אמא, בת – ברית

פרולוג

היֹה הייתה פעם

ילדה יהודייה קטנה

והיו לה

ידיים יהודיות קטנות

ועיניים יהודיות קטנות

ופה יהודי קטן

וגוף יהודי קטן

וחור גדול... 

(שיר ערש מתוך ״צחוק של עכברוש״, נאווה סמל)

חמישה־עשר באפריל 1947. במוסד ליתומים יהודיים בעיר לודז' בפולין יושבת ברוניה רובינוביץ (Rubinovitch Bruch), נערה צנומה בת שלוש־עשרה וחצי, ומוסרת עדות על הישרדותה במלחמה מגיל שבע, בשם הבדוי סטניסלבה פיוטרובסקה (Stanislawa Piotrowska), עד הגעתו של הצבא האדום.

גובהה ממוצע, היא אנרגטית, תוססת, אמיצה, החלטית וחזקה ומדברת בשטף וברצון. ״לא פחדתי, לא מהגרמנים ולא מאף אחד אחר.״ חבריה למוסד מעידים שהיא ״הרוח החיה״. חכמה, מצטיינת בלימודים ומשקיעה בהם. סקרנית ומסוגלת להתאים את עצמה לכל מצב.

בסביבת ילדים, כשאינה מחויבת להיות דרוכה או מתוחכמת ולשַקר לגבי מוצאה, היא מתנהגת כילדה רגילה — פעילה חברתית, משחקת, צוחקת ונהנית. אבל אין ספק שהיא רצינית ובוגרת בהתנהגותה יחסית לבני גילה.

עשרים וארבעה בדצמבר 2021. ברוניה גלס, בת שמונים ושמונה, יושבת בסלון דירתה בבית הדיור המוגן שבו היא מתגוררת בעשר השנים האחרונות עם בן זוגה מיכאל. הם נשואים שישים ותשע שנים. יחד אִתם המטפלת אשיק, שהגיעה מנפאל ומטפלת בהם באהבה ובמסירות אין קץ.

ברוניה מתופפת באצבעותיה על השולחן. קטנה ומכונסת בעצמה. עיניה מתרוצצות ומחפשות משהו באי שקט ובחוסר אונים... היא מנותקת מאִתנו, היושבים סביבה, מהעוגה המהודרת והמקושטת שניצבת לכבודה על השולחן, ומתשומת הלב המוקדשת לה, ואף מהקולות העולים מעבר לחלון.

ברוניה רובינוביץ, ברוניה גלס, אימא שלי.

זהו סיפורה.

דצמבר 2021

בפינת העבודה שלי, על השולחן, ניצב צילום ממוסגר בשחור לבן של אימא ובת.

אִמי ואני.

הצילום הזה מלווה אותי ומתבונן בי כל הזמן, כל יום, הוא נמצא אִתי בכל מחשבה, בכל פעולה, בכל שיחת טלפון, אפילו באינטימית ביותר...

אנחנו ניצבות במרכזה של דרך עפר רחבה, בטבורה של שכונה בפרברי תל אביב על גדות הירקון. שכונת הדר יוסף בשנות השישים המוקדמות. מאחורינו בתים נמוכים, עירומים מצמחייה, אף גדר אינה מסתירה אותם, הם פתוחים לרחוב, לעולם. מימין מבצבץ קצהו של מגרש ריק, אולי עומד לקום עליו בית חדש, אולי מישהו חולם להתחיל בו חיים חדשים. בדרכנו אל הירקון עלינו לחצות את המגרש הריק הזה, ואני כבר מהרהרת שם בתמונה, שאם ייבנה על המגרש בית חדש, נמצא דרך אחרת להגיע לנהר.

אימא ברוניה אישה צעירה וזקופה, במכנסיים שחורים ואפודה תואמת, חולצה לבנה קִצרת צווארון וארוכת שרוולים, משקפי שמש מלוכסנים ותספורת קצרה. כל פריט ופריט נבחר בקפידה לפני ש״יצאה מהבית״, ועם נעליה השטוחות הם משווים לה מראה נערי וספורטיבי.

לאימא אין הרבה בגדים בארון, אבל כל בגד יפה ונכון ומתאים לייעודו. אימא תמיד אומרת, ״בגד צריך להיות פרקטי.״ אין לי מושג מה זה, אבל אני מבינה שפרקטי זה כנראה יפה. אימא גם אומרת, ״נעליים טובות זה הכי חשוב.״ כשאני שואלת למה, היא מספרת שפעם, כשהייתה ילדה, לא היו לה נעליים. עכשיו אני מבינה שיש לי אימא טובה שקונה לי נעליים, אז אולי לאימא שלי לא הייתה אימא טובה?

אימא מחייכת למצלמה, פניה חלקות ובהירות, שערה כהה, עמידתה בטוחה ויציבה, ידיה מאחורי גבה. אני בת שש, עומדת קרוב־קרוב אליה, צמודה, כמעט חבוקה. אימא בטח מחבקת אותי מאחור, אך החיבוק אינו נראה. אני לובשת שמלת סרפן קצרה מעל חולצה לבנה, רגליי הדקות נתונות בגרביונים ומוצלבות זו על זו, וכך גם הידיים, כאילו אני מנסה לצמצם את נוכחותי, להתכווץ, מובכת מעט, מתביישת להישיר מבט למצלמה.

אני לועסת את קצה העיפרון, מתבוננת בצילום, וזיכרונות בת השש אִתי.

ינואר 1968

אני יושבת על שטיח רך, מרגישה את חמימותו הנעימה ומעבירה עוד דף באלבום המשפחתי של ענת. ענת חברתי הטובה יושבת קצת מעליי ומנתבת אותי במסע המשפחתי שנחשף בצילומים מסודרים באופן מופתי.

״זה סבא שלי, הוא מאוד אוהב אותי ומפנק.

״וזו המכונית הלבנה שלו, שאִתה הוא מגיע אלינו מדי שבוע, ואנחנו נוסעים יחד לנמל.

״אני אוהבת שהוא קונה לי גלידה. שם, בנמל, יש גלידה שקוראים לה מונטנה. דוכן הגלידה שייך לחבר הטוב שלו, ישעיהו.

״ישעיהו וסבא חברים טובים, אוהבים לשבת ולפטפט בזמן שאני מלקקת את הגלידה האמריקאית. היא גדולה וטעימה. אני אוהבת שהיא אמריקאית, יש קסם של חוץ לארץ בשם שלה, אני בטוחה שגם האנשים באמריקה אוכלים כאלה גלידות.

״תמיד אני בוחרת בטעם וניל עם סירופּ וקצפת, והכי־הכי טעים — הדובדבן!

״בגלל שסבא שלי מכיר את ישעיהו אני זוכה ביותר מדובדבן אחד, לפעמים אפילו שלושה דובדבנים.״

אני מקשיבה לפטפוטיה העליזים של ענת, מלקקת את פנים החך ומנסה להרגיש את מתיקות הדובדבן שהיא מתארת, אבל טעם חמוץ עולה מגרוני. הצילומים שחולפים מולי מטושטשים כעת, עיניי מתמלאות דמעות. כל־כך הרבה תמונות של דודים ודודות וטיולים בטבע, וכאן אימא של ענת כשהייתה קטנה, ובצילום הזה אבא של ענת יחד עם האחים שלו רוחצים בברֵכה.

״והנה סבתא שלי עם השכנה רחל.״

ענת ממשיכה לתאר בהתלהבות כל צילום וצילום, זנב הקוקו הבהיר שלה זז עִמה, מקפץ ומשתתף בהתלהבותה. אבל אני כבר הפסקתי להבחין בפרטים, כעת אני מתמקדת בקצב, מעבירה את הדפים במהירות ורק רוצה לסגור את האלבום הזה, שמעורר בי כעס ועלבון ועצב. מהר־מהר, אני חושבת, לפני שנהר של דמעות יזלוג מעיניי וישטוף את התמונות היפות.

דמעה גדולה וחמה חומקת ונושרת על אחד הדפים. אני ממהרת לנגב אותה בכף ידי, אבל ענת כבר שׂמה לב וחוטפת את האלבום מידיי.

״מה עשית? את מקלקלת את האלבום שלנו.״ היא מביטה בי בכעס ומנגבת שוב ושוב את המקום שהתלחלח, טורקת את הכריכה ויוצאת מהחדר כשהאלבום בידה.

נכלמת ונזופה אני מנצלת את ההזדמנות וחומקת מביתה של ענת, בורחת ובוכה, הסכר נפרץ, שיטפון של דמעות מרטיב את לחיי וזולג אל הצוואר. כל־כך רציתי להישאר. אני אוהבת את הבית הגדול של ענת, אני אוהבת את השקט, את החדר היפה שלה, שהוא רק שלה, מקושט, נעים ומזמין. אני אוהבת שהיא חברה שלי.

אני רצה והדמעות אינן נעצרות. במורד הרחוב הריצה מהירה יותר, אני רק רוצה להגיע כבר הביתה.

אני נכנסת כמו רוח סערה, אימא פורשת את ידיה לצדדים לאסוף אותי אל חיקה, ואני הודפת אותה. בכיי גובר ואני מטיחה בה, ״תוכיחי לי שהיית ילדה, תַּראי לי צילום שלך, אני רוצה לראות אם הייתה לך אימא, אם היה לך אבא ואחים. אולי אף פעם לא היית ילדה? אני לא מאמינה לך.״

ספטמבר 1939

לפני המלחמה היו לנו חיים טובים. אבא שלי היה נוסע הרבה לוורשה עם סחורה.

אני זוכרת שהייתי עדיין צעירה ושמעתי את ההורים שלי מדברים על איך הדברים יהיו במלחמה. לא ידעתי מה זו ״מלחמה״, חשבתי שנעבור ממקום למקום ושגם הרבה אנשים אחרים יעברו מעיר אחת לעיר אחרת. דמיינתי משהו שונה לגמרי ממה שבאמת קרה.

לא חשבתי שיקרה לי משהו רע כי היו לי הורים נפלאים.

בתקופה שלפני המלחמה אימא ואבא היו מאוד עצבניים. כשהתחילו ההפצצות על וישקוב (ספטמבר 1939), כולנו התחבאנו במרתף הבית שלנו. הילדים לא כל־כך התרגשו, הם רק הסתכלו בשרֵפות שהיו מסביב בגלל ההפצצות.

כשאבא יצא וראה שכל העיר עולה בלהבות, התחלנו לרוץ וחצינו את הגשר מעל הנהר בוג (Bug). היה רק גשר אחד מעל הנהר. עזבנו את כל החפצים שלנו בבית ורצנו לתוך היער. ניסינו להתרחק מאנשים אחרים כדי להגן על עצמנו. נאחזתי בשמלה של אימא ובמעיל של אבא. פחדתי לאבד אותם.

לא לקחנו אִתנו כלום כי חשבנו שנחזור הביתה בקרוב. אפילו לא היה לנו מה לשתות.

ביער ראינו חיילים פולנים על סוסים, והם אמרו לנו לרוץ רחוק לתוך היער כי אחרת הגרמנים יהרגו אותנו. המשכנו לרוץ ביער וזה היה קשה, היה הרבה עשן מסביב והיה קשה לנו לנשום. היינו צמאים, אבל גם לחיילים הפולנים היה מעט מאוד מים והם לא יכלו לעזור לנו.

כשרעש ההפצצות נחלש קצת, אימא לקחה את האח הגדול שלי, וכיוון שהגשר התמוטט, הם שילמו למישהו שיעביר אותם את הנהר בסירה.

הבית שלנו עדיין לא נפגע ושום דבר לא נשרף בתוכו. אימא רק לקחה משהו לאכול וחזרה אלינו. היא אמרה שלמחרת נחזור כולנו לגור בבית. אחותי רחל לא רצתה לחכות עד מחר והחליטה לחזור הביתה ולהביא לנו כל מיני דברים.

פתאום נשמע רעש חזק של הפצצות, ואחותי עדיין לא חזרה אלינו. פחדנו מאוד. אימא פחדה שאבא ילך לחפש את אחותי כי הגרמנים הגיעו כבר לעיר. אז היא לקחה אותי, ואחי ושתי האחיות שלי נשארו עם אבא מעבר לנהר.

אימא ואני חצינו את הנהר בסירה והלכנו לכיוון הבית לחפש את אחותי. ראינו גרמנים מכים אנשים וצורחים עליהם. הם הפרידו הורים מהילדים שלהם, ואם מישהו התנגד הם הרגו אותו מייד.

אימא ואני המשכנו ללכת כדי למצוא את אחותי.

פגשנו אישה אחת ושאלנו אותה אם ראתה ילדה עם שיער כהה ומעיל שחור. האישה ענתה שכן והצביעה על ילדה שהייתה שרופה כולה ושכבה מתה ליד עץ.

אימא פרצה בבכי חזק ואחזה ביד שלי. פחדתי. רצנו אל הילדה וכשהסתכלנו על הפנים שלה ראינו שזו לא אחותי. עדיין קיווינו שנמצא אותה חיה איפשהו.

סוף־סוף הגענו הביתה ומצאנו שם את אחותי רחל. אני לא יכולה לתאר כמה מאושרות היינו אחרי ימים כל־כך קשים.

בבית כבר לא היה כלום, לקחו הכול. אחותי סיפרה שבלילה נכנסו אנשים וגנבו הכול.

ביקשתי מאימא שנחזור לאבא, לא יכולתי להסתכל כבר על האנשים המתים שהיו בכל מקום. פחדתי שבין האנשים המתים נמצא מישהו מהמשפחה שלנו. ניסיתי להפסיק לחשוב מחשבות נוראיות כאלה, אבל המחשבות לא עזבו אותי.

התחלנו לחזור לכיוון אבא והאחיות שלי, חצינו את הנהר בסירה והגענו אליהם.

מצאנו את אבא עצוב וחיוור, הוא בקושי זיהה אותנו. אימא ניסתה לנחם אותו, וכשראה את כולנו הוא חזר לעצמו. אבא לא היה מודאג מכך שגנבו את כל הדברים שלנו מהבית ושלא יהיה לנו כלום. הוא אמר כל הזמן שאם נישאר בחיים נמצא את הדרך להמשיך.

בינתיים נשארנו ביער.

אחרי כמה ימים לקחו אותנו עם יהודים אחרים לוולומין (Wolomin).