כיצד הפכו האשכנזים לישראלים?

מבוא לסדרה

ישראלים

אין עיסוק חביב על אנשים יותר משיחה על עצמם. פנטזיה משותפת לרבים מאתנו היא שיחה מתמשכת עם ״אחר״ תבוני שתאיר לנו את עצמנו באור חדש או תגלה לנו היבט מפתיע בנפשנו שלא הכרנו (אם כי, למען האמת, יש במהלך כזה גם יותר משמץ של איום על שלוות הנפש שלנו...). כעורכי הסדרה ישראלים איננו מסתירים את סקרנותנו בנוגע לעצמנו – מי ומה אנו, הישראלים, ומדוע? אילו מאפיינים מייחסים הישראלים לזהותם הישראלית, ועד כמה דימויָם העצמי המשותף נכון ומבוסס? האם ישראליות היא מהות בעלת דנ״א ורכיבים קבועים שהזמן אינו משנה או שמא תמורות עמוקות שינו לחלוטין את פניה? מי הם גיבורי התרבות שלנו ומה הוא מקום ישראלי? לכל אחד מן הנושאים האלה ואחרים ייוחד ספרון בסדרה.

הסדרה ישראלים היא בת כלאיים בכוונת מכוון: הספרונים הרואים בה אור עוסקים בנושאים מהותיים, ולעִתים ״כבדים״, שבלב ההוויה הישראלית העכשווית, אבל אורכם וכן לשון הכתיבה שלהם נועדו להיות מזמינים וקלים לקריאה. ישראלים נועדה לגשר בין המחקר האקדמי על תחומיו והסתעפויותיו ובין רצונם של קוראים רבים לבחון ולהבין את עצמם כיחידים וכקולקטיב. זה גם ניסיון להנגיש ידע מחקרי איכותי בלי לציית לחוקי הכתיבה האקדמית, כלומר כמעט ללא הערות שוליים או רשימות ביבליוגרפיות המרחיקות רבים מחיבורים עיוניים. עם זאת, כל ספרוני הסדרה, הנכתבים בידי טובי החוקרות והחוקרים בנושאים השונים, נבחנים בקפידה על פי כללי השיפוט האקדמיים, ובמובן זה הם שווי ערך לכל פרסום אקדמי אחר.

למי ספרוני הסדרה מיועדים? למי שדיונים קצרים (יחסית) בשאלות מורכבות של זהות ומהות מושכים אותם, למי שזמנם קצוב – לנוסעים המתמידים ברכבת, לנופשים בסוף שבוע בצימר בגליל או בחוות הבודדים בדרום, להולכים בשביל ישראל שהגיעו לחניון הלילה ולמחרת ישכימו עם שחר, לחיילים בתורנות משמימה, למי שעוברים בנמל התעופה בן־גוריון בצאתם לנסיעת עבודה של כמה שעות ליעדים שמעבר לים, לשומרי שבת אחרי התפילה, למשתזפים בחופי הים ולחובבי סקי שסיימו את המסלול לאותו יום, לשומרי חניונים בשעות הלילה המאוחרות, לסטודנטים שהנושא קרוב לתחום לימודיהם ולאנשי תקשורת המעוניינים להעמיק מעט יותר במושאי כתבותיהם. הספרונים רואים אור בדפוס ובדיגיטל כאחד, כך שיתאימו לכל.

ברוח הסדרה נחתום מבוא זה לא בציטוט כבד סבר, אלא בהזמנה להצטרף אלינו לטיולים הקצרים והמרתקים שהספרונים האלה מציעים.

העורכים

פרופ׳ תמר הרמן, פרופ׳ עופר שיף

תודות

עשר שנים חלפו מאז התחלתי את מחקר הדוקטורט שהוביל לפרסומו של ספר זה, והגעתי לידי כך בעזרתם ובתמיכתם של אנשים יקרים רבים. ברצוני להקדיש להם מילות תודה.

בראש ובראשונה, תודה עצומה למנחת הדוקטורט פרופ׳ רקפת סלע־שפי מן היחידה למחקר התרבות באוניברסיטת תל אביב על ההשראה האינטלקטואלית שהעניקה לי, על הליווי המקצועי ועל העזרה האין־סופית. ערכם של כל אלו לא יסולא בפז.

תודה אישית לכל המשפחות שהסכימו להכניס אותי לעולמן ולשוחח עימי בפתיחות ובכנות וללא תמורה. השיחות עימן הן הבסיס של הספר, ובזכותן יצאתי למסע לגילוי הסביבה החברתית שגדלתי בה. כולי תקווה שהן יימצאו בו עניין. אני מודה גם לעובדות הסוציאליות ולחברות נוספות שסייעו לי במציאת המשפחות המתאימות. מפאת שמירת האנונימיות של המרואיינים נבצר ממני להודות למתווכות בשמותיהן.

המסגרת התיאורטית של המחקר התעצבה ב־2018, בעת שהותי במרכז המחקר הבין־תחומי Affective Societies באוניברסיטה החופשית של ברלין (Freie Universität Berlin). אני מודה לפרופ׳ כריסטיאן פון שווה (Christian von Scheve) שאירח אותי במרכז. כמו כן, המפגש השנתי של קבוצת הרגשות (The Sociology of Emotions Research Network) באגודה הסוציולוגית האירופית תרם לי רבות בשלבים שונים של כתיבת המחקר והבאתו לפרסום. אני מודה לחברי הקבוצה, ובייחוד לפרופ׳ אוסה וטרגרן (Åsa Wettergren) ולפרופ׳ מרי הולמס (Mary Holmes).

ניתוח ההיבט האתני של המשפחות התגבש במסגרת קבוצת הדיון והמחקר על אתניות במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן בהובלת פרופ׳ אורי שוורץ, פרופ׳ אורנה ששון־לוי, פרופ׳ נסים לאון וד״ר ניר כהן. אני מודה למארגנים, ובייחוד לפרופ׳ לאון שהאמין במחקרי וסייע בהבאתו לפרסום, וגם לשאר המשתתפים בקבוצה על חוויה מעשירה של דיון אינטלקטואלי.

המחקר בשלביו השונים נתרם רבות מהערות ומשיחות עם חוקרים ועמיתים בבית הספר לתרבות באוניברסיטת תל אביב ומחוץ לו. אני מודה למשתתפי החברותא בנושא מחקר הרגש הבין־תחומי של בית הספר לתרבות, ובייחוד לעדי חולב, לד״ר ענבר גרייבר ולד״ר עידו בן־עמי. תודה מקרב לב לפרופ׳ חזקי שוהם שסייע רבות בשיפור הספר. תודה גם לד״ר מיכל פגיס ולפרופ׳ תמר כתריאל על הערותיהן המועילות על עבודת הדוקטור.

הפרק על קשר משפחתי התגבש בסדנת המחקר ״הריגושיזציה של מרחבים ציבוריים בפרספקטיבה השוואתית: רוסיה, ישראל וארצות הברית״, שהתקיימה באוניברסיטת בן־גוריון בנגב ובמכון ון ליר בירושלים. אני מודה למארגני הסדנה, ד״ר יוליה לרנר, ד״ר תמר קנה־שליט, ד״ר אריאל ינקלביץ, ד״ר קלאודיה זבנוביץ׳ וד״ר פבל וסילייב, על האירוח הנעים ועל הדיון הפורה.

תודה לעורכי הסדרה פרופ׳ תמר הרמן ופרופ׳ עופר שיף על תמיכתם בפרסום הספר, ולקוראים האנונימיים על הערותיהם המועילות. תודה לצוות ההוצאה לאור של למדא עיון באוניברסיטה הפתוחה ובמכון בן־גוריון לחקר ישראל באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. תודה גם לעורכת הלשונית מיכל צימרמן־חמד על שיפורו של כתב היד והפיכתו לקולח.

אני מודה למועצה להשכלה הגבוהה (ות״ת) על שהעניקה לי את המלגה ע״ש נתן רוטנשטרייך לתלמידים מצטיינים במדעי הרוח, שאפשרה לי לנתב את זמני ואת כוחי למחקר דוקטורט ארוך ותובעני.

תודה לחברות ולחברי המחלקה לתקשורת במכללת ספיר, בית גידולי האקדמי בתואר הראשון, על התמיכה והסיוע במהלך לימודי הדוקטורט: פרופ׳ נעמה שפי, פרופ׳ עינת לחובר, ד״ר מוטי גיגי, ד״ר תמי רזי וד״ר יובל גוז׳נסקי.

הגישה לפרקי התוכנית קשר משפחתי והצגת התמלולים מתוכה הן באדיבות כאן 11 תאגיד השידור הישראלי.

ולבסוף, תודה למשפחתי, הביולוגית והנבחרת, על ההתעניינות ארוכת השנים במחקר ועל התמיכה לאורך הדרך, ובייחוד לחביב קפצון, בן זוגי היקר, שהאמין ותמך בי ללא גבולות.

פתח דבר

לאורך ההיסטוריה הצית העיסוק במשפחה את דמיונם של יוצרות ויוצרים רבים. הסופר האיטלקי דומניקו סטרנונה מציע כי "לסַפר על המשפחה שממנה אנחנו באים, לספר את המשפחה שאותה היינו רוצים ליצור ואת זאת שבסופו של דבר יצרנו, זה בעצם לדבר על הסינתזה המהותית ביותר של החיים".¹ סטרנונה מפנה את תשומת ליבנו לכך שהסיפור המשפחתי הוא כמו צופן המקודד את מרכיבי הזהות והחיים של המחבר. תובנה חשובה זו היא נקודת המוצא של הספר שלפניכם, אולם המחברים העומדים במרכזו אינם סופרים ידועי שם, אלא "אנשים מן השורה" המספרים את סיפורם המשפחתי.

הספר מנתח את סיפוריהן של משפחות שהקשר ביניהן אינו בולט לעין במבט ראשון. המשותף להן הוא השתייכותן לקבוצת הגירה יהודית גדולה ומרכזית בחברה הישראלית: אשכנזים שהיגרו לישראל ממזרח אירופה וממרכזה לאחר מלחמת העולם השנייה וצאצאיהם. על אף נוכחותן הדומיננטית של משפחות אלו בתרבות מעמד הביניים הישראלי ועל אף היותן במוקד הביקורת של שיח פוליטיקת הזהויות, חוויות ההגירה וההשתלבות שלהן לא נחקרו לעומק עד כה. ספר זה מציע אפוא להתבונן בקבוצה זו מזווית חדשה, המתייחסת לשיח המשפחתי־רגשי כמצע לפרשנות חברתית רחבה הן של התהליכים שהביאו להפיכתם של אשכנזים אלו ל"כלל־ישראלים" והן של מגמות תרבותיות המתחוללות במעמד הביניים הישראלי.

הספר מתמקד באחת משאלות המפתח בחקר התרבות, הנוגעת לאופן שבו התרבות משתנה ומתפתחת לאורך זמן, והשינוי התרבותי שהוא חושף מתגלה בדיבור של אנשים על משפחותיהם. לנוכח מקומה המרכזי של המשפחה הגרעינית באורח החיים המודרני, למחקר על דיבור מן הסוג הזה יש פוטנציאל גדול כבסיס לעיסוק בשאלות על יחסי הגומלין בין תרבות למשפחה ולרגשות. לעומת ניתוח תרבות המתמקד בתכנים רעיוניים לגופם, ספר זה עוסק גם בדפוסי השיח ובסגנונות הדיבור הרגשי הבונים אותם. אמנם ממצאיו העיקריים נוגעים בעולמן הרגשי של המשפחות הישראליות בהווה, אולם אפשר לפרשם לנוכח תמורות תרבותיות רחבות שהתרחשו בחברה הישראלית למן המחצית השנייה של המאה ה־20, כגון השתלבותם התרבותית של מהגרים, התרחבות מעמד הביניים, גלובליזציה, ליברליזציה ודמוקרטיזציה. סגנונות הרגש העכשוויים מתגלים בתוך הקשר רחב זה כמחוללים של דפוסי זהות ומסלולי חיים המצויים בתנועה מתמדת בין העבר לעתיד, לכן אפשר לראות בהם גורם המשקף ומניע שינויים תרבותיים לאורך זמן בקבוצה חברתית (קבוצת הגירה שגבולותיה נזילים ונתונים לשינויים מתמשכים) ובסביבה חברתית.² פרשנות זו מבליטה את הממד הרגשי של סוגיות אחדות בהיסטוריה של החברה הישראלית מנקודת מבטן של המשפחות בהווה.³

משפחה אחת, שלושה דורות

המחקר שקדם לספר מבוסס על יותר מחמישים ראיונות עם שלושה דורות במשפחות ישראליות ממוצא אשכנזי. ברוב המקרים שוחחתי עם שלושה דורות בתוך כל משפחה, שכן אני מניח כי פריזמה דורית היא קריטית להבנת שינויים חברתיים ותרבותיים.⁴ מבט זה מעניק קדימות לדינמיקה הבין־דורית על פני קטגוריות סוציולוגיות אחרות, כגון מעמד, מגדר, אתניות ולאומיות. אין בכך הכוונה שלקטגוריות הללו אין מקום בניתוח, אלא שיש לראות בהן תצורות תרבותיות גמישות יחסית המתארגנות מחדש לנוכח היחסים בין הדורות (וגם ההגדרות הדוריות עצמן הן תולדה של הבניה תרבותית). אני נמנע מהגדרה כוללנית הרואה בדורות קבוצת גיל רחבה ומעדיף להתמקד ביחידות דוריות, כלומר בתת־קבוצות בתוך כל דור, שחבריהן מהווים קהילה תרבותית בעלת היבטי חיים משותפים. דורות נתפסים כיחידות חברתיות שחבריהן נולדו במקום, בתקופה ובנסיבות היסטוריות מסוימות, והם נושאים ידע, משמעות ופרקטיקות משותפות ומתקיימים בתוך מרחבי שיח המייצרים זהויות דוריות. יחידות דוריות מתגבשות בתוך הקשר נתון ומקיימות יחסי גומלין עם דורות קודמים או עוקבים, ובינן לבין עצמן.

מרואייני הדור הראשון היו בעת הראיונות אנשים זקנים בשנות ה־80 וה־90 לחייהם. הם הגיעו לישראל כפליטי מלחמה וכניצולי שואה בסמוך להקמת המדינה, נקלטו במחנות עולים זמניים, ולאחר מכן התיישבו ביישובים בינוניים וקטנים. רובם הגיעו עם השכלה בסיסית וללא רכוש. הגברים השתלבו בעבודות צווארון כחול או במשרות של פקידות זוטרה, ורוב הנשים היו עקרות בית. זהותם הדורית התעצבה לנוכח רדיפת היהודים באירופה ואל מול דור תש"ח,⁵ שחבריו גדלו וחיו בארץ ישראל בשנות ה־30 וה־40 והובילו את מלחמת העצמאות. מהגרים ומהגרות אלו התחתנו עם בנות זוג ובני זוג ממוצא אשכנזי כמותם והולידו 1–3 ילדים.

מרואייני הדור השני הם כיום אנשים מבוגרים, בשנות ה־60 וה־70 לחייהם. הם נולדו במשפחות של מהגרים ופליטי שואה בסמוך להקמת המדינה כדור הילדים הראשון במדינת ישראל. הם חוברתו בבתי הספר לאתוס לאומי־קולקטיבי ולשיח כור ההיתוך,⁶ אבל גם הושפעו מתהליכי ליברליזציה וגלובליזציה וסיגלו לעצמם סגנון חיים מעמדי חדש.⁷ רובם רכשו השכלה גבוהה והשתלבו במקצועות טכניים ובתפקידי צווארון לבן במוסדות ובארגונים של המדינה. בשנות ה־70 וה־80 הם התחתנו עם בנות זוג ובני זוג ממוצא אשכנזי או מזרחי, הולידו 2–4 ילדים ואימצו מודל משפחתי של מעמד ביניים: שני ההורים עובדים, אבל האימהות הן שנשאו לרוב באחריות לניהול הבית ולגידול הילדים.

מרואייני הדור השלישי הם אנשים צעירים בשנות ה־30 לחייהם. הם נולדו במשפחות ישראליות ממעמד הביניים ממוצא אשכנזי או ממוצא מעורב (במקרים של נישואים מעורבים בדור ההורים). הם גדלו במרחבים עירוניים מתפתחים, מגוונים מבחינה אתנית, במדינה שכבר אימצה השקפת עולם ניאו־ליברלית והתרחשו בה תהליכים עמוקים של הפרטה וגלובליזציה.⁸ הם למדו בבתי ספר עירוניים מקיפים ורכשו השכלה אקדמית. לעומת הדורות הקודמים, נהוג להגדיר את הדור השלישי לפי קטגוריות דוריות בין־לאומיות, כגון דור המילניום או דור ה־Y, המתייחסות לשינויים חברתיים, כלכליים וטכנולוגיים שמילאו תפקיד מהותי בעיצוב סגנון חיים אינדיבידואליסטי וצרכני בקרב צעירים ממעמד הביניים במערב. בזמן הראיונות נמצאו רובם – גברים ונשים כאחד – בתחילת הקריירה המקצועית, חלקם התחתנו ורק אחדים מהם כבר הולידו ילדים.

במשפחות שראיינתי התרחשו אפוא בתוך שני דורות בלבד תמורות חברתיות ותרבותיות מהותיות בהיבטים מרכזיים של החיים, בהם הזיקה בין המשפחה ללאום, סגנון חיים מעמדי, יחסים אתניים ותפקידים מגדריים, ושאֵלתי היא כיצד השיח המשפחתי־רגשי משקף את התמורות האלה ומעצב אותן. בהקשר הישראלי נהוג לפרש את התמורות כחלק מן המעבר מאתוס לאומי קולקטיבי לאתוס קפיטליסטי, אינדיבידואליסטי וצרכני.⁹ פרשנות זו מתמקדת לרוב בתהליכים כלכליים, פוליטיים וחברתיים ברמת המקרו, ובחינה אמפירית של האופן שבו משפחות מארגנות את חייהן לאורך דורות לנוכח התמורות הללו נדחקת לקרן זווית. ניתוח כזה מגלה כי התממשותם של השינויים ברמת המיקרו מאופיינת לרוב בתנועות רב־כיווניות ואף מנוגדות, ובספר זה תוצג מורכבות זו על כל מופעיה וגווניה, כפי שהיא נחשפת בביטויי הרגש הזהותיים של הדורות השונים.

סגנונות רגשיים

לרגשות יש תפקיד מרכזי בהבניית זהותם של אנשים בחיי היום־יום.¹⁰ רגשות נתפסים כאיתותים גופניים מכונני משמעות, המגדירים את מארג היחסים בין הפרט לסביבתו,¹¹ ובחינת יחסי הגומלין בין רגש לזהות חושפת את הרובד הסובייקטיבי של תהליכים תרבותיים.¹² כך, למשל, שיח מפורש של גאווה משמש משאב לשיקום זהות לנערי רחוב בג'קרטה באינדונזיה המאשרר את תרבותם החתרנית.¹³ כמו כן, רגשות פועלים גם באופן מובלע על הבניית זהות. לדוגמה, ביטויי רגש סמויים של פחד וגועל בנאומים פוליטיים ובעיתונות במדינות המערב מצמידים משמעויות שליליות לגופים של מהגרים לא־לבנים, ודרך כך הם משכפלים מבנים של גזענות ואי־שוויון.¹⁴ למוסדות המרכזיים בחברה יש תפקיד מרכזי בהנחלה של קודים רגשיים שאנשים מממשים באמצעותם את זהותם. למשל, מוסד הנישואין האמריקני של מעמד הביניים הביא לפריחתם של שני שיחים מנוגדים של אהבה המתקיימים בעת ובעונה אחת זה לצד זה – אהבה פרוזאית־ריאליסטית לצד אהבה רומנטית – וכל אחד מהם ממלא תפקיד אחר בהבניית הזהות של הפרט במסגרת זוגית.¹⁵ אם כך, פעולתה והשתנותה של התרבות תלויות במבנים מורכבים של חוויה ורגש המגיבים לה ומעצבים אותה.

במטרה לתאר ממבט־על את תהליכי הזהות הרגשיים שהתחוללו במשפחות יש להסתייע במושג סגנונות דיבור רגשיים. סגנון דיבור כולל וריאציות לשוניות הנוצרות בבחירת מבעים לשוניים, באופן הגייתם ובביצועם באינטראקציה,¹⁶ ויש לו תפקיד מרכזי בארגון התקשורת בתוך קבוצות חברתיות באופן המייצר לכידות וגבולות.¹⁷ אף על פי שסגנונות שואבים לרוב מרכיבים מוכרים בתרבות הדומיננטית, הם אינם העתק מדויק שלהם, אלא יוצרים וריאציות ייחודיות המקנות לקבוצות את אופיין הייחודי. סגנון רגשי מתייחס לאופן ביצועם של חוויות רגשיות מבחינת ניהול הרגש והצגת הרגש, והוא כולל דפוסי שיח, פרקטיקות גוף, תסריטים משותפים ואלתורים מקומיים.¹⁸ סגנון רגשי נוצר כשצורת דמיון חדשה של יחסים בין־אישיים מתחילה להתהוות ולהיטמע בפרקטיקה,¹⁹ ויעילותו נמדדת בכך שההבעות הרגשיות האופייניות לו מעוררות במשתתפים תגובות שהם מזהים כמצדיקות את ההבעות האלה.20 במילים אחרות, במושגים של זהות ורגש, סגנון הוא יעיל כשביטויי הרגש עולים בקנה אחד בעיני המשתתפים עם זהויות מוכרות שניכוסן נתפס כהולם לסיטואציה. סגנונות רגשיים הם נזילים ודינמיים: הם אינם תחומים בין גבולות קבוצתיים נוקשים, אלא נעים בין מרחבים, מוסדות ואנשים, משתנים ומתעצבים מחדש מתקופה לתקופה.21

במסגרת מושגית זו, הניתוח האמפירי המוצג בספר מציע לראות בהבניית הזהות הנחשפת בסיפור משפחתי קונקרטי תנועה קטנה אחת המצטרפת לתנועות נוספות של בנות ובני משפחה אחרים. אם מתבוננים בכל התנועות הללו ממבט־על ניתן לפרשן כסגנונות דוריים־רגשיים המארגנים את חייהן של משפחות וקבוצות חברתיות. סגנונות אלו מציפים ומנסחים דילמות ייחודיות בכל דור, ובכך הם חושפים את הזיקה הרגשית של הדורות השונים למסלולי חיים מסוימים. יתרה מכך, הסגנונות הרגשיים מארגנים את דפוסי פעולתם של המרואיינים במסגרת מעמד הביניים הישראלי ובזיקה לתרבות המקומית.

סגנונות רגשיים הם הֶקבּצים של דפוסי התנהגות, והם מגלמים בתוכם כוח חברתי. הפעלתם מגייסת, במודע או שלא במודע, משאבים תרבותיים המקנים לאנשים יתרון במרחבים החברתיים שהם פועלים בהם. נהוג לכנות משאבים מסוג זה הון רגשי, מושג המתייחס לידע רגשי, כישורים לניהול רגשות ויכולות רגשיות חוצי סיטואציות, הנרכשים באתרי חִברוּת ראשוניים – המשפחה ובית הספר, ובאתרי חִברוּת משניים – הכשרות אקדמיות, מקצועיות וכדומה.22 ההכרה של אנשים בכך שהם מחזיקים בהון רגשי חדש (כדפוסי רגש רצויים) אינה שקולה בהכרח ליכולתם הביצועית להפעילו. פער זה יוצר סיטואציות שבהן התנהגותם הרגשית של אנשים מכילה מתחים בין אידיאלים רגשיים לבין הרגלים, והמתחים מתקיימים בעיקר בקרב אנשים וקבוצות שבסביבות חייהם חלו שינויים מהותיים, כמו במשפחות המהגרים העומדות במרכזו של ספר זה. אם כך, בחינת הסגנונות הדוריים־רגשיים במשפחות אלו מאפשרת להתבונן מקרוב בסתירות ובמורכבויות הטמונות בתהליך צבירתו המתמשך של הון רגשי. לתהליך זה יש תפקיד מרכזי בביסוס זהותן ההגמונית של המשפחות במעמד הביניים הישראלי, והצלחתן החברתית והכלכלית תלויה במידה רבה ביכולתן להמיר את ההון הרגשי לסוגי הון אחרים, כגון הון כלכלי והון חברתי, באופן המקנה להן יתרון על פני קבוצות אחרות בחברה הישראלית.

רגשות ומשפחה במעמד הביניים

בעשורים האחרונים מתחולל שינוי מהותי במוסד המשפחה הגרעינית ובשיח המשפחתי בחברות פוסט־תעשייתיות, כולל בישראל,23 שאינו מתבטא רק בהגדרה מחדש של מהות המשפחה ותפקידיה, אלא גם בשינוי עמוק יותר במודלים תרבותיים של עצמי ויחסים. רגשות ויחסים נתפסים אפוא כמוקדי שינוי מרכזיים בכינונן של זהויות מודרניות או פוסט־תעשייתיות.

לפי טענה רווחת בנוגע לתהליכים אלו, מוסדות ישנים ומסורות ישנות בחברה המודרנית הולכים ומתפוררים, כך שהאחריות על ארגון וניהול של מסלול החיים מועברת אל הפרט.24 אחריות זו מגולמת בציווי המודרני – על הפרט להיות רפלקסיבי בנוגע לחייו ולגבש החלטות על פי מצפונו ולנוכח נסיבות חייו, וציווי זה מעוגן בהסדרים מוסדיים חדשים. גם המשפחה ה"מסורתית" נתפסת כמוסד הולך ודועך. המודל המוכר של משפחה גרעינית – הכולל גבר ואישה הטרוסקסואלים וילדיהם החיים תחת קורת גג משותפת – כבר אינו נתפס בעיני אנשים כמחייב כפי שהיה בדורות קודמים, ואיכות היחסים והרגשות בתוך המשפחה (ולא רק המבנה שלה) הפכו לקריטריונים דומיננטיים בהערכתה.

השינוי במבנה העצמי ובמבנה המשפחה קשור באופן הדוק לשינוי במערכות היחסים שהפרט מכונן עם אחרים, המתבטא בניסוחו של מודל היחסים הטהור (pure relationship) בחברות מערביות.25 לפי מודל זה, יחסים הם תמיד ארעיים, ומה שמחזיק אותם יחד הוא הבחירה של הפרט והסיפוק שהוא מקבל מהם. לצורך כך נדרשת מן הצדדים מידה רבה של פתיחות רגשית ונכונות לקיים יחסים שוויוניים שיספקו את שני הצדדים. יחסים אלו הם "טהורים", משום שהסיבה לקיומם היא אך ורק היחסים עצמם, ולא אילוצים חיצוניים (כגון ציווי של מוסד המשפחה). אף על פי שמודל זה מתמקד בעיקר ביחסים זוגיים־מיניים, הוא נתפס כמקיף את מכלול החיים המשפחתיים של הפרט, לרבות היחסים בין הורים לילדים.26

את אופיו של השינוי אפשר להעריך אם בוחנים את השפעתו של שיח תרפויטי על חייהם של אנשים.27 שיח תרפויטי כולל שפות ופרקטיקות פסיכולוגיות־טיפוליות שמטרתן לסייע להשתקם מפגיעות נפשיות ולהעניק כלים לשיפור עצמי.28 שיח זה כבר חרג מזמן מגבולותיה של הקליניקה וחלחל לתרבות הפופולרית בצורות שונות. אחת מהן היא הסוגה הפרדיגמטית שלו – ספרי עזרה עצמית המלמדים את הקוראים כי בחינה ביקורתית של היחסים עם הוריהם היא תנאי הכרחי לשיפור עצמי. פרקטיקה רפלקסיבית זו כוללת הכרה בפגיעות (injuries) משפחתיות מן העבר וחשיפתן, והיא נועדה לאפשר לפרט להשלים עם עברו ודרך כך להתקרב למודל האינטימיות החדש. ניתן לראות בשיח התרפויטי סוכן תרבות עיקרי המשקף ומעצב את התמורות שחלו בחיי הזוגיות והמשפחה, ובתיקון היחסים עם ההורים – את נקודת המפתח לשינוי.

יש לציין כי לשימוש היתר בפסיכולוגיה יש השלכות שליליות על החיים האישיים ועל החלשת הסולידריות החברתית,29 אך היבטים אלו נדונים לרוב בהקשר של תופעות חברתיות כוללניות. לעומת זאת, מנקודת המבט של זהות ורגשות המוטמעת בספר זה, אינדיבידואליזם נתפס לא כתהליך חברתי גלובלי והומוגני הנכפה על הפרט המודרני מבחוץ, אלא כמערכת הטרוגנית של ערכים ופרקטיקות הזמינה לפרט ומשמשת אותו להבניית זהותו בהקשרים תרבותיים שונים. במובן זה, הניסיון להבין את השינוי התרבותי שחל בחיי המשפחה במבט "מלמטה", דרך בחינת ביטויי הרגש בסיפורים משפחתיים, מתמקד בהבניית המשפחה דרך פרקטיקות משפחתיות ואופני הצגתה.30

יתר על כן, הדיון התיאורטי בשיח תרפויטי מתקיים לרוב במנותק מן האופנים המגוונים ששיח זה, כרפרטואר תרבותי, נתפס בהם בעיני אנשים במציאות חייהם בחברות השונות ומתקבל במשפחות בהקשרים חברתיים קונקרטיים. התפשטותם של רפרטוארים תרבותיים תלויה בגורמים חברתיים שונים בתוך החברה המקבלת, המעצבים את אופי ההתקבלות ולפיכך את מידת השפעתם של הרפרטוארים החדשים בתרבות המקומית.31 לאור זאת, ספר זה שואף לבדוק באופן אמפירי את הפצתו והתקבלותו של שיח תרפויטי כמשאב תרבותי גלובלי ואת האופן שבו הוא מעצב רגשות וזהויות של אנשים בהקשר תרבותי מסוים.32

משנות ה־70 של המאה ה־20 הלכה וגברה נוכחותו של שיח תרפויטי באתרים ציבוריים בזירה הישראלית, ותפקידו התעצם כמשאב תרבותי המקנה משמעויות ואפשרויות חדשות של תפיסת העצמי.33 פעילותם של מומחי נפש על גבי במות שונות – בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה – תרמה לחשיפתם של קהלים שונים בחברה הישראלית למסרים תרפויטיים. עם זאת, התהוותה של תרבות תרפויטית כמשאב מקומי התעצבה לאור מפגשה עם מודלים אחרים להבנת העצמי השאובים ממקורות שונים, בהן מסורות דתיות־יהודיות שונות,34 שיח ופרקטיקות לאומיות,35 מיתוס המשפחה והמשפחתיות היהודית,36 קהילתיות בקיבוץ37 ועוד. כמו כן, החברה הישראלית נתפסת כחברה צבאית, המאופיינת בקונפליקט שבין חשיפה של ממדים שונים בחוויה הרגשית והטיפול בהם, כולל חוויות טראומות אישיות בעקבות מלחמות או מצבי קונפליקט קריטיים, לבין הימנעות או רתיעה מפרקטיקות מן הסוג הזה. מנגנוני צנזורה כאלו, הקיימים בכל חברה, ובמופעיהם הייחודיים בחברה הישראלית, משפיעים בהכרח על האימוץ של תרבות תרפויטית ושיח פסיכולוגי בתוכה.38 ולבסוף, היות שהחברה היהודית בישראל היא חברת מהגרים צעירה, חוויות ההגירה של בני הדור הראשון נתפסות בדרך כלל כקריטיות בעיצוב השיח הבין־דורי, ולפיכך גם כגורם בתפיסת המשפחה והרגשות המעורבים בה.

הגירה ותרבות מקומית בזרם המרכזי

נפתח בשאלה הכללית על שינוי זהותי־רגשי במשפחות מהגרים, המתחולל בתהליך של השתלבות תרבותית הנחשב מוצלח. אמנם מחקרי הגירה מתמקדים לרוב במכשולים להשתלבות של הגירות מצוקה, אך אני מתעניין כאן דווקא במצבים של טמיעה הנתפסת כמוצלחת עד טשטוש הגבול בין המהגרים לבין הזרם המרכזי בחברה הקולטת.39 מקרים מסוג זה מעניינים לא רק משום שהם מאירים את הגיוון באסטרטגיות ההשתלבות של קבוצות מהגרים שונות, אלא גם משום שהם חושפים את הרפרטואר התרבותי הקיים בחברה הקולטת, המאפשרת ניעות מעמדית ואתנית. השתלבות מוצלחת מוערכת במחקרי הגירה במדדים המשקפים הצטרפות למעמד הביניים (שפה, השכלה, הכנסה). לצורך הדיון אשתמש במושג "הזרם המרכזי" במובן של התרבות הרווחת כדי להתמקד בהיבט התרבותי של השתלבותם המעמדית של המהגרים. השיח הרגשי הוא אחד הממדים הבולטים של תהליך תרבותי זה.

התגבשותה של תרבות מעמד הביניים בחברה הישראלית הייתה ועודנה כרוכה בתהליכי הגירה ארוכי טווח שהחלו עוד טרם הקמת המדינה.40 מחקר על הגירה מחייב התבוננות בין־תחומית בשלוש זירות: מפגשן של קבוצות הנעות (מרצון או מחוסר ברירה) מסביבה אחת לאחרת, קבוצות ותיקות בתרבויות היעד ודפוסי התמודדותן של אלו ושל אלו עם מפגש זה. נהוג להשתמש במושגים כמו היטמעות (אסימילציה) או סיגול תרבותי (אקולטורציה) כדי להעריך השתלבות של מהגרים מקבוצות אתניות שונות בחברה הקולטת.41 בתהליך ההשתלבות קיים בדרך כלל קונפליקט בין המטען התרבותי של המהגרים (בעיקר כשהם כבר בוגרים) לבין המטען התרבותי של החברה המקומית. מנקודת מבטו של הפרט, האילוצים של הסביבה החדשה, הפועלים על הדפוסים התרבותיים שהמהגרים מורגלים בהם, מאיימים על זהותם, על תחושת ההתמצאות ועל גישתם למשאבים. אילוצים אלו מעודדים, כאחת מאסטרטגיות התגובה,42 אימוץ של דפוסים רגשיים המשמרים את זהותם האתנית, "הישנה", אבל עדיין מאפשרים להם להסתדר בסביבה החדשה.43

מורכבות דומה עולה גם בקרב צאצאים של מהגרים (דור אחד וחצי, שני ושלישי). אף שהמסגרות האתניות כבר אינן מארגנות את מכלול החיים של צאצאי המהגרים, וגם כאשר ההורים עצמם משתייכים ליותר מקבוצה אתנית אחת, עדיין יש למימוש בררני ויצירתי של המרכיבים האתניים הזמינים להם תפקיד חשוב בהשתלבותם בחברה הקולטת.44 כמו כן, חלק מצאצאי המהגרים חשים שייכות לקבוצות שונות בעת ובעונה אחת (הקבוצות האתניות של ההורים אל מול החברה הקולטת, בפרמטרים שונים כגון גיל, השכלה, תעסוקה וכדומה), ומצב זה יוצר לעתים התנגשות בין מודלים תרבותיים שונים המעוררים דילמות זהות מורכבות.45

ליחסים בין־דוריים במשפחות מהגרים יש תפקיד מרכזי בהשתלבותם של הדורות הצעירים. למושג דור בקבוצות הגירה יש משמעות כפולה: הוא מתייחס למרחק התרבותי מארץ המוצא (דור ראשון להגירה מפולין), אך גם למעמד הגנאלוגי ביחסי שְאֵרות (דור ההורים לעומת דור הילדים).46 אם כך, הפער התרבותי בין הדורות, ובייחוד במשפחות המהגרים, הופך לגורם מכריע בהבניה מחדש של זהויות. זאת ועוד, על מנת להבין את התמורות החלות בכינון זהויות של יחידים בקבוצות הגירה, יש לאמץ מבט מורכב המביא בחשבון הן נטיות לאימוץ של דפוסי משפחה חדשים מן התרבות הקולטת והן נטיות לשימור של דפוסי משפחה מסורתיים. היבט מרכזי בהשתלבות של משפחות מהגרים מתרבויות מסורתיות בחברות מערביות הוא המפגש עם דפוסי חיים אינדיבידואליסטיים הנפוצים בתרבות המערב.47 מפגש זה מעורר לא פעם מתחים בין שאיפות לניעות חברתית אינדיבידואלית לבין מחויבויות למבנים משפחתיים קיימים,48 ועצם דמות המשפחה ותפקידה בחיי הפרט נתונים במקרים אלו לדיון ולמחלוקת בין הדורות השונים. בספר זה אבחן את ההשתלבות של משפחות מהגרים בחברה המושפעת מתרבות המערב דרך התמקדות בהתקבלותו של שיח תרפויטי, והשלכותיה על היחסים בין הדורות. אימוץ זה הוא חלק מן החִברוּת של המהגרים בחברה הקולטת,49 והוא מתרחש כשברקע עדיין מצויים דפוסים קולקטיביים של יחסים משפחתיים.

המשך הפרק בספר המלא