השליחה

1

4 בספטמבר, 1981

גליה הורוביץ נפלה בצניחה חופשית למושב המטוס ומסביבה המולה של נוסעים הדוחסים את חפציהם האישיים בתאים שמעל המושבים ומתמקמים. "נוסעים יקרים, נא התיישבו במקומותיכם וחגרו את חגורת הבטיחות," נשמע קול מתכתי בכריזה שבתקרת המטוס. דיילות זריזות האיצו בנוסעים תוך שהן מסייעות לאחרונים למצוא את מקומם. הגב של גליה נצמד למסעד הזקוף של המושב. היא חשה שעיניה נעצמות מעצמן. השעה הייתה חצות וחצי. מבעד לערפל התשישות היא שמעה את הקברניט מברך בארשת של חשיבות ובקול רדיופוני מרגיע את הנוסעים שהגיעו לטיסה 001 — הטיסה הישירה לניו יורק. "נוסעים יקרים, הטיסה תארך כ-12 שעות. נטוס מעל אירופה ודרך מזרח קנדה. פרטים על מזג האוויר ביעד יימסרו לקראת הנחיתה." מיד לאחר מכן חזר הקברניט על ההודעה באנגלית עם מבטא ישראלי חזק. בשעה 1:05 החל המטוס בהסעה לעבר מסלול ההמראה.

שעות אחדות לפני כן הגיעה גליה לשדה התעופה בן־גוריון. אביה, שלמה הורוביץ, דחס שלוש מזוודות גדולות למכונית הרנו 14 הקטנה. אימה, מרים, ואחותה, נעמי, הצטופפו בחלק הפנוי שנותר במושב האחורי. מעבר לשתי המזוודות המותרות, חברת "אל־על" העניקה אפשרות למזוודה שלישית, פריווילגיה לשליחים היוצאים. "מה יש לך שם?" התנשף שלמה, "המזוודות ממש כבדות." "יש בהן מעט חפצים אישיים. הרוב ספרים בעברית וחומר חינוכי על ישראל," ענתה.

כולם נטפו זיעה של לחות סוף הקיץ ורק באוויר הממוזג שבתוך הטרמינל חשו הקלה. בשבועיים שחלפו מאז סיום קורס השליחים, גליה התרוצצה בין ארגונים שונים ואספה חומרים מכל הבא ליד: פוסטרים, חוברות, משחקי קופסה, קלטות שמע ואלבומי תמונות. כל אלה נדחסו לתוך המזוודות. בנוסף פגשה חברות וחברים בירושלים ובגבעתיים ונסעה להגיד שלום בקיבוץ.

לאחר סיום הצ'ק־אין גליה בילתה עוד מספר דקות עם בני משפחתה. כשהגיע הרגע עלתה בדרגנוע החד־כיווני לאולם הנוסעים היוצאים. רעד של פרידה עבר בין כולם. אימה הזילה דמעה. "אני אוהבת אותך, תכתבי, גליה שלי, ואם תוכלי תתקשרי גם בטלפון," ביקשה.

"בטח, אל תדאגו."

אביה הוסיף חיבוק אמיץ. "אנחנו גאים בך. תביאי לנו כבוד," הכריז, ונעמי לחשה לה שהיא מקנאה, תוך שהיא מחבקת אותה ומבטיחה לשמור על ההורים. "תטרפי את אמריקה, זו הזדמנות בלתי חוזרת," פקדה. בקומת הנוסעים היוצאים גליה כבר הייתה לבד לגמרי. היא הסתובבה בין חנויות הדיוטי פרי למזנון בהמתנה דרוכה, מתבוננת על האנשים שהתקבצו בסביבת שער היציאה, ממתינה להנחיות לירידה לאוטובוסים המעבירים את הנוסעים מהטרמינל אל המטוס החונה. להתראות ישראל.

הייתה זו הפעם השנייה בחייה שגליה הייתה על מטוס. תשע שנים חלפו מאז נסעה להולנד לשבועיים במסגרת משלחת של חילופי נוער. זו הייתה טיסה קצרה יותר, במטוס קטן יותר, עם החברים מבית הספר ובליווי צמוד של מבוגרים. הם שהו בליידן, עיר קסומה מהאגדות. והנה, עכשיו, היא לבד בג'מבו, ספינת האוויר הענקית, בדרך אל הבלתי־נודע. חרדה וסקרנות נמהלו בעייפות קיצונית. חוסר מנוחה ותשישות גרמו לעיניים להיעצם ולראש להישמט לשינה חטופה ומיד להתעורר.

2
 

יום ראשון, 6.9.1981

ניו יורק

משפחה יקרה,

זה המכתב הראשון שאני כותבת אליכם מן ה"גולה הדוויה". הטיסה נמשכה שעות ארוכות. נרדמתי והתעוררתי כל הזמן, שילוב של עייפות והתרגשות. מטוס הג'מבו הענק היה מלא נוסעים. ישבתי קרוב לחלק האחורי של המטוס, שתי שורות לפני האזור שממנו ועד זנב המטוס מותר לנוסעים לעשן. היה דחוס ומסריח. הדיילות והדיילים לא נראו כמו היפות והיפים שרואים בסרטים. הם נראו יותר כמו חיילים משוחררים, שוחרי הרפתקאות, שהלבישו עליהם חליפות מחויטות והדבר האחרון שהם רצו זה לשרת את הנוסעים. ישבתי באחד מארבעת המושבים באמצע המטוס (בכל שורה בג'מבו יש עשרה מושבים — שלושה ליד כל חלון וארבעה באמצע עם שני מעברים, ראו ציור). לידי ישבו אישה ושני ילדיה. האם היא אמריקאית שעלתה לארץ עם בעלה אחרי מלחמת ששת הימים. הם היו בדרכם לבקר את קרובי המשפחה שלהם בפילדלפיה ולהשתתף שם בחתונה משפחתית. היה נחמד לשוחח איתם ברגעים שבהם הייתי ערה. הם מתגוררים בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים ופעילים בקהילה חדשה של היהדות הקונסרבטיבית, זרם שפועל באמריקה ועליו למדתי בקורס השליחים, אם כי אני לא ממש יודעת עליהם הרבה.

נחתנו בנמל התעופה קנדי ביום שישי לפנות בוקר. השחר החל לעלות ופס צבעוני יפה נגלה מן החלון. בכניסה לטרמינל תרגלתי את הדברים שאמרו לי - בתדריך של הסוכנות היהודית - לומר לפקיד ההגירה על מטרת הגעתי לארצות הברית. ואכן לא הייתה בעיה מיוחדת. הפקיד העייף ממשמרת הלילה בקושי הסתכל עלי. בשעה שש בבוקר הוא הוריד חותמת על הדרכון שלי וסימן לי להתקדם. לאחר איסוף המזוודות יצאתי לאזור קבלת הנוסעים. בחור צעיר וחביב, עם שלט באנגלית הנושא את שמי, חיכה לי והרגשתי חשובה. שמו היה נדב והוא סטודנט, בן למשפחה ישראלית שהגיעה לאמריקה כאשר היה ילד. הוא דיבר עברית טובה במבטא אמריקאי. הוא עובד במשרה חלקית במשרדי הסוכנות היהודית ושלחו אותו לאסוף אותי. נדהמתי מן הממדים של שדה התעופה בהשוואה ללוד ומהמולת המכוניות והאוטובוסים שחלפו בכבישים בסמוך לטרמינל. לא ראיתי דבר כזה. ממול נפרסו מגרשי חנייה ענקיים ושורה ארוכה של מוניות צהובות המתינה לנוסעים שיצאו מהטרמינל. אחת ההפתעות — ואני אפילו קצת מתביישת לומר זאת — היא שמעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים שחורים במקום אחד. גם מזג האוויר היה שונה, דחוס וחם, עם ריח אספלט ועשן מכוניות.

זהו. אני באמריקה.

נדב החביב עזר לי לסחוב את המזוודות ולקח אותי למכונית אמריקאית ענקית. התחלנו בנסיעה למלון במרכז מנהטן. התנועה בכבישים בשעה המוקדמת הייתה דלילה ונדב נהג במהירות בכביש רחב, מרושת ברמזורים, דרך רובע קווינס שבו אני אמורה לגור. בצידי הכביש היו מרכזי קניות גדולים, חנויות למזון מהיר והרבה תחנות דלק. קו הרקיע של מנהטן התגלה, ממש כמו בסרטים. נכנסנו למנהרה מתחת לנהר והופ... יצאנו מהצד השני, במנהטן. נדב הסביר, שהיום מתחיל סוף שבוע ארוך של חג שלא שמעתי עליו בשם "לייבור דיי", שיחול ביום שני ולכן אין טעם להגיע למשרד עד יום שלישי. מוזר שאף אחד בארץ לא אמר לי. נדב נתן לי וואוצ'ר למלון והוריד אותי ליד הפתח. הוא עזר לי להוריד את המזוודות ולסחוב אותן למלון, איחל לי סוף שבוע נעים ונפרד ממני, תוך שהוא מספר לי שהוא נוסע לטיול בהרים עם חברים. כך החל המסע האמריקאי שלי. לבד...

מצאתי את עצמי ביום שישי, בשבע בבוקר, בחדר במלון, רצוצה וגם מלאת אנרגיה לפני סוף שבוע פנוי ולא ממש מתוכנן. מזג האוויר היה נפלא. אמרו לי שקוראים לתקופה הזו "קיץ אינדיאני". אין לי מושג מה מקור השם, אבל אלו ימים חמימים ושטופי שמש אחרי הקיץ הלח והמעיק.

התחלתי את הבוקר בארוחה בדיינר סמוך למלון, מקום שנראה כמו שילוב של מסעדה וחדר אוכל, מהסוג שרואים בסרטים אמריקאיים. הזמנתי את מנת הדגל: שתי ביצי עין ותפוחי אדמה מטוגנים עם טוסט מלחם לבן פרוס, קוביות חמאה וגביע נייר עם ריבת ענבים. המלצרים עברו בין השולחנות ומזגו קפה לא טעים במיוחד. מדי פעם באו עם הקנקן להוסיף קפה לספל המתרוקן. השתמשתי בכסף שנתנו לי במשרדי הסוכנות בירושלים. אכלתי ושתיתי, ויצאתי לכבוש את העיר.

אני כבר מתגעגעת. אכתוב לכם שוב אחרי ה-weekend.

שלכם,

גליה

נ.ב. אתם רשאים לחלוק את המכתב הזה עם מי שתרצו.

3

13 באוגוסט, 1981

"אין לי הרבה ניסיון של דיבור בפני קהל," אמרה גליה בדאגה לרכז שפנה אליה ימים אחדים קודם לכן וביקש ממנה לנאום בשם הבוגרים בטקס סיום קורס השליחים. "קטן עלייך. אני בטוח שהחברים ישמחו מאוד שאת תייצגי אותם מול כל המכובדים," השיב. היא הייתה האישה היחידה במחזור שאך זה סיים את הכשרתו. "אני מתפללת שזה כבר יעבור", אמרה לעצמה. שישה שבועות קודם לכן נפגשו בקריית מוריה כל המיועדים לשליחות במחזור היוצא לשירות בחצי הכדור הצפוני. גליה הגיעה למכון להכשרת שליחים מבלי לדעת את מי תפגוש. איך יגיבו השליחים המיועדים למצב הפוליטי? האם יהיה נעים להיות במחיצתם?

הקורס נפתח ימים ספורים לאחר הבחירות לכנסת העשירית. האווירה בארץ הייתה מתוחה. הליכוד, בראשות מנחם בגין, גבר על המערך, בראשות שמעון פרס, בהפרש זעום של מנדט אחד. הליכוד קיבל את תמיכת המפלגות הדתיות והחרדיות וגם את תמיכת מפלגת "התחייה" וכך הגיע הגוש בראשותו של בגין ל-64 מנדטים. בגין הרכיב ממשלה, אשר הדמות הבולטת בה הייתה שר הביטחון, אריא. מערכת הבחירות הייתה טעונה במתח בין ימין לשמאל ובין מזרחים לאשכנזים. "ואת המדינה הזאת אני צריכה לייצג," הרהרה גליה בכניסתה בשערי קריית מוריה.

באווירה הזו התכנסו המועמדים לשליחות, רובם אנשי תנועות נוער מהצד השמאלי של המפה ומיעוטם מתנועות הימין. המידע שקיבלו לקראת הקורס היה חלקי בלבד. "הקורס יתקיים בקריית מוריה, הקמפוס של המוסדות הלאומיים בירושלים, בקרבת ארמון הנציב", נאמר במכתב הזימון. מעבר לשיוך האידיאולוגי, המועמדים נראו לגליה בטוחים בעצמם והילכו כמו טווסים פרוסי־נוצות ברחבי הקמפוס. הם הרבו להשמיע דעות שליליות על יהודי הגולה וגליה לא חשה בנוח עם הפסקנות הסטריאוטיפית שלהם. בהפסקות הם הרבו להתבדח על נושאים צבאיים, כיבושים מיניים ואיך הם יסתערו על עושרם של יהודי הגולה. לגליה לא היה מקום טבעי ביניהם ואף על פי כן הם חיבבו אותה.

"ההשתתפות בכל חלקי הקורס ובתנאי פנימייה היא חובה, המהווה תנאי ליציאה לשליחות. על המועמדים ללון במקום עד יום שישי ולשוב ביום ראשון בבוקר" נכתב במכתב הזימון. וכך הפך הקמפוס המבודד, עטור עצי האורן הכבדים, שבו שכן לפני 1948 הקולג' הערבי למורים, לבית הזמני שלהם. כעת, ביום סיום הקורס, הכירה גליה היטב את עמיתיה, שעזבו את בתיהם הפזורים ברחבי הארץ והעבירו את מרבית הימים והלילות בכיתות הלימוד ובמעונות. לקראת טקס הסיום התכנסו הבוגרים בחדר ההרצאות המרכזי. הם בילו שעות ארוכות באולם הזה וכבר היו רגילים לכיסאות העץ הנוקשים ולפינת הקפה והביסקוויטים שבסמוך לדלת.

גליה אהבה להשכים קום ולצאת מהקמפוס לטיול קצר על קו הרכס הצופה לעבר העיר העתיקה. היא הייתה יוצאת מהקריה בסביבות שש וחצי בבוקר וחוזרת לארוחת הבוקר ולתחילת הפעילות בשעה שמונה. הנוף של העיר העתיקה וההרים מסביב לא חדל מלהפעים אותה. כל כך שונה מגבעתיים. הצינה של הבוקר הירושלמי בעיצומו של קיץ הייתה מעוררת והאוויר צלול. בהליכות האלה היא ניסתה לדמיין איך תיראה השליחות המתקרבת ומה יקרה לה. לא אחת נתקלה בעדרי צאן שהגיעו מהכפר ג'בּל מוכּבר הסמוך. החיזיון היה ממש תנכ"י. מדי פעם הצטרף אליה אחד המועמדים, אם כי רובם העדיפו לישון עד לרגע האחרון. היא חשה כי הקשר שלה לירושלים מיוחד במינו. היא הייתה מוקסמת, בעוד שעבור כל השאר השהייה בעיר הזאת הייתה כורח הכרחי של הקורס.

היא התיידדה במיוחד עם אמיר, שליח מיועד לבוסטון מטעם תנועת "הבונים־דרור". אמיר, בן 27, טייס מסוקים במילואים, קיבוצניק מהצפון, עבד במפעל הפלסטיק של קיבוצו. שנתיים קודם אמיר נישא לרייצ'ל ונולדה להם ענבל, שבתקופת הקורס מלאו לה שנה. מספר שנים קודם לכן אמיר נשלח מטעם חיל האוויר לקורס מסוקים בבסיס בדרום ארצות הברית וכך יצא לו כבר להכיר את התרבות האמריקאית. את רייצ'ל פגש באחד מסופי השבוע שבהם יצאו פרחי הטיס הישראלים למפגש עם סטודנטים יהודים באוניברסיטה מקומית. הם שמרו על קשר ובסופו של דבר רייצ'ל עלתה לארץ. הוא היה שונה ממרבית המועמדים. שקט, קשוב, פתוח ובעיקר צנוע.

האנגלית של אמיר הייתה ברמה גבוהה. "עם רייצ'ל אני מדבר בעיקר אנגלית," אמר. האנגלית של שאר השליחים הייתה לכל היותר ברמה של בחינת בגרות ישראלית, עם מבטא ישראלי כבד. כישורי השיחה שלהם היו מוגבלים. הרושם הזה בלט במיוחד כאשר באו לקורס דוברים מקהילות יהודיות דוברות אנגלית כדי לספר להם מה צפוי בשליחות. "אני מאוד חוששת מהאנגלית," שיתפה את אמיר. "אני יודעת שאסתדר, אבל אני חייבת להתגבר על פער השפה כדי לדבר עם האמריקאים כמו אחת משלהם."

קורס השליחים כלל מגוון של נושאים שברובם מצאה גליה עניין. הם למדו היסטוריה יהודית מודרנית, הגות ציונית, לימודי שואה ומושגי יסוד במסורת היהודית. התקיימו גם סדנאות הכנה להתמודדות עם פערים במפגש עם תרבות חדשה. המנחה, עולה חדשה יחסית מארצות הברית, ניסתה לדמות דפוסי התנהגות של אמריקאים הנתקלים בנציגי התרבות הישראלית המחוספסת. רבים מן המרצים היו אישים מן השורה הראשונה של האקדמיה, חברי סגל האוניברסיטה העברית ועמיתים במכוני מחקר ירושלמיים. רוב הזמן, אווירה של רצינות שררה בקורס. המועמדים רשמו סיכומי הרצאות, קראו חומר שחולק להם והרבו לשאול שאלות. "הקורס מאוד מושקע. רק בשביל זה היה שווה להתקבל לשליחות," אמרה לאחותה באחת השיחות ביניהן מהטלפון הציבורי באגף המעונות. המרצים התייחסו למועמדים כאל נבחרת של בעלי סגולה, היוצאים לממש מטרה נשגבה. אחד המשתתפים העיר, כי באוניברסיטה לא זכה ליחס כזה.

"ואיך את מסתדרת עם המשתתפים?" שאלה אחותה נעמי.

"זה דווקא הפתיע אותי לטובה," השיבה, "החבר'ה הגיעו מהרבה רקעים, יש מתנחלים וגם שמוצניקים שרופים. יש מלא ויכוחים, חלקם פילוסופיים וחלקם על קבוצות כדורגל וסרטים, אבל בסוף כולם מבינים, שצריך לייצג את המדינה ולהראות ליהודי הגולה כמה טוב ויפה כאן בארץ. חוץ מזה, הם מפנקים אותי בתור האישה היחידה."

"בחו"ל לא מודעים לפערים הגדולים ולמחלוקות בחברה הישראלית," הזכירו אנשי צוות המכון פעם אחר פעם. "את הכביסה המלוכלכת תשאירו בארץ, כשליחים אתם צריכים להבליט את המאחד," הדגישו. עבור גליה, הקורס היה המשך ישיר לפעילותה כמנחה של סמינרים בזהות יהודית־ציונית לתלמידי תיכון. היא הצטרפה למכון הציוני כשלמדה באוניברסיטה. גם במכון הציוני עסקו בשאלות של זהות ומשמעות ולמדו טקסטים של הוגים בעלי שם וגם שם המנחים התווכחו כל הזמן בינם לבין עצמם, אך גם ידעו להתלוצץ על כך. אחד הוויכוחים בין המנחים נסוב על מאמר שכתב א.ב. יהושע בשם "בזכות הנורמליות", שבו טען, כי החיים בגולה הם עיוות מוסרי וכי מטרת הציונות היא להתנתק סופית מן הגולה ומיהודי הגולה. "יהושע, מן הסתם, לא היה מצדד ברעיון של יציאה לשליחות," הרהרה.

לצד הנושאים המעניינים, הקורס כלל מנה גדושה של תדריכים ארגוניים משמימים: היכרות עם הממסד הציוני, הסברים על נוהלי עבודה ודיווחים שהשליחים יידרשו להעביר למשרדי המטה, כלי התמודדות עם מצבים בלתי צפויים ותרגול כללי ביטחון. כולם הבינו את ההכרח בכיסוי הנושאים המנהליים והשלימו עם הגזרה. מדי פעם המשתתפים יצאו מהקמפוס לסיורים באתרים בעלי משמעות: יד ושם והר הרצל, מרכזי קליטה, אולפני עברית, פרויקט שיקום השכונות ומשרד החוץ, וגם נסעו לבית התפוצות בתל אביב, שנחנך זמן קצר לפני כן.

השהייה בתנאי פנימייה במתקן הצנוע והספרטני בקריית מוריה הייתה חוויה מוזרה עבור החניכים בקורס, אנשים מבוגרים, רובם בעלי משפחות. לגליה היה מוזר במיוחד לשהות בפנימייה שאיננה רחוקה מן הדירה שבה התגוררה בזמן הלימודים. לפתע מצאו עצמם המשתתפים חולקים חדרים עם עמיתים אחרים, במיטות צרות עם קפיצים חורקים, בחדרים המזכירים פנימייה תיכונית או בסיס צבאי. על הקירות החשופים היו סימנים של פוסטרים שנתלו על ידי החניכים שגרו שם קודם וכתמי יתושים מעוכים. בערבים הם היו מתקשרים הביתה מן הטלפון הציבורי או מן המשרדים של המכון לשליחים. השירותים והמקלחות היו בקצה המסדרון. לא פעם נגמרו המים החמים ולא הוקפד במיוחד על ניקיון. בקצה השני של הקומה התגוררו חניכי תנועות נוער ציוניות מחו"ל, בוגרים טריים של בתי ספר על־יסודיים מחצי כדור הארץ הדרומי, שהגיעו לשנת הכשרה של המכון למדריכי חוץ לארץ. הם נהגו להרעיש בבליל של שפות: ספרדית, פורטוגזית, אנגלית במבטא דרום־אפריקאי ואוסטרלי. רוב הזמן הם הותירו את המרחב הציבורי מלוכלך ואפוף עשן סיגריות. בלילות הסתודדו בני הנוער זוגות־זוגות בין עצי האורן הוותיקים, שנותרו מהקולג' הערבי, בחפשם פינה מוסתרת להתייחדות. חלקם הוציאו שמיכות מהחדרים כדי להימנע ממחטי האורן הקוצניות שכיסו את האדמה. אחרים ישבו במדשאה המרכזית ושרו בשרשרת שירי פולק אמריקאיים ולטיניים לצלילי גיטרה. גליה תהתה האם תפגוש צעירים כאלה במהלך השליחות.

*

ועדיין היו רגעים שלא האמינה שהגיעה לכאן. מספר חודשים קודם לכן, במאי 1981, פנה אל גליה אחד המנהלים במכון הציוני והפנה את תשומת ליבה למודעה בעיתון, הקוראת לאנשים להציע את מועמדותם לשליחות. "אני מציע לך להגיש מועמדות," אמר בטון של עידוד. "אתה יודע שאין לי סיכוי. שליחות זה משחק מכור למקורבים, לא?" משכה גליה בכתפיה, אבל בכל זאת שלחה את פרטיה. להפתעתה, זומנה לתהליך המיון, שהיה קפדני ומקצועי, גם אם לא חף מהשפעה פוליטית ומלחצים של בעלי עניין. מרבית המועמדים היו מקושרים למפלגה, זרם התיישבותי, או גוף ממסדי־ציוני. גליה הגיעה לשם ללא שיוך פוליטי ומבלי שהייתה קשורה לאחד הגופים. "אולי בזכות המעורבות שלי בסמינרים הציוניים קיבלתי הזדמנות," חשבה לעצמה. למרות התחושה שרוב המשתתפים התקבלו בשל קשרים שונים, המועמדים התייחסו לקורס ברצינות והבינו כי נדרשת הכנה יסודית למשימה הלא־מוכרת הזו. חלקם חששו כי יסולקו מהקורס אם לא יגלו יחס נאות, ומי רוצה להפסיד פרס נחשק שכזה של יציאה לשליחות?

אחרי שהתקבלה, נאמר לגליה שהיא מיועדת להיות שליחת עלייה בקמפוסים אוניברסיטאיים באזור ניו יורק. מלהיב ומפחיד כאחד: אמריקה, ניו יורק, קמפוסים, שליחות. איך כל זה ייראה? אבל עכשיו כבר לא היה מקום לנסיגה. במהלך הקורס היא סיכמה בשקדנות, במחברת מיוחדת, את עיקרי התדריכים וההרצאות. בשולי המחברת הוסיפה איורים חינניים של המרצים עם תוספות של כובעים מצחיקים ובועות היוצאות מפי המרצים עם קלישאות שמן הראוי לזכור, כמו: "שליחות היא לא מסע תענוגות"; "אין רגע בו השליח לא נמצא בתפקיד".

כאשר ניתנו למשתתפים כמה שעות חופשיות היא הייתה מבקרת את דודתה, שגרה בבית מרווח בשכונת המושבה הגרמנית הסמוכה, שם יכלה לנוח, להתקלח ולאכול ארוחה טובה. כך הייתה נוהגת לעשות גם בתקופת הלימודים באוניברסיטה. האוכל אצל הדודה היה כל כך שונה מהאוכל החד־גוני והשמנוני שהוגש בחדר האוכל של קריית מוריה. הדודה, אלמנה אנרגטית עם חוש אומנותי, הפליאה בהכנת תבשילים המבוססים על תוצרת טרייה מן השוק, לעומת האפונה והגזר מקופסאות השימורים, שנערמו לצד רבע העוף שהוגש בחדר האוכל.

השבועות הדחוסים חלפו מהר והיום הגדול הגיע. בוגרי הקורס התקבצו בחדר ההרצאות המוכר, אלא שהפעם נוספו לחדר דגלי הלאום וזרי פרחים. על הקיר שמאחורי שולחן המרצים נתלתה כרזה מבד: "הסוכנות היהודית — ההסתדרות הציונית העולמית — קורס שליחים, מחזור תש"ם". שולחן עמוס פירות ועוגות הוצב בפתח האולם, עליית מדרגה בהשוואה לפינת הקפה והביסקוויטים היבשים, שהוצבה שם במהלך הקורס. היה זה יום חם באוגוסט והמארגנים נאלצו להביא תגבורת של מאווררים. לטקס הגיעה שורה של מכובדים, ובראשם יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, אריה דולצ'ין. המנחה, מנהל המכון, פתח את הערב בברכות: "אני מתכבד להכריז בזאת על סיום מחזור נוסף," אמר בפתח דבריו. הבוגרים, שהפכו לקבוצה מלוכדת, הריעו בשמחה. המנהל שיבח את המסיימים שעבדו קשה והודה לבני משפחותיהם על שאפשרו להם להקדיש עצמם לקורס. אחד המשתתפים לחש, שדווקא נשות השליחים צריכות לקבל מדליה על שוויתרו עליהם באותם השבועות. לאחר מכן הזמין המנחה את דולצ'ין לשאת דברים. דולצ'ין, יוצא מקסיקו, מרכיב משקפיים עם מסגרת שחורה, שלא מצליחה להסתיר גבות שחורות ועבותות, חנוט בחליפה, שלא התאימה ליום החם, אגלי זיעה נוטפים ממצחו, פנה לקהל בלהט של עסקן ציוני מיומן: "בוגרים יקרים, אתם יוצאים עכשיו לשליחות לאומית ומביאים את הטוב של ישראל לקהילות היהודיות ברחבי העולם כולו. אני סמוך ובטוח, כי צוות המכון צייד אתכם בידע ובכלים ברמה הגבוהה ביותר. עכשיו הגיע תורכם להצטיין בתפקידיכם כשליחים."

המשך הפרק בספר המלא