מארז רד־זון רייוולז

פרולוג

ריילי

שבועת זרת היא שבועה קדושה.

העובדה הזו הושרשה בי בגיל צעיר. בפעם הראשונה זה קרה כשהשכנה והחברה הכי טובה שלי השביעה אותי לא לספר שהיא חיבבה ילד בכיתה. הפעם השנייה הייתה כשאחי התאום השביע אותי לא לספר להורים שלנו שהוא שבר את האגרטל האהוב עליהם שקיבלו בירח הדבש.

כילדה, זה נראה פשוט. לשלב את הזרת שלי באחרת ולדעת שמאותו רגע ואילך, אנחנו חולקים משהו שלא נחלוק עם אף אחד אחר.

השבועה הזו הייתה הסמל האולטימטיבי לאמון ולאחריות, ולקחתי אותה ברצינות.

בייחוד עם גאווין.

גאווין הוא לא רק אחי, הוא התאום שלי וגדול ממני בשש דקות בקושי. וכמו שרק תאומים מבינים, הקשר בינינו עוצמתי יותר מדם, מחברות ומהאהבה שאיחדה בינינו.

הוא ביקש ממני לקיים שבועות זרת רבות לאורך השנים.

שבועת זרת שלא תספרי שהלכתי למסיבה.

שבועת זרת שלא תספרי שקיבלתי נכשל על המשימה להגשה.

שבועת זרת שלא תספרי שהגנבתי את לריסה לחדר שלי אתמול בלילה.

ככל שהתבגרנו, מצאתי את עצמי נשבעת יותר ויותר, וקיימתי כל אחת מהשבועות. נשבעתי בלי לחשוב פעמיים, ללא היסוס וללא שמץ של ספק שאוכל לקיים את השבועה.

עד עכשיו.

״ריילי, בבקשה.״

הנחיריים של גאווין התרחבו כשעיניו חיפשו את עיניי בזמן שאחזנו ידיים לצד מיטת בית החולים. שערו הבלונדיני הפרוע היה שומני ונצמד לו למצח, העיניים שלו היו חלולות ואדומות ועורו חיוור. אם לא הייתי יודעת מה האבחנה שלו, הייתי מניחה שהוא גוסס.

ניערתי את ראשי והתאמצתי לבלוע את הגוש בגרון.

״את חייבת,״ הוא התחנן ולחץ את ידי. ״אני נשבע שבחיים לא אבקש ממך שום דבר יותר.״

עיניי התמלאו בדמעות כשהוא התכווץ והתקשה לשנות תנוחה במיטה. עזרתי לו למצוא תנוחה נוחה, אבל הוא תפס את היד שלי שוב, ונעצתי את מבטי בנקודת המגע הזו רק כדי לא להסתכל על הרגליים שלו.

על הרגליים חסרות התנועה שלו. הרגליים המשותקות שלו.

רק המילה משותקות העלתה מיצי מרה בגרוני. זה עדיין הרגיש כמו סיוט, כמו יקום מקביל שאין מצב שהיה אמיתי. אח שלי היה רק בן שש־עשרה. הוא היה בריא, ספורטאי מתחרה, נער צעיר עם עתיד מזהיר לפניו.

עד שהאדם שתמיד היה אמור לדאוג לו החליט לעלות שיכור על ההגה וזרק את כל מה שהוא היה מחוץ לשמשה קדמית שבורה.

ניערתי את הראש כאילו יכולתי לנער את הכעס ממני, תוך כדי שניסיתי להתרכז במה שגאווין ביקש ממני.

״אני לא יכולה —״

״את כן יכולה. את בועטת יותר טוב ממני ואת יודעת את זה.״

״בכדורגל, גאב. זה שונה.״

״לא מאוד.״

מעין צחוק בקע ממני בזמן שנשמתי ונענעתי בראשי, בניסיון לעכל את הבעיה הגדולה יותר שעמדה לפנינו.

״אני בת.״

״ו...?״

הישרתי אליו את מבטי. ״בנות לא משחקות פוטבול.״

״בטח שכן. יש מלא בנות שמשחקות פוטבול.״

״לא ברמה של מכללות.״

״זה קרה פעם וזה יכול לקרות שוב. ואם מישהי יכולה לעשות את זה — זאת את.״ הוא ראה שהיססתי ולחץ את ידי שוב. ״אל תעמידי פנים שלא אהבת פוטבול, אולי אפילו יותר ממני, כל החיים שלך. תרגלת בעיטות בדיוק כמוני.״

״רק לכיף שלי.״

״רק כי מעולם לא חשבת שזה יכול להיות יותר מזה.״

שאפתי נשימה ארוכה ואיטית דרך האף ושחררתי אוויר בהיסוס.

״אני יכול לעזור,״ גאווין המשיך. ״אני אאמן אותך. כבר יש לך את הדבר הכי חשוב, וזה שאת בועטת כמו מאט פראטר.״

קימטתי את המצח כשנעצתי מבט בלק המתקלף שלי ובאחיזתו החזקה והיציבה של אחי התאום.

״למה אתה מבקש את זה ממני?״ עיניי מצאו את עיניו. ״למה זה כל כך חשוב לך?״

גאווין הידק את שפתיו והעיניים שלו איבדו מיקוד כשבהה באוויר מאחוריי. ״פוטבול היה החלום שלי מאז גיל חמש,״ הוא הודה, וגם אם לא היה אומר, כבר ידעתי את זה. גדלנו באותה החצר האחורית שבה שיחקנו בכל פעם שלא צפינו בפוטבול בטלוויזיה. ״ועכשיו, אני בחיים לא אשחק שוב.״

״אתה לא יודע את זה —״

״ריילי,״ הוא קטע את דבריי. ״אני בחיים לא אוכל ללכת שוב, שלא לדבר על לשחק פוטבול.״

״אבל הם אמרו —״

״ריילי, די!״ הוא נאנח, ועיניו אחוזות הטירוף פגשו את העיניים שלי. ״אני משותק מהמותניים ומטה, בסדר? בבקשה אל תכחישי או תעמידי פנים כאילו נוכל לשנות את זה.״

דמעות מייד הציפו את עיניי, והן שיקפו את אלה שהיו בעיניו של אחי התאום. דמעה אחת זלגה בשקט במורד לחיו כשרכן אליי. השתוקקתי לכל כך הרבה דברים באותו הרגע — להיות במקומו, לקחת את הכאב שלו שיהיה הכאב שלי, לסבול את הגורל הזה בידיעה שהוא יוכל להמשיך הלאה ולעשות את מה שתמיד רצה.

״איבדתי את הרגליים שלי, סיס. אני לא יכול לאבד גם את הפוטבול.״

עצמתי את העיניים בחוזקה והנחתי לזוג דמעות חמות, ששרפו כמו לבה, לזלוג במורד הלחיים שלי.

״אני יודע שזה הרבה לבקש. אבל אני גם יודע שאת תרגישי חסרת אונים אפילו יותר אם לא אבקש ממך שום דבר, ואם לא יהיה משהו שתוכלי לעשות.״

הלב שלי רטט מהמחשבה כמה הוא הכיר אותי, וכמה נכון היה מה שאמר.

״רק... תנסי. אם לא תתקבלי לקבוצה, אני אניח לזה.״

״מה אם אתקבל לקבוצה של התיכון, אבל לא של האוניברסיטה?״

הוא משך בכתפיו, ״לפחות ניסית.״

בלעתי את הרוק וחיוך קטן משך לי את זוויות השפתיים כשנענעתי בראשי והסתכלתי על אחי התאום שוב. ״לא כולם יהיו בסדר עם זה, אתה יודע.״

״אני אהרוג כל מי שיש לו בעיה עם זה. ומי שלא אוכל להתמודד איתו, יש את זיק.״

הדם שלי קפא בעורקיי כשהוא הזכיר את החבר הכי טוב שלו, תואר שהאמנתי מאוד שצריך היה לשלול ממנו אחרי מה שעשה.

וכאילו אחי זימן את השטן עצמו, נקישות רכות ואשמות נשמעו על משקוף הדלת, וזיק הציץ פנימה עם חיוך מבויש על פניו במקום הגיחוך השחצני שאפיין אותו. הוא חבש כובע עם מצחייה שטוחה שסובב לאחור על התספורת המדורגת השחורה שלו, ואפילו עם מכנסי הטרנינג הרחבים והחולצה עם השרוולים הארוכים שהוא לבש, יכולתי לראות את מתאר השרירים שלו, שהיו קשים ורזים משנים ששיחק פוטבול.

והרגליים שלו תפקדו ממש בסדר כשהן סחבו אותו לתוך החדר בכזאת קלילות, שזה גרם לי לחרוק שיניים.

״היי, אחי,״ אמר גאווין ופניו האירו כשראה אותו. ״הבאת משהו טעים?״

״אתה יודע שאני לעולם לא אאכזב אותך,״ זיק השיב והרים שקית חומה של המבורגרים שומניים מהמקום האהוב על אחי.

נחרתי כשנעמדתי והתקדמתי לכיוון הדלת. ״לא נראה לי שהאמירה הזאת ממש נכונה.״

כתפיו של זיק צנחו כששמע את ההערה שלי וגאווין שלח אליי מבט. למבט הזה השבתי במבט שואל משלי. מה?

פניתי כדי לעזוב, אבל גאווין קרא אחריי. הוא לא היה צריך לבקש פעמיים כשהסתובבתי בחזרה אליו וראיתי את הייאוש בעיניו.

״בסדר,״ אמרתי בפשטות.

הוא הניף אגרוף באוויר וזיק זקף גבה כשהביט בינינו בבלבול. ״מה פספסתי?״

״ריילי תיכנס במקומי.״

זיק זקף את גבתו השנייה שהצטרפה לראשונה.

״היא תיבחן לקבוצה.״ הוא השתהה, ״ותתקבל. זה ברור.״

זיק חייך כששמע זאת ועיניו החומות והחמימות מצאו את העיניים שלי. ״תהיה לנו את הבועטת הכי טובה במדינה.״

החיוך הזה הזדחל תחת עורי כמו טפיל. אחד כזה שגרם לי לרצות לעקור לו את העיניים. ואפילו עם הכעס שבעבע בבטני, עדיין ראיתי את הילד שגדלתי איתו כשהוא חייך ככה. ראיתי את אחד מהחברים הראשונים שלנו, החבר הכי טוב שלנו. מישהו שידעתי ללא שמץ של ספק שיכולתי לסמוך עליו.

או כך חשבתי.

התעלמתי ממנו ודיברתי רק לאחי. ״הסכמתי לנסות.״

״זה כל מה שאני מבקש,״ גאווין השיב.

ואז הרים את הזרת שלו.

הלב שלי פעם בחוזקה באוזניי כשהסתכלתי על הזרת המתוחה שלו, והספק לחש אל תוך מעמקי נשמתי. אבל הושטתי את הזרת שלי בכל מקרה, שילבתי אותה בשלו ומשכתי בחוזקה.

אני מבטיחה.

פניתי לדלת, עם אחי שחייך חיוך מוגזם מדי בהתחשב במצבו, אבל זיק כרך את ידו סביב המרפק שלי כדי לעצור אותי.

התנועה הזאת בלבד, אפילו עד לפני כמה שבועות, הייתה גורמת ללב שלי לרטוט. היא הייתה גורמת לי להסמיק, ללב שלי לדהור ולברכיי בנות השש־עשרה להיחלש כל כך שכנראה הייתי מתמוטטת לערמה של עצמות לרגליו.

עכשיו, היא גרמה לי להתפתל מזעם.

״היי, אם את רוצה להריץ תרגילים, אני יכול לעזור לך להתכונן למבחני הכניסה.״

קרעתי את זרועי מהאחיזה שלו ונעצתי בו מבט רצחני.

״זו אשמתך שאח שלי בכלל במצב הזה, חתיכת בן זונה אנוכי וחסר אחריות שכמוך,״ רתחתי. ״אז הדבר היחיד שאני צריכה ממך זה שתחזור אחורה בזמן ולא תיוולד.״

״ריילי,״ גאווין ניסה, אבל הרמתי את היד כדי להשתיק אותו.

״אני לא יכולה להרחיק אותך מאח שלי, זו הבחירה שלו. אבל ממני?״ גיחכתי אליו בבוז ונעצתי אצבע בחזה שלו. ״שלא תעז להתקרב אליי, זיק קולינס.״

ועם האיום הזה, עזבתי את אחי ואת התירוץ העלוב לחבר הכי טוב שלו מאחוריי.

והתחלתי לעבוד.

1

ריילי

כעבור שנתיים

אספתי את שערי המלא לקוקו גבוה והידקתי אותו בחוזקה, תיק הספורט היה תלוי על כתפי. הפעולה הבודדת והפשוטה הזו הייתה איתות לשאר הגוף ולמוח שלי.

נכנסים לעניינים.

אוויר הקיץ היה עדיין כבד, למרות לחישות הסתיו במשב הרוח העדין שזרם ברחבי הקמפוס של אוניברסיטת נורת בוסטון. התענגתי על מגעו כשהלכתי את המרחק הקצר מחדר המעונות הזמני שלי לעבר האצטדיון, תוך כדי שאני משחררת את הצוואר, להוטה לקראת היום הראשון של מחנה הסתיו.

ההתרגשות הזו הייתה שונה מהעצבנות של היום הראשון שלי בקמפוס בחודש מאי. היום ההוא היה מלא בלחץ והתרגשות, שהנחתי שכל סטודנט שנה א' באוניברסיטה היה עשוי להרגיש — ריגוש להיות אדון לעצמי, הפחד לגלות מה זה אומר והלחץ למצוא את מה שרציתי לעסוק בו למשך שארית חיי.

חודש מאי היה תחילתו של סמסטר הקיץ שבו נפטרתי משני הקורסים הקשים ביותר שלי לפני שהסתיו — עונת הפוטבול למעשה — הגיע. הקיץ כלל אימונים תחת השמש הלוהטת עם המאמנים החדשים שלי, הרמת משקולות ותרגילי בעיטות שאני יזמתי. זו הייתה עבודה קשה, אבל אלו היו רק אימונים, רק משהו לעשות בזמן שחיכינו ליום הזה.

למחנה הסתיו.

היום הזה היה יריית הפתיחה של עונת הפוטבול האמיתית. היום, אעבוד עם המאמנים שלי על המשחק, אקבל את מארז ההצטרפות שלי ואתחיל להתחרות על מקומי במגרש.

עננים התפזרו ברחבי השמיים בגלי צמר גפן עצלים, שקרני השמש חדרו מביניהם. מיליון גוונים של כחול וזהב רקדו באופן שגרם לי לחשוב על אחד מהאומנים האהובים עליי, צ'ארלס הרולד דייוויס.

מוזר שרק עד לפני שנתיים כל מה שיכולתי לחשוב עליו וכל מה שהייתי שקועה בו היה אומנות. חוץ מהכדורגל, חיי הורכבו מתכנונים של הטיול הבא שלי למוזאון, איסוף מעט אוצרות אומנותיים משלי וחלומות על התמחות שתוביל לקריירה, שבה אהיה אחראית על אוסף שלם במוזאון.

שבועת זרת אחת שינתה את סדר העדיפויות שלי והניעה אותי בכיוון חדש.

ואף על פי שזה לא היה אותו הדבר, הופתעתי לגלות כמה פוטבול הניע אותי בדיוק כמו האומנות, וכמה תשוקה הייתה לי לספורט שתמיד הרגיש מחוץ להישג יד עבורי.

ועכשיו, כשיש לי את זה, אעשה הכול כדי להילחם על זה.

הציפייה זמזמה בעורקיי כמו זרם חשמלי תמידי כשסרקתי את התג שלי באצטדיון ונעלמתי אל תוך המסדרון. צעדתי בנעלי הסניקרס שלי לכיוון חדר ההלבשה כאילו זה היה הכי טבעי. השרירים שלי התפתחו מאז הפעם הראשונה שנכנסתי לכאן, ראשי היה צלול יותר ופעימות הלב שלי היו יציבות יותר.

החודשיים האחרונים — לא, השנתיים האחרונות — הכינו אותי לרגע הזה.

הייתי מוכנה.

כשדחפתי את דלת חדר ההלבשה, נכנסתי ושמחתי לראות שהייתי בין הראשונים שהגיעו. הנהנתי להולדן מור, סטודנט שנה א' בחולצה אדומה, שהימרתי שיהיה הקוורטרבק הפותח שלנו. הוא הנהן בחזרה בזמן שעטף את מפרקי אצבעותיו, בהנהון שאמר שהוא חצי מתרשם וחצי חושד. הוא עדיין לא בטח בי, אבל זה היה בסדר.

גם אני לא בטחתי באף אחד.

היו גם כמה חברי קבוצה אחרים בחדר ההלבשה — שחקן הגנה שזיהיתי מחדר המשקולות, תופס שהיה ידוע בעבודתו המרשימה בקבוצה בשנה שעברה, וכמובן, המאמנים שלנו וצוות מאמני האתלטיקה.

עיניהם עקבו אחריי כשעשיתי את דרכי אל הלוקר הזמני שהקצו בשבילי. לוקר שעבורו אצטרך לעבוד קשה במהלך החודש הקרוב כדי שיישאר שלי לעונה. נכון שקיבלתי הצעה למלגה, אבל זה לא אמר שמקומי בקבוצה הובטח.

בזמן שהתמקמתי, חלקם התבוננו בי בקפדנות. עיניהם נדדו מעלה אליי לפני שהסיטו אותן ממני במהירות וחזרו למה שזה לא היה שהם עשו קודם. אחרים נעצו מבטים גלויים כשהבעה שנעה בין בלבול ללעג סימנה את תווי פניהם. וככל שעוד חברי קבוצה מילאו את חדר ההלבשה, נראה היה שאני מקבלת יותר ויותר מבטים מהסוג השני, אבל התעלמתי מהם והתמקדתי בלהתכונן לקראת ההזדמנות הראשונה שלי מול המאמן סנדרס.

כשאת הבחורה היחידה בקבוצת הפוטבול, את מתרגלת למבטים.

את חייבת.

למזלי, היה לי שפע של ניסיון שצברתי בתקופת התיכון.

לא עבר זמן רב לפני שהמבטים הגיעו לא רק מחברי הקבוצה שלי, אלא גם מכל תלמיד, מורה, עובד אדמיניסטרציה והורה בתיכון הוליס. תוסיפו לסיפור את מה שקרה לאחי, והיה מדובר בטירוף תקשורתי במשחק הראשון שבו שיחקתי, משחק שמעולם לא נשכח.

לא הכול היה שלילי. למעשה, ערוצי חדשות רבים שיבחו את המאמן שצירף לקבוצה בת שתהיה בועטת, כאילו הוא זה שהרוויח את הזכות להיות שם על המגרש ברפידות האלו. הערוצים הטובים יותר הדגישו את הכישרון שלי ולא התייחסו למין שלי, ושאלו שאלות מכבדות בראיונות שהמאמן סידר לי שבוע אחרי שבוע. וכמובן, היו את הבנות שחשבו שזה מגניב ושיבחו אותי על המלחמה שלי בפטריארכיה, הכינו חולצות עם המספר שלי ולבשו אותן בכל שישי בערב.

ובכל זאת, ידעתי להבדיל בין אלה שהיו כנים ואלה שסקרו אותי עם המבט הזה — המבט שאמר לי שבליבם הם קיוו שאפשל.

אלו היו בדיוק המבטים שהרגשתי שצרבו לי את העור בזמן שלבשתי את המכנסיים הקצרים ואת חולצת האימון שלי. מנהל הקבוצה היה נחוש בדעתו לדאוג לנוחות שלי כשעלה נושא חדר ההלבשה, והציע לי משרד פרטי שלא היה בשימוש במקום זה אם ארצה. אבל לא רציתי לגרום לניכור גדול יותר ממה שהשדיים שלי כבר גרמו, אז החלטתי להיות בחדר ההלבשה כמו שאר הבנים.

יועצת הקבוצה, גברת פירסון, הייתה מאוד מודאגת לגבי ההחלטה הזו ואישרה את זה רק אחרי אבחון יסודי ומעמיק שביצעה לאורך כמה מפגשים. אחרי שהכריחה אותי להבטיח שאשתף אותה גם בדבר השולי ביותר, היא הסכימה בלית ברירה. נראה שהיא הבינה את הסיבה להחלטה שלי כשהבעתי בפניה כמה קשה יהיה העניין גם בלי היחס המיוחד כמו חדר הלבשה או מקלחת נפרדים.

לא התכוונתי להיות עירומה שם, כמובן. ולמען האמת, התחתונים וחזיית האימון שלי כיסו יותר מכל בגד ים שראיתי בעשור האחרון, אז לא דאגתי.

ואם למישהו מהבחורים בקבוצה הייתה בעיה עם זה?

זו הייתה בעיה שלו.

בזמן שהתלבשתי, עוד חברי קבוצה מילאו את חדר ההלבשה בלי לזרוק אף מילה לכיווני.

לא היה לי אכפת. גם לי לא התחשק לדבר עם אף אחד.

ברגע שסיימתי להתארגן, יצאתי עם הקסדה שלי תחובה מתחת לזרועי והצטרפתי לשאר שהתחממו במגרש בזמן שהמתנו כולנו למאמן שיגיע לפגוש את הקבוצה. היו לנו בערך עשר דקות עד לתחילת האימון, ותמיד דבקתי בפילוסופיה שאם לא הקדמת, איחרת.

״יום ראשון למחנה הסתיו, בייבי! אנחנו כאן!״

הצצתי מעלה מהנקודה שבה עשיתי שכיבות סמיכה וראיתי את קייל רובינס שהחזיק גבוה את הטלפון שלו ועשה סיבוב קטן, הראה את המגרש מאחוריו בזמן שנישק את הקסדה שלו.

״מספר אחת, בייבי. אנחנו הולכים על המקום הראשון. שמעתם את זה כאן לראשונה. תשיגו את החתימות שלכם כל עוד אתם יכולים, חבר'ה, כי העונה הזאת הולכת להעיף אותי לטופ.״

גלגלתי עיניים כשחזרתי לסט שלי והתעלמתי כמיטב יכולתי מההסבר העלוב שלו מה זה מחנה סתיו לקהל שהתחבר אליו בשידור החי.

קייל היה שחקן התקפה מוכשר עם אגו כל כך מנופח, שהופתעתי שהוא לא היה צריך לגרור אותו אחריו על אלונקה בזמן שרץ לתפיסה. הוא היה אחד מהבחורים האלה שניצלו את מדיניות ״שימוש בשם, מראה ותכונות למטרות מסחריות״ החדשה ברגע שנכנסה לתוקף, והייתי בטוחה למדי שהוא הרוויח יותר משני ההורים שלי יחד מכל החוזים שהצליח להשיג לעצמו בשנה שעברה בלבד.

לא האשמתי אותו על שעשה את הכסף שלו. שיעשה את זה.

פשוט לא רציתי את הסחת הדעת הזו לידי.

״ותראו, אפילו יש לנו בועטת שהיא בחורה,״ שמעתי אותו אומר, וגנחתי בליבי כשסיימתי את הסט שלי לפני שקפצתי על שתי הרגליים. בדיוק בזמן שכרך את זרועו המיוזעת סביב כתפי וראה את ההבעה העצבנית שעל הפנים שלי שהשתקפה על מסך הטלפון שלו.

״רד ממני,״ רטנתי בכעס וניערתי אותו מכתפי.

״הו, בחייך. תגידי שלום למעריצים שלנו! הם אלה שהולכים לעודד אותנו כל העונה.״ הוא השתהה, ״זאת אומרת, אם תצליחי להיכנס לדירוג.״

חרקתי שיניים לרמיזה שלו ולעובדה שהוא, כמו אחרים בקבוצה, חשב שקיבלתי את המלגה שלי רק כי יש לי כוס במקום זין. רבים חשבו שהיה מדובר בתכסיס תקשורתי.

כל מי שהיה טיפש מספיק וחשב שלמאמן פוטבול באוניברסיטה אכפת לגבי משהו כזה על פני כישרון, לא היה שווה את האנרגיה שאבזבז כדי להסביר לו אחרת.

התעלמתי ממנו והתחלתי לעשות תרגילי קפיצות, אבל קייל לא הפסיק.

״אני חייב לומר שדי התרשמתי מהמאמצים של הגברת הקטנה הזאת במהלך הקיץ. היא הגיעה מוקדם לאימונים, נשארה אחרי כולם ועשתה את הסטים שלה.״ הוא השתהה והנמיך את קולו מעט. ״אבל האם היא באמת יכולה לבעוט? היא באמת יכולה לעמוד בקצב של הבחורים הגדולים?״ הוא צקצק בלשונו. ״את זה עוד נראה.״

מייד עברתי מתרגילי קפיצה להרמות רגליים — פחות כי הייתי צריכה להתחמם, ויותר כי הייתי חייבת לעשות משהו אחר שהוא לא להעיף את האגרוף שלי לפרצוף של קייל.

זה לא היה עושה רושם טוב כבר ביום הראשון.

״בחייך, מותק,״ הוא התחנן, ״תני איזו תגובה. את חושבת שתצליחי להתקבל לקבוצה?״

בלי לומר מילה, התחלתי לתרגל הצלבות לשחרור הכתפיים בניסיון להתנתק מהסביבה. היה ברור שקייל לא התכוון לעזוב אותי בשקט, אז החלטתי שאין זמן טוב כמו ההווה, ותרגלתי התעלמות מרעשים והתמקדות בעבודה שלפניי. אצטרך לעשות את זה בקרוב מאוד עם הקהל שישאג נגדי בתקווה שאפשל בבעיטה.

הוא מלמל עוד כמה דברים לפני ששאף אוויר מבין שיניו ונפנף את ידו לעברי בביטול. פלטתי אנחת הקלה כשהוא סוף־סוף שחרר אותי.

עד שהוא הסתובב בחזרה אל הטלפון שלו כשחיוך זחוח על פניו ואמר, ״כנראה זה הזמן הזה בחודש.״

קפאתי. הזרועות שלי נשמטו לצידי גופי כשהוא אמר את זה ודחף מרפק לשחקן אחר שלא זיהיתי שצחק לצידו. מתחתי את צווארי והייתי מוכנה להיכנס באידיוט הזה, אבל ההזדמנות נלקחה ממני כשמישהו דחף אותו מאחור.

קייל מעד לפנים, היה המום רק לרגע לפני שהסתובב עצבני ומוכן לריב.

ומצא את זיק קולינס עומד מאחוריו.

זיק היה נמוך מקייל בחמישה סנטימטרים לפחות, אבל זה לא עצר אותו מלנפח את החזה שלו ולגרום לקייל להתכווץ תחת מבטו הרצחני. ראיתי את המבט הזה ננעץ בקורבנות שלו יותר פעמים משאוכל לספור, ואפילו כשהוא לא כוון אליי, המבט הזה שלח רעידות במורד עמוד השדרה שלי.

זיק היה סטודנט שנה א', בדיוק כמוני, אבל היה לו מוניטין שהלך לפניו — ולא באופן ששלי הלך לפניי.

אני הייתי ידועה כי הייתי בחורה בענף ספורט שגברים שלטו בו. הוא היה ידוע כי בסבב הגיוסים של הקבוצות הוא היה מספר אחת בכל המדינה.

העובדה הזו הרתיחה אותי. סוג הכבוד שהוא קיבל בהשוואה למה שהוענק לי.

בחודשים מאז סיימנו תיכון, גופו של זיק גדל והוא הפך מנער לגבר תוך מה שהרגיש כמו לילה אחד. הוא התמלא — כתפיים רחבות, זרועות חומות חמושות בשרירים ורגליים כמו גזעי עץ שהחזיקו אותו חזק ויציב. שערו השחור, שהיה פעם קצר, התארך עכשיו, עם קיצוץ מדורג ופס מגולח בצד אחד שתאם את הצלקת בגבתו הימנית.

נזכרתי למה התחמקתי ממנו בכל מחיר — לא רק כי שנאתי אותו, אלא כי שום שנאה שהייתה לי כלפיו לא יכלה לעצור את עיניי מלשאוב כל דבר אצלו, או מהגוף הבוגדני שלי להתחמם מהקרבה שלו.

״מה לעזאזל, בן אדם?״ קייל שאל. המצלמה עדיין שידרה כשהוא עמד חזה אל חזה עם זיק. ״יש לך בעיה?״

״לא, אבל תהיה לי אם לא יהיה לך מעט כבוד ותקשיב כשמישהו אומר לך שהוא לא רוצה להיות בתוכנית הפתטית שלך.״

״זו לא תוכנית,״ קייל לעג. ״זה אינסטגרם לייב. ואני יכול להכניס ללייב הזה כל מי שאני פאקינג רוצה.״

המשך הפרק בספר המלא