עצבני יותר.

טוב, אמא, אני משאיר לך כאן את הפלאפון. הוא צלצל המון פעמים ומרוב שהוא דפוק אני לא מצליח להשתיק אותו. הדלת נסגרת בחריקה. אוף, היא חושבת תוך שהיא פוקחת עין, מישהו צריך לשמן את הדלת. בכל זאת, יש השלכות לכך שאין גבר בבית. הפלאפון מונח על קצה המיטה, נוטה לנפול. קורי שינה עדיין אופפים אותה.

צלצול רוטט לה לתוך הכרית. הפלאפון נשמט מהמיטה ומשמיע קול עימות עם משהו זכוכיתי. חצי מנומנמת היא שולפת יד כדי להפריד בין הנִצים ומגלה שהוא נפל בדיוק לספל תה הלואיזה הענקי שלה. אוחח, היא מסננת ומתיישבת במיטה. ההכרה נכנסת עקב בצד אגודל. לב היה פה, מישהו מתקשר הרבה, הטלפון שוחה בתה. היא רצה מהר לחדר שלו ומגלה שהוא נרדם שוב. הראש תחוב בתוך השמיכה, צמוד לזווית הקיר, רגל אחת על הכרית, השנייה נשמטת. הקלילות שבה הוא עושה את המעברים האלה מעוררת בה אושר סמוי. היא מנסה לכסות אותו בשמיכה, יודעת שתכף יתנער. אחר כך עומדת ומביטה בו בעיניים מצועפות. הוא חסר גיל כשהוא ישן, קצת תינוק, קצת נער, קצת זקן.

השעה ארבע וחצי והיא מחליטה שלא תחזור לישון. עוד שלוש שעות מתחילים הלימודים, והיא רוצה לעזור ללב להתארגן. רק התחילה השנה, והוא כבר סיים את מכסת האיחורים בשביל בית ספר שלם. כל כך התעקש שתכניס אותו לשם, אחרי חצי שנה שלא למד. רצה לעשות בגרויות, החליט פתאום שהוא רוצה שיצא ממנו "משהו". על השולחן מונחות ערימות של דפים, מסמכים. כל אחת מהן מתחננת שתיתן בה את עיניה. שלוש וריאציות שונות של טו דו ליסט לאותו יום, כיבוי שריפות, דברים שהיא ממש חייבת לסגור. היא כותבת לעצמה פקודות, את זה את חייבת לעשות, זה באיחור של חודש, מותחת קווים מתחת. אף פעם היא לא יודעת מה עדיף לה: לכתוב ביד או להקליד במחשב. ביד כל המסמכים תמיד מתעופפים לה, ובמחשב היא אף פעם לא זוכרת באיזה שם שמרה את הקובץ. אוי, היא נוזפת בעצמה, איך שכחה, הפלאפון.

היא דגה אותו מתוך הכוס, מבתרת את חלקיו, מייבשת כל אחד מהם כמו הסנסנים שהיא מכינה לדוגמה לקראת סדנאות. מרתיחה מים לקפה, מגלגלת סיגריה ואגב עישון מרכיבה את המכשיר מחדש. בהתחלה הוא לא מראה סימני חיים, לאחר מכן נדלק באור חיוור ולא יציב. רק בחצי התחתון של המסך אפשר לראות משהו. מאוחרת, היא מצליחה לפענח מתוך הבהוב רק את החלק השני ההודעה, ואשמח שתחזרי אלי.

טוב, אולי זה אחד הצעירים שהיא מלינה מדי פעם בקרון בחצר. או אולי הספק של המקלות, זה שאובססיבי כל כך שהיא תבוא לקחת אותם בעצמה, כדי שתקבל הנחה. כשהיא באה, הוא בקושי מתפנה להביט בה או בסחורה, אבל בכל זאת מתעקש שרק היא תבוא. הוא תמיד שולח הודעות בשעות־לא שעות. כשפתחה את העסק, אמא שלה טענה שאין לה שום חוש לעסקים, אבל אולי בזכות העיניים הדברים יתקדמו. אבל האובססיבי הזה, בכלל לא נראה שהוא מביט בעיניים. וחוץ מזה, היא מוסיפה לעצמה, העסק שלה חי ובועט. דווקא בגלל שהיא יודעת שמי שזה לא יהיה צריך אותה מאוד, היא חוששת לחזור. מי יודע רוגזו של מי יקפוץ עליה כך באשמורת השלישית. פחד לא הגיוני על לב לופת אותה. היא ניגשת שוב לחדרו כמו לוודא שהוא שם. יש לה כל כך הרבה אחים בכל מיני מקומות, כל כך הרבה תרחישים רעים יכולים להיות לשיחה הזאת, ובכל זאת הידיעה הזאת שהיא פה ולב פה, בתיבה הקטנה שלהם, יש בה כדי להרגיע אותה. היא ניגשת לחלון הסלון, מצמידה את המכשיר הנוטה לגסוס למרכז הגוף ונושמת עמוק. ומה אם משהו קרה לאבא או לאמא. הצילו. היא מקרבת את המכשיר לעיניה במאמץ לזהות בתוך ההבהוב את המספר, מגלגלת עוד סיגריה ומציתה.

ניצוץ הסיגריה מאיר מעט את דמותה המשתקפת בשני החלונות הצדדיים. אור ראשון מותח קו מעורפל בשמים. ערפל מונח בוואדי בין ההרים המכוסים ביערות אורנים ומחורצים בשבילי שתי וערב לבנים. גם המדרון שמתחת למרפסת גדל פרא. רק אם מאמצים את העיניים רואים: הנה בית, והנה עוד אחד, אפילו די גדול.

שני חיוגים.

אליה, עונה לה קול קשה. התקשרתי כל כך הרבה פעמים.

מצטערת, היא עונה אוטומטית רגע לפני שהיא נותנת לעצמה את הזכות להבין מי זה. הפלאפון נפל לכוס תה ו... היא עוצרת את עצמה לפני שתרגיש כמו התלמידה או החיילת שהיתה, שתמיד חיפשה תירוצים למה היא מאחרת.

רגע, היא אומרת לעצמה. רגע אחד. מי זה, היא לוחשת לתוך הפומית, מנסה להרוויח זמן.

שתיקה מהצד השני.

שנים שלא דיברו מלבד שיחות בודדות, שלא היתה בהן שום נימה אישית, כמעט טכניות, והמילה הראשונה שהיא אומרת לו היא מצטערת. שנים של טיפולים קורסות לתוך עצמן. היא מתיישבת על משקוף החלון, כבדה כמו מראה ההרים שמולה. ממנו היא קיבלה את הסלידה מיערות אורנים של קק"ל. תמיד אמר שרואים על האורן שהוא לא מפה, כל מיני אמביציות של חלוצים ציונים ריבדו את כל הארץ בנטע זר.

אליה, הוא לוחש לה, צריך עזרה.

לעזור לך, היא מלעלעת את המילים שלו בשקט. לעזור לך. ואַחַר מוסיפה, כמו לעצמה, האם יכול להיות דבר כזה.

קול נשבר ברקע.

מה עם המפיק שלך, רצתה להקשות עליו. מה עם הדוגמנית השוודית ההיא, ששמעתי שהתחתנת איתה בחתונה שהיא לא חתונה לפני חצי שנה. מה עם ים המעריצים שמוכנים למכור לך אדמות, לעשות בשבילך כל שירות, אפילו להעביר את הילד שלך ממני אליך. מה העניין היא שואלת בסוף.

זה לא אני, אליה, זה יאיא. הוא בצרות.

היא נושמת עמוק. יאיא שהיא כל כך אוהבת, שתמיד מרחפים מעליו אווירה של זמניות, צל של סכנה.

אליה.

תמשיך.

קיבלתי עכשיו טלפון מסנדי, הוא משפריץ את המילים. היא התקשרה אלי מראס אבו גלום, מהטלפון שם. לקח איזה משהו, חזק כנראה. אולי אמניטה. בכל אופן, לפי מה שהיא מספרת הוא במצב לא טוב. היא אומרת שזה התחיל מזה שהוא לא אכל, טען שאין לו צורך באוכל. אחר כך באו סחרחורות והקאות. עכשיו הוא בפחדים, את יודעת איך זה.

היא נאנחת. כמה פעמים בחיים היתה קרובה לשם. במיוחד אחרי הפרידה ממנו, כשהיתה על הקרשים, טריפים לא טובים. מכירה את זה עד העצם. ברור, ברור, היא אומרת.

מדבר כל הזמן עלי ועלייך ועל צ'יף. על איזה שד שטרף את שלושתנו ושהוא חייב להציל אותנו מיד.

זיכרון השדים מהחלום צורב בה פתאום, היא נלפתת ושוקי ממשיך לדבר. סנדי אומרת שהיא דואגת אבל לא יכולה להישאר איתו. עוד יומיים היא עוזבת את החוף ונוסעת עם בעלה לקהיר, ובלעדיה עדיף שלא יישאר.

היא מצמצמת את עיניה, פסי האור מתרחבים בשמים. מתי כל זה קרה, היא שואלת.

הוא התחיל עם הבלגן לפני שבועיים. עכשיו היא התקשרה אלי.

היא נושכת את שפתה התחתונה. שבועיים. למה אומרים לה רק עכשיו. היה כדאי להגיע קודם, לפני שזה מגלגל את עצמו. ואז היא חושבת, היו כל מיני שיחות ממספרים לא מוכרים שלא התייחסה אליהן, אולי היא כן התקשרה.

מצחיק, הוא כמו קורא את מחשבותיה, שמכולם היא תפסה דווקא אותי.

אולי בסיני לא שמעו שעלית ליגה ונהיית בן אלים, היא רוצה להגיד, אבל עוצרת את עצמה. יש באמירה הזאת משהו קרוב מדי ביחס למרחק שיש ביניהם עכשיו. היא עוצמת עיניים ופוקחת בבת אחת. כתמים של אור מרצדים בהן.

דיברת עם צ'יף, היא שואלת.

אני אדבר איתו. דברי עם ג'ני. סנדי אומרת שהיא ניסתה להעמיס אותו עם כמה ישראלים שהיו שם, והוא קפץ וברח. אמר שהוא חייב אותנו, שאנחנו בסכנה. דיברתי עכשיו עם הנהג שלי. אני חושב שכדאי שניסע מחר, נקפוץ לשם, נביא אותו. נחזור. מה את אומרת.

היא מנסה לעכל את החדשות. מעניין שהוא התגייס לזה. מה שלא מקדם את המוזיקה שלו הוא לעולם אחרון בסדר העדיפויות. כשהיו צעירים, היה נגרר אחריה לכל מיני אנשים שצריכים. אחר כך עבר בעיקר לכתוב על זה. בהתחלה עוד ידע להתאבל על הפער בין ערך הנתינה שמרכזי כל כך בשירים שלו לבין מה שקורה בפועל, היה אומר, אני כל כך רוצה לעזור לו, אם היה לי זמן הייתי יושב כמה דקות עם ההוא שצריך. היא דווקא היתה מעודדת אותו, מנחמת שהוא צריך להאיר את האור שלו דרך המילים, זאת הנתינה שלו בעולם. אחרי שנפרדו, כשאותם משפטים נאמרו ביחס ללב, קיבלה אותם בפחות רכות. הייתי רוצה לקחת אותו, אבל. הייתי מת לשלם לך יותר, אבל.

הצורה שבה אמר הנהג שלי, מלוכנית כזאת, מעוררת בה התנגדות. כאילו היא חפץ שאפשר בקלות לשנע ממקום למקום. ומה אם לא מתאים לה עכשיו לנסוע לדרום סיני, מה אם יש לה עיסוקים אחרים. מחר יש לה את הסדנה בקליעת סלים, אולי תבקש שייסעו אחריה. היא מניחה שטענה כזאת תהיה מגוחכת לעומת סדר הגודל של מה שהוא צריך לבטל. הקטנות האלה, היא עונה לעצמה, אלה החיים שלך.

מה פתאום נהג, היא שומעת את עצמה אומרת, אני לא לא יודעת לנהוג.

הוא נאנח, מתעלם מהעוקץ, ואומר בקול שבור, אני לא מאמין שככה קרה לו.

היא שותקת, משהו בהתנגדות קודם קצת מתמוסס אליו. יודעת שבשביל להגיד את המשפט הזה התקשר אליה בארבע לפנות בוקר ולא חיכה לשעה נורמלית. שוב יוצא ממנו הילד הזה, שצורך אותה להרגיע אותו, כאילו חסר לו איזה תרמוסטט בסיסי.

טוב, הוא מנער את עצמו וחוזר לקול ענייני, אז דברי איתי כשתהיה לך תשובה.

היא מנתקת את השיחה. שקט גדול נמתח בבית. איך למדה לאהוב את השקט הזה. להזדקק לו. בשבוע שעבר היה חג והיו אצלה כל מיני צעירים, כמה מהקבועים וגם כאלה שלא הכירה בכלל, גדשו את הארוחות וגם ישנו בסלון והיו דיבורים טובים ומלא אור, אבל למחרת ביטלה את יום העבודה שתכננה עם העובד שלה. אמרה לו שהיא לא יכולה. עוד לא עשתה שקט בבית.

אז סיני מחר. היא מנסה למשש את הידיעה. באופן טבעי היא אוהבת הפצעות כאלה לשגרה שלה, שאף פעם לא הצטיינה בלהיות שגרה. אבל עכשיו שוקי הוא שהתקשר וההצעות שלו הן שתוקפות אותה בהפתעה ועד מהרה נהפכות לעובדה בשטח. דפיקות הלב שלה מתחילות להאיץ, והזיעה הזאת. תעצרי. את עוד לא נוסעת. את מחליטה. תנשמי. תירגעי. את בבית שלך. הכול טוב. משב צינה נושב אליה מהחלון ומרעיד אותה קלות. היא יוצאת החוצה, מוציאה תערובת לאבן. הוא ער כהרגלו, או ישן בעמידה, אף פעם היא לא מצליחה להחליט. מה אתה אומר, היא מחליטה למרות הספקות לשתף אותו. לנסוע עם שוקי לסיני. המילים מרגישות שאולות מתקופה אחרת, ישנה. אבן מאנפף. היא חוזרת פנימה. על דף חשבון החשמל היא כותבת שתי שורות. יאיא בצרות. הכתב שלה רועד. בגלל הבשורה, בגלל שוקי, בגלל ההפתעה. שוקי רוצה שניסע אליו מחר ונביא אותו לכאן. מרחיקה את הדף. מקרבת שוב ומוסיפה, אני עוד לא מצליחה להבין מאיפה זה נחת עלי, עבר מת מטפס מהקבר, נוקש לי באצבע עדינה על הגב, תני לי להיכנס. תן לחשוב, היא עונה לדף שכתבה בו, תן להשהות קצת, להבין מה זה מבקש ממני. הדפים שלה לא מבחינים, העבר ההוא חי כמו מה שכתבה אתמול, היא חושבת פתאום. כל רגע עוד מעט ימות ותמיד חי. היא מסתכלת על הדף הזרוק, מזכירה לעצמה לא להשאיר אותו כאן. איך לב שונא שהדפים שהיא כותבת ככה מפוזרים בבית, והוא ממילא בתקופה איתה.

היא מתיישבת על אדן החלון. מבטה משוטט על קירות הבית הישנים. חצי סלון מאבן, את החצי השני הוסיפה בעצמה. כמה חברים עזרו לה להרים גיבוב של עצים ואיסכוריות, שיהיה מקום לאורחים. על המדפים יש כמה ספרים, קטורת, פילי לבד שהיא תפרה לפני הלידה. במרפסת מונחים עציצים, מדושנים בבדלי סיגריות. צדף גדול שהצליחה להבריח במעבר הגבול מסיני נח על השולחן הקטן, משמש כמאפרה הראשית. פסלונים שלה מלפני שנים. תכשיטים ישנים משוקי שתלתה כקישוט. פסלון זהוב מהודו. סנסנים מפוזרים על הרצפה או מושרים בתוך דלי, עוד עם כפתורים, הכף של החיבור לתמר, שלא הספיקה להוריד. פלאיירים ובקבוקים זרוקים. היא חייבת לסדר את זה מתישהו. ליד האגרטל הריק, שבשבת עקומה וישנה מנייר אורז שהיא לא מצליחה לזרוק. כמו שהיא חופש בשבילה, ככה היא מצבה.

המשך הפרק בספר המלא