בהרי הטירוף

1

אני נאלץ לדבר כי אנשי מדע סירבו לשמוע בעצתי בלי לדעת למה. רק בעל כורחי אני מספר מה מניע אותי להתנגד לפלישה המתוכננת לאנטרקטיקה — לרבות ציד מאובנים נרחב וקידוחים בקנה מידה סיטונאי והמסה של כיפת הקרח הקדומה — ואני מהסס בעיקר כי האזהרה שלי עלולה להיות לחינם.

העובדות הממשיות, כפי שעליי להציגן, תיתקלנה בהכרח בספק; אבל אילו גנזתי כל מה שעלול להיראות קיצוני ובלתי מתקבל על הדעת, לא היה נשאר לי כלום. התצלומים שלא פורסמו עד כה, תצלומים רגילים וכן תצלומי אוויר, יעידו לטובתי — הם מוחשיים וגרפיים בדרכם הארורה. ולמרות הכול יפקפקו בהם, שהרי בזיוף מתוחכם ניתן להשיג תוצאות מרחיקות לכת. רישומי הדיו יתקבלו כמובן בלגלוג כהונאה בעליל, למרות הטכניקה המוזרה שלהם, שמומחים לאומנות אמורים לשים לב אליה ולתהות על פִּשרהּ.

בשורה התחתונה עליי להסתמך על שיפוטם ועל סמכותם של קומץ מדענים מובילים, שניחנו, מצד אחד, בחשיבה מספיק עצמאית כדי להעריך את הנתונים שלי לפי ערכם הסגולי המשכנע בזוועתו, או לאורם של מחזורי מיתוסים קדומים וחידתיים במיוחד; ומצד שני, בהשפעה גדולה מספיק כדי להרתיע את עולם המחקר בכלל מכל תוכנית פזיזה ושאפתנית מדי באזור אותם הרים של טירוף. העובדה המצערת היא שלאנשים אלמוניים יחסית כמוני וכמו עמיתיי, המשתייכים לאוניברסיטה קטנה בלבד, אין הרבה סיכוי להשפיע בנושאים שטבעם חריג באופן קיצוני או שנוי ביותר במחלוקת.

עוד דבר העומד לנו לרועץ הוא שחסרה לנו המומחיות המפורשת בתחומי הידע שהתגלו כרלוונטיים לנו במיוחד. כגיאולוג וכמי שהוביל את משלחת אוניברסיטת מיסקטוניק, מטרתי האחת והיחידה הייתה להשיג מוצגים משכבות עמוקות של סלע וקרקע בחלקיה השונים של יבשת אנטרקטיקה בעזרת המקדח הנהדר שפיתח פרופסור פרנק ה' פּבּודי ממחלקת ההנדסה שלנו. לא הייתה לי שאיפה להיות חלוץ בשום שדה אחר, אבל כן קיוויתי שהשימוש בכלי המֵכָני החדש בנקודות שונות לאורך נתיבים שלא נחקרו בעבר, יוציא לאור חומרים שלא היו נגישים עד כה בשיטות האיסוף הרגילות. הֶתקן הקידוח של פּבּודי, כפי שהציבור כבר יודע מהדוחות שלנו, היה ייחודי ומהפכני בזכות משקלו הקל, הניידוּת שלו ויכולתו לשלב את עקרון הקידוח הארטֵזי הרגיל עם העיקרון של מקדחת סלעים סיבובית קטנה, באופן שמאפשר להתמודד במהירות עם שכבות בדרגות קושי משתנות. ראש־הפלדה שלו, המוטות המתפרקים, מנוע בנזין, מגדל קידוח מתקפל מעץ, כלי דינמיט, כבלים, מקדח לסילוק פסולת וקטעי צינורות לקידוחים בקוטר 12.5 ס"מ ועד לעומק של 300 מטרים — הכול יחד עם האביזרים הנחוצים הסתכם במטען ששלוש מזחלות, עם שבעה כלבים למזחלת, לא התקשו לשאתו; וכל זה התאפשר בזכות סגסוגת האלומיניום המתוחכמת שממנה יוצרו מרבית חפצי המתכת שלנו. ארבעה אווירוני דוֹרנִיֶה גדולים, שתוכננו במיוחד לטיסות הנדרשות בגבהים האדירים מעל הרמה האנטרקטית, בתוספת התקנים לחימום דלק ולהתנעה מהירה שפותחו בידי פּבּודי, אִפשרו להעביר את המשלחת שלנו בשלמותה, מתחנת הבסיס בקצה מחסום הקרח הגדול1 אל נקודות מתאימות שונות בפנים היבשת, ומשם עמדו לרשותנו כלבים בכמות מספקת.

תכנַנו לסרוק שטח נרחב ככל שיתאפשר לנו במשך עונה אנטרקטית אחת — או יותר אם לא יהיה מנוס — בעיקר ברכסי ההרים ועל הרמה שמדרום לים רוס. אזורים אלה נחקרו בהיקפים שונים בידי שקלטון, אמונדסן, סקוט ובירד. על ידי מעברים תדירים מתחנה לתחנה באווירונים, למרחקים ארוכים מספיק כדי שיהיו ביניהם הבדלים גיאולוגיים, ציפינו לחשוף חומרים בכמות כמעט חסרת תקדים; בעיקר בשכבות מהפרקמבריון האנטרקטי, שמבחר המוצגים שהושג מהן עד אז היה כל כך דל. ביקשנו להשיג גם מגוון גדול ככל האפשר של סלעי מאובנים עליונים, מכיוון שתולדות החיים הקדמוניים באותה ממלכה חשופה של קרח ומוות חשובים במיוחד להבנת עברו של כדור הארץ. העובדה שיבשת אנטרקטיקה נהנתה בעבר מאקלים ממוזג ואפילו טרופי, עם שפע של צמחים ובעלי חיים שממנו שרדו רק החזזיות, החי הימי, העכבישנים והפינגווינים של הקצה הצפוני, היא נחלת הכלל. קיווינו להרחיב את המידע הזה מבחינת מִגוון, דיוק ופרטים. כאשר קידוח פשוט יגלה סימנים של סלע מאובנים, התכוונּו להגדיל את הקדח בעזרת פיצוץ כדי להשיג מוצגים בגודל ובמצב ראויים.

הקידוחים שלנו לעומקים משתנים בהתאם לפוטנציאל של שכבות הקרקע או הסלע העליונות הוגבלו לפני שטח חשופים או כמעט חשופים — ואלה היו בהכרח המדרונות והרכסים — בגלל קרח מוצק בעובי של שניים־שלושה קילומטרים שכיסה את השכבות התחתונות. לא יכולנו להרשות לעצמנו לבזבז עומק קידוח משמעותי סתם כך לתוך קרחונים, אף שפּבּודי הגה תוכנית להחדיר אלקטרודות נחושת לתוך צֶבֶר של קידוחים צפופים ולמוסס אזורים מצומצמים של קרח בְּזרם של דינמו מונע־בנזין. התוכנית הזאת — שמשלחת כמו המשלחת שלנו יכלה להוציא אל הפועל באורח ניסיוני בלבד — היא אותה תוכנית עצמה שמשלחת סטרקוות'ר־מוּר המיועדת מציעה לפעול על פיה, למרות האזהרות שהשמעתי מאז חזרתנו מאנטרקטיקה.

הציבור יודע על משלחת מיסקטוניק מדיווחי הרדיו התכופים שלנו ל"ארקהם אדוורטייזר" ול"אסושיאיטד פְּרס" ובהמשך ממאמרים של פּבּודי ושלי. היא כללה ארבעה אנשים מהאוניברסיטה שלנו — פּבּודי, לֵייק מהמחלקה לביולוגיה, אטווּד מהמחלקה לפיזיקה (ומטאורולוג) ואני, נציג הגיאולוגים וראש המשלחת באופן רשמי — נוסף על שישה־עשר אסיסטנטים: שבעה בוגרים של אוניברסיטת מיסקטוניק ותשעה מכונאים מיומנים. מבין השישה־עשר הללו — שנים־עשר היו טייסים מוסמכים, וכולם למעט שניים אלחוטאים מוכשרים. שמונה מהם ידעו לנווט בעזרת מחוגה וסקסטנט, וכך גם פּבּודי, אטווּד ואנוכי. בנוסף לאלה כמובן שתי הספינות שלנו — אוניות ציד־לווייתנים לשעבר, עשויות עץ, שחוזקו לתנאים של קרח וצוידו במנועי־עזר — שהיו מאוישות באופן מלא. קרן נתניאל דרבי פּיקמן, בסיוע אי־אלו תרומות מיוחדות, מימנה את המשלחת; לכן ההכנות היו קפדניות ביותר גם אם לא זכו להרבה פרסום. הכלבים, המזחלות, המכונות, ציוד המחנאוּת והחלקים להרכבת חמשת המטוסים שלנו נמסרו בבוסטון והועמסו שם על הספינות. היינו מצוידים נהדר, ביחס למטרות המוגדרות שלנו, ובכל הנוגע לאספקה, למשמעת, לתחבורה ולהקמת מחנות — יצאנו נשכרים מהניסיון המעולה שצברו לאחרונה קודמינו המרובים והמחוננים מאין כמותם. ריבוים ותהילתם הבלתי רגילים של קודמינו הם שגרמו לכך שהמשלחת שלנו, גדולה ככל שהייתה, זכתה לתשומת לב מעטה כל כך בקרב הציבור הרחב.

כפי שנכתב בעיתונים, הפלגנו מנמל בוסטון ב־2 בספטמבר 1930 במסלול נינוח במקביל לחופים ודרך תעלת פנמה, ועצרנו בסמואה ובהובּארט (טסמניה), שם הטענו מְלַאי אספקה אחרון. איש מצוות המחקר שלנו לא היה אף פעם באזורי הקטבים לפני כן, ולכן כולנו סמכנו לחלוטין על הקפטנים של הספינות — ג'' בּ' דגלס, שפיקד על הדו־תורנית "ארקהם" ושימש כמפקד צוות הים, וגיאורג ת'ורפינסן, שפיקד על התלת־תורנית "מיסקטוניק" — שניהם ציידי לווייתנים ותיקים במים האנטרקטיים. ככל שהותרנו את העולם המיושב מאחורינו, השמש שקעה נמוך יותר ויותר בצפון ומיום ליום השתהתה יותר ויותר מעל האופק. בערך בקו רוחב °62 דרום חזינו בקרחונים הראשונים שלנו — שטוחים כמו שולחן עם צלעות אנכיות — וקצת לפני שהגענו לחוג האנטרקטי (חצינו אותו ב־20 באוקטובר בליווי טקסים משונים כנהוג) נתקלנו בשדות קרח שהִקשו עלינו מאוד. הטמפרטורה שצנחה הפריעה לי מאוד אחרי המסע הממושך שלנו באזורים הטרופיים, אבל ניסיתי לחשל את רוחי לקראת מבחנים קשים יותר שעוד יבואו. התופעות האטמוספריות הנדירות הקסימו אותי שוב ושוב ללא גבול; אחת מהן הייתה מיראז' מוחשי להפליא, הראשון שראיתי מעודי, ובו קרחונים רחוקים הפכו לחרכי ירי בטירות קוסמיות בלתי נתפסות.

אחרי שפילסנו את דרכנו בינות לקרח, שלמזלנו לא היה רחב ידיים, ולא במיוחד צפוף, חזרנו לים הפתוח בקו רוחב °67 דרום וקו אורך °175 מזרח. בבוקר 26 באוקטובר הופיעה יבשה בדרום בבוהק מסנוור, ולפני הצהריים אחז את כולנו פרץ של התרגשות למראה שרשרת של הרים עצומים, נישאים ועוטים שלג, שנפרשׂו וכיסו את כל שדה הראייה מלפנים. הנה נתקלנו סוף־סוף במאחז של היבשת הגדולה והלא־נודעת ועולם חידתי של מוות קפוא. הפסגות הללו היו בלי ספק רכס האדמירלוּת שגילה רוס, וכעת משימתנו תהיה להקיף את כף אדֵייר ולשוט לאורך החוף המזרחי של ארץ ויקטוריה אל תחנת הבסיס המתוכננת במְצַר מֶק'מֶרדו, לרגלי הר הגעש אֶרֶבּוּס בקו רוחב '9°77 דרום.

הקטע האחרון של המסע היה מפעים ומשלהב דמיון: פסגות עקרות אדירות, אפופות מסתורין, היתמרו כל הזמן על רקע המערב, בעוד שמש נמוכה של צהריים בצפון או שמש של חצות בדרום — נמוכה עוד יותר ונוגסת באופק — צובעות באלומות של אור אדמדם אביך את השלג הלבן, את משעולי הקרח והמים הכחלחלים ופיסות שחורות של סלע גרניט חשוף על פני המדרונות. מבין שיאי ההרים השוממים פרצו לסירוגין משבים משתוללים של הרוח האנטרקטית הנוראה; סלסוליה הזכירו לפעמים במעורפל נישוף מוזיקלי פרוע וחצי־תבוני על פני מנעד תווים רחב, ובגלל זיכרון תת־הכרתי כלשהו נשמעו לי עוכרי־שלווה ואפילו מעט מאיימים. משהו בנוף הזה הזכיר לי את הציורים האסיאתיים המוזרים והמטרידים של ניקולאי רוּריך ואת התיאורים — המוזרים והמטרידים עוד יותר — של רמת לֵנג הניתנים ב"נקרונומיקון" המחריד של עבדול אלחזרד, הערבי המטורף. מאוחר יותר די הצטערתי שבכלל פתחתי את הספר המפלצתי הזה בספריית הקולג'.

בשבעה בנובמבר, אחרי שהרכס במערב נעלם זמנית מן העין, עברנו את אי פרנקלין, ולמחרת הבחנו בחרוטים של הר אֶרֶבּוּס והר טֶרוֹר על אי רוס מלפנים, ומעבר להם השרשרת הארוכה של הרי פּארי. לכיוון מזרח השתרע כעת הפס הלבן הנמוך של מחסום הקרח הגדול, שהתרומם בזווית ישרה לגובה 60 מטרים, כמו הצוקים של קוויבק, וציין את קיצו של השיט דרומה. אחרי הצהריים נכנסנו למְצַר מֶק'מֶרדו ועצרנו מול החוף בחסותו של הר אֶרֶבּוּס המעשן. הפסגה העשויה סְקוֹריה היתמרה לרום של כ־3,800 מטרים על רקע שמי המזרח כמו הדפס יפני של הר פוג'י הקדוש, ומעבר לה, כמו רוח רפאים, זקף את קומתו הלבנה, 3,300 מטרים, הר טֶרוֹר, כיום הר געש כבוי. מהר אֶרֶבּוּס הגיעו לפרקים פליטות עשן, ואחד האסיסטנטים מהאוניברסיטה, בחור צעיר מבריק בשם דנפורת', הצביע על מה שנראה כלָבָה זורמת במדרון מושלג; הוא העיר כי ההר הזה, שהתגלה ב־1840, שימש בלי ספק מקור השראה לדימוי של א' א' פּוֹ, כשכתב שבע שנים מאוחר יותר:

— לַבָּה לְלֹא־הֶרֶף תִּשָּׁפֵךְ

בְּזִרְמָה שֶׁל גָּפְרִית מִיָּנֶק

בְּקַצְוֵי אֶרֶץ הַצָּפוֹן —

וְנוֹאֶקֶת בְּהִשָּׁפְכָה מֵהַר יָנֶק

בִּמְחוֹזוֹת קֹטֶב הַצָּפוֹן.²

דנפורת' היה חובב גדול של חומר קריאה ביזארי ודיבר רבות על פּוֹ. אני עצמי גיליתי בזה עניין בשל אותה סצנה באנטרקטיקה בסיפור הארוך היחיד של פּוֹ — "ארתור גורדון פּים" המטריד והחידתי. על החוף העקר ועל מחסום הקרח הנישא בַּרקע עשרות אלפי פינגווינים גרוטסקיים צווחו ונופפו בסנפיריהם, ואילו במים נראו כלבי ים שמנים רבּים, שוחים או רובצים על פני משטחי קרח גדולים, נסחפים לאיטם.

בסירות הקטנות שלנו ביצענו נחיתה מורכבת על אי רוס מעט אחרי חצות בבוקר 9 בנובמבר, ובמהלכה מתחנו כבל מכל אחת מהספינות והתכוננו לפרוק פריטי אספקה בעזרת גלגלות. ברגע שדרכנו לראשונה על אדמת אנטרקטיקה נתקפנו תחושות חדות ומעורבות, למרות שהמשלחות של סקוט ושל שקלטון הקדימו אותנו בדיוק באותו מקום. המחנה שלנו על החוף הקפוא מתחת למדרון הר הגעש היה מחנה זמני; חדר הפיקוד נשאר בספינה "ארקהם". הורדנו את כל ציוד הקידוח שלנו, הכלבים, האוהלים, המצרכים, מְכָלי דלק, מפשיר קרח ניסיוני, מצלמות רגילות ומצלמות אוויר, חלקי אווירונים ואביזרים אחרים, בין היתר שלושה מכשירי קשר־רדיו ניידים קטנים (נוסף על אלה שבמטוסים) המסוגלים לתקשר עם המכשיר הגדול שעל "ארקהם" מכל אותם חלקים ביבשת שבהם אנו עשויים לבקר. המכשיר שעל הספינה נועד לתקשר עם העולם החיצון ולהעביר דיווחים־לעיתונות לתחנת האלחוט העוצמתית של "ארקהם אדוורטייזר" בקינגספורט הֵד, מסצ'וסטס. קיווינו להשלים את העבודה במהלך קיץ אנטרקטי אחד; ואם זה לא יתאפשר, היינו עושים את החורף על "ארקהם" ושולחים את "מיסקטוניק" צפונה לפני שהקרח יקפא, בשביל אספקה לקיץ נוסף.

אין צורך שאחזור על הדברים שכבר פורסמו בעיתונים בנוגע לעבודה הראשונה שלנו: העלייה שלנו להר אֶרֶבּוּס; קידוחי המינרלים המוצלחים באתרים שונים על אי רוס, והמהירות שבה ההתקן של פּבּודי ביצע אותם אפילו דרך שכבות של סלע קשה; הבדיקה הראשונית שעשינו למפשיר הצנוע שלנו; העלייה המסוכנת למחסום הקרח הגדול עם מזחלות וציוד; ולבסוף חמשת האווירונים הענקיים שהרכבנו במחנה על פני המחסום. צוות היבשה שלנו — עשרים גברים ו־55 כלבי מזחלות אלסקיים — היה במצב בריאותי מצוין; אבל עד אז לא נתקלנו כמובן בטמפרטורות ובסופות רוח הרסניות באמת. בדרך כלל המדחום נע בין 18 עד 6 או 4 מעלות מתחת לאפס, והניסיון שלנו עם החורף של ניוּ אינגלנד הרגיל אותנו לקשיים דומים. המחנה על המחסום היה מחנה חצי־קבוע ויועד לשמש כמאגר לאחסון בנזין, אספקה, דינמיט ומצרכים אחרים.

רק ארבעה מהמטוסים היו נחוצים לנו בפועל כדי להטיס את ציוד המחקר; החמישי הושאר במאגר האספקה עם טייס ושני אנשים מהספינות כדי שיהיה ניתן להגיע אלינו מ"ארקהם" במקרה שכל מטוסי המחקר שלנו יֹאבדו. בהמשך, כאשר לא נשתמש בכל יתר המטוסים לשינוע ציוד, נפעיל אחד או שניים מהם בקו הלוך ושוב בין המאגר הזה לבין תחנת בסיס קבועה אחרת על הרמה הגדולה, כ־1,000 עד 1,100 ק"מ דרומה, מעבר לקרחון בירדמור. חרף הדיווחים הכמעט־אחידים על רוחות ועל סופות מזוויעות הניתכות ממורדות הרמה, החלטנו לוותר על תחנות ביניים, תוך נטילת סיכון לטובת החיסכון והיעילות הצפויה.

דיווחים ששידרנו תיארו את הטיסה עוצרת הנשימה של הלהק שלנו ב־21 בנובמבר, במשך ארבע שעות ללא עצירות, מעל מדף־הקרח הגבוה בעוד פסגות עצומות מתרוממות במערב והדְמָמוֹת הלא־נודעות מהדהדות את צלילי המנועים שלנו. הרוח לא הפריעה לנו יותר מדי, ומצְפְּנֵי־הרדיו עזרו לנו לצלוח ערפל אטום אחד בלבד שפגשנו. כאשר היתמר לפנינו המעֲלֶה העצום, בין קווי הרוחב °83 ו־°84, ידענו שהגענו לקרחון בירדמור, קרחון־העמק הגדול בעולם, ושהים הקפוא מתחלף כעת בקו חוף קודר והררי. סוף־סוף נכנסנו באמת לעולם הלבן, המת מזה עידנים, של הקוטב הדרומי. ברגע שהבנו זאת ראינו את פסגת הר ננסן המזדקר הרחק במזרח לרום של כמעט 4,500 מטרים.

הקמתה המוצלחת של תחנת הבסיס הדרומית מעל הקרחון בקו רוחב '7°86, קו אורך '23°174 מזרח, והקידוחים והפיצוצים שבוצעו במהירות וביעילות פנומנליות בנקודות שונות שהגענו אליהן במזחלות או בטיסות קצרות, הם נחלת ההיסטוריה; כך גם העלייה המפרכת אך מוכתרת־בניצחון של פּבּודי עם שני סטודנטים — גֵדְני וקרול — להר ננסן ב־13-15 בדצמבר. היינו בגובה של כ־2,500 מטרים מעל פני הים, וכאשר קידוחים ניסיוניים גילו קרקע מוצקה בעומק 3.5 מטרים בלבד בנקודות מסוימות מתחת לשלג ולקרח, הִרבֵּנו לנצל את המפשיר הניסיוני שלנו, ואז קדחנו קדחים ופוצצנו דינמיט במקומות רבים ששום חוקר לפנינו מעולם לא חשב להפיק מהם דוגמאות מינרלים. סלעי הגרניט הפרקמברי ואבן חול בּיקון שהשגנו שם חיזקו אותנו בדעתנו, כי ישנה אחידות בין הרמה הזאת לבין הגוף העיקרי של היבשת המשתרע במערב, ועם זאת היא שונָה מעט מן האזורים שלמרגלות אמריקה הדרומית במזרח — אזורים, כך חשבנו אז, שהם חלק מיבשת נפרדת, קטנה יותר, שהמפגש הקפוא של ים רוס עם ים וֶדֶל חוצץ בינה לבין אחותה הגדולה, אף כי השערה זו הופרכה מאז בידי בירד.

בכמה מאבני החול שפוצצנו וסיתתנו לאחר שהקידוח חשף את טבען, מצאנו סימני ורסיסי מאובנים מעניינים מאין כמותם; בעיקר שׂרכים, עשבי ים, טרילוביטים, חבצלות ים ורכיכות כגון חלזונות יבשתיים וימיים. כל הממצאים הללו בהחלט נראו לנו חשובים בהקשר של עברו הקדום של האזור. מצאנו גם סימן משׂורטט מוזר בצורת משולש, בערך 30 ס"מ מקצה לקצה, שלייק איחה אותו משלושה רסיסים של לווחה שהופקו בפיצוץ בתוך קדח עמוק. הרסיסים האלה הגיעו מנקודה מערבית מאיתנו ליד רכס המלכה אלכסנדרה; ולייק, בתור ביולוג, חשב שהסימנים המשונים האלה תמוהים מאוד ומאתגרים, אולם לעין הגיאולוגית שלי הם לא נראו שונים מתוֹלָדות למיניהן של אדווֹת, כאלה שפוגשים בשכיחות סבירה בסלעי משקע. כיוון שלווחה אינה אלא תצורת התְמָרה ששכבת סלע משקע נלחצה לתוכה, וכיוון שהלחץ עצמו גורם לעיוותים מוזרים בסימנים קיימים, לא ראיתי טעם להשתומם יותר מדי על הגומה המשׂורטטת.

ב־6 בינואר 1931 לייק, פּבּודי, דניאלז, כל ששת הסטודנטים, ארבעה מכונאים ואני טסנו בשני מטוסים גדולים היישר מעל הקוטב הדרומי, עם נחיתה כפויה אחת בגלל רוח פתאומית עזה שלמרבה המזל לא התפתחה לכדי סערה טיפוסית. כדברי העיתונים, זו הייתה אחת מכמה טיסות תצפית; במהלכן של אחרות ניסינו לזהות תווים טופוגרפיים חדשים באזורים שחוקרים קודמים לא הגיעו אליהם. מבחינה זו הטיסות הראשונות שלנו היו מאכזבות; אף על פי שהעניקו לנו כמה דוגמאות מרהיבות של המיראז'ים עתירי הדמיון והמתעתעים באזורי הקטבים, שכבר טעמנו מהם בחטף בעת המסע בים. הרים רחוקים ריחפו ברקיע כמו ערים קסומות, ופעם אחר פעם העולם הלבן נמוג כולו לתוך ארץ של חלומות נוסח הלורד דנסני ושל ציפייה הרפתקנית — טובלת בזהב וכסף ואדום־שָני בהשפעתה המכשפת של שמש נמוכה של חצות. חווינו קושי ניכר בטיסות בימים מעוננים, כשהארץ המושלגת והשמיים נוטים להתמזג לכדי ריקות אחת, מיסטית, מנצנצת בשלל צבעים, בלי אופק נראה לעין שיציין היכן השניים נפגשים.

לבסוף החלטנו לפעול לפי התוכנית המקורית — להטיס את כל ארבעת מטוסי המחקר שלנו 800 ק"מ מזרחה ולהקים תחנת־משנה חדשה בנקודה הנמצאת כנראה (כך חשבנו בטעות) על תת־היבשת הקטנה יותר. מוצגים גיאולוגיים משם יוכלו לשמש לצורכי השוואה. המצב הבריאותי שלנו נשאר בינתיים מצוין; מיץ ליים פיצה כראוי על תזונה קבועה של שימורים ובשר מומלח, והטמפרטורות, שהיו בדרך כלל גבוהות מ־18 מעלות מתחת לאפס, אפשרו לנו לוותר על הפרוות הכי עבות. זה היה אמצע הקיץ, ואם נפעל בזריזות ובתשומת לב, נוכל לסיים את העבודה לפני מרץ ולהימנע מחורף מייגע במהלך הלילה האנטרקטי הארוך. כמה סופות רוח אכזריות הִכּו בנו ממערב, אבל לא גרמו נזק בזכות כישוריו של אטווּד, שהתקין מַחֲסים בסיסיים לאווירונים ושוברי רוח מגושי שלג כבדים וחיזק את המבנים החשובים של המחנה בסוללות שלג. המזל הטוב והיעילות שלנו היו כמעט מפחידים.

העולם החיצון ידע כמובן על היעדים של המשלחת שלנו ושמע גם על ההתעקשות המוזרה של לייק לצאת לסיור לצורכי סקר במערב — ליתר דיוק בצפון־מערב — לפני המעבר בכיוון ההפוך, אל תחנת הבסיס החדשה. נראֶה שהוא הגה רבות, ובתעוזה מהפכנית מדאיגה, באותו סימן משׂורטט של משולש בלווחה, ומצא סתירות מסוימות בין מאפייניו לבין התקופה הגיאולוגית שלו, שגירו את סקרנותו עד קצותיה והלהיטו את רוחו לבצע עוד קידוחים ופיצוצים בתצורה המערבית, שהרסיסים שכָּרינו היו שייכים אליה בעליל. הוא החזיק בדיעה המוזרה, שהסימן הזה נטבע בידי אורגניזם מסיבי, לא־מוכר ולגמרי לא־בר־סיווג, שהגיע לדרגה מתקדמת למדי באבולוציה שלו — למרות שנמצא בסלע שגילו כה מופלג, מהקמבריון או אפילו מהפרקמבריון, עד שהוציא מכלל אפשרות לא רק קיומם של חיים מפותחים באמת, אלא קיומם של חיים בכלל מעבר לשלב החד־תאי או השלב הטרילוביטי לכל היותר. הרסיסים הללו, והסימנים המוזרים שעליהם, היו בוודאי בני 500 מיליון עד אלף מיליון שנים.