יוסק'ה

במקום מבוא

ביותר מתחנה אחת מתחנות חיי פגשתי את יוסק'ה: היינו יחדיו בקהילת בית הכנסת "בית במברגר" בבני ברק, עיר מגורינו, הוא מראשי הקהילה, אני מיושבי הספסלים האחוריים; פעמים רבות עבר לפני התיבה כחזן, ואני, ככל המתפללים, התעלינו בתפילתו הזכה והמיוחדת, החסידית והנלבבת, ובמיוחד בימים הנוראים; כשהיה מזכ"ל התנועה העולמית של בני עקיבא, מחובר כל העת לטלפון ולרחבי העולם היהודי, ראיתי אותו מדי יום במסגרת תפקידי כעורך ביטאון בני עקיבא, "זרעים"; כשהיה ראש עליית הנוער, ולאחר מכן שר בממשלת ישראל, ראיינתי אותו פעמים אחדות ככתב "ידיעות אחרונות", וכמנחה התוכנית "צירופים" של המחלקה למורשת ישראל בטלוויזיה הישראלית (ערוץ 1); רק לאחר שנתבקש לישיבה של מעלה, כשנפתחו בפני ארכיוניו, גיליתי כי יותר משידעתי עליו - לא ידעתי.

אחד המסמכים שלו נכתב בחודש אדר תשס"ב (2002), ובו העלה יוסק'ה רעיון להוציא לאור ביטאון משפחתי פנימי לצאצאים, מעין דף קשר: "הזמן העומד לרשותנו כדי לדבר ולהחליף דעות הולך ומתקצר", כתב, "לכל אחד משפחה, ולכל משפחה עניינים משלה. המשפחות גדלות, ב"ה, והמטלות ה'נערמות' על כל אחד מבני משפחתנו גוברות והולכות". אפילו שֵם כבר מצא לביטאון שטרם נולד: "צאצאים".

בהמשך ציין שרעיון, שאינו יוצא מן הכוח אל הפועל, מציק לו: "ועוד נושא מציק לי על שלא הספקתי אפילו להתחיל לעשותו", הדגיש, "לכתוב ספר שיכיל הרבה ממחשבותי, ממאורעות שקרו לי ולאחרים, על אנשים שהתרועעתי איתם, או אפילו חלקתי על דעתם, לבטא תחושות ורגשות על ימים סוערים ועל תקופות סוערות. מאן דהוא שאל אותי למי הספר יהיה מכוּון. עניתי כי הספר מיועד בעיקר לבני משפחתי, אבל יתעניינו בו גם אנשים לא מעטים מבין רבבות האנשים שהיה לי איתם קשר הדוק או רופף, קשר פעיל או סביל, באחת מתקופות חיי".

הספר הזה, "יוסק'ה", הוא אולי זה שהוא לא הספיק לכתוב.

מ.מ.

פרק א

חום הלב באנגליה הקרה

יום חמישי, כ"ב בכסלו תשמ"ו, 5 בדצמבר 1985, 14:45 לפי שעון אנגליה. גלגלי מטוס הבואינג של אל־על בטיסה מספר LY 315, שהמריאה בשעה 09:15 מנמל התעופה בן־גוריון, נגעו במסלול האספלט של נמל התעופה הית'רו שבלונדון. המטוס האט מרוצתו, התקרב לטרמינל ועצר ליד אוטובוס שהמתין לנוסעים. עובדי הנמל קירבו את כבש המדרגות. במקביל הגיעו אל המטוס במהירות שתי מכוניות שחורות, מכונית של משרד החוץ הבריטי ומכונית של שגרירות ישראל בלונדון. הן עצרו בסמוך למטוס שדלתו נפתחה. ראשון היוצאים בעדה היה גבר גבה קומה, לבוש סוודר אפור, שבלוריתו הסבוכה התנופפה ברוח העזה.

היה זה השר יוסף (יוסק'ה) שפירא, שר בלי תיק בממשלת האחדות שמיר־פרס.

קב"ט השגרירות הישראלית קיבל את פניו, והשר נבלע במכונית, שהסיעה אותו אל מסוף הנוסעים. ביקורת דרכונים מיניסטריאלית מהירה האירה פנים לדרכון הדיפלומטי שלו, מזוודתו הגיעה חיש קל, ולפני שהמשיך בדרכו נשאל השר על ידי איש הביטחון הישראלי: "מישהו ממתין לך באולם הנוסעים הנכנסים?"

"כן", השיב יוסק'ה, "נציג מחלקת העלייה בלונדון".

"אתה מכיר אותו? תוכל לזהות אותו?"

"איזו שאלה", צחק השר, "אנחנו מכירים כבר שנים. אסע איתו מכאן למלון שבשכונת גולדרס גרין".

"אסע לפניכם", אמר הקב"ט.

הפגישה בין השר לבין השליח היתה נרגשת. בדרכם לחניון ביקש השליח מהשר להעביר לידיו את עגלת הנשיאה של המזוודה, כנהוג עם כל האח"מים שבמהלך שהותו באנגליה קיבל את פניהם בנמל התעופה.

"לשם מה?" שאל יוסק'ה.

"כדי שאוביל אותה למכונית שלי", השיב השליח.

"מה אתה עושה?" הרים השר את קולו, "שכחת? אני יוסק'ה!"

"ובכל זאת..." ניסה השליח למלא את תפקידו באמונה.

"שום בכל זאת", חתך יוסק'ה נחרצות והדגיש ביידיש: "האק נישט א־צ'ייניק", ("אל תקשקש בקומקום"). השניים הגיעו למכוניתו של נציג מחלקת העלייה כשכבוד השר מוליך לפניו את העגלה במו ידיו, והשליח מתהלך לצדו מתוסכל משהו.

אחרי נסיעה של כשעה הגיעו לאכסניה שהוזמנה מראש, מלון יהודי קטן וצנוע - והעיקר כשר - בשכונת גולדרס גרין, בצפון־מערב לונדון, שקנתה לה שם של שכונה בעלת צביון יהודי מובהק. השר והשליח קבעו להיפגש בשעת ערב, לאחר מנוחה קלה, לקראת פגישתו של יוסק'ה עם חברים בקהילה היהודית, שהתעניינו באפשרויות העלייה לארץ. המפגש נערך ב"סוֹבֶּל סנטר", אולם הרצאות ומופעים רחב ידיים ברחוב גולדרס גרין.

מאות כבר המתינו באולם לבואו של השר. בשעה שמונה בערב היה המקום מלא מפה לפה, שהרי שר מישראל לאו מילתא זוטרתא היא. בהגיעו קמו הכל על רגליהם וקיבלו אותו בתשואות אנגליות מנומסות. על פניו של השר ניכר בעליל שהיה נבוך מעט, אך הוא התאושש במהירות, ולאחר דברי פתיחה של שליח העלייה קם ממקומו ופתח בדברים: "אני שמח מאוד להיות פה ולדבר על עלייה. נראה לי, שאני השר הישראלי הראשון בממשלה הנוכחית שהסכים לצאת לגולה לתפקיד אחד: לדבר על עלייה. לדעתי, אין כבוד גדול מזה". הנוכחים קמו ממקומותיהם ופצחו במחיאות כפיים.

כששככו התשואות החל יוסק'ה, באנגלית טובה, לפרוס את משנתו הציונית. ואז, לפתע, אחרי שני משפטי פתיחה, הוא עשה פאוזה מרשימה ואמר: "תסלחו לי, אבל הז'קט הזה חונק אותי..."

הוא השתחרר במהירות ממקטורנו ותלה אותו על גב הכיסא. המחווה היתה ברורה לכולם, כי אחרי ככלות הכל, איזה בני־עקיבניק ראוי לשמו, ועוד אחד שכיהן במשך 22 שנים כמזכיר תנועת בני עקיבא העולמית, לובש ז'קט?! (על עניבה אין כלל מה לדבר). הנוכחים פרצו בצחוק מתגלגל. הקרח האנגלי נשבר והפשיר באחת.

יוסק'ה דיבר בהתלהבות בנושאי יהדות ועלייה, תיבל את דבריו ב"ווֹרטים" מפרשת השבוע ובמעשיוֹת חסידיות, שכולם גם יחד היוו חלק ממסכת ארץ־ישראל. ואז, בנוּח עליו הרוח, אפילו לימד את קהל שומעי לקחו שיר חסידי שחיבר בשעתו אביו המנוח, הרב ישעיהו שפירא, שקנה לו שם עולם כ"אדמו"ר החלוץ".

במהלך דבריו ציטט השר שפירא את דבריו של חבר בהנהלה הציונית, שאמר לו באחת ההזדמנויות: "יש לי שלושה בנים. אחד רב רפורמי בארגנטינה; השני רב קונסרבטיבי בארצות הברית; השלישי חי בישראל, והוא איננו רב. אם אני בטוח שהנינים שלי יהיו יהודים, הרי הדברים אמורים רק לגבי צאצאי בני שאינו רב, זה שחי בישראל". הוא גם ציטט את חבר הכנסת לשעבר, יהודה בן־מאיר, שאמר בשעתו מעל בימת הכנסת כי "מעולם לא ראיתי נכד רפורמי, כי עד הדור השלישי הרפורמי כבר לא יהודי..."

אנשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בלונדון, שנכחו באולם, לא השלו את עצמם כי בעקבות המפגש ישתרך ביום שלמחרת תור ארוך של צעירים ומבוגרים בחזית בניין הסוכנות. לעומת זאת, לא היה להם צל של ספק כי זרעי דבריו של השר עוד יעלו ויצמיחו.

במהלך הימים הבאים לשהותו בלונדון נפגש השר עם השגריר הישראלי, יהודה אבנר; עם אנשי "המזרחי" בלונדון, ובראשם אריה הנדלר ומני קלאוזנר; עם חברי בני עקיבא ומדריכיהם; עם שליחים ישראלים; עם חברות תנועת "אמונה" - ולא נלאה אף לרגע מלהעביר את המסר הציוני שבפיו.

ימים אחדים לאחר בואו הפתיע השר את שליח העלייה שליווה אותו ואמר: "אני מכיר בעובדה שיש פה גוונים שונים בקרב היהודים. יש ציונים ואנטי־ציונים; חברי תנועות נוער ציוניות, דתיות וחילוניות; אורתודוקסים וליברלים (רפורמים); בעלי בתים וסתם 'עמך'; חרדים שלא חושבים כלל על עלייה; בתי ספר שמחנכים להגשמה ציונית, וכאלה המגלים שוויון־נפש גמור לעלייה".

"אמת", אישר השליח, "כבר ארגַנו לך מפגש עם תלמידי בית ספר ציוני מובהק".

"זה יפה", אמר השר, "לשכנע את המשוכנעים זה חשוב, אבל אני רוצה לשוחח דווקא עם תלמידים בבית הספר היהודי החרדי הגדול בלונדון, שהעלייה לארץ והציונות אינן עומדות בראש סולם העדיפויות שלו - וגם לא באמצעו".

"אתה בטוח שהם יסכימו לארח אותך?" תהה שליח העלייה, "הרי שמעת בוודאי שהמנהל הוא יהודי אנגלי נלהב ביותר, וציוני נלהב פחות".

"זה כלל לא מעניין אותי", השיב השר נחרצות, "אני רוצה לדבר בפני התלמידים".

השליח גירד בפדחתו והשיב ביובש: "אנסה לארגן משהו".

בהמשך סוכם ביניהם כי השר ימשיך בתוכנית שגובשה מראש, עוד טרם בואו לאנגליה, ויֵצא כעבור שלושה ימים למסע של כשבוע בקרב קהילות יהודיות נוספות ברחבי הממלכה הבריטית ומעבר לה - בלונדון, במנצ'סטר, בברמינגהם, בגלזגו, בסקוטלנד, באירלנד ובמקומות נוספים, ולאחר מכן ישוב ללונדון כדי לשוחח עם התלמידים לפני שובו ארצה.

ובינתיים, שליח העלייה פכר את אצבעותיו בייאוש, יודע היטב שהתיק שהפיל עליו השר היה חסר כל סיכוי להתממש. הוא ניסה, בספקנות גדולה, לארגן לשר פגישה בבית הספר היהודי המדובר - חטיבת ביניים ותיכון - שנושא העלייה לארץ לא עמד על סדר היום של מאות תלמידיו (אם לנקוט אנדרסטיימנט אנגלי).

השליח התקשר אפוא לבית הספר, וביקש מהמרכזנית להעבירו ללשכת המנהל. מזכירתו של המנהל תהתה מי הוא, והוא מיהר להציג את עצמו. ואז ביקשה המזכירה הקשוחה הסבר מדויק על מה בדיוק הוא מבקש לדבר עם המנהל, ורק לאחר מכן העבירה את השיחה לחדרו.

השיחה התנהלה כך:

השליח: "שלום, אדוני המנהל, מדבר שליח העלייה בלונדון. באנגליה מבקר עתה שר בממשלת ישראל, והוא היה מעוניין מאוד להיפגש עם תלמידים בבית ספרך כדי לעודד אותם לעלות ארצה".

המנהל האדיב: "מתי נוח לכבוד השר להיפגש עם תלמידינו?"

השליח הציע: "בשבוע הבא, ביום שני, 16 בדצמבר, בבוקר?"

"רק רגע", השיב המנהל, "אבדוק ביומן".

השליח שמע מעבר לקו מעין רחש של עלעול בדפים ולאחר מכן הגיעה התשובה הלא־מפתיעה בעליל: "הו, לא, מה חבל. לרוע המזל, ביום שני יבקר אצלנו מפקח מטעם משרד החינוך האנגלי, ועלינו להעניק לו את מלוא תשומת לבנו. אולי יש לכבוד השר מועד אחר?"

"כן, בהחלט", אמר השליח, "יום שלישי, 17 בדצמבר".

"מצטער, מאוד מצטער", השיב המנהל, "אבל ביום שלישי כל תלמידי בית הספר יוצאים לטיול".

"יום רביעי, 18 בדצמבר?" כך השליח.

התשובה היתה מיידית: "בבית הספר נערכות לאורך כל אותו היום בדיקות רפואיות".

ניסיונות לקבוע תאריכים אחרים גם הם לא עלו יפה.

מי שלא נשבר היה יוסק'ה.

כאשר חזר השר ללונדון מהסיבוב שלו באנגליה רבתי, סיפר לו השליח על מסכת ההתחמקויות של המנהל האנגלי האדיב אך הנחרץ. ליוסק'ה היה ברור שהמנהל אינו מעוניין שציוֹן תשאל לשלום תלמידיו בתחומי בית ספרו, והוא הגיב על דבריו של שליח העלייה בהינף יד: "בדוק בבקשה מתי ההפסקה הגדולה בבית הספר מחר. אחכה לתלמידים ליד השער".

"סליחה, יוסק'ה, ככה, ליד השער, מחוץ לגדר, כמו עני בפתח?" לא התאפק השליח.

"חביבי", אמר לו יוסק'ה, "בציונות אין עניים, יש רק פתח".

השליח משך בכתפיו.

בירור קצר העלה כי ההפסקה הגדולה היא בין השעה אחת לשתיים.

מזג האוויר היה ערפילי, וגשם קל ריחף חרישית מעל פני העיר וגגותיה. הנסיעה לבית הספר במכוניתו של השליח נמשכה כ־40 דקות. סמוך לשעה אחת כבר חנו מול שער המוסד והמתינו לצלצול. בדיוק בשעה היעודה ניתן האות, ומיד לאחריו פרצו לחצר רחבת הידיים עשרות ילדים ונערים, והחלו בצהלה לשחק, כדורגל כמובן.

"קדימה", אמר יוסק'ה, "זה הזמן. ניגש אליהם".

כבוד השר התקרב לשער הנעול, ומבעד לעמודי הברזל שהיו קבועים בו אותת בידיו לעבר הנערים וקרא להם להתקרב אליו. אלה תמהו למראה הזר הקורא להם, אך כשהבחינו שהוא והשליח חובשים כיפות סרוגות לראשיהם לא חשדו בדבר והתקרבו. מעבר לשער דיבר אליהם יוסק'ה ציונות. אמר להם כי באנגליה הם חיים במלון אורחים, מרווח ויפה ככל שיהיה, אך זה עדיין אינו בית, ישראל היא הבית. בתפילות הם אומרים שלוש פעמים ביום "ותחזינה עינינו בשובך לציון", וזה ממש אפשרי, סמוּך ונראה, אך בה־בעת כה רחוק מהם. הוא העלה על נס את נופי המקרא, מהכותל המערבי בירושלים ועד הכרמל בחיפה, מן המדבר ועד הים, אתרים שאינם רק יעדי טיול, אלא נופים הזורמים בדמם של תושבי הארץ המובטחת שהגיעו אליה, וממשיכים להגיע, מארבע קצוות תבל. הוא דיבר על מצוות התלויות בארץ, שעם כל הכבוד לאנגליה, אפשר לקיים אותן רק בישראל. התלמידים המחונכים הקשיבו בשקט. יוסק'ה דיבר איתם מה שדיבר, הם שאלו מה ששאלו - גם שאלות מתריסות - והוא השיב מה שהשיב; הוא שאל והם השיבו. יותר ויותר נערים התקרבו בסקרנות לשער כדי להבין מה מתרחש שם, ניצבו בשקט, האזינו, ומפעם לפעם העירו את הערותיהם.

לפתע בצבצה דמותו של מורה מבעד לאחד הפתחים שהשקיפו על פני החצר. הלה הציץ בסקרנות במתרחש, שמע את דבריו של השר, נכנס בחזרה למוסד, סיפר למי שסיפר את שראה, קיבל הוראה מתאימה, שב לדלת וקרא לתלמידים בתקיפות לשוב מיד לכיתותיהם. הללו, אנגלים כמו אנגלים, מוּדעים לזכויותיהם המקודשות, אמרו לו כי ההפסקה היא זמנם החופשי ולאיש אין רשות לפגוע בה, ועל כן, עם כל הכבוד, הם ישובו לכיתות רק בשעה שתיים, עם הישמע הצלצול; ועד אז ימשיכו להאזין לדברי הזר, אשר התייחס אליהם כבוגרים לכל דבר. המורה נבלע בחזרה בבניין בית הספר ללא אומר ודברים.

בשתיים נשמע הצלצול, הילדים שבו לכיתותיהם, יוסק'ה והשליח חזרו למכונית. בטרם התניע את הרכב שאל שליח העלייה: "תגיד, יוסק'ה, כל העסק הזה היה שווה לך?"

השר יוסק'ה שפירא התמתח במושבו, התבונן בו ארוכות והשיב בשקט: "אפילו אם השיחה הזו השפיעה וחיזקה נער אחד בלבד מאלה שהיו שם, היא כבר שווה לי".

לימים יתברר מעל לכל ספק, כי לא אחד ולא שניים, אלא רבים מבין בוגרי אותו בית ספר, ביניהם אולי גם כאלה שהאזינו ליוסק'ה על כפות המנעול, עלו ארצה. הדבר התברר שנים לאחר מכן, בעקבות בדיקה של אותו שליח עלייה בלונדון עם אורי גורדון, בשעתו ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, שהטיל על עוזריו לסרוק את שאלוני העלייה מאנגליה במשך השנים הרלוונטיות, שבהם צוינו, כנדרש, שמו של בית הספר היסודי וחטיבת הביניים שבהם למד העולה. מספר האזכורים של אותו בית ספר היה רב, כמספר העולים משם. חלקם באו לתקופות לימודים בישיבות גבוהות או באוניברסיטאות, יתרם עלו ארצה.

וכאן מתחייב גילוי נאות: הסיפור הלונדוני דלעיל אינו מעשייה של מישהו ששמע מפי מישהו, ועל אחת כמה וכמה שאינו ביטוי של חירות המסַפר, ולא מיטב השיר כזבו, אלא עובדות כהווייתן; ועֵד להם הוא אותו שליח עלייה, שאינו אלא מחברו של ספר זה.

פרק ב

גדול היחסנים בארץ ישראל

איש של אנשים היה יוסק'ה שפירא, אדם שכל חייו הגדיר את מקצועו במילה - "מדריך". אין־ספור צעירים ובוגרים פגשו בו במהלך השנים, הוא השפיע במישרין ובעקיפין על חייהם של אלפים ורבבות, וגם בחלוף העתים, ולאורך עשרות שנים, זכר והכיר את כולם, וכולם הכירו אותו. הוא זכר אלפי שמות, הכיר אלפי פנים. רבים מחניכיו וממכריו סיפרו כי כשנפגשו עם יוסק'ה ברבות הימים במעגלי חייהם תמיד יכלו להמשיך איתו בשיחה שראשיתה התנהלה חמש שנים קודם לפגישתם המחודשת, ועשר שנים, ו־30 שנה, ואף יותר.

אכן, יוסק'ה היה דמות נערצה כל חייו. מודעיו מכל תחנות חייו המגוונות הזכירו לא אחת את אביו, הרב ישעיהו שפירא (ר' ישעיהו, או ר' שעיילה, בלשון העם), אשר זכה לכינוי הנדיר והייחודי "האדמו"ר החלוץ".

על דמותו המיוחדת של "האדמו"ר החלוץ" נכתבו ספרים, מחקרים ואין־ספור מאמרים. עם זאת, דומה שהעדות הטובה והמדויקת ביותר עליו היא של יוסק'ה עצמו, וראוי להביאה לא רק כדי להכיר את האב, אלא גם משום שהמפתח להבנת אישיותו של הבן טמונה בקווי האופי ובדמותו הייחודית של האדמו"ר החלוץ. זאת ועוד, יותר מפעם אחת השתמש יוסק'ה בביטוי שנאמר בלשון חכמים, "ברא כרעא דאבוה". משמעות הביטוי, המופיע לראשונה בספר "יונת אלם", שחיבר רבי מנחם עזריה (הרמ"ע) מפאנו, רב, פוסק וגדול המקובלים באיטליה (1620-1548), היא שהבן הוא כֶּרע (רגל) של אביו, דהיינו הממשיך, הפוסע בדרכו של אביו. ואכן, קווי אופי דומים נמתחו בין ר' ישעיהו לבין בנו יוסק'ה.

יוסק'ה כתב על אביו בספר "תורה ועבודה בחזון ובמעש" - תולדות הפועל המזרחי וסיפור פועלם של מייסדיו, תרפ"ב־תרצ"ב (מרַכז הספר: אלעזר גואלמן; עורך כללי: ד"ר יצחק אלפסי); ופעמים אחדות, לרוב ביום השנה לפטירתו של האב, אף סיפר עליו בבית הכנסת לצעירים בבני ברק, "בית במברגר":

"אבי מורי, זכר צדיק לברכה", סיפר יוסק'ה מעל הדוכן בשבת, פרשת "בשלח", י"א בשבט תשנ"א (26 בינואר 1991), שנת ה־100 להולדת אביו, "נולד בוורשה בשנת תרנ"א (20 בינואר 1891), והיה בן זקונים לאביו, רבי אלימלך שפירא מגרוז'יסק, מגדולי האדמו"רים בפולין. הוא נקרא ישעיהו על שם השל"ה הקדוש. הוא נולד שנה אחרי אחיו, רבי קלמן קלונימוס שפירא, לימים האדמו"ר מפיאסצנה, מהנודעים שבאדמו"רי ורשה, אשר נספה בשואה במחנה ההשמדה שאליו הלך עם חסידיו ובני עדתו (עליו יסופר בהמשך).

"הם נולדו מנישואים שניים, כאשר אביהם, רבי אלימלך מגרוז'יסק, היה בגיל מבוגר, לאחר שאשתו וילדיו נפטרו על פניו. כשנה לאחר היוולדו של אבי, נפטר אביו. שני הפעוטות, היתומים מאב, נקראו אז בפי החסידים 'היניקים הקדושים' (התינוקות הקדושים). אמם של הילדים קלונימוס וישעיהו היתה הרבנית חנה־ברכה, והילדים גדלו ב'חצר' הסבא, רבי שמואל חיים, האדמו"ר מחנצ'ין, נינו של 'החוזה מלובלין', רבי יעקב יצחק הורביץ. הסבא היה ידוע באהבת ארץ־ישראל שלו, ובביתו היו השעונים מכוונים לפי שעון ארץ־ישראל.

"בשושלת למעלה מהם מצד האב והאם מופיעים ה'נועם אלימלך', האדמו"ר רבי אלימלך מליז'נסק; רבי חיים מאיר יחיאל שפירא, שנודע בכינויו 'השרף ממוגלניצא'; המגיד מקוז'ניץ, רבי ישראל הופשטיין; רבי קלונימוס קלמן עפשטיין, בעל ה'מאור ושמש' מקרקא; ועוד יסודות עולם, שרי תורה, ורבי חסידות".

ראשי היהדות החרדית, שבנושאים רבים היו חלוקים בדעותיהם עם משפחת שפירא, התבטאו לא אחת בהערצה יוצאת דופן כלפיה, בעיקר לנוכח השושלת המשפחתית המדהימה שאין דומה לה. על יוסק'ה אמרו בשעתם אדמו"רים ידועי שם ומעש, שצוטטו גם בעיתונים חרדיים בארץ, כי "הוא היה גדול היחסנים (בעלי הייחוס) בארץ־ישראל". הם התכוונו לכך שהשושלת שלו לא היתה שושלת של רבנים שחיה תחת אותם שמים בארץ זו או אחרת באירופה, בשנה זו או אחרת, אלא שושלת ישירה, קרבת דם ממש, דור אחר דור, אב ובן, עם שמות ותאריכים, מקומות ומעשים.

אחיינו של יוסק'ה, הרב דוד שפירא, שהיה במשך שנים רבות הרב של שכונת בית הכרם בירושלים, סיפר כי "הרבי מגור, ה'בית ישראל', אמר פעם לאבי: 'אתם הייחוס הכי גדול בעולם' (הוא אמר זאת ביידיש: 'די גרעסטע ייחוס אין די גאנצע וועלט'). הרבי מאלכסנדר אמר כי 'כשמזכירים את הייחוס של משפחת שפירא אני מתמלא כולי פחד ואימה!'; הרבי מבעלז הביע בשעתו כמיהה להיפגש עם יוסק'ה, נין ונצר לאדירי התורה, 'בעל שושלת אדירה', כפי שהרבי התבטא, ואכן מפגש כזה התקיים, השניים נועדו ביניהם ושוחחו שעות ארוכות".

ועוד באותו עניין: לימים, בבר־מצווה של שייקה, בנו הבכור של יוסק'ה, שנערכה באולם בבני ברק - כך סיפר הרב דוד שפירא - קרא הרב נריה בקול גדול: "אל תראו את יוסק'ה שהוא הולך עם הצ'ופ הזה (הכרבולת) והכיפה הסרוגה, האיש הזה הוא רעבע! הוא הולך פה עכשיו עם שטריימל; הוא רעבע שאחריו הולכים ריבוא־ריבואות! קומו לפניו! הוא מגדולי הרעבעס של הדור הזה! כן, עם הכיפה והצ'ופ הוא רעבע!..."

יוסק'ה המשיך וסיפר כי דבקות אלוקים ואהבת ישראל של קוז'ניץ, צימאון הגאולה של ליז'נסק, אהבת ארץ־ישראל של מעלה ומטה של בית חנצ'ין - כל התכונות הנשגבות הללו נתלכדו באביו, וכפי שנאמר עליו, "יחד עם עוז רוחו היה חצוב מאבני גזית מהחלק החי ביותר של הגולה... הוא ינק ישר ממקור הנצח, סלד מהשגרה, ירד להמונים".

עצמאותו הרוחנית של אביו - המשיך יוסק'ה וסיפר - אופיו המגובש, עשירוּת הביטוי והאצילות אשר הודהּ נראה מבחוץ, כל אלה יצרו יחד דמות מיוחדת.

"נחישות החלטתו הביאה אותו במשך חייו לכמה צעדים נועזים", סיפר, "הראשון שבהם, ההכרעה לנטוש את ירושת האדמו"רות ולעלות לארץ, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב־1914 (תרע"ד), שסימָנָהּ בפי מחשבי קיצין היה: 'המביט לארץ ותרעד'. וזאת, עוד לפני שהתחיל המאבק על זכותו של החלוץ הדתי בבניין וביצירה, כאשר מחשבה על חלוץ דתי עוד לא היתה קיימת כלל".

הוא נשא לאישה את חיה־שרה, בת רבי נתן נחום הכוהן רבינוביץ מקרימילוב־ראדומסק, האדמו"ר מקרימילוב, שהיה נכדו של ה"תפארת שלמה" מראדומסק, שנודע בפי כל בתוארו "הרבי מקרימילוב". היא והוריה התגוררו בזוויירצ'ה, עיר בפרובינציית שלזיה שבפולין, שבה התקיימה קהילה יהודית גדולה שאלפי יהודיה הושמדו באושוויץ.

חותנו של ר' ישעיהו חרד מפני עליית בתו לארץ־ישראל של אותן שנים. ולא רק חרד, אלא אף אסר עליה מפורשות לעשות צעד הרה אסון כזה, מה גם שבמשך הזמן נולדו להם ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים. ר' ישעיהו לא היה מוכן לקבל זאת, ולאחר שכשלו כל ניסיונות השכנוע שלו, מכר את כלי הכסף והזהב שקיבל לחתונתו, כדי לממן את עלייתו ארצה, בגפו.

מלחמת העולם הראשונה החזירה את ר' ישעיהו לגולה - לאחר שהטורקים גירשו אותו בחזרה לפולין בשל היותו נתין ארץ אויבת, רוסיה. בפולין הוא ביקר אצל סבו, אבי אמו חנה־ברכה, האדמו"ר חיים שמואל הלוי הורוביץ, האדמו"ר מחנצ'ין. בפגישתם אמר לו הסבא־האדמו"ר: "שעיל'ה שעיל'ה, אני מאוד מקנא בך על שהיית בארץ־ישראל, אך אינני מקנא בך על שחזרת ממנה".

השהות הקצרה בארץ, והשפעת גדולי הרבנים מבשרי ציון, גיבשה בו את הדרך שבה ילך ויצרה את מנהיג העתיד, ההוגה והמייסד של תנועת תורה ועבודה. הוא היה למבשר בשורת ציון בין המוני החסידים, דיבר בפניהם על חזון הגאולה, ורבים זכרו במשך שנים את הופעתו כאדמו"ר צעיר - תואר שלא רצה בו - ב"כינוס המחתרת" של הארגונים הציוניים בוורשה, שבו אף הפגין את הדיבור בעברית בהברה ספרדית. הוא נמנה עם מייסדי תנועת המזרחי בוועידת היסוד שלה בשנת תרע"ז (1917) והיה מראשי הדוברים בה. כמו כן השתתף בוועידה השנייה בשנת תרע"ט (1919). בדבריו הזכיר כי האסיפה המכוננת עומדת לקום בארץ־ישראל, ולפיכך על היהודים הדתיים להתארגן כדי להיות בתוכה כוח חזק ולכן הטיף לעלייה המונית. כשעלה שוב ארצה בשנת תר"פ (1920) התבקש לנהל את מחלקת העלייה ואת לשכת העבודה של המרכז העולמי של המזרחי. כבר אז דרש כי המזרחי יעבור "ממעמד של משפיע באמצעים ציבוריים ופוליטיים למעמד של תנועה בונה ומיישבת".

"הפעולה הראשונה שלו בארגון פועלים דתיים", סיפר יוסק'ה, "היתה בהקמת קבוצת עבודה לסלילת כבישים, שאנשיה הגירו את זיעתם בצפון הארץ. לאחר מכן, בעקבות תסיסה שהתעוררה בתנועת העבודה החילונית, ארגן קבוצה אחרת לניקוי בריכות שלמה, מפעל שהיה ציון־דרך בנתיב להקמת תנועה העבודה הדתית".

בהמשך ציטט יוסק'ה את אביו שאמר כי "באחד מלילות חורף שנת תרפ"א (1921), כשבחוץ המְתה הרוח ומטר עז ניתך ארצה, התלבשה התנועה בדמות הגוף ונכנסה למסגרת ההסתדרותית. הקומץ הראשון רדה מנפשו את התנועה שמָלאה בקרבו, וייסד את האגודה הראשונה להסתדרות הפועל המזרחי".

קומץ החברים העלה על הכתב את עקרונות התנועה - הפועל המזרחי - ואת מטרותיה. אגודות נוספות של הפועל המזרחי קמו בכמה מקומות בארץ, ובכ"ח בחשוון תרפ"א (1921) התאגדו לאגודה אחת כשהוא מאחה ומגשר על פני הדעות השונות בלי לוותר על הבסיס של דרך עצמאית לפועל הדתי. כל זאת, לקראת המועצה הארצית הראשונה שהתקיימה בניסן תרפ"ב (1922). האדמו"ר החבר, ר' ישעיהו, השווה בה את 300 חברי האגודות ל־300 לוחמי צבא ה' של גדעון.

ר' ישעיהו גם יצא לאירופה, ובעיקר לפולין, בשליחות תעמולה לארגון עלייתם של חסידים. הוא התריע בשער־בת־רבים כי דבר רע, רע מאוד, צפוי להתחולל; הזהיר כי אם הם לא יחסלו את הגולה, הגולה חלילה תחסל אותם - ולמרבה הזוועה, זה בדיוק מה שאירע כעבור שנים לא רבות. הוא זעק אליהם מקירות לבו לקום, לעלות לציון ולבנותה, לשלב תורה ומלאכה, ישיבות והתיישבות, אבל רבים עד מאוד השיבו לו בחידודי לשון כי יש חצרות חסידים פורחות, ויש אדמו"רים, ובכלל פולניה זה פה־לן־יה, ואם הקב"ה לן בה מה להם כי יברחו; ומלבד זאת, הוסיפו ואמרו, פולין משמעותה פה־לין, פה תגור, בטוב תלין, ומה לך כי תלין.

כיום קשה להבין את ההתנגדות הנחרצת של האדמו"רים וחסידיהם לעלייה לארץ; משה יוסטמן (1942-1889), סופר ועיתונאי מחונן, פעיל ציוני ופובליציסט יהודי פולני שנון ("שלום עליכם של הפליטון", כפי שהגדיר אותו הסופר י.ל. פרץ), היטיב לחדור בעטו ולחקור במבטו את העולם החרדי באירופה שבין שתי המלחמות. הוא כתב במילים חדות כתער מה עבר על החרדים: "אצל חסידים, ובעיקר בחצרות הרביים, היה בניין הארץ טריפה כמו חזיר. בבתי תפילה לא מעטים היה הגבאי מכריז: 'בפקודת האדמו"ר שליט"א, כל מי שרעיון עלייה לארץ בראשו, שלא יעז לבוא לתפילה!'"

בפולין נפגש ר' ישעיהו עם רעייתו חיה־שרה ועם ארבעת ילדיהם - אסתר, אלימלך, רבקה ושמואל - ועם חותנו האדמו"ר מקרימילוב שעמד על דעתו בעקשנות כי חלילה לדחוק את הקץ, וכי בתו, אשתו של ר' ישעיהו, וארבעת ילדיהם, הלוא הם נכדיו של הרבי, לא יעלו לארץ גזֵירה. הוא, כמו מאות אלפי יהודים חרדים באירופה, הדירו מסדר יומם את העלייה לארץ לא רק מפני שהחלוצים החילונים וגלויי הראש, שהגיעו לפלשתינה, לא נמנו עם מה שהגדירו "שלומי אמוני ישראל", אלא מפני שרבים וטובים מהם הסתתרו מאחורי התירוץ הקלוש, שהתמצה באיסור "לעלות בחומה", במסגרת מה שזכה לכינוי "שלוש השְבועות". על פי המדרש המופיע בגמרא במסכת כתובות, אמר רבי יוסי בן רבי חנינא כי שלוש שְבועות השביע הקב"ה: אחת שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת שלא ימרדו ישראל באומות העולם; ואחת שאומות העולם לא ישתעבדו בהן (לא יענו) בישראל יותר מדי. מילא, אמרו יהודים בגלות, לוּ הגיע המשיח לוורשה או לבודפשט ברור שהיו הולכים אחריו, אבל הוא לא הגיע. דרך אחרת, כך סברו, אסורה באיסור חמור. בכלל, אמר חותנו, עדיף שר' ישעיהו ישוב לפולין מאשר שאשתו וילדיו יסכנו גם הם את חייהם בארץ המסוכנת הן מן הבחינה הרוחנית והן מן הבחינה הגשמית. הוא הנהן בראשו לדבריו של ר' ישעיהו שמקומו של יהודי הוא בארץ הקדושה, אך בו־במקום העיר שהיא גם ארץ אוכלת יושביה.

הרב ישעיהו שב לארץ־ישראל מלא תוכניות כרימון כראש מחלקת ההתיישבות של תנועת המזרחי: הוא טיפח קבוצות חקלאיות בכפר אוריה ובפתח תקוה, בקבוצת שמואל ובקבוצת ריינס, בקבוצת צבי ובקבוצת הנצי"ב בהר כנען, בכפר חיטים ובהתיישבות חסידי קוז'ניץ ויבלונה בכפר חסידים. כן היה מעורב ברכישת אדמות בכפר אתא (עטא), כמייסד חברת "עבודת ישראל" על שם סב־סבו המגיד מקוז'ניץ ובמאבקי ההסתדרות נגד הפועל הדתי, בהחלטה להצטרף להסתדרות הכללית שגרמה לקרע בתנועה, ועוד. בה־בעת כתב בעיתון "ההד", ביטאונה של היהדות הדתית הציונית, בהוצאת מחלקת החרדים של הקק"ל.

ר' ישעיהו היה מבאי ביתו של הרב קוק ולא משה ידו מתוך ידו של הרב, אשר שילב גדלות בהלכה, בהנהגה ובמחשבה. הוא, ר' ישעיהו, ליקט מתוך כתבי הרב קוק את אמרותיו על ארץ־ישראל בחוברת שנקראה "ארץ חפץ" על פי הפסוק בספר הנביא מלאכי (ג', י"ב): "כי תהיו ארץ חפץ אמר ה' צבאות". אחד ממאמרי התשתית של ר' ישעיהו, "ועשית הישר והטוב", הפך להיות רעיון תורה ועבודה, ולימים שימש רבבות חניכי תנועה ותלמידי בתי המדרש ברוח תורה ועבודה.

בשנת תרפ"ד (1924) חל מפנה דרמטי בסיפור חייו כתוצאה מאירוע פתאומי, שהביא את אשתו וילדיו לארץ. בהיעדרו של בעלה, שהיה בארץ, נהגה אשתו חיה־שרה, לשהות בערבים הארוכים יחד עם ילדיה בבית אביה, האדמו"ר רבי נתן נחום הכוהן רבינוביץ מקרימילוב, ולחזור הביתה בשעות מאוחרות. כך היה גם בליל שבת, לאחר הסעודה בבית הוריה. באחד מלילות החורף האפלים היא עשתה את דרכה בחזרה לביתה עם ארבעת ילדיה. הרוח שרקה וייללה, צלפה על פניה, והקור העז חדר לעצמות. לפתע נקלעו חיה־שרה וילדיה לסופת שלג עזה. חיה־שרה ניסתה להתקדם בדרכה ובה־בעת לגונן על ארבעת ילדיה מפני הסערה הנוראה. אבל הקושי ללכת רק גבר והלך, מחסה ומסתור לא נמצאו בדרך, ולבסוף לא יכלו להמשיך בדרכם. לנגד עיניה ראתה כיצד חייה וחיי ילדיה הולכים וכָלים. ואז, כמו לא די בכך, פרץ לפתע שיטפון אדיר על דרכה והציף את כל פני השטח. הנהר עלה על גדותיו ומימיו הגועשים הקיפו אותה מכל עבר. נבעתת אימצה אל לבה את ילדיה, זעקה לעזרה, אבל קולה נבלע בשאון המים הזדוניים ובחלל האוויר הקפוא. בעיני רוחה ראתה את מר המוות מתקרב אליה אשדות־אשדות. הקור היה עז, השלג גבה ונערם. חיה־שרה זעקה בקול גדול לקב"ה שיציל אותה ואת ילדיה, הרעישה שמים וארץ, אבל המים עלו מלמטה, הגשם והשלג ירדו מלמעלה. בשנייה מסוימת ומסויטת חלפה מחשבה במוחה כי זה העונש על חטאהּ הגדול שלא עלתה לארץ־ישראל כשהדבר היה אפשרי, לא הצטרפה לבעלה, והנה עתה היא וילדיה עומדים לשלם את המחיר הכבד מכל. ואז, בכוחות אחרונים, הרימה קולה כלפי השמים הכבדים והשחורים כעופרת וזעקה: "ריבונו של עולם! אני נודרת נדר לעלות לארץ־ישראל עם ילדי, רק הצל אותנו ממר המוות! ריבון העולמים, רחמים! אני מתחננת!" ילדיה געו בבכייה, והיא כבר ראתה בעיני רוחה את מלאך המוות עומד על גדת הנהר ומשחיז את המגל קוצר האדם שלו.

המשך הפרק בספר המלא