חרטום - הר בקופסת זכוכית

סוף פתוח

כשראית ים בפעם הראשונה, הרגשת מרומה.

בכל הסיפורים שקראו לך וסיפרו לך, צבעו היה כחול. אפילו כשמשום מה הוא כונה "שחור", עדיין — כך הסבירו לך — איכשהו הוא בכל זאת כחול.

אבל מה שראית מחלון הרכבת לא היה כחול. גם שחור הוא לא היה. הוא היה חום מעורבב באפור ולבן מלוכלך, וקצת צהבהב. והוא כעס. הוא רגז. הגלים הגבוהים, העגולים, שבו ותקפו בזעם את החוף שאפילו לא ניסה להתנגד. החוף שתק, ונראה אשם ומבויש.

אבא ואימא ישנו עדיין. ישבת ליד החלון בקרון המחלקה הראשונה ולא יכולת להסיר את המבט מהים.

לפחות על הגודל לא שיקרו לך. אכן לא היה לו סוף.

*

זיכרון עמום, כמו קטע מסרט. הוא לא בשחור־לבן אך הצבעים דהויים, מחוקים. זה כנראה יום סתיו, כי עננים מכסים את הרקיע. גשם עומד לרדת. בחוץ קריר, ומדי פעם נושבת רוח חזקה המעלה מהמדרכה עלי שלכת צהובים של עצי דולב. הרחוב שקט וריק. זה אחד הרחובות הצדדיים, מין סמטה שמתפתלת בין השכונות העתיקות. איש זקן, רזה וקירח אוחז ביד של ילד. גופו שמוט לפנים והראש נצמד לכתפיים. הרוח כנראה מקשה עליו. הוא לבוש בחליפה אפורה ולראשו מגבעת פדורה אפורה שיצאה מהאופנה לפני שני עשורים. הילד חובש כובע סרוג ולגופו סוודר. הוא מתבונן סביב.

אלה סבא שלך ואתה. הסרט הזה נמשך רק כמה שניות, ואז נעצר ונקרע. שתי הדמויות מתפוגגות אל האוויר האפור. זהו, יש לך ממנו רק עוד זיכרון אחד — כבאית אדומה שנתן לך. 

* 

לא אז וגם לא אחר כך — אף פעם לא ביקשת מאף אחד לספר לך עליו. אולי בגלל הצריבה שהותיר בך מותו, ואולי מפני שהחיים לא נהגו לדבר על המוות או להזכיר את המתים, הרי גם ככה צל השואה ריחף ממעל. ופעם, אחרי הרבה שנים, עלתה בך המחשבה שפשוט פחדת ליצור זיכרונות כוזבים. לא רצית לזכור דברים שלא קרו ולא היו יכולים להיחרת בזיכרון של ילד בן ארבע או חמש. אולי באופן לא מודע העדפת לשמור על המעט שכן נצרב בך.

תמיד אהבת סרטים עם סוף פתוח, כאלה שדורשים ממך לדמיין, להשלים את הסיפור בעצמך שוב ושוב, כל פעם בדרך אחרת.

גם הזיכרון הקצר שלך הוא סרט כזה, נקודת מוצא שיכולה להביא אותך למחוזות שאולי לא שמעת כלל על קיומם. לאן הלכתם, אתה וסבא, באותו יום? האם היה בו משהו מיוחד, או אולי סתם התחברות אקראית בין תאי המוח בחרה להקפיא את רצף התמונות הזה? ועד כמה השתנה הזיכרון עם השנים? 

* 

האפרוריות מלמדת שזה היה בסתיו, בחגי תשרי, ואתם הייתם בדרך לבית הכנסת.

גם בשנים הקשות ביותר, כשרבים מבני הקהילות היותר־מכובדות, שפעם צמחו בהן שפע של תלמידי חכמים, נשארו ללא מקומות תפילה מסודרים, וללא חזנים, שוחטים, דיינים ורבנים, גם אז התברכה עירנו בשני בתי כנסת: האחד ספרדי, גדול ומפואר, והאחר אשכנזי, קטן יותר, חבוי בין סמטאות בלב העיר העתיקה. הקהילה היהודית גם היא כללה שתי קבוצות — אלה שגרו בארץ הזאת כבר מאות שנים, ואלה שהגיעו רק בעשורים האחרונים. הראשונים דבקו במסורת גם תחת השלטון הקומוניסטי, ואילו האחרונים — וסבא שלך ביניהם — לכל היותר אכלו מצות בפסח וביקרו בבית הכנסת ביום כיפור או בשמחת תורה.

האם הכיר סבך תפילות או קרא עברית? כמעט בטוח שלא. גם יידיש לא שמעת ממנו. האם לקח אותך אי־פעם לבית הכנסת? לא בטוח. מה שכן, שנים אחר כך, כשביקרת לראשונה בחייך בבית כנסת בעיר אחרת, אחזה בך הרגשה מוזרה, כאילו ראית כבר פעם את כל הדברים האלה, את ארון הקודש, הפרוכת, הספסלים, הבימה. כאילו שמעת כבר את המילים הזרות האלה, "בּוּרוּך" ו"אוּמֵיין".

יכול להיות שדמיינת הכול. מה שבטוח, מצות היו. לזה סבתא שלך דאגה גם לאחר פטירתו של סבא. 

* 

אולי הלכתם לשוק.

עד היום קשה לך להחליט אם אהבת את האוכל של סבתא. הוא היה מוזר, מעודן מדי, כמעט תפל. שנים רבות חלפו עד שלמדת להבין ולהעריך אותו, וגם אז הוא נותר זר בעיניך.

בבית כבר מזמן עברו למטבח המקומי. תבלינים, פלפל, שום, חצילים, עגבניות, בשר טרי. השוק העירוני. מילדות הסתובבת שם. מילדות נשמת את האוויר המתובל בריחות משגעים של כבש וחְמֶלי סוּנֶלי.

אבל בבית שלהם היה אוכל אחר. דיאטתי בשביל סבא, נטול סוכר בשביל סבתא. מרק סלק מתקתק, קציצות מאודות, דג ממולא, ציר עוף עם גזר מבושל וקניידלך, לחם שיפון, סוכריות סויה. מהפירות — בעיקר תפוחים. לפעמים אגסים או משמשים או אפרסקים, אבל אף פעם לא תאנים. את המרק היו מגישים קר, במרקיית חרסינה. את הריבה — בצלוחיות מיוחדות. כפיות כסף וספלי חרסינה, כוסיות בדולח. כלי אוכל שנדדו איתם מארץ לארץ, ברחו על נפשם מהרצח, מההרס, מהמלחמות, ואיכשהו שרדו ומצאו להם מנוחה כאן, אלפי קילומטרים מהמקומות שאליהם היו שייכים. אף אחד לא ידע עדיין שזאת רק עצירת ביניים, והם ימשיכו לנדוד עד שיהפכו לצל חולף, לזיכרון כמעט נשכח. 

* 

ואולי פשוט יצאתם לטיול, וכבר הייתם בדרך הביתה.

הבית של סבא וסבתא היה בניין קומותיים באחד הרחובות הצדדיים, ליד תחנת הרכבת המרכזית שנבנתה בסוף המאה התשע־עשרה. כמקובל אז הייתה לו חזית אירופאית שהסתירה אדריכלות מקומית — מבוך של מרפסות, מדרגות ומעברים. לא הרבה השתנה בבניין מאז שנבנה. במקום דירות מבודדות היו שם חדרים, אולי עשרים או יותר, שאליהם נכנסו מהחצר או דרך מרפסת משותפת. זו נפרשה לכל אורך הקומה העליונה, והקיפה את החצר המרובעת מכל צדדיה. בכל חדר גרה משפחה — לפעמים זוג זקנים, לפעמים הורים וילדים, לפעמים סבים, ילדים ונכדים. השירותים המשותפים כללו ארבעה תאים בפינת החצר. מקלחות או חדרי אמבטיה לא היו שם בכלל. הילדים התרחצו בגיגיות, והמבוגרים הלכו לבית המרחץ.

סבא וסבתא גרו בחדר נטול חלונות בפינה המרוחקת של הקומה העליונה. קרני השמש חדרו אליו רק בשעות אחר־הצהריים, מבעד לצוהר שנקבע בדלת המובילה אל המרפסת המשותפת. הן היו משתהות בו שניות אחדות ואז שבות ומסתלקות. בשאר הזמן שררה בחדר אפלה שגם האור הצהבהב של הנברשת לא הצליח לגרש, כי היה נחלש כשנבלע בחפצים הכבדים, הישנים, המיותרים — שולחן אוכל, שמונה או עשרה כיסאות וינאיים, מיטה זוגית, ספה נפתחת, ארון בגדים, מזנון, ועוד ועוד רהיטים שבינתיים כבר אבד עליהם הכלח ושמותיהם נשכחו: פסלונים, סרוויסים, אגרטלים, כיסויים, כתבי עת ספרותיים, מכונות תפירה, מעילים, שטיחים — כולם כהים, צהובים או חומים.

כדי להיכנס לחצר היה צריך לעבור דרך שער ברזל. בשעה 23:00 היה השער נסגר וננעל על שרשרת, והמאחרים נדרשו לצעוק עד שאחד השכנים התעורר ופתח להם, אבל בדרך כלל כולם היו כבר בבית. הלכו לישון.

בתוך כמה דקות היה משתרר שקט בחצר, במרפסת ובכל הבניין. זה לא היה שקט אמיתי אלא שקט מדומה, עמוס בצלילי הלילה. קולות עמומים נישאו מתחנת הרכבת: צפירות, הודעות, תקתוקי גלגלים במסילות, ולצידם נחירות, חריקות של מיטות, בכי של תינוקות, צעדים, טריקה של תא השירותים, זרימת מים, לחישות. צרצרים.

בחמש וחצי בבוקר הייתה עוברת משאית הזבל, והנהג היה הולם בשער בדלי פליז עד שהיו פותחים לו. אז היה צריך לקום ולמהר לזרוק את הזבל לפני שהמשאית תיסע לדרכה. יום חדש עמד בפתח, וכולם עמדו בתור לשירותים, צחצחו שיניים, התגלחו. היו מדליקים את הכיריים, מרתיחים מים. הכול נמלא רעש, דיבורים, צעקות, צלצולי שעונים, שריקות קומקומים.

אתה היית פטור מכל זה, כי לא גרת שם, היית אורח, הילד הזה שנשאר רק ללילה או שניים אצל סבתא. גם כשהרעש העיר אותך זה לא היה נורא — צללת שוב בקלות אל השינה, לחלומות שלך. עד שהתעוררת כבר הכול נרגע. הגברים יצאו לעבודה, והנשים בישלו או מילאו גיגיות במים, לכביסה. אבל אתה דחית את הקימה, התפנקת במיטה עוד דקות ארוכות, מביט סביב ומדמיין.

עוד לא קראת את סיפורי נרניה, אבל ידעת כבר שהדלת הנעולה תמיד בקיר החדר, מאחורי ארון הבגדים, לא מובילה לדירת השכנים אלא לעולם קסום ומופלא שממציא את עצמו בכל יום מחדש. גם מזנון העץ הישן השתנה כל יום — יום אחד הוא היה קטר, ולמחרת הפך לספינה או למבצר או לחללית.

סבתא הייתה חוזרת מבית הקפה שבבניין הסמוך (לא הכרת דבר נחשק יותר מצינוריות בצק העלים הממולאות בקרם שמכרו שם), ומביאה איתה לחמניות טריות, וידעת שזה הזמן לקום. לארוחת הבוקר היית מקבל, לצד הלחמניות והחביתה, גם קקאו חם (שקרום חום דקיק היה מצטבר עליו כשהיה מתקרר).

אחרי הארוחה היית יוצא לשחק. יום אחד היית אביר: הבית הפך לטירה, מעקה המרפסת לחומות, והחצר לפיר. רוּסוּדָאן ודָרֵגָ'אן, בנותיו של השכן ממול, היו הנסיכות הקסומות שהיית צריך להציל. בקומת הקרקע גרו שתי פיות טובות, שתי נשים זקנות שדמו זו לזו כי היו אחיות כנראה, והיו נותנות לך לפעמים סוכריה או דובשנית. היו לך חרב מעץ וקסדה מדלי צעצוע, ושריון וסוס — את אלה מספיק לדמיין.

והייתה גם מכשפה. אישה כורדית, רזה, שחורת שיער, עצבנית, שגרה במרתף, אם חד־הורית לכמה ילדים קטנים. היא עבדה במשמרות לילה, ובימים לא הצליחה להירדם, לכן הייתה יושבת בפתח המרתף שלה, מעשנת סיגריות זולות, ומקללת את הילדים שמשחקים בחצר ומפריעים לה. חבריך היו צוחקים עליה ומחקים אותה, אבל אתה לא הצטרפת אליהם כי האמנת בקללות ובאיומים שלה. השתדלת לא לרדת לחצר כשהיא ישבה שם.

לו סבא היה חי עדיין, הוא היה יודע איך להגן עליך. היית יכול לספר לו הכול, והוא היה מגרש את המכשפה או לפחות את הפחדים שלך. לסבתא לא יכולת לספר כי פחדת לסכן אותה, הרי ידעת שהמכשפה חזקה ממנה, ושאם היא תנסה לעזור לך תבוא האישה מהמרתף ותחסל אותה.

לו רק סבא היה חי. 

* 

את מותו הסתירו ממך במשך חודשים ארוכים. היית רק בן חמש ולא רצו להבהיל או להעציב אותך, ובכלל לא הרבו לדבר על המוות.

בסוף סיפרו לך את זה בקיץ, כששכרתם בית בכפר, בין הרים מיוערים, על שפת פלג של מים קרים. ברחת לגינה, לעץ אגוז המלך הענק והזקן שתחתיו הקימו אוהל בשבילך ובשביל בת דודתך. שם, במקלט שלך, ישבת ובכית, לא מעצב אלא מכעס. כעסת על אימא ואבא וסבתא שרימו, שבגללם המשכת לחכות ולצפות שהוא יבוא לכפר. ובעיקר כעסת על סבא עצמו, שהלך והשאיר אותך לבד.

* 

בבית שלהם הכול נשאר כשהיה לפני מותו. בכל שנותיה כאלמנה סבתא לא שינתה דבר. אולי פה ושם הזיזה פסלון ממקום למקום או קנתה כיסוי חדש למיטה, אבל לא יותר מזה. גם כובע הפדורה האפור של סבא נותר על מתלה העץ ליד דלת הכניסה.

*

רק פעם אחת עלית לקברו. היית בן שש־עשרה. סיימת כבר את התיכון והתכוננת לעזוב את המולדת לטובת עיר אחרת, גדולה, קרה וזרה. בית הקברות היהודי שכן בעיר עצמה, אך בשכונה מרוחקת, ענייה ומוזנחת. נסעת ברכבת תחתית, המשכת בחשמלית, ומשם עוד היה עליך ללכת כברת דרך ברגל. זה היה יום קיצי הביל, וברחובות לא עמד אפילו עץ אחד שאפשר היה לחסות בצילו מהשמש. בדרך נתקלת בפגר של כלב. הסירחון של נבלתו בחום הבלתי נסבל כמעט גרם לך להקיא. אולי משום כך מכל הביקור בבית הקברות זכור לך רק צל מטושטש של מצבה שחורה.

לא חזרת לשם אף פעם, גם לא בביקוריך בעיר. תמיד הביקור המתוכנן איכשהו התנגש בתוכניות אחרות.

*

המכשפה נעלמה זמן רב לפני שהפסקת לפחד ממנה, ואת מקומה במרתף תפסה משפחה חדשה, מרובת ילדים גם היא. אחד מהם לימד אותך לפצח גלעינים של משמש ולאכול אותם. כעבור זמן מה גם הם עזבו. ואז סגרו את המרתף כי הוא לא התאים למגורים.

מאז התבגרת וראית ימים רבים, כאלה שנהוג לברך בהם את ברכת הים הגדול, וגם כאלה שמספיק בשבילם עושה מעשה בראשית. ימים סוערים, רוגשים ונוחים. כחולים, אפורים, חומים, לבנים וירוקים.

לא היה להם סוף.

הסוף פתוח.

וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים.