עמוק מבפנים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עמוק מבפנים
מכר
מאות
עותקים
עמוק מבפנים
מכר
מאות
עותקים

עמוק מבפנים

4.8 כוכבים (20 דירוגים)
ספר דיגיטלי
2837מקורי
ספר מודפס
6975.2מקורי מחיר מוטבע על הספר 94
תאריך לסיום המבצע 01/08/2025

עוד על הספר

רוני דונביץ'

רוני דונביץ' (נולד ב-1961) הוא סופר, יועץ אסטרטגי וקופירייטר ישראלי. מחבר סדרת המותחנים רבי המכר "נרדף", "לכודים" ו"עמוק מבפנים".

תקציר

סוכנת המוסד נתפסת במחסן נידח, אי שם באנטוליה שבטורקיה, בבואה להעלים את גופתו של גנראל איראני שנחקר באלימות וחוסל. תפיסתה מעירה שרשרת של התרחשויות המתפרשות על פני מדינות באירופה ובאסיה, ובמרכזן הריגתם, בזה אחר זה, של אנשי 'טבעת הניבלונגים': רשת רדומה של סוכנים וסוכנות בעלי כיסוי מושלם, החיים בבירות אירופה ובשעת הצורך יוצאים לפעולה בשרות המדינה, תמיד לבדם.
 
אלכס, בכיר המוסד שאיבד את אשתו בתאונה טראגית, יוצא למצוא את הבוגד שגורם למחיקתם השיטתית של הניבלונגים. בתוך כך הוא נאלץ להתמודד עם שרידים מעברו הקמים מקבריהם ועם רגשותיו כלפי בתו וכלפי הנשים שבחייו. העלילה מסתבכת כשמתברר שמאחורי האירועים מסתתרים מניעים שיסודם לא רק בימינו אנו, אלא בזמנים חשוכים יותר, ימי מלחמת העולם השנייה, ואישים שזהותם לגמרי לא צפויה...  
    
"עמוק מבפנים' הוא אחד מספרי הריגול הטובים שקראתי. בסגנון חסכני ופיוטי כאחד, תוך שמירה על קצב מסחרר אך גם על העמקה פסיכולוגית ועל ציור אמין מאוד של הדמויות, מגולל רוני דונביץ פרשה עתירת דמיון ועם זאת אפשרית. על פי מיטב המסורת של ספרים שכאלה, הוא מצליח לשרטט קו עדין וחמקמק בין טוב לרע ובין המוסרי לבלתי מוסרי, ומציב בכך את ספרו בשורה אחת עם ספריהם של טובי סופרי הריגול."  (אמנון ז'קונט)

פרק ראשון

רמת אנטוליה, טורקיה | 102:13

1    בכל פרק מצוין הזמן המקומי.

"תשכחי מאיסטנבול."
"הוא מאחר?"
"מת."
"איך?"
"לא עכשיו. תצטרכו לחזור."
היא מתנשמת. "אנחנו במרחק שעה מבּוֹלוּ."
"תצטרכו לחזור," מורה הגבר.
"מסוכן?"
"משהו דלף."
"מהנִיבֵּלוּנְגִים?" היא שואלת.
"כנראה גם אצלנו. קחי שניים, תחזרו למחסן, תעשו מה שצריך, תחליפו פרצופים ותעופו דרך אנקרה."
"והיתר?"
"שיעופו כמתוכנן דרך איסטנבול," אומר הגבר.
"איסטנבול דיבר?"
"נניח שכן."
"איך הוא מת?"
"לא עכשיו."
"איפה הבור?"
"בפסגה של הר בּוֹלוּ. מתחת לשלג," אומר הגבר.
"איפה בפסגה?"
"מבררים."
"לא נספיק לחפור חדש."
"אני יודע. מבררים."
"אין חומצה," אומרת האישה.
"בלי."
"והכוויות מהחשמל?"
"תיפטרו מהניילון, דליים, סמרטוטים, מגבות. תנגבו הכול. גם בחוץ."
"אם עלו על איסטנבול, עלו עלינו," היא אומרת.
"איפה אתם בדיוק?"
"מתקרבים לקירפֶז. מאה וחמישה קילומטר מזרחית לאיסטנבול."
הוא בוחן את המפה על הצג הענק. "בהצטלבות האוטוסטרדה עם כביש מספר מאה תסתובבו ותחזרו. בתא המטען צריך להיות גלון רזרבי של סולר."
"סולר?"
"תשרפי אותו."
"אתה רציני?"
"את הפנים."
"פאק..."
"מה קרה?"
"אין לנו נשק, כלום. אספו הכול. הבּוֹדֶל2 כבר בטח באנקרה..."
2    בודל: שליח חשאי שחוצץ בין איש המוסד לסוכן מקומי שהוא מפעיל.

הוא שותק.
היא אומרת, "תן לי רגע להתארגן..."
נשימותיה מהירות.
הוא אומר, "את הכי טובה. את תהיי בסדר."
היא מחלקת הוראות קצרות בטלפון השני. היא עושה את זה בשקט.
הוא זיהה את הכישרון הנדיר שלה כבר בקורס הלוחמים הבסיסי. פעמיים חשבו להעיף אותה — פעמיים הסביר למפקד המדרשה ששווה להילחם עליה; שיצירתיות מבצעית היא נכס ולא מכשלה; שנפל לידיהם יהלום גולמי.
בגיל שלושים וארבע היא ראש חוליה.
הטלפון שלה פתוח. הוא שומע סירנה מתקרבת. "מה זה?"
"עקף אותנו אמבולנס. שתיים ושש חוזרים איתי," היא אומרת.
"לא שש. אשתו בחודש תשיעי."
"אז שבע. שתיים ושבע."
"תני לשבע את הסולר. הוא טוב בזה."
אחר כך הוא מעביר לה את קואורדינטות הבור שחפר לפני יומיים איסטנבול בפסגתו המושלגת של הר בולו. לא הרחק פועל אתר סקי פופולרי.
הם מוכרחים להגיע בזמן לטיסות הבוקר היוצאות מאנקרה, מרחק מאה תשעים ושבעה קילומטר. האדמה הטורקית בוערת. שירות המודיעין הטורקי מחפש אחר גנרל פארזאן קָארַאבַּשי, דמות מפתח במשמרות המהפכה האיראניים. האיש נעלם מרחובות אנקרה לפני יומיים וטורקיה מעוניינת להוכיח למחמוד אחמדינג'אד שהיא לא רק ידידה של אמת אלא בעלת ברית.
חמיצות מטפסת לגרונו. הוא אומר למיקרופון, "אני צריך לוויין תרמי מעל בולו. רמת אנטוליה. טורקיה. מיידי."
"שעה וארבעים ושתיים דקות מעכשיו. מאשר?" מדווחת צעירה מכוורת המבצעים.
מתחשק לו לבעוט באחד הצגים.
"מאשר?" היא שואלת.
"מאוחר מדי. לא."
אין וידיאו. האפלה מגיעה עד לכאן.
קר שם בהר בולו: מינוס שלוש. ואין זמן.
עיניו מתרוצצות על פני הצגים הענקיים שעל הקיר. מבטו מתעכב על הדמיה תלת־ממדית של מחסן התבלינים; מבנה בטון חסר חלונות בן קומה אחת. מאה תשעים מטר מרובע. קירות מבודדים מקור וחום; מערכת אקלים אוטונומית ששומרת על טריותם של התבלינים יקרי הערך המאוחסנים בו.
הוא משנה את נקודת המבט בהדמיה למעוף ציפור. על רצפת המחסן, מאחורי שורת המדפים האחרונה, בתוך מלבן בשטח של סלון ממוצע, מצויר איקס צהוב. שם הגופה המגושמת קשורה עירומה לכיסא, מרוקנת מסודות.
הוא משיב את ההדמיה למבט החזית; פאלָאצ'י בהאראט כתוב בלבן על רקע אדום בשלט הדהוי שבחזית המחסן. מלגזה מיותמת חונה לצד הכניסה, מטילה צל ארוך.
הוא בוחן את צילום הלוויין משעות הצהריים. האזור מיוער בצפיפות. שיאי הרכס מושלגים. בקרבת מקום מתעקלת בֶּרֶך האוטוסטרדה ואחריה המנהרות העצומות. המחסן ממוקם על צלעו התלולה של ההר, הרחק מבתי העיירה. מוליך אליו שביל גישה יחיד.
צג נפרד מלא בצילום סטילס של ראש החוליה. לימדו אותה לתעב מצלמות. פניה קפואים.
היא החברה הכי טובה שלו. זאת שבחודשים האחרונים מצילה אותו פעם אחר פעם מן המערבולת שלתוכה נסחפים חייו.
הוא לא יכול לדבר אליה כמו שהיה רוצה. כולם שומעים כל מילה. הכול נכתב. אחר כך ישמש התמליל לתחקיר. לעזאזל.
אבל התחקיר עדיין רחוק מרחק שנות אור, ובינתיים אסור לחזור לזירת מבצע. אסור. פשוט אסור. וזה בדיוק מה שהוא מורה לה לעשות.
עוד ועוד בעלי תפקידים זורמים חרש אל חדר המלחמה התת־קרקעי, מתלחשים, מתעדכנים, סוברים. כיסא חורק. מישהו מתיישב ופוקק את ברכיו. כולם מפנים לעברו מבט נוזף.
מתחילת המשבר כורסתו של ראש הארגון עומדת ריקה. כולם רואים.
אמצע הלילה, בעומק חמש קומות מתחת לפני האדמה, כוורת המבצעים שמעבר למחיצת הזכוכית הכפולה רוחשת חיים.
כל מי שנוכח בחדר יודע שברמת אנטוליה מתקתק אסון.
מה אירע לאיסטנבול? איך מת רגע לפני שעמד לצאת למשימה?
כמה מהנוכחים קמים ומתגודדים ליד מכונת הקפה. קללה מסוננת חרש. מישהו הולם בה ביד פתוחה.
לחדר המלחמה נכנס ראש אגף ביטחון פנים. הוא לבוש בז'קט עור שחור, פניו מתוחים. הקרחת שלו גלוחה. בלחיו עדיין חרוץ קמט שמיכה. הוא מתיישב בכיסאו. עליו יוטל עוד הלילה איתור הדליפה.
מי שמגיע מביתו מגיע מחיקה החם של אשתו הנמה. אולי בטרם יצא ריחרח את ילדיו החולמים.
והוא? הוא כאן מאתמול בשש בבוקר. לאן ילך בקצה הלילה?
בשלושת החודשים האחרונים נדחף ופיקד בעצמו על שורה ארוכה של מבצעים ברחבי העולם. במסדרונות החלו מתלחשים. משהו עובר עליו. משהו רע.
הוא היה אמור להיות שם בבולו, לצדה. היא ביקשה לנסוע לבד. הוא הסכים.
אם לא ישאיר לה מקום, לאן היא תגדל?
הוא מנסה להדוף ממחשבותיו חרדה פתאומית לשלומה.
"ריח וניל כבר יזכיר לי תמיד את צרחות הכאב שלו," אמרה בטלפון המאובטח כששוחחו אחר הצהריים. הגנרל האיראני פארזאן קאראבשי זימר יותר משש־עשרה שעות. לעתים מרצונו החופשי, לעתים בעידודו של זרם חשמלי ששוגר לפניו, לפטמותיו, לאשכיו.
הוא מסר מידע יקר ערך על אודות שיתוף הפעולה הצבאי בין איראן לטורקיה ועל תמרונים צבאיים משותפים ששתי המדינות יערכו בקרוב; תמרונים שיכללו שיגור טילים לטווח בינוני.
שקט בחדר המצב. טלפונים אינם מצרצרים. הכול דומם, ורק מיזוג האוויר מאווש חרש. עכשיו, כשהזמן עומד ואין צג או דיווח שאל חיקם יוכל להימלט, הוא חושב על חייו. מה השיג, מה לא ישיג לעולם.
הוא מכיר את הפוליטיקה. אם ראש הארגון יצטרך להציל את עורו, הוא עצמו ישמש קורבן. אם יאבד את מקום עבודתו, יהיה עליו להתמודד עם מעטפת של בדידות אינסופית.
בקצה הלילה אורב לו הבית הריק. במקום שבו היתה משפחה נפערה תהום. אשתו נהרגה. בתו מתבודדת מפניו בטוסקנה. הוא לא מצליח לגרש מלבו את הצער.
לכן הוא מוכרח לחלץ משם הלילה את ראש החוליה, אחרת היא עלולה לשוב בארון אלומיניום, ובבית הקברות הפרטי בלבו לא נותרה חלקה פנויה.
תשעה־עשר איש אינם מעיזים לנשום.
האחריות כולה שלו. הם רק הקהל.
הם מביטים בו כמו בגלדיאטור.

רוני דונביץ'

רוני דונביץ' (נולד ב-1961) הוא סופר, יועץ אסטרטגי וקופירייטר ישראלי. מחבר סדרת המותחנים רבי המכר "נרדף", "לכודים" ו"עמוק מבפנים".

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
20 דירוגים
16 דירוגים
3 דירוגים
1 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
9/5/2024

ספר מדהים. העלילה ממשיכה להתפתח להפתיע כל הזמן

7/1/2024

קראתי בארבעה ימים. המון פרטים שמתחברים לסיפור מרתק.

23/9/2023

ספר מותח ומומלץ

9/7/2023

מעולה!!!

14/5/2023

מדהים לא יכולתי להפסיק לקרוא עד לסיומו. תודה

3/4/2023

כתיבה נוגעת בלב אני הניצול שואה קראתי ללא הפסק

8/10/2022

מרתק, עוצר נשימה ונקרא בנשימה אחת, כמעט ברצף; הצטערתי כשהסתיים

14/8/2022

מעולה!

29/1/2022

ספר מרתק, נקרא ברצף ובנשימה עצורה. מלא תהפוכות ,עשיר בדמויות מעניינות אך גם מעט טרגי ועצוב. מומלץ בחום כמו גם שאר ספריו של רוני דונביץ׳

14/9/2021

https://wp.me/p4kTCp-6o6 "עמוק מבפנים" (הוצאת כנרת, 2011) הוא ספר המתח השלישי בסדרת הספרים שכתב רוני דונביץ' על אלכס ברטל, ראש אגף מבצעים במוסד, והוא ככל הנראה הטוב שבהם. ברטל, בנם של ניצולי שואה יוצאי פולין, הוא "ראש אגף מבצעים במוסד, הוא האיש שתרצה שיהיה לצדך כשיורים עליך אש תופת" (עמוד 16), אף שנתונה לו נאמנותם והערצתם של פקודיו, אין לו כמעט חברים זולת ד"ר רפי ונציה, חברו מילדות. "יחד התגייסו ליחידה מובחרת בצה"ל, יחד השתחררו" (עמוד 174). הספר נפתח כאשר מבצע לחטיפת גנרל איראני בטורקיה נחשף ומסתבך. בנוסף נהרג סוכן מיוחד, השייך לרשת סוכנים המכונה "טבעת הניבלונגים", על שם האופרה מאת ריכרד וגנר, הפועלת תחת ראש הממשלה וראש המוסד, ואנשיה מבצעים פעולות מיוחדות, מבצעי ביון וכן מתן סיוע למבצעי המוסד ברחבי העולם. על ברטל מוטל להיפגש בברלין עם האיש המרכז את פעולות רשת "טבעת הניבלונגים". זמן קצר לאחר שהגיע לברלין ופגש את האיש מתברר לו שהאיש נעלם וכן כי סוכני הרשת נרצחים בזה אחר זה. ראש המוסד ביקש לקבל ממנו הערכה מהשטח על מצב העניינים. "ראובן, אנחנו במלחמה" (עמוד 45), אמר ברטל ולמעשה קבע את הקצב לספר כולו, שהתחיל, כמו בבדיחה מהסרט "מבצע סבתא", הכי מהר ולאט לאט מגביר. ספרות ריגול מסוג זה מתארת פרשה שמתרחשת מתחת לפני השטח, ב"חתימה נמוכה". הקוראים עשויים לחשוב שבהחלט ייתכן וכל שנכתב בספר התרחש, או שמבצעים דומים מאוד אירעו. כדי לחזק את תחושת הריאליות, בספרים שכאלה מוזכרים אירועים מן המציאות. לכן, ככל הנראה, בחר המחבר להציב מאחורי המזימה את הביון הסורי, שכן, לסוריה חשבון ארוך עם ישראל. בספטמבר 2007 "הופצץ הכור הגרעיני בדיר א־זור ונמחק כליל" (עמוד 347). כחצי שנה מאוחר יותר "פוצצה משענת הראש בג'יפ פאג'רו בכפר סוסא בדרום־מערב דמשק. אחד, עימאד מורנייה שמו, פגש את אלוהיו" (עמוד 347). עוד חצי שנה חלפה "ובחופה של עיירת הנופש טַארטוּס חיסל צלף את מוחמד סולימאן, יועצו הקרוב של הנשיא. יותר מאוחר מתברר שהירי בוצע מן הים" (עמוד 347). כל אלו פעולות שיוחסו לישראל במציאות. באחד משיאי המתח בספר התקיים דיון בלשכת ראש הממשלה האם לצאת לפעולת גמול כנגד סוריה, אותה תכנן בשעתו ברטל, ששם הקוד שלה הוא "סתימת פיות". התכנית כוללת חדירה חשאית של צוות לוחמים מהסיירת הטקטית ללב סוריה, במטרה לתקוף ולפגוע ביעד רגיש ומוגן מאוד של הממשל הסורי. ברטל, שהגה את התכנית, התנגד. "אני בעד להכות בסוריה, אני רק חושב שבנסיבות הקיימות סתימת פיות הוא מבצע מסוכן" (עמוד 298), אמר. בניגוד לעמדתו, החליט ראש הממשלה לאשר את הפעולה. ברטל שניהל מאירופה את החקירה שמטרתה לחשוף את השותף של הסורים, אויב ישן של ישראל, שטוף שנאה ורצחני פי כמה, נדרש לפקד מרחוק גם על המבצע הזה. את צוות הלוחמים יוביל סגן־אלוף ויקטור סבג, מפקד היחידה. סבג "בא מהשייטת" (עמוד 297), עתה הוא נדרש להוביל אותם לפשיטה בעומק סוריה. הספר שכתב דונביץ' הוא מותחן אקשן יעיל, שתופס את הקורא ולא מרפה. מנגד, קשה לומר שיש בו עומק רב. ספר שכן הצליח לשלב בין היותו מותחן פעולה מהודק לבין סיפור עם עומק ואמירה משמעותית על המציאות העכשווית הוא "דואט בביירות" (הוצאת כתר, 2002) שכתב איש המוסד לשעבר מישקה בן־דוד. בספר, נדרש גדי, ששירת "בצנחנים ובמוסד" (עמוד 299) ומפקד על יחידה מבצעית, לחלץ את אחד מפקודיו שיצא על דעת עצמו להתנקש בפעיל חיזבאללה בכיר, בן דמותו של עימאד מורנייה, בביירות. כמו בספרו של דונביץ' גם בן־דוד שילב בספר קטעי פעולה אמינים. באחד מהם נצמד גדי, רכוב על אופנוע, אל רכב ובו פעילים בכירים בארגון החזית העממית ואז "מרסס את היושבים מלפנים" (עמוד 57) בתת־מקלע מיני־עוזי ונמלט, מותיר מאחוריו מחבלים הרוגים. אבל הספר ביקש להעביר מסר משמעותי יותר מאשר לתאר את עלילותיהם של טיפוסים קשוחים עם ידיים מסוקסות נוסח פאטריק קים. "עם שלא יודע לכבד את הגיבורים שלו, לא יהיו לו גיבורים" (עמוד 319), ציטט בן־דוד בספר פתגם רוסי ישן, ורמז לביקורת המוגזמת והלא הוגנת של הציבור בישראל על משרתיו במערכת הביטחון. דונביץ' לא ביקש לכתוב ספר עם רבדים שכאלה, אלא רק להגיש לקורא העברי ספר מהסוג שפעם היה ניתן למצוא רק במדף ספרי המתח המתורגמים, עם מתח ואקשן במנות נכונות (לא גדושות) ומדויקות. העלילה מותחת וריאלית, הדמויות, השפה, הקצב, הכל עובד. זה לא דבר של מה בכך והתוצאה היא ספר שלא ניתן (ולא רוצים) להניח מן היד.

29/10/2020

כתוב מצויין, מותח ושוטף. ספר נהדר.

26/10/2020

לופת ומטלטל...קשה להרפות

20/10/2020

מצויין

13/6/2020

סיפור וספר מרתק

5/6/2019

כמו כל הספרים של רוני, לא ניתן לעזוב אותם

7/12/2021

בהתחלה ולאורך הספר מאוד קשה לעקוב אחרי הקפיצות וקשה להבין את הרצף העלילתי. לקראת הסוף נהיה קל יותר, מצמרר יותר ומורגש הצורך לסיים את הספר בשקיקה.

עמוק מבפנים רוני דונביץ'

רמת אנטוליה, טורקיה | 102:13

1    בכל פרק מצוין הזמן המקומי.

"תשכחי מאיסטנבול."
"הוא מאחר?"
"מת."
"איך?"
"לא עכשיו. תצטרכו לחזור."
היא מתנשמת. "אנחנו במרחק שעה מבּוֹלוּ."
"תצטרכו לחזור," מורה הגבר.
"מסוכן?"
"משהו דלף."
"מהנִיבֵּלוּנְגִים?" היא שואלת.
"כנראה גם אצלנו. קחי שניים, תחזרו למחסן, תעשו מה שצריך, תחליפו פרצופים ותעופו דרך אנקרה."
"והיתר?"
"שיעופו כמתוכנן דרך איסטנבול," אומר הגבר.
"איסטנבול דיבר?"
"נניח שכן."
"איך הוא מת?"
"לא עכשיו."
"איפה הבור?"
"בפסגה של הר בּוֹלוּ. מתחת לשלג," אומר הגבר.
"איפה בפסגה?"
"מבררים."
"לא נספיק לחפור חדש."
"אני יודע. מבררים."
"אין חומצה," אומרת האישה.
"בלי."
"והכוויות מהחשמל?"
"תיפטרו מהניילון, דליים, סמרטוטים, מגבות. תנגבו הכול. גם בחוץ."
"אם עלו על איסטנבול, עלו עלינו," היא אומרת.
"איפה אתם בדיוק?"
"מתקרבים לקירפֶז. מאה וחמישה קילומטר מזרחית לאיסטנבול."
הוא בוחן את המפה על הצג הענק. "בהצטלבות האוטוסטרדה עם כביש מספר מאה תסתובבו ותחזרו. בתא המטען צריך להיות גלון רזרבי של סולר."
"סולר?"
"תשרפי אותו."
"אתה רציני?"
"את הפנים."
"פאק..."
"מה קרה?"
"אין לנו נשק, כלום. אספו הכול. הבּוֹדֶל2 כבר בטח באנקרה..."
2    בודל: שליח חשאי שחוצץ בין איש המוסד לסוכן מקומי שהוא מפעיל.

הוא שותק.
היא אומרת, "תן לי רגע להתארגן..."
נשימותיה מהירות.
הוא אומר, "את הכי טובה. את תהיי בסדר."
היא מחלקת הוראות קצרות בטלפון השני. היא עושה את זה בשקט.
הוא זיהה את הכישרון הנדיר שלה כבר בקורס הלוחמים הבסיסי. פעמיים חשבו להעיף אותה — פעמיים הסביר למפקד המדרשה ששווה להילחם עליה; שיצירתיות מבצעית היא נכס ולא מכשלה; שנפל לידיהם יהלום גולמי.
בגיל שלושים וארבע היא ראש חוליה.
הטלפון שלה פתוח. הוא שומע סירנה מתקרבת. "מה זה?"
"עקף אותנו אמבולנס. שתיים ושש חוזרים איתי," היא אומרת.
"לא שש. אשתו בחודש תשיעי."
"אז שבע. שתיים ושבע."
"תני לשבע את הסולר. הוא טוב בזה."
אחר כך הוא מעביר לה את קואורדינטות הבור שחפר לפני יומיים איסטנבול בפסגתו המושלגת של הר בולו. לא הרחק פועל אתר סקי פופולרי.
הם מוכרחים להגיע בזמן לטיסות הבוקר היוצאות מאנקרה, מרחק מאה תשעים ושבעה קילומטר. האדמה הטורקית בוערת. שירות המודיעין הטורקי מחפש אחר גנרל פארזאן קָארַאבַּשי, דמות מפתח במשמרות המהפכה האיראניים. האיש נעלם מרחובות אנקרה לפני יומיים וטורקיה מעוניינת להוכיח למחמוד אחמדינג'אד שהיא לא רק ידידה של אמת אלא בעלת ברית.
חמיצות מטפסת לגרונו. הוא אומר למיקרופון, "אני צריך לוויין תרמי מעל בולו. רמת אנטוליה. טורקיה. מיידי."
"שעה וארבעים ושתיים דקות מעכשיו. מאשר?" מדווחת צעירה מכוורת המבצעים.
מתחשק לו לבעוט באחד הצגים.
"מאשר?" היא שואלת.
"מאוחר מדי. לא."
אין וידיאו. האפלה מגיעה עד לכאן.
קר שם בהר בולו: מינוס שלוש. ואין זמן.
עיניו מתרוצצות על פני הצגים הענקיים שעל הקיר. מבטו מתעכב על הדמיה תלת־ממדית של מחסן התבלינים; מבנה בטון חסר חלונות בן קומה אחת. מאה תשעים מטר מרובע. קירות מבודדים מקור וחום; מערכת אקלים אוטונומית ששומרת על טריותם של התבלינים יקרי הערך המאוחסנים בו.
הוא משנה את נקודת המבט בהדמיה למעוף ציפור. על רצפת המחסן, מאחורי שורת המדפים האחרונה, בתוך מלבן בשטח של סלון ממוצע, מצויר איקס צהוב. שם הגופה המגושמת קשורה עירומה לכיסא, מרוקנת מסודות.
הוא משיב את ההדמיה למבט החזית; פאלָאצ'י בהאראט כתוב בלבן על רקע אדום בשלט הדהוי שבחזית המחסן. מלגזה מיותמת חונה לצד הכניסה, מטילה צל ארוך.
הוא בוחן את צילום הלוויין משעות הצהריים. האזור מיוער בצפיפות. שיאי הרכס מושלגים. בקרבת מקום מתעקלת בֶּרֶך האוטוסטרדה ואחריה המנהרות העצומות. המחסן ממוקם על צלעו התלולה של ההר, הרחק מבתי העיירה. מוליך אליו שביל גישה יחיד.
צג נפרד מלא בצילום סטילס של ראש החוליה. לימדו אותה לתעב מצלמות. פניה קפואים.
היא החברה הכי טובה שלו. זאת שבחודשים האחרונים מצילה אותו פעם אחר פעם מן המערבולת שלתוכה נסחפים חייו.
הוא לא יכול לדבר אליה כמו שהיה רוצה. כולם שומעים כל מילה. הכול נכתב. אחר כך ישמש התמליל לתחקיר. לעזאזל.
אבל התחקיר עדיין רחוק מרחק שנות אור, ובינתיים אסור לחזור לזירת מבצע. אסור. פשוט אסור. וזה בדיוק מה שהוא מורה לה לעשות.
עוד ועוד בעלי תפקידים זורמים חרש אל חדר המלחמה התת־קרקעי, מתלחשים, מתעדכנים, סוברים. כיסא חורק. מישהו מתיישב ופוקק את ברכיו. כולם מפנים לעברו מבט נוזף.
מתחילת המשבר כורסתו של ראש הארגון עומדת ריקה. כולם רואים.
אמצע הלילה, בעומק חמש קומות מתחת לפני האדמה, כוורת המבצעים שמעבר למחיצת הזכוכית הכפולה רוחשת חיים.
כל מי שנוכח בחדר יודע שברמת אנטוליה מתקתק אסון.
מה אירע לאיסטנבול? איך מת רגע לפני שעמד לצאת למשימה?
כמה מהנוכחים קמים ומתגודדים ליד מכונת הקפה. קללה מסוננת חרש. מישהו הולם בה ביד פתוחה.
לחדר המלחמה נכנס ראש אגף ביטחון פנים. הוא לבוש בז'קט עור שחור, פניו מתוחים. הקרחת שלו גלוחה. בלחיו עדיין חרוץ קמט שמיכה. הוא מתיישב בכיסאו. עליו יוטל עוד הלילה איתור הדליפה.
מי שמגיע מביתו מגיע מחיקה החם של אשתו הנמה. אולי בטרם יצא ריחרח את ילדיו החולמים.
והוא? הוא כאן מאתמול בשש בבוקר. לאן ילך בקצה הלילה?
בשלושת החודשים האחרונים נדחף ופיקד בעצמו על שורה ארוכה של מבצעים ברחבי העולם. במסדרונות החלו מתלחשים. משהו עובר עליו. משהו רע.
הוא היה אמור להיות שם בבולו, לצדה. היא ביקשה לנסוע לבד. הוא הסכים.
אם לא ישאיר לה מקום, לאן היא תגדל?
הוא מנסה להדוף ממחשבותיו חרדה פתאומית לשלומה.
"ריח וניל כבר יזכיר לי תמיד את צרחות הכאב שלו," אמרה בטלפון המאובטח כששוחחו אחר הצהריים. הגנרל האיראני פארזאן קאראבשי זימר יותר משש־עשרה שעות. לעתים מרצונו החופשי, לעתים בעידודו של זרם חשמלי ששוגר לפניו, לפטמותיו, לאשכיו.
הוא מסר מידע יקר ערך על אודות שיתוף הפעולה הצבאי בין איראן לטורקיה ועל תמרונים צבאיים משותפים ששתי המדינות יערכו בקרוב; תמרונים שיכללו שיגור טילים לטווח בינוני.
שקט בחדר המצב. טלפונים אינם מצרצרים. הכול דומם, ורק מיזוג האוויר מאווש חרש. עכשיו, כשהזמן עומד ואין צג או דיווח שאל חיקם יוכל להימלט, הוא חושב על חייו. מה השיג, מה לא ישיג לעולם.
הוא מכיר את הפוליטיקה. אם ראש הארגון יצטרך להציל את עורו, הוא עצמו ישמש קורבן. אם יאבד את מקום עבודתו, יהיה עליו להתמודד עם מעטפת של בדידות אינסופית.
בקצה הלילה אורב לו הבית הריק. במקום שבו היתה משפחה נפערה תהום. אשתו נהרגה. בתו מתבודדת מפניו בטוסקנה. הוא לא מצליח לגרש מלבו את הצער.
לכן הוא מוכרח לחלץ משם הלילה את ראש החוליה, אחרת היא עלולה לשוב בארון אלומיניום, ובבית הקברות הפרטי בלבו לא נותרה חלקה פנויה.
תשעה־עשר איש אינם מעיזים לנשום.
האחריות כולה שלו. הם רק הקהל.
הם מביטים בו כמו בגלדיאטור.