עולם משוגע 1

דבר הסופרת

היי, חברים! אם אתם קוראים את זה, תודה. אבל שימו לב, עולם משוגע הוא סיפור בדיוני לחלוטין שעוסק בכמה סוגיות מאוד אמיתיות וכבדות משקל שיכולות להיות מערערות עבור חלק מהקוראים. אם אתם חושדים שתהיו רגישים מדי לתכנים האלו, אנא עצרו כאן!

אם אתם מבני המשפחה המדהימה שלי ואתם כאן כדי לתמוך בי, אנא דלגו אל דברי התודה. לא, ברצינות. אתם יכולים לקרוא את הערת האזהרה שלי ואת זה, וזהו. מממ... אוקיי?

פרולוג

"חתיכת כלבה מטומטמת!"

הקול שלו נישא במסדרון הריק ואני הלכתי כמה צעדים כושלים לאחור, כאילו באמת היה לי סיכוי לברוח מהזעם שלו.

כבר ראיתי אותו כועס, אבל זה אף פעם לא הופנה אליי. והוא אף פעם לא יצא משליטה ככה. הזעם שלו היה ישות בפני עצמה, ששאבה את כל האוויר מסביבנו וסגרה עליי מכל הכיוונים.

הפה שלי היה יבש כמו מדבר מרוב אימה והתקשיתי להגות את המילים שירגיעו אותו.

"פשוט... תירגע, טוב? אנחנו יכולים לדבר על זה." הרמתי ידיים כדי לחצוץ בינינו, אבל הוא הסתער קדימה, תפס ומשך אותי אל הגוף החזק שלו.

הוא סובב לי את מפרק כף היד הצידה וצעקתי כשדקירת כאב הקרינה לי לאורך הזרוע. העיניים שלי התמלאו בדמעות, אבל לא הייתי בטוחה אם זה מפחד, מתסכול או מכאב גופני משתק.

"אני סיימתי לדבר."

ניסיתי להיחלץ מהאחיזה שלו, אבל זה רק הכעיס אותו יותר. הזעם ערפל את עיניו הקפואות.

"אני יכולה להסבי —"

הוא קטע אותי בחבטה עם גב כף היד שלו, שהעיפה אותי לאחור על שולחן הצד שהתהפך. זכוכית התנפצה כשמסגרת של תמונה נפלה לרצפה.

תמונה שלנו. או, ליתר דיוק, של מה שהיינו אמורים להיות.

הרמתי יד אל הלסת שלי והרגשתי את הדופק באזור שהלך והתנפח.

פאק.

כבר חטפתי מכות בעבר, אבל אף פעם לא בכזאת עוצמה, וזה אף פעם לא כאב כל כך.

אולי כי אף פעם לא חטפתי ממישהו שבאמת ובתמים שנא אותי. שנא אותי בדרך שלא הבנתי עד שהיה מאוחר מדי.

ממש מאוחר מדי.

עשיתי טעות. טעות נוראה.

האמנתי בו ועמדתי להפסיד הכול. בדיוק כמו שהתאומה שלי הפסידה.

עצמתי עיניים כשהמכה הבאה שלו התקרבה לפנים שלי.

הכאב התפוצץ במהומה של הבזקי אור לבנים מאחורי העיניים. הרגליים שלי קרסו ונפלתי לרצפה.

נתראה בקרוב, מדליין, המוח שלי לחש כשנכנעתי לחשכה.

1

שישה חודשים קודם לכן

הסוף של החיים שלי התחיל עם עבודת הסיכום של שיעורי הדיבור מול קהל שהשתתפתי בהם בכיתה י"א. זה נראה קל למדי — חקירת נושא שחשוב לנו לקדם והכנת מצגת שבאמצעותה נגייס משקיעים פוטנציאליים למיזם שלנו.

עד שפעמון סיום יום הלימודים צלצל כבר היה לי רעיון מה רציתי לעשות. הלכתי לספרייה. נהגתי להעביר שם את רוב הערבים וסופי השבוע שלי כשלא הייתי בעבודה או באימון של קבוצת המעודדות. זה היה קל יותר מאשר להסתובב בין הבקבוקים הריקים והמאפרות המלאות בקרוואן שחלקתי עם אימא שלי.

ובלי ספק הריח היה טוב יותר.

חוץ מזה, לא היה אינטרנט בקרוואן שלנו. או מחשב. אפילו הטלפון הנייד שלי היה לבנה עתיקה שהטענתי בה דקות בכל פעם שקיבלתי משכורת והיא לא נגמרה על דברים כמו אוכל או שכר דירה.

חייכתי אל מארג' הספרנית, שבשלב הזה כבר קראתי לה בשמה הפרטי אף שהייתה מבוגרת מספיק להיות סבתא שלי, והמשכתי אל פינת העבודה עם השולחן שניכסתי לעצמי לפני כמעט חמש שנים.

התיישבתי על כיסא העץ והקשתי את מספר הספרייה שלי כדי להיכנס לרשת ולהתחיל במחקר.

ארגוני צדקה והמלחמה ברעב עולמי.

יכולתי לבחור נושא מאתגר יותר, אבל החלטתי ללכת על בטוח כדי לשמור על הממוצע הגבוה שנדרש לי כדי לקבל את המלגה שרציתי להגיש לה בקשה בסתיו. לא היו לי הרבה אפשרויות, כל בקשה כזאת למלגה עלתה כסף והייתי חייבת לממן אותה בכוחות עצמי, אבל רוב הכסף שהרווחתי בעבודות השונות שלי הלך ישירות לדברים כמו אוכל ותשלום חשבונות.

אתם יודעים. הדברים השוליים האלה.

אבל תכננתי לסיים את כיתה י"א עם ממוצע ציונים מושלם שיעניק לי את הסיכויים וההזדמנויות הכי טובים שאפשר. הייתי חייבת למקד את כל תשומת הלב שלי במבחני סיום הסמסטר ההולכים וקרבים. ודיבור מול קהל היה אחד השיעורים הקלים. זה היה שיעור הבחירה שהתמלא הכי מהר, כי כולם ידעו שהמורה, גברת בריאנט, נטתה לתת ציון מאה לכל מי שהגיש עבודה סבירה.

היא הייתה על סף פרישה והדבר ניכר. היא הכירה את הנתונים של בית הספר שלנו — מחצית מהתלמידים שיתחילו את כיתה ט' לא יסיימו את התיכון. שבעה אחוזים נוספים ימותו באלימות הגואה שהתפשטה במדינה שלנו. חמישה־עשר אחוזים נוספים יתמכרו לסמים או יתחילו לסחור בסמים. וזה אפילו בלי להזכיר את הגידול במקרים של מחלות מין והריונות נעורים. מספר שהלך וגאה מיום ליום.

אבל זאת לא הייתי אני.

זאת לא תהיה אני.

מוקדם יותר השנה הלכתי למרפאה המקומית כדי שיתקינו לי שתל תת־עורי למניעת היריון. לא כי תכננתי להזדקק לזה, אלא כי ידעתי שאני לא רוצה להיקלע למצב שבו הנושא הזה יעסיק אותי לאחר מעשה.

זה לא הסקס שהעסיק אותי כל כך, כמו הדאגה מנתוני התקיפות המיניות שיצאו מכלל שליטה בעיר שלנו. את זה תשלבו עם הנטייה של אימא שלי לתת לסוחרי הסמים שלה לחגוג בקרוואן שלנו. הסיבות האלה היו הדלק שהייתי צריכה כדי לוודא שהרחם שלי נשאר סגור ומסוגר בפני אורחים.

הייתי חלק ממועדון האחוז האחד החמקמק בבית הספר, הילדים שהיו נחושים להיחלץ משם. ועם ממוצע ציונים מושלם, כמה פעילויות התנדבות בבית התמחוי המקומי, תפקיד במועדון המעודדות הלא ממש מעודד שלנו — בהתחשב בעובדה שהקבוצות שלנו כמעט אף פעם לא ניצחו — וחיבור קטלני על איך הצלחתי לא להיות אחת מתוך תשעים ותשעה האחוזים האחרים, הייתי נחושה להשיג מלגה לאוניברסיטת מישיגן שתוציא אותי מהמקום הזה.

קליפטאון הייתה במרחק של קילומטרים ספורים מדטרויט, אבל היא נשאה את אותה סטיגמה, אם לא גרועה יותר מזו של העיר הגדולה הסמוכה, עם בקושי שליש מכמות האוכלוסייה. לא התכוונתי לתת לעיירה הזאת לבלוע אותי כמו שהיא עשתה לאימא שלי.

סרקתי בעיניי את הכתבות שעלו על המסך רגע אחרי שהקלדתי את מילות החיפוש שלי. היו שם אלפי מאמרים וכתבות לבדוק.

נאנחתי ולרגע התחרטתי על הבחירה שלי.

האפשרויות היו אין־סופיות, אבל השאפתנית שבי רצתה למצוא את הכתבות הטובות ביותר עבור המצגת.

כעבור שעה ומאה הקלקות, החלפתי טקטיקה והחלטתי להתמקד בחדשות. אולי אם אמצא אירוע שקרה לאחרונה זה ייתן לי כיוון שכדאי להתמקד בו. הקלקתי על הקישור הראשון שראיתי.

טייקון ופילנתרופ תרם מיליון דולר למטבח הקהילתי ליטל אנג'לס.

עיניי סרקו את הטקסט שהתגלה במהירות ככתבת יחסי ציבור שנועדה להציג את גארי קבוט, התורם, כגיבור שהציל במו ידיו מאות ילדים רעבים בקליפורניה.

הרי ברור שהמתנדבים והעובדים במטבח הזה לא נקפו אצבע ולא תרמו דבר.

להכניס כאן הערה צינית.

אבל היי. זה גרם לגארי קבוט, גבר עם שיער כהה ועיניים כחולות חודרות, להצטייר כמו המלך המיטיב עבור הציבור המעריץ, שנחלץ לעזרת הנתינים בזמן שפיזר חיוכים למצלמות.

גללתי עד למטה, עברתי על התמונות מאירוע ההתרמה שנערך לאחרונה במלון בלוס אנג'לס. היה קל לזהות מי היו התורמים העשירים ומי המתנדבים נטולי המשאבים על סמך הבגדים שלהם.

האצבעות שלי הקליקו על התמונה האחרונה במצגת, והלסת שלי נשמטה.

בהיתי בנערה שזרועה הייתה שלובה בזרועו של גארי קבוט. נערה עם הפרצוף שלי.

השיער הבלונדיני שלה עוצב באיזו תסרוקת מתוחכמת, ולא היה לי ספק שהעגילים באוזניה והשרשרת שלצווארה שובצו ביהלומים אמיתיים. היא לבשה שמלת ערב מרהיבה בצבע כחול־ים שתאם לעיני הטורקיז שלה.

איך לעזאזל הדביקו בפוטושופ את הפרצוף שלי על הנערה הזאת?

זה היה ההסבר ההגיוני היחיד, לא?

בחנתי את הכיתוב שמתחת לתמונה.

גארי קבוט ובתו, מדליין קבוט.

מדליין קבוט.

עיקמתי פרצוף ונטשתי את המחקר שלי לטובת מחקר חדש.

מדליין קבוט.

"מאדי?"

יד הונחה על כתפי וגרמה לי לקפוץ בבהלה. הסתובבתי ומצאתי מאחוריי את מארג' שהשפילה אליי מבט.

"אני מצטערת, מותק, אבל קראתי לך כמה פעמים," היא התנצלה, "אני צריכה לנעול."

הקפתי במבטי את הספרייה החשוכה ובדקתי את השעון. כבר היה אחרי תשע.

שיגרתי אל מארג' חיוך מתנצל והתחלתי לאסוף את החפצים שלי. "לא שמתי לב לשעה."

"הכול בסדר," היא ענתה ונופפה בידה בביטול. "את יודעת שאני אוהבת שאת כאן. זה הופך את הערבים שלי לפחות בודדים. אני רק סוגרת עניינים מקדימה ונוכל לצאת ביחד."

הסתכלתי עליה מתרחקת. כשהייתי בספרייה בשעות הסגירה בערב תמיד הקפדתי ללוות את מארג' למכונית שלה. לפני שלוש שנים מישהו שדד אותה כשהיא יצאה מכאן בשעות החשכה.

ברצינות, מי שודד ספרנית קטנה וזקנה באקדח שלוף?

זה לא שיכולתי לעצור כדור, אבל היה יותר בטוח כשהלכנו ביחד. וחוץ מזה, מארג' נהגה להסיע אותי הביתה כאות תודה, ככה שרק הרווחתי מהעסקה. אולי חסכתי לה הליכה של כמה מטרים לבד לרכב שחנה מעבר לפינה של הבניין, אבל היא חסכה לי הליכה של כמה קילומטרים, או נסיעה באוטובוס.

סיימתי להכניס את החפצים שלי לתיק, חיכיתי שמארג' תכבה את האורות האחרונים ורק אז סגרתי את המחשב.

התמונה של דף האינסטגרם של מדליין קבוט הבהבה על המסך עד שהוא כבה.

"מוכנה?" מארג' חייכה אליי חיוך רחב כשהצטרפתי אליה ליד דלת הכניסה.

חיכיתי בצד כשהיא נעלה את הדלתות, עיניי סרקו את הרחוב המואר באור עמום. צליל של זכוכית שהתנפצה על המדרכה הדהד מהסמטה שמאחורי הספרייה, במקום שבו ניצבו פחי האשפה הגדולים.

לא יכולתי שלא לתהות מה מדליין קבוט עושה עכשיו.

היא בטח לא עמדה על המשמר מול ספרייה ותהתה אם הזכוכית שהתנפצה הייתה בגלל עכברוש שהפיל משהו על הארי, ההומלס השיכור.

מארג' סיימה לנעול וחייכה אליי חיוך קלוש, צעדנו מעבר לפינה והיא מיהרה לפתוח את הרכב כדי שנוכל להיכנס פנימה.

"מה ראית במחשב ששבה את ליבך כל כך?" היא שאלה ויצאה מהחניה אל הרחוב.

הסתרתי את החיוך שהעלתה על פניי בחירת המילים שלה ותהיתי אם "שובה לב" היה הביטוי היומי שהופיע על לוח השנה שעמד על דלפק הקבלה שלה.

"סתם מחקר," עניתי.

מארג' הנהנה בהבנה. היא ידעה בדיוק כמה קשה עבדתי כדי להשיג מלגת לימודים. "לאיזה שיעור?"

"דיבור מול קהל," התמקדתי במארג' והדחקתי את המחשבות על הכפילה שלי לעת עתה.

"צ'סטר שלי תמיד ידע לדבר כל כך יפה מול קהל," היא ענתה ונאנחה עמוקות.

צ'סטר, בנה היחיד, נהרג בתאונת פגע וברח לפני כמעט עשור, אבל מארג' הקפידה להשאיר את הזיכרון שלו חי ונוכח ושילבה איזשהו פרט מידע עליו כמעט בכל שיחה.

התרווחתי במושב כשהיא התרפקה על הזיכרונות מצ'סטר והציונים שלו, ומי הוא היה היום אם לא היה מגיע למסיבה הלא נכונה בערב הלא נכון.

כרגיל, מארג' משכה באפה והתייפחה כשהגענו לכניסה של שכונת הקרוואנים ברייט־וודס. פנס רחוב בודד הבהב וזמזם בחשמל סטטי, נאבק להמשיך לפעול ולהאיר את השלט החלוד שקידם את פני כל מי שהעזו להיכנס.

עם עשרים קרוואנים שנפרשו על פני ארבעה רחובות, בשטח שכולו חצץ ובוץ, שכונת הקרוואנים הייתה רחוקה מלהיות שופעת בעצים. חורשת עצים קטנה ועלובה לאורך צד אחד של הגדר הנעולה בשלשלאות, שהקיפה את האזור כמו כלא, הייתה היער היחיד שאפשר למצוא כאן.

המכונית נעצרה והבלמים חרקו במחאה.

"מצטערת," התנצלה מארג' והוציאה טישו מתא האחסון שבין המושבים.

"זה בסדר," הרגעתי אותה והושטתי יד בחלל שבינינו כדי למעוך את כף היד שלה בכף ידי. ידעתי שהיא בודדה, ושמחתי להקשיב לה אם בזכות זה היה לה עם מי לדבר.

"כזאת ילדה טובה," היא מלמלה. "תודה, מאדי. ניפגש מחר?"

בלעתי במאמץ. אף על פי שלמחרת היה יום שבת, היה לי אימון מוקדם של קבוצת המעודדות, ואחריו הייתי צריכה לעבוד משמרת מפוצלת בדיינר. אבל הייתי חייבת לחזור למחשב ולגלות עוד פרטים על מדליין קבוט.

"אני אקפוץ אחרי העבודה," הבטחתי ופתחתי את הדלת שלי.

הפנים שלה האירו בשמחה. "אל תעבדי קשה מדי. את צעירה מכדי להיות כל כך רצינית."

הצלחתי רק לחייך כשסגרתי את הדלת ונכנסתי לשכונה. השתחלתי דרך פתח בגדר, בצד הכי קרוב לקרוואן שלנו, כדי לא לעבור ליד חבורת הגברים שנהגו להתגודד ליד הכניסה הראשית. השארתי את הראש מורכן כשעברתי ליד גבר שישב על המדרגות שלו ועישן בשרשרת. הרגשתי את המבט שלו משוטט עליי, אז הרמתי את תיק הגב שלי גבוה יותר והאצתי את צעדיי.

הקרוואן שלנו היה השביעי משמאל, בשורה המרוחקת של הקרוואנים שעמדו מאחורי גוף המים היחיד שהיה לשכונת הקרוואנים הזאת להציע — תעלה קטנטנה שהייתה בה יותר אשפה משהיו בה מים. עלה ממנה ריח של שתן, מים מעופשים וזבל כלשהו שהתחמם בשמש של סוף האביב.

זאת הייתה הסיבה שאף פעם לא פתחתי את חלון חדר השינה שלי, גם לא בחום המחניק של הקיץ.

עיוויתי את פניי כשהגעתי לדלת הכניסה וראיתי שלא רק שהיא לא הייתה נעולה, אלא שהדלת אפילו הייתה קצת פתוחה.

נפלא.

נכנסתי פנימה והתכווצתי לשמע הטלוויזיה שדלקה בקולי קולות. התברר שסמים הפכו אנשים לא רק לחסרי תועלת, אלא גם לחירשים.

סגרתי את הדלת באנחה, נעלתי אותה וחציתי את רצפת הלינולאום החורקת כדי לכבות את הטלוויזיה.

אימא הייתה שרועה על הספה, באנג הזכוכית עדיין התנדנד לה בין האצבעות. לקחתי אותו ממנה והנחתי על השולחן, לצד השקיק עם הגרגירים הקטנים.

פעם, מזמן, ניסיתי לזרוק לאימא שלי את הסמים שלה במחשבה מטופשת שאצליח לגרום לה להיגמל. כאילו אם אעלים לה אותם, הדחף ייעלם ביחד איתם.

במקום זה סיימתי עם יד שבורה כשהיא השתוללה לגמרי מרוב זעם.

השפלתי אליה מבט — למסקרה המרוחה שהיא עדיין טרחה לאפר בה את עיניה בכל בוקר, לדרך שבה הבגדים היו תלויים על הגוף הרזה שלה. לחבורות, לעור הצהוב, לסימני הדקירות שהיו מפת דרכים שהובילה לגיהינום.

אחרי שלקחתי את השמיכה הדקה מהמשענת של הספה עצרתי לרגע כדי להביט בה שוב, כיסיתי אותה והלכתי לחדר שלי כדי להתארגן לשינה.

אבל כשנשכבתי במיטה לא הצלחתי להפסיק לחשוב על מדליין קבוט והמיטה שהיא בטח שכבה בה עכשיו.