פרופילאות פלילית

פתח דבר

את תחילת דרכי במשטרת ישראל עשיתי בשנת 1996 כבלש בירושלים. עד גיוסי למשטרה הספקתי להיתקל בכמה אירועי פשיעה, חלקם היו במעגלים קרובים אליי וחלקם פחות, אך צרוב לי מקרה אחד שבו בשלב מאוחר יותר של חיי סגרתי מעגל עם מבצע העבירה. האירוע המדובר התרחש כאשר נרקומן צעיר החליט לשדוד אותי בסמוך למועדון לילה בחניה חשוכה כשאני בן 17 בלבד. המיקום החשוך והמרוחק מאזור הומה אדם והפחד שיפגע בי גרמו לי לשתף איתו פעולה, ולתת לו את הכסף שהיה לי. הוא לא הסתפק בזה ואחז בשרשרת זהב שהייתה על צווארי. התחננתי שלא ייקח את השרשרת כי זו מתנה שיש לה ערך אישי רב עבורי. תחינתי נגעה לליבו והוא ביקש בתמורה משהו אחר. הצעתי לו שאמשוך עוד כסף מהכספומט הסמוך. בתוכי קיוויתי שיהיו שם אנשים מה שיגרום לו להניח לי ולעזוב את המקום, אבל הוא לא הרפה ממני. הוצאתי עבורו עוד כמאה שקלים והוא התרצה ועזב. בסופו של אותו ערב חזרתי לביתי מפוחד ומושפל וניתחתי לעצמי כיצד עליי להתנהג בעתיד.

לימים, כבלש במשטרה, הגעתי בצו חיפוש לדירה של חשוד בהחזקת סמים, ושם פגשתי את הבחור, שפניו היו חקוקות בזיכרוני כמעין סוג של טראומה. הבחור היה מכור לסמים ונראה חולה וחלש מאוד. בדירתו נתפסו סמים שונים, ובהתעקשות שלי נתפסו גם פריטים רבים שניתן היה לזהות שהם גנובים. עצרתי את הבחור כשאני מחייך לעצמי בהקלה על סגירת המעגל מולו.

את נושא האובדנות חוויתי עם פקוד שלי בצבא, חוויה שהשאירה אותי בתחושת חוסר אונים. ניסיתי לשחזר ולנתח מה קדם לאובדנותו ואילו סימנים מקדימים היו שם, וזיהיתי לא מעט כאלה, כמו מלמול מילים משירים או התבודדות. מלמול מילות השירים העסיק אותי במיוחד מכיוון שהחייל אהב שירי Heavy Metal של להקות מוכרות. חלק מהלהקות האלה היו קשורות לסיפורי אובדנות של מעריצים או שבשירים שלהן היו מסרים על אובדנות. ככל שצללתי למחשבה על המניעים, מצאתי את עצמי מרותק לרעיון שאוכל להשפיע על אירוע דומה בעתיד.

מאז הצטרפותי לכוחות הביטחון, חוויתי אין־ספור אירועים ומקרים שמשולבים בהם פשע ואובדנות, ביניהם אפילו טרגדיה אישית, והם שהובילו אותי למסע חקר בשני תחומים אל הפשע ואובדנות. בתוך כך עלו אצלי כמה שאלות, למשל: כיצד מנגנוני פשע פועלים? כיצד יש לטפל בהם או במניעים להם? מהי המוטיבציה של עבריינים מעבר לכסף ולכוח? מהו הקשר בין אובדנות לפשע והאם אובדנות היא פשע? הרצון לחקור נושא זה הוביל אותי ללימודי תואר ראשון בקרימינולוגיה, ולאחריהם למדתי לימודי המשך יישומיים בתחום פרופילאות פלילית. בלימודיי אלה, מלבד התיאוריות, נחשפתי לאירועים רבים שבהם עבריינים העדיפו למות מאשר להיתפס. במקרה אחד, בעת פעילות סמויה שהשתתפתי בה, הגיעה חוליית גנבי רכב מהשטחים לירושלים כדי לגנוב רכבים. לאחר מרדף משטרתי וחסימת ציר, בהגיעו לגשר גבוה, יצא הנהג החשוד מהרכב הגנוב, והחל לרוץ לעבר המעקה תוך שהוא מדלג מעליו וקופץ אל מותו ללא כל סימן מקדים ולדעתי בידיעה מראש שזה מה שצפוי לו.

במקרה אחר, מקרה אישי וטרגי, אדם קרוב אליי, ברגע של איבוד שפיות, רצח את אשתו ובחור נוסף לאחר שחשד כי מתקיים ביניהם רומן. לאחר הרצח ברח היורה לצד השני של מסדרון המבנה, כרע על ברכיו וירה בעצמו בפיו כאקט אובדני וכך סיים את חייו. סיפור זה טרד את מנוחתי בכמה היבטים: בהיבט האישי — מעצם החשיפה לאובדנות של אדם שהיה קרוב אליי; בהיבט המבצעי בתפקידי כבלש שהיתי בזירת האירוע בעת התרחשותו. מדובר במבנה ברחוב יפו 30 שבאותה תקופה אירעו בסמוך לו כמה פיגועי תופת. כששמעתי את היריות חשבתי כי מדובר במחבלים. בעודי מתקדם במעלה המדרגות של המבנה, הבחנתי באישה, ככל הנראה מצוות הניקיון של המבנה. היא הצביעה על הצד המזרחי של המבנה. אני ובלש נוסף התחלנו לסרוק חדר אחר חדר, ואז נשמעה ירייה בודדת אשר התבררה מאוחר יותר כמעשה האובדני. כאשר הגעתי לחדר האחרון הבחנתי באישה ירויה בראשה ובבחור נוסף שוכב לידה ירוי מספר פעמים בחזהו. הכרתי אישית את כל הנפגעים, ובתוכי החלה לחלחל התחושה כי אני מבין מה קרה. רצתי לצד השני של המסדרון, ושם ראיתי את היורה מוטל כאשר חור פעור בראשו והאקדח שמוט על הרצפה לידו. בסקרנות רבה לצד תחושת אובדן וצער, התוודעתי לפרטים של הרצח והאובדנות אשר התרחשו זה מקרוב תוך שאני מעורב בעל כורחי מבצעית ורגשית וכל התובנות פרושות לפניי.

תוך כדי התקדמות מקצועית במשטרה ולאחר קורס הקצינים, קיבלתי תפקידים אשר הובילו אותי לעולם שלם של התנהגות עבריינית, אובדנות ופעילות חקיינית בין עבריינים צעירים לוותיקים.

אחד התפקידים היה מפקד בית מעצר בירושלים. שם נחשפתי לראשונה לאובדנות בידי שוטר. עד אז, אפילו בלימודיי האקדמיים או בקורסים המקצועיים שעברתי לא דובר על התופעה או על דרכי התמודדות מקצועיים מבצעיים ומנטליים עימה. במהלך אחת המשמרות באותו בית מעצר, הגיעה נערה בדואית פלסטינית כבת 17 בשם מרים טרבין. היא נעצרה על ניסיון לדקור חיילים באחד המחסומים באיו"ש. מרים נחקרה בתאי השב"כ ולאחר מכן הוכנסה לתאי הנשים בבידוד תחת סיווג "מחבלת". באחד מסבבי הביקורת שערכתי בתאים, הייתי עד לאירוע שבו מרים התבצרה בתאה ואיימה כי מי שייכנס לתאה ייפגע. לאחר משא ומתן שלא ארך זמן רב, אישרה לי מרים להיכנס לתא כדי לשוחח שלא דרך הסורגים. משיחה קצרה עם מרים, הבנתי כי כל מטרתה הייתה למות מידי חייל או שוטר מכיוון שלא היה לה האומץ להתאבד. דיברתי עם מרים שעה קלה והבנתי שהתואר שקיבלה "מחבלת" אינו מתאים לסיפור שנחשפתי לו. מולי ישבה ילדה שברירית שכל רצונה היה למות. המניעים לא תוארו בפניי, אבל הרצון לבצע אקט שבגינו ובסופו תהיה תוצאה טרגית סיקרן אותי. לאחר השיחה עם מרים נפלו לי כמה אסימונים. חיפושיי אחר חומר אקדמי בנושא לא העלו דבר. בפרק זמן של שנה, חזרה מרים ונעצרה עוד כפעמיים על אותה עבירה ובאותו חשד להיותה מחבלת, אך בכל פעם כזו לאחר חקירת שב"כ הוחלט לשחררה בהעדר מניעים אידאולוגיים למעשיה. מרים התאבדה בסופו של דבר בכפרה באקט אובדני עצמי.

אחרי המקרים האלו התחלתי לשים לב לכל אותם נערים (בשלב זה פלסטינים בלבד), אשר מגיעים למחסומים עם סכינים ללא שום סיכוי לגרום נזק ממשי, כשמטרתם הסופית היא למות באקט אובדני. באורח לא־מובן, אין סטטיסטיקה אשר מרכזת נתונים על פשיעה חקיינית או על אובדנות מידי שוטר, ולכן לא ניתן לדעת את מספרם של מבצעי העבירה המבקשים לסיים את חייהם בידי אחר.

מלבד רצוני להבין את היקף התופעה, עלו בי שאלות נוספות כמו: למה למות בידי אחר? מה קורה לאותו אחר בעקבות האקט? האם הידיעה שאדם סיים את חייו משפיעה באופן שלילי על מבצע הירי?

בראיונות שקיימתי עם נערים ועם נערות מהרשות הפלסטינית, נראה כי ישנם מניעים רבים למעשה זה. חלקם קשורים לגלי פשיעה "עונתיים", הבאים בעקבות פרסום של תופעה מסוימת בתקשורת, חופשות מבתי ספר או מבחני בגרות וכדומה. להלן חלק מההסברים לתופעה:

1. מניעים אידאולוגיים

2. מניעים דתיים

3. מניעים אישיים / משפחתיים

4. מניעים של כבוד המשפחה

5. מניעים תקופתיים (מבחני בגרות / חגים / חופשים)

6. הסתה קיצונית

7. פסיכיאטריה ומחלות נפש

8. הרצון לגרימת צער לאחר (חבר, הורה, בן־זוג וכו')

9. "אפקט ורתר" מושג שנטבע בעקבות הספר "ייסורי ורתר הצעיר"¹, ומציין תופעה שבה התאבדות של אדם מניעה אדם אחר להתאבד.

במקרי אובדנות ממניעים אלה שמתרחשים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית בלבד, אנו נוהגים להגדיר את המבצע האובדני כמחבל, ולכן המקרה לא יסווג כאובדני. גם היורה מקרב אנשי כוחות הביטחון אינו מודע כלל לסיטואציה האובדנית, ועל כן הוא יורה כדי לנטרל את איום המפגע וזוכה להוקרה מהסביבה. אך האם היה במצב תודעתי כזה לו ידע שהוא בעצם "כלי" בידיהם של אותו צעיר או אותה צעירה המבקשים לבצע אקט אובדני?

במקרה נוסף של אובדנות בידי אחר, נתקלתי באירוע שבו המתאבד שינה את מצב הזירה כדי שנחשוב כי הוא נורה בידי אחר. האירוע התרחש בסמוך ליישוב נופים שבשומרון בעת ששימשתי מפקד יחידת סיור. הזירה הייתה מוזרה לי מהשנייה הראשונה שבה ירדתי מניידת המשטרה. בצד הדרך, בחניה מסודרת, עמד רכב מונע וסגור. בצד השני של הכביש שכב אדם על הקרקע ירוי בראשו ואקדח בסמוך אליו. תרמילים של כדורי אקדח היו מפוזרים לאורך הכביש עד לנקודה שבה שכב. נראה היה שהוא ירה מספר כדורים תוך כדי הליכה עד למקום שבו שכב. לא היו לאדם זה פגיעות נוספות פרט לירייה בראשו. על פניו, הזירה סווגה על ידי הפיקוד הבכיר כזירת פיגוע והחל מרדף אחר מפגעים פוטנציאליים וכן הופעלו מערכות סיגנט ויחידות מבצעיות ומודיעיניות, אך ככל שחלף הזמן, ובתהליך בחינת הממצאים הפורנזיים על הגופה ובזירה, הובהר כי האדם התאבד וזייף את האובדנות במסווה של פיגוע.

בחלק השני של הספר שעוסק באובדנות, אסקור מקרים דומים נוספים אשר עסקתי בהם במסגרת תפקידים שמילאתי במשטרה, וכן בעת שהובלתי את תחום האובדנות באינטרנט אל מול יחידות המשטרה ומנהלי אתרים ובלוגים שונים במרשתת, כמפקד המצודה הארצית (טרם הקמת יחידת מאור), תפקיד שבמסגרתו הייתי אמון על איכונים ועל איתורים טלפוניים של כלל אירועי האובדנות ברשת.

ליחידת המשא ומתן הצטרפתי משני טעמים: האחד כדי לתרום מהניסיון האישי רב־השנים שלי ליחידה ולסייע בהצלת חיים באירועי משבר מורכבים. השני הוא הרצון להיחשף (עד כמה שהדבר נשמע מוזר) לאובדנות כדי שאוכל להשפיע על אירועי אובדנות כאלה אם הם מתרחשים. נוכחות באירוע כזה מאפשרת לחזות בהחלטה הגורלית של המתאבד ולפרקה לגורמים ממש עד שבריר השנייה שבו היא מתקבלת.

לאור ניסיוני בתפקידים אלה וכן בתפקידי הנוכחי כראש תחום פרופילאות פלילית ומחקר במשטרת ישראל, ברצוני לצלול אתכם ולשתף אתכם במחקר אקדמי מרתק שהוא פרי עטי וחלק מעבודת הדוקטורט שלי בנושא פשיעה חקיינית ואובדנות מידי שוטר. מטרתי בכתיבת ספר זה ובמחקרי היא להביא לכך שכל איש ביטחון יכיר אפשרות זו של אובדנות בידי שוטר, ועל ידי כך יימנע מיד קלה על ההדק במקרים שבהם ניכרת הססנות מצד הדוקר או המאיים. כך יהיה לאיש הביטחון שבריר שנייה לזהות את פוטנציאל ההידברות במשא ומתן איכותי אשר עשוי למנוע את האירוע הטרגי. אסייג ואומר כי לשוטרים, לחיילים או לכל נושא נשק מאוים, יש שיקול הדעת כיצד לפעול אל מול האיום, תוך חובה מוסרית לחתירה למגע לשם מניעת פגיעה בחפים מפשע וכמובן למניעת פגיעה עצמית של התוקף.

הערות:

1 מאת יוהאן וולפגנג פון גתה