ישראל חדשה

מבוא

שתי שאלות מרכזיות מטרידות רבים, החרדים לגורל המדינה, במהלך השנה האחרונה: האם הבית הישראלי יצליח לעמוד על תילו, למרות הקיטוב והשסעים החברתיים? וכיצד נוכל ליצור זהות ישראלית משותפת אם פוליטיקאים עסוקים גם כיום בהפצת שנאה ונמנעים מלטפל בבעיות קיומיות? לאורך שנים רבות, התעלם הציבור הישראלי ובתוך כך נבחריו מהשפעתה ההרסנית של שיטת הבחירות על הסדר הפוליטי והחברתי, אבל המשבר הנוכחי הביא אותנו לנקודת רתיחה ביחסים בין הקבוצות השונות. לאחר חמש מערכות בחירות רצופות (בשנים 2022-2019) שלוו בפיצול פוליטי ובשיתוק מוסדות השלטון, ולאחר שבחסות שיטת הבחירות היחסית העצימו קבוצות מיעוט את כוחן הפוליטי באופן לא מידתי וגררו את המדינה למצבים מסוכנים, עולה צורך דחוף לשנות את שיטת הבחירות הנהוגה.

שיטת הבחירות הנוכחית היא פשרה זמנית שנוצרה ב־1949. הבחירות לאספה המכוננת בינואר 1949 נקבעו בשיטה היחסית, בדומה לשיטת הבחירות למוסדות היישוב, ואולם הוסכם שהאספה המכוננת הנבחרת היא זו שתקבע את שיטת הבחירות החדשה. פירוקה בלי שסיימה למלא את תפקידיה, קרי כתיבת חוקה וקביעת מבנה משטרי, הותירה את מדינת ישראל עם שיטת בחירות זמנית שברבות השנים הפכה לקבועה.

שיטת הבחירות הנוכחית אינה תואמת עוד את המציאות העכשווית. בשנותיה הראשונות של המדינה החברה הישראלית התאחדה סביב האתוס המשותף של התקומה. כיום, המבנה החברתי מפוצל לשבטים, הנציגים פועלים למען אינטרסים מגזריים והדרך העיקרית להגיע להישגים בבחירות היא פרובוקציות מבדלות; פוליטיקה של זהויות מטפחת שנאה למפלגה היריבה, המייצגת קבוצה אתנית או חברתית מתחרה. שיטת הבחירות הנוכחית מעודדת באופן מובנה את פירוקה של ישראל לשבטים ומלבה מלחמת כול בכול.

שיטת הבחירות היחסית יצרה סתירות רבות בין אינטרסים של מגזרים ובין טובת הכלל וטובת המדינה. מערכות הבחירות העצימו את הקיטוב הפוליטי והשנאה, קבוצות יריבות עומדות אלו מול אלו על סף מלחמת אזרחים, רושפות טינה הדדית, מסרבות לתת אמון במוסדות המדינה ובמערכת הפוליטית, עד שנמחקה כמעט כליל התפיסה המדינתית מהשדה הפוליטי. המאבק המגזרי־פוליטי על כוח ומשאבים מעמיק את השסע הזהותי ופוגע בכינונה של הישראליות כזהות המשותפת לכלל האזרחים.

חובה עלינו לכונן שיטת בחירות שונה ומבנה פוליטי חדש, שיביאו לידי ביטוי הולם את האינטרסים הכלליים של המדינה לצד האינטרסים המקומיים. יש לחתור לצמצום פערים ולקדם שיח אזרחי פוליטי שחושף את מרחבי ההסכמה והאינטרסים המשותפים.

הספר 'ישראל חדשה — השבר והתיקון: משיטה יחסית לבחירות אזוריות' מציע לחלק את המדינה לאזורי בחירה, ולנקוט בשיטת בחירות שתאפשר לכל אזור לשלוח נציג לבית המחוקקים. נציג זה ישלב את המאבק למען האינטרסים של אזור הבחירה שלו עם האינטרס של המדינה, ועם טובת הכלל. בשיטה זו יקוצר המרחק בין הבוחרים לנבחרי הציבור, ותגבר אחריותם של האחרונים כלפי שולחיהם. כתוצאה מכך, המשילות תתייצב והאמון במדינה ובמוסדותיה ישוקם.

שיטה בחירות המבוססת על חלוקה לאזורי בחירה תוליד שיח פוליטי מתון יותר. סיכויי ההצלחה של מועמד יושפעו מקשר ישיר עם ציבור בוחרים מקומי. מועמדים יידרשו לייצר סדר יום פוליטי שמבוסס על פתרון בעיות יום־יומיות של האזרח, ולמעשה יטפחו פוליטיקה אזרחית על פני פוליטיקה של זהויות. כדי להגדיל את סיכוייהם להיבחר, מועמדים לכנסת יידרשו לפנות לכלל הקבוצות המרכיבות את אזור הבחירה שלהם ולפעול למען האינטרסים האזרחיים של כולם.

שיטה המבוססת על חלוקה לאזורי בחירה תגביר את מידת הייצוגיות של הנבחרים. כיום, מרבית הפוליטיקאים מתגוררים במרכז, ובבית המחוקקים כמעט שאין בנמצא נציגים המתגוררים בפריפריה הרחוקה. מצב זה יוצר חוסר שיווי משקל בייצוג הפוליטי, וגורם לישראלים רבים לחוש שאינם משתתפים במשחק ושאינם חלק ממוסדות המדינה. שיטת בחירות אזורית תאפשר ייצוג גאוגרפי הולם ורחב, ותעניק משמעות פוליטית לתושבי הפריפריה שיקבלו בכך תחושה של שותפות במפעל המדינה הישראלית.

בחירות אזוריות יְיַצרו תרבות פוליטית של 'אחריותיות' (accountability). הקִרבה לבסיס הבוחרים תאלץ את הנבחרים לקבל את תמיכתם הישירה, והבוחרים יוכלו לבחון את הנציגים מקרוב ובאופן אישי. האחריותיות נפקדת מהפוליטיקה הישראלית בהיעדר סנקציות פוליטיות של ממש כלפי נציג פוליטי שאכזב. הקִרבה בין הבוחר לנציגו תביא לחפיפה ראויה בין אחריות לסמכות, ולראשונה יקבלו הנציגים הפוליטיים לא רק כוח וסמכות, אלא גם אחריות כלפי גוף בוחרים מסוים ומוגדר.

המעבר לשיטת בחירות אזורית אינו מהלך טכני בלבד, אלא שינוי מבני עמוק שנועד לפזר את הכוח. בשיטה זו, משאבי המדינה יחולקו באופן פרופורציונלי ויבוזרו מהמרכז לשאר חלקי הארץ, לא על בסיס זהות ולא מתוך תפיסה של עליונות יהודית או דתית, אלא על פי שיקולים לאומיים כלל ישראליים.

שינוי מבני זה יביא לשינוי תפיסתי ולמערכת מושגים חדשה. המושג 'טובת הכלל' יחליף את המושגים 'מגזר', 'שבט' ו'סקטור'. ותחת הדיכוטומיה המשסעת של 'או הם או אנחנו' ו'שמור לי ואשמור לך' (כספים קואליציוניים) תיבנה תשתית פוליטית של 'גם וגם'. לא עוד אשכנזים מול מזרחים, יהודים מול ערבים, דתיים מול חילוניים, 'ישראל הראשונה' מול 'ישראל השנייה', אלא תמונת מִצרף המורכבת מזהויות אזוריות מגוונות שיוצרות יחד זהות ישראלית.

שיטת הבחירות האזורית היא גשר לחברה אזרחית: ממבנה פוליטי זמני ורעוע למבנה קבע הניצב על יסודות איתנים; מפוליטיקה של זהויות לפוליטיקה של משאבים; מקהילתיות לישראליות. זהו שינוי מבני ומושגי שיאפשר הכרעה בשאלות היסוד, כמו גם כתיבת חוקה וקיבוע גבולות להבטחת קיומה וחוסנה של המדינה כמובילה ומשגשגת, בטוחה ובת קיימא.

הספר 'ישראל חדשה' ייחודי בשני מובנים: ראשית, הדגש שלו אינו על המאפיינים הטכניים של השיטה היחסית או האזורית, אלא על ההשפעות הסוציו־פוליטיות ההרסניות של הבחירות היחסיות על החוסן הלאומי והמרקם החברתי בישראל. שנית, הפתרון המוצע בו: הצגת מודל ייחודי, חדשני ושימושי לבחירות אזוריות בישראל.

מבחינה מבנית, הספר מורכב מחמישה פרקים: הפרק הראשון מתייחס לשאלה מדוע המעבר לבחירות אזוריות בישראל הוא תנאי לתפקוד המדינה ולחוסנה של החברה הישראלית. חלקו השני של הפרק דן ביתרונות השיטה האזורית. הפרק השני סוקר מודלים שונים של בחירות אזוריות במדינות דמוקרטיות מערביות, מתמקד ביתרונות השיטה האזורית־רובית המבוססת על בחירה במחוזות חד־נציגיים, ועוסק בחשיבות החלוקה הגאוגרפית כמאפיין מרכזי של הבחירות האזוריות.

הפרק השלישי מתאר את העיוותים הקשים בשיטת הבחירות היחסיות בישראל, מפרט את מגרעותיה, בוחן את השלכותיה ההרסניות על החברה והפוליטיקה בישראל ומדגיש את ההכרח בביטולה. הפרק הרביעי הוא סקירה היסטורית של ההצעות המרכזיות לקיום בחירות אזוריות בישראל והסיבות לחוסר ההצלחה שלהן, החל מתקופת היישוב ועד לשנות האלפיים.

הפרק החמישי של הספר מציג מודל חדשני מבוסס דאטה וחף מהטיה פוליטית, לבחירות אזוריות־רוביות בישראל. המאפיין המרכזי שלו הוא חלוקה גאוגרפית ל־120 מחוזות בחירה קטנים יחסית וחד־נציגיים, ששווים זה לזה מבחינת מספר התושבים שלהם, פחות או יותר, מתוך רצון להבטיח ייצוג הוגן הן למרכז והן לפריפריות. החלק השני של הפרק דן בהשפעות המבניות של שינוי שיטת הבחירות על חלוקת הכוח והייצוג בחברה הישראלית. אל הספר מצורף נספח הכולל נוסח להצעת חוק לבחירות אזוריות בישראל.

הספר נכתב מתוך דאגה אמיתית להמשך קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית מתפקדת, השואבת את כוחה והלגיטימציה שלה מחוסנה של החברה הישראלית. המסר המרכזי של הספר נשען על הטענה כי המעבר לשיטת בחירות אזוריות יגרום לשבטים השונים בחברה הישראלית לפעול יחד במרחב האזורי ולחבור זה לזה, גם במישור הלאומי, במטרה לקדם אינטרסים משותפים.

אנו מקווים כי הספר יוביל לשיח ולתהודה ציבורית, יצור מעגלי השפעה על מקבלי ההחלטות במערכת הפוליטית, וכך יוביל לעידן חדש שאחד ממאפייניו המרכזיים הוא מעבר לבחירות אזוריות בישראל.

אנו חבים תודה עמוקה לעמיתינו במכון למחשבה ישראלית על תרומתם לכתיבת ספר זה, המיועד לציבור קוראים רחב, לעו"ד גונן אילן על כתיבת הצעת החוק לבחירות אזוריות ולד"ר הלל אייל על קריאת כתב היד המקורי של הספר.

פרק 1:

בחירות אזוריות כתנאי לחוסנה של החברה הישראלית

החברה הישראלית מחולקת למספר שבטים המייצגים תפיסות עולם קוטביות, ערכים סותרים ואורחות חיים שונים ולעיתים מנוגדים. אין בין שבטים אלו הסכמה על אידאולוגיה משותפת, או על ערכי יסוד, והמתח המובנה ביניהם מעורר חילוקי דעות ועימותים בתוך החברה הישראלית.

אין זו הפעם הראשונה בתולדות עם ישראל שהחברה הישראלית שסועה כל כך. גם לפני כשלושת אלפים שנים הביא שסע פנימי לפיצול ממשי: על פי המסורת המקראית, החלוקה של ישראל לשתי ממלכות התרחשה הלכה למעשה בשנת 930 לפנה"ס בקירוב, בימיו של רחבעם בן־שלמה המלך. גם אז התקיימו מחלוקות פוליטיות ערכיות, שבעיקרן היו כלכליות, לצד מתיחות גבוהה. כל אלו הובילו, בתורן, למרד של שבטי הצפון ולחלוקת הממלכה המאוחדת לשתי ממלכות יריבות: ממלכת ישראל, שנכבשה בשנת 720 לפנה"ס בידי אשור, וממלכת יהודה, שהתקיימה עוד יותר ממאה שנה עד שחרבה בידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס.

מבחינת הקיטוב בין חלקי העם, המציאות של היום משקפת מצב דומה לזה ששרר כאן לפני שלושת אלפים שנים. גם כיום, האנשים החיים במדינת ישראל נחלקים לשבטים אחדים. אלא ששבטים אלה מעורבבים זה בזה מבחינה גאוגרפית, כך שאין אפשרות מעשית לחלק את המדינה הקטנה שלנו לשתי מדינות נפרדות.¹

הסיבות לכך שבתחילת הדרך מדינת ישראל נהנתה מלכידות חברתית ומאוחר יותר התפרקה לשבטים, נטועות במבנה פוליטי שלא הצליח להתאים עצמו למציאות ושהפך למעשה את הגיוון החברתי לפילוג ולפירוד. לאחר שנת 2023, הנחשבת לקשה ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל — שבמהלכה התנהל מאבק יצרי סביב הפיכה משטרית שריסקה את הלכידות החברתית הפנימית, וקרו אירועי ה־7 באוקטובר שהביאו לתחושה עזה של איום חיצוני על עצם קיומה של המדינה — ניתן להבין כי האירועים החריגים המתוארים כאן הם בעצם הצטברות של זרמים רחבים ועמוקים שעלו אל מעל לפני השטח כמעט כמו לבה רותחת.

כדי להבין את הרקע לשבר המדינתי והחברתי של 2023 לעומקו, יש להגיע עד ל־29 בנובמבר 1947, המועד בו אישרה האספה הכללית של האו"ם את תוכנית החלוקה. התוכנית ההיסטורית הזו מוכרת לנו בעיקר לנוכח ההחלטה לחלק את הארץ בין שני עמים, הישראלי והפלסטיני, אבל היה בה גם פרק מהותי נשכח שהתווה מפת דרכים לבניין האומה. סעיף 10ב' בפרק קבע כי חודשיים לאחר נסיגת הצבא הבריטי יתקיימו בחירות כלליות לאספה המכוננת שתכתוב חוקה ותקבע סדרי שלטון, לרבות החלטה על שיטת הבחירות. בשל המלחמה ב־1948 הבחירות הללו התקיימו רק בינואר 1949, שבעה חודשים לאחר עזיבת הבריטים, וכעבור כשלושה שבועות נוספים, ב־16 בפברואר באותה השנה, האספה המכוננת פורקה בלי למלא את ייעודה.² וזהו החטא הקדמון של מדינת ישראל.

לפיכך, כל שרטוט של ההיסטוריה הישראלית חייב להביא בחשבון שמראשיתה פעלה המדינה ללא חוקה, ללא שיטת בחירות וצורת ממשל מוסכמת ורלוונטית וכן ללא מגילת זכויות. נוסף על כך, המדינה חולקה למאות רשויות מקומיות על פי שני קריטריונים בלבד — דמוגרפיה וזהות תרבותית — חלוקה שהביאה למעשה לפירוקה של ישראל לאיים אדמיניסטרטיביים קטנים שטיפחו זהות סקטוריאלית, אתנית ודתית, על חשבון הזהות המדינתית, הישראלית.

משעה שזהות המדינה הישראלית נעלמה בתהום הנשייה, זהויות מתחרות אחרות עלו במקומה. במהלך העשורים האחרונים הקימה ישראל אוטונומיות בלתי פורמליות המערערות על סמכות המדינה ומטילות ספק בזהותה: חרדים שמתייחסים למדינה כאל משאב לתקציבים בלבד; יהודים משיחיים שרואים במדינה אמצעי למען מטרה גדולה יותר לגאולה; וערביי ישראל שתופסים את המדינה כמבנה פורמלי בלבד שנכפה עליהם מלמעלה. ומול פיצול זה של המדינה לשבטים, עומדת קבוצה חילונית וליברלית שמגשימה את ייעודה כשומרת הסף של ההסדרים הזמניים בין דת למדינה ובין הזרועות השונות של מנגנון המדינה, שומרת הסף של סדר ישן שאינו מותאם למציאות המשתנה.

הטענה, כפי שהובעה בעבר על ידי אחד מכותבי ספר זה, היא: ״מדינת ישראל עדיין לא קמה. ב־48' התארס דור המייסדים עם רעיון המדינה, אך עם התחוור תוצאות המלחמה, לא שש להתחתן איתו. השינוי הדמוגרפי, שהוסיף ליישוב חמישית של מיעוט ערבי ורוב מסתמן של עולים מארצות האסלאם, איים על אופייה התרבותי ודחה בזמן את הרעיונות לכתיבת חוקה. המעבר מיישוב למדינה, מ"מצב טבעי" ל"ממשל מדיני", לא לווה כפי שניתן היה לצפות באמנה חברתית, בחוקה, בהסכמה להתאגד יחד תחת קווי מתאר המקובלים על כולם. במקום ראיית העצמאות הפוליטית היהודית כשלילת הגולה — כפי שהדגישו בחזונם אבות הציונות — מייסדי המדינה העתיקו את הדפוסים הפוליטיים הגלותיים, של הדרה על בסיס אתני, לממדים מדינתיים.״ במקום אחר, באותו המאמר למוסף 'הארץ', נכתב כי ״חוסר הנכונות להתאים את המדינה לאוכלוסייה המשתנה ולשטח החדש מאז 49', הוא הדבר היסודי ביותר שמערער את היציבות בארץ. ביסודו של המשבר ההיסטורי שאנו כלואים בו זה שלושה עשורים, עומדת 'אֵם כל הבעיות': אי־ההסכמה על כללי המשחק. ציבורים שלמים מודיעים שלא הסכימו מעולם, ולא יסכימו לעולם, לסדר פוליטי וחברתי שהופך את המדינה ללא־שלהם. הערבים לא מסכימים להגדרה הלאומית של המדינה; המזרחים לא מסכימים לחלוקת העבודה ולחלוקת הרכוש; החרדים לא מסכימים לעקרונות המטפיזיים הגאוליים שמונחים ביסוד הקמתה של המדינה; והמתנחלים לא מסכימים לדמוקרטיה לכולם. אף אחד לא נותן אמון באחר.״³

מי שהעלה לתודעה הציבורית את ממד הפיצול החברתי ונשען על פרספקטיבה היסטורית זו, היה הנשיא ראובן ריבלין ב'נאום השבטים' המפורסם שלו ביוני 2015. ריבלין טען שעלינו להכיר בכך שאיננו בנויים מקשה אחת, אלא מארבעה שבטים — חילוני, דתי־לאומי, חרדי וערבי — שאף אחד מהם אינו מסוגל לשלוט ביתר השבטים לבדו, ולכן עלינו ללמוד לחיות יחדיו. הפעילות שהחלה בעקבות הנאום של ריבלין, ולאור חזונו, עסקה בעיקר בהקמת קבוצות מעוֹרבוֹת וחשיפת גופים שונים לגיוון הקיים בחברה הישראלית. אך נדמה כי התרופה, שאותה פעילות ניסתה לתת, לא התאימה למחלה.

שבט הוא קבוצה סגורה ומגובשת המתבססת על מוצא אתני משותף, ועל מסורת חזקה המבדילה בין מי שבתוך השבט למי שמחוצה לו, ומקשה על דרכי הכניסה לשבט והיציאה ממנו.⁴ אנחנו עדיין מחולקים לשבטים, גם על פי המבנה הפוליטי הקיים, כאשר לכל שבט יש מפלגה משלו: מפלגה לחרדים־אשכנזים, מפלגה לחילונים־אשכנזים, מפלגה לחרדים־מזרחיים, מפלגה למסורתיים־מזרחיים, מפלגה לערבים, מפלגה למתנחלים ואפילו מפלגה לעולים חדשים, אף על פי שרובם חיים בישראל כבר מעל ל־20 שנים.

הבעיה עם תרבות שלטונית של חברה שבטית היא חוסר האמון בין האזרחים למדינה המעמיק את השסעים בין השבטים השונים, כך שכל משבר הופך לכאוס שיש בו משום איום ממשי על המשך קיומה של ישראל כמדינה ריבונית ודמוקרטית.

בספרו 'תאוריה של צדק', שרבים רואים בו את החיבור החשוב ביותר בפילוסופיה פוליטית שנכתב במאה ה־20, ניסה הפילוסוף הפוליטי ג'ון רולס למצוא נוסחה המאפשרת חיים משותפים על רקע מחלוקות עמוקות ועקרוניות בין קבוצות, המקיימות ביניהן קשר או זיקה כלשהי תחת מסגרת ריבונות אחת (קרי המדינה).⁵ רולס טען כי המחלוקות החברתיות ניתנות לפתרון כפוף לקבלת שני עקרונות־על בלתי ניתנים לערעור: הראשון, עקרון החירות: זכות יסוד פוליטית, שווה לכל פרט, שיש בה משום בסיס למימוש הטוב של היחיד ולתפיסת הצדק החברתי; השני, עקרון החלוקה הצודקת של טובין כלכליים־חברתיים — חירות וכבוד האדם; חלוקה של עמדות כוח ואחריות; רווחה; תנאים חברתיים לכבוד עצמי — הזכות לשוויון הזדמנויות הוגן.

הערות

1 אלבז, ש', (2023). יציאת חירום: משבטיות לפדרציה: הדרך לריפוי החברה הישראלית (עמ' 22-21). תל אביב: כנרת זמורה דביר.

2 על הסיבות לפירוקה ולהשתלשלות לוחות הזמנים והמאורעות שהביאו לכך, ראו פרק 4 בספר זה.

3 בן־זקן, א', (2014, 9 באפריל). להקים את מדינת ישראל. הארץ.

4 יציאת חירום, עמ' 165-164.

5 בספרו A Theory of Justice פיתח רולס נוסחה כללית להשגת יציבות דמוקרטית באמצעות הכלה של ערכי יסוד כמו חירות, עושר וכבוד עצמי. לתפיסתו, ערכים אלה משותפים לכל בני האדם, ללא קשר לתפיסת הטוב שלהם. אולם רולס דבק בנוסחה ליברלית־קונצנזואלית, לכאורה ניטרלית ורציונלית, של "טוב חברתי". הוא נמנע מעקרונות פעולה המנחים מה הן הדרכים להשגת צדק זה. בהקשר זה מציינת הפילוסופית הביקורתית בוני הוניג כי רולס מדמיין תרבות פוליטית ללא קונפליקטים משמעותיים ותרבות אזרחית ללא התנגדות. ראו ביקורת זאת על חיבורו של רולס בספרה: Political theory and the displacement of politics.

המשך הפרק בספר המלא