1
זה מתחיל בשלושה דברים קטנים: מברשת שיניים נוספת בכוס ליד הכיור, כמה פרטי ביגוד במגירה הקטנה, מטעֲנֵֵי טלפון משני עברי המיטה. לאחר מכן הדברים הקטנים נעשים לדברים קצת יותר גדולים: סכיני גילוח ומֵי פה וגלולות למניעת היריון נלחמים על מקום בארון התרופות, השאלה משתנה מ"את באה אליי?" ל"מה נכין לארוחת ערב?"
ועד כמה שהתייראתי מפניו, הצעד הבא הזה היה בלתי נמנע.
זאת אולי הפעם הראשונה שאני פוגשת את האנשים המכונסים סביב השולחן, אנשים שראיין מכיר מילדות, אבל הם כבר מודעים מאוד לכך שהספקתי להתחפר עמוק בחייו. אלה הן הנגיעות הקטנות שאישה מכניסה לביתו של גבר, כמו כריות הנוי התואמות על הספה או ניחוח קל של יסמין ממפיץ הריח על המדף, שכל אישה מבחינה בהם ברגע שהיא נכנסת לבית.
קול מרחף מעל השולחן המואר באור נרות, עוקף את הקישוט המונח במרכזו שהובטח לי כי הוא "עדין אבל בטוח בעצמו", ומשתהה באוויר מולי. "אֶווי, זה שם יוצא דופן."
אני נפנית אל בּת' ותוהה אם לענות על שאלתה שאינה באמת שאלה.
"זה קיצור של אוולין. קוראים לי על שם סבתא שלי."
הנשים מגניבות מבטים זו אל זו, מתַקשרות בשתיקה מעל השולחן. כל תשובה שאני עונה נשקלת ומקוטלגת לדיון מאוחר יותר.
"איי, אני מתה על זה!" צווחת אליסון. "גם לי קוראים על שם סבתא שלי. תזכירי לי מאיפה אמרת שאת?"
לא אמרתי, והם יודעים את זה. כמו עופות דורסים, הם ינקרו וינקרו וינקרו כל הערב עד שיקבלו את התשובות שהם רוצים.
"עיירה קטנה באלבמה," אני עונה.
לפני שיוכלו לשאול איזו עיירה באלבמה, ראיין משנה נושא. "אליסון, ראיתי את סבתא שלך בסוּפּר בשבוע שעבר. מה שלומה?"
הוא קנה לי כמה רגעים יקרים של הקלה בזמן שאליסון מספרת מה שלום סבתה בעקבות מות סבה. אבל לא יעבור זמן רב לפני שיחזרו להתמקד בי.
אין לי צורך להכיר את האנשים האלה כדי לדעת עליהם הכול. הם התחילו יחד את הגן, והחוג החברתי שלהם נשאר קטן עד שסיימו את בית הספר התיכון. הם נמלטו מהעיר בזוגות ושלשות ללמוד בקומץ אוניברסיטאות, שכולן נמצאות בטווח נסיעה מפה. כולם הצטרפו לאחוות למיניהן עם זוגות ושלשות אחרים מרקע דומה, אבל נמשכו לחזור לעיירה הקטנה הזאת בלואיזיאנה, והמעגל שב והצטמצם. ספרות יוון התחלפה בחברוּת בעמותות סיוע וארוחות ערב וגולף בשבת אחר הצהריים, כל עוד הוא אינו מתנגש במשחקי הפוטבול של המכללות.
אני לא מטילה בהם דופי על מי שהם; אני מקנאת בהם. אני מקנאת בקלילות שהם חשים במצבים האלה, בידיעה לְמה לצפות ומה מצופה מהם. אני מקנאת בחינניות שבאה עם הידיעה, שכל אחד בעיירה הזאת ראה אותם בִּמְרָעם ועדיין מקבל אותם.
"איך הכרתם?" שואלת שרה ומחזירה את תשומת הלב אליי.
זאת שאלה תמימה למדי, ואף על פי כן היא מערערת אותי.
החיוך על פניו של ראיין מספר לי, שהוא יודע איך אני מרגישה כששואלים אותי על כך, ושוב הוא עומד להתערב ולענות במקומי, אבל אני מתנערת ממנו.
אני מנגבת את פי בעדינות באחת ממפיות הבד הלבנות שקניתי במיוחד לרגל המאורע ואומרת, "הוא עזר לי להחליף צמיג במכונית."
ראיין היה נותן להם יותר מכפי שמגיע להם, וזאת הסיבה שעצרתי בעדו. אני לא מציינת שזה קרה בתחנת המנוחה למשאיות בפאתי העיירה שבה עבדתי בבר מסעדה קטן, דואגת לכך שאף כוס לא תישאר ריקה.
האנשים האלה, החברים שלו, לא יתכוונו לכך, אבל יהיו להם הרבה מאוד דברים נגדי. גם אם לא יהיו מודעים לכך.
אמרתי לראיין שאני חוששת מן האופן שבו ישפטו אותי ברגע שיגלו שהרקע שלי שונה כל כך משלהם. הוא הרגיע אותי שלא אכפת לו מה הם חושבים, אבל אכפת לו. העובדה שהוא התקפל והזמין אותם בכלל והקדיש את השבוע לעזור לי לדאוג לכך שהתפריט יותאם במדויק, מספרת לי יותר מן הלחישות בחושך שהוא אוהב את זה שאני שונה כל כך, שונה מהבנות שגדל איתן.
אליסון נפנית אל ראיין ואומרת, "טוב שיש ראיין בסביבה."
אני מסתכלת על ראיין. חתכתי את כל סיפור פגישתנו למשפט אחד, ובינתיים הוא זורם עם זה.
הוא מסתכל עליי, והחיוך המשועשע על פניו מספר לי שזה המופע שלי — לעת עתה — והוא שמח לשתף פעולה.
בעלה של אליסון, קוֹל, מוסיף, "לא היה מפתיע אותי שהוא ניקב לך את הצמיג מלכתחילה, כדי שיוכל להיות שם לעזור לך לתקן אותו."
צחוקים סביב השולחן ואולי מרפק בצלעות מאשתו, שכן קוֹל מחזיק כעת את צד הגוף. ראיין מנענע את ראשו ועדיין מביט בי.
אני מחייכת וצוחקת, לא חזק מדי ולא הרבה מדי, להראות שגם אני משועשעת למחשבה שראיין היה מרחיק לכת עד כדי כך להיפגש איתי.
משועשעת מכך שאדם כלשהו עשוי לצפות באדם אחר זמן ארוך מספיק לדעת שהוא תמיד מתדלק בתחנת המנוחה למשאיות בימי חמישי בערב, אחרי שהעביר את היום במשרדו במזרח טקסס. מכך שמישהו יֵדע שהוא מעדיף את המשאבות בצד המערבי של הבניין, ושעיניו כמעט תמיד משתהות על כל נקבה שחוצה את נתיבו, במיוחד על אלה הלבושות בחצאיות קצרות. ומכך שהמישהו הזה יקלוט פרטים קטנים, כמו את כובע הבייסבול של אוניברסיטת לואיזיאנה במושב האחורי או את חולצת הטריקו של האחווה שנראית מבעד לחולצה הלבנה או המדבקה של הקאנטרי קלאב בפינה השמאלית התחתונה של השמשה, כדי להבטיח שכשאכן ייפגשו, יהיה להם על מה לדבר. מכך שמישהו יתקע מסמר לתוך הוונטיל בדיוק בזווית הנכונה להוציא את האוויר.
כאילו, משעשע להאמין שאדם כלשהו ירחיק לכת כל כך רק כדי לפגוש אדם אחר.
"הייתי מסמר הערב," אני אומרת בעודי טובלת את הצלחת האחרונה בכיור מלא מי סבון. ראיין נעמד מאחוריי, וזרועותיו זוחלות על ירכיי עד שהן חובקות את מותניי. סנטרו מתמקם על כתפי, ושפתיו נצמדות לנקודה ההיא בצווארי באופן שהוא יודע שאני מתה עליו.
"הם מתים עלייך," הוא לוחש.
הם לא מתים עליי. לכל היותר, סיפקתי את גל הסקרנות הראשון. ואני משערת שעוד לפני שהמכונית הראשונה יצאה מהחנייה, כל אישה במושב הנוסע דילגה בין הודעות קבוצתיות שפירקו לגורמים כל היבט של הערב לבין חיפוש בכל רשת חברתית אפשרית בניסיון לאתר מי אני בדיוק, ומאיזו עיירה קטנה באלבמה באתי.
"רֵיי בדיוק שלח לי הודעה. שרה רוצה את המספר שלך כדי להזמין אותך לארוחת צהריים בשבוע הבא."
זה היה מהיר משציפיתי. נראה שגל הסקרנות השני מסתער לעברי, מתודלק בגילוי שכל החיפושים על אודותיי העלו מידע מינימלי בלבד, והן רעבות לעוד.
"שלחתי לו אותו. אני מקווה שזה בסדר," הוא אומר.
אני מסתובבת להביט בו, וידיי זוחלות במעלה חזהו עד שהן חופנות את פניו. "בטח. הם חברים שלך. ואני מקווה שהם יהיו גם חברים שלי."
אז עכשיו תהיה ארוחת צהריים עם שאלות ישירות יותר, מפני שראיין לא יהיה שם לדאוג לכך שלא יהיו.
אני עומדת על קצות האצבעות ומושכת אותו אליי, עד שפי רחוק רק סנטימטרים מפיו. שנינו מתים על החלק הזה, הציפייה, כשהנשימות נמהלות ועיניי החומות ננעצות בעיניו הכחולות. אנחנו קרובים אבל לא קרובים מספיק. ידו מחליקה מתחת לשולי החצאית שלי, ואצבעותיו חופרות בעור הרך סביב מותניי שעה שאלה שלי מחליקות על עורפו ומסלסלות את שערו הכהה. שערו של ראיין ארוך יותר משהיה כשרק הכרנו, כשרק התחלתי לצפות בו. אמרתי לו שאני אוהבת אותו כך, שאני אוהבת שיש לי משהו להיאחז בו, אז הוא הפסיק להסתפר. שמתי לב שחבריו הופתעו כשראו אותו, כי ממה שראיתי ברשתות החברתיות, השיער שלו אף פעם לא הגיע לצווארון. ואז הם הסתכלו עליי, וראיתי את השאלות בעיניהם. למה ראיין השתנה? והאם זה בגלל הבחורה הזאת?
הוא גורר את ידיו נמוך יותר, אוחז בירכיי מתחת לחצאית הקצרה ומרים אותי כך שרגליי יוכלו להיכרך סביבו.
"תישארי?" הוא לוחש, אף על פי שאנחנו שני האנשים היחידים בבית. הוא שואל אותי את השאלה הזאת מדי לילה.
"כן," אני לוחשת בחזרה. התשובה שלי תמיד זהה.
פיו של ראיין מרחף על פי אבל עדיין שומר על שבריר מרווח בינינו. המבט הממוקד שלי בפניו מיטשטש. זה הורג אותי, אבל אני מחכה שהוא יסגור את המרחק בינינו.
"אני לא רוצה לשאול יותר. אני רוצה לדעת שתהיי פה כל לילה מפני שזה גם הבית שלך. את מוכנה לעשות את זה? שזה יהיה הבית שלך?"
אני טומנת את אצבעותיי עמוק יותר בשערו ונועלת את רגליי חזק יותר סביבו. "כבר חשבתי שלעולם לא תבקש."
אני מרגישה את חיוכו על שפתיי, והוא מנשק אותי ואחר כך נושא אותי דרך המטבח והמסדרון לחדר השינה.
חדר השינה שלנו.
2
מרגע שראיין הזמין אותי לעבור לגור איתו לפני חמישה ימים ואמרתי כן, הוא קצר רוח שזה כבר יקרה. התעוררתי בבוקר שאחרי הארוחה ומצאתי אותו בטלפון עם חברת הובלות, מזמין את שירותיה להמשך אותו היום בזכות ביטול של הרגע האחרון.
שיכנעתי אותו לחכות שבוע, כדי לוודא שזה באמת מה שהוא רוצה ולא רק משהו שאמר אחרי ערב של יין יקר ופילה בקר משובח. חוץ מזה, ציינתי שהוא קצת מקדים את המאוחר כשהוא מתקשר למובילים, כשעדיין לא ארזתי שום דבר.
"אם לא באמת היית רוצה לעבור לגור איתי, היית אומרת לי, נכון?" ראיין עומד מול הראי בחדר האמבטיה, עונב עניבה מפוספּסת בכחול כהה ואפור ומנסה להתנהג כאילו שאל אותי דבר־מה חסר חשיבות. הוא מחמיץ פנים. משהו שראיתי אותו עושה בעבר, כשהדברים לא התנהלו כפי שרצה.
אני קופצת ומתיישבת על משטח השיש הלבן וגולשת לכיוונו, עד שאני יושבת ממש לפניו. הוא מסתכל מעבר לכתפי כאילו הוא עדיין יכול לראות את ההתקדמות שלו בראי מאחוריי. הוא מתנהג קצת כמו תינוק הבוקר.
שיננתי את פניו, אבל אני עדיין בוחנת אותן בכל הזדמנות, מחפשת כל תו קטן שאולי פיספסתי. היופי שלו קלאסי. השיער הכהה עבה ונוטה להסתלסל בקצוות כשהוא מתארך מדי, כמו עכשיו. עיניו הכחולות מדהימות, ואף על פי שזה עתה התגלח, אני יודעת שעד שאראה אותו שוב הערב, צל יעיב על הלסת שלו, והחיכוך שלה בעורפי יעשה לי עור ברווז.
אני מזיזה את ידיו הצדה ומסיימת לענוב לו את העניבה. "ברור שאני רוצה לעבור לגור פה. מאיפה זה בא?"
ראיין משפיל עיניים לעניבה ומיישר אותה אף על פי שהיא כבר ישרה, כי הוא צריך לעשות משהו. הוא לא נגע בי הבוקר וכמעט שלא הסתכל עליי. כן, תינוק ממש.
מאחר שהוא לא עונה לי, אני מוסיפה, "אתה שינית את דעתך בנוגע לכך שאהיה פה? אני יודעת שאתה חושב שאני נמנעת לארוז, אבל פיניתי את כל היום כדי לעשות את זה, ואמורים לבוא מ'גוּדוויל' לאסוף את כל מה שאני לא צריכה יותר. אבל אני יכולה להתקשר אליהם ולבטל..."
עיניו וידיו נחות עליי סוף כל סוף. "כן, אני עדיין רוצה אותך פה. לא ידעתי שזה מה שתיכננת לעשות היום. אבל בחרת את היום היחיד שבו אני לא יכול לעזור לך. אני מוצף עבודה."
זהו יום חמישי, ובמהלכו הוא יהיה במרחק שמונים קילומטר מפה, במשרד שלו במזרח טקסס. בדיוק כמו בכל יום חמישי.
"אני יודעת, העיתוי לא משהו. אבל זה היום היחיד שיכולתי לקחת חופש מהעבודה ואחר הצהריים היחיד שיכלו לשלוח אליי משאית מ'גודוויל'. אין לי הרבה דברים, ככה שאפילו לבד זה לא אמור לקחת יותר מדי זמן."
ידיו סוחטות את צדי גופי בשעה שהוא נרכן לפנים לנשק אותי על שפתיי. החמצת הפנים נעלמה מזמן, ואני כורכת את רגליי סביב אחורי רגליו ומושכת אותו אליי.
"אולי אתקשר להגיד שאני חולה. אני הבוס, אחרי הכול, ובאמת הגיע הזמן שאנצל לרעה את מעמדי," הוא אומר וצוחק.
אני מצחקקת בין נשיקות. "תשמור את יום המחלה שלך למשהו יותר טוב מאריזה. באמת, אין לי כל כך הרבה מה לארוז, אני מוסרת את הרוב בכל מקרה." אני מעיפה מבט דרך הדלת אל חדר השינה. "אין לי דברים יפים כמו שיש לך, אז אין שום סיבה לשמור אותם."
ידיו עולות אל פניי. "אמרתי לך, כל מה שאת רוצה להביא הנה, נפנה לו מקום. את לא צריכה להיפטר מכל מה שיש לך."
אני נושכת את השפה התחתונה ואומרת, "אתה לא רוצה את הספה המכוערת יד־שנייה שלי בסלון שלך, תאמין לי."
"איך אני יכול לדעת שאני לא רוצה את הספה המכוערת יד־שנייה שלך בסלון שלי? אף פעם לא נתת לי לראות אותה." אני מנסה לעקוף את שיחת המוקש הזאת בהסטת מבט, אך אצבעו מושכת את סנטרי בחזרה למבט ישיר בינינו. "את לא צריכה להיות נבוכה."
"אני כן," אני אומרת ומחזירה לו מבט. ואז אני נרכנת ומנשקת אותו במהירות כדי שלא יחמיץ פנים שוב. "תראה אותה בשבת כשנפגוש שם את המובילים. אתמול התקשרתי לקבוע. וביום ראשון נמצא פה מקום לדברים שלי. תשמור את יום המחלה שלך ליום שני. שנינו נהיה אז מותשים, ובטח נצטרך יום פיג'מה. טוב, פיג'מה היא רק אופציה."
הוא משעין את מצחו על מצחי וחיוכו מידבק. "קבענו." בנשיקה מהירה אחרונה הוא הודף את עצמו ממני ויוצא מחדר האמבטיה.
עשרים דקות אחרי שהשברולט טאהוֹ של ראיין יוצאת מהחנייה, אני עושה אותו הדבר בטויוטה 4־ראנר בת העשר שלי. לֵייק פוֹרבּינג היא עיירה בינונית בגודלה בצפון לואיזיאנה, שמפורסמת באדמותיה הפוריות ובכיסים עמוקים של גז טבעי. יש הרבה כסף באזור הזה, אבל מהסוג השקט. לוקח רבע שעה להגיע מהבית של ראיין למתחם הדירות לֵייק וְיוּ, שרחוק מאוד מהאגם שהעיירה נקראת על שמו.
אני חונה בחניה של דירה 203, ממש ליד המשאית של "גודוויל" שעומדת במנוע דולק.
"הִקדמת, פּט," אני אומרת לנהג אחרי ששנינו יוצאים מהרכב.
הוא עונה, "ההובלה הראשונה שלנו לא לקחה כל כך הרבה זמן כמו שחשבתי. איזו דירה זאת?"
פּט עולה בעקבותיי במדרגות, והעוזר שלו פותח את ארגז המשאית הגדול. אני נעצרת מול הדלת ומוציאה מפתח מהתיק. "אני פה."
הוא מהנהן שוב ויורד בחזרה למטה. נדרשים לי שני ניסיונות לפתוח את המנעול העיקש מחוסר שימוש. כשאני מסובבת את הידית, נשמעות חבטות של עגלת המשא המתכתית במעלה המדרגות.
אני מחזיקה את הדלת פתוחה, ופט והעוזר שלו מתאמצים להכניס את העגלה מבעד לפתח הצר.
"איפה את רוצה אותם?" הוא שואל.
אני מעיפה מבט על הדירה הריקה ואומרת, "פשוט שימו אותם באמצע החדר."
אני מסתכלת על ערימת ארגזי הקרטון הראשונה, שכל אחד מהם מלא בפריטים שהקדשתי את ארבעת הימים האחרונים לבחירתם. דברים שפט איחסן עבורי במשאית ההובלות שלו, עד שהייתי מוכנה שיביא אותם הנה. דברים שאעביר לבית של ראיין בשבת. דברים שאגיד שהם ברשותי כבר שנים, ולא ימים.
נדרשים שני סיבובים להעלות את כל הארגזים למעלה. אני שולפת חמישה שטרות של עשרים מהכיס האחורי ונותנת אותם לפט. זה לא שירות ש"גודוויל" מספקים, אבל עבור צרור מזומנים הוא שמח מאוד לעזור.
החבר'ה כבר כמעט בחוץ כשאני שואלת, "אה, הבאתם את הארגזים הריקים?"
פט מושך בכתפיו ומסתכל על עוזרו, שאומר, "כן, הם במשאית. רוצה אותם פה למעלה?"
אם מישהו מהם חושב שזה מוזר, הוא לא מסגיר זאת. "לא. אתם יכולים להשאיר אותם על המדרכה מול המכונית שלי."
אני יורדת אחריהם החוצה. בזמן שהם פורקים את הקרטונים השטוחים, אני ניגשת אל אחורי המכונית שלי ומוציאה מתא המטען שקית שחורה קטנה. אני שבה ומודה להם כאשר הם נכנסים למשאית. נותרו לי רק עוד כמה דברים לטפל בהם.
מבנה הדירה פשוט. דלת כניסה נפתחת לסלון קטן עם ארונות מטבח בקיר האחורי. מסדרון קטן מוביל לחדר אמבטיה וחדר שינה. שטיח בצבע בז' פוגש לינוליאום בצבע בז' פוגש קירות בצבע בז'.
באזור המטבח אני פותחת את השקית השחורה ומוציאה ממנה ארבעה תפריטים ממסעדות סמוכות ושלוש תמונות של ראיין ושלי שהדפסתי בדראגסטור, ועוד שבעה מגנטים להחזיק פתקים על המקרר. לאחר מכן אני מוציאה את אוסף התבלינים ושופכת לכיור חצי מכל אחד מהם לפני שאני מסדרת אותם בדלת המקרר. אני עוברת עם השקית השחורה לחדר האמבטיה, מוציאה את השמפו והמרכך ושופכת לכיור חצי מכל אחד מהם כמו שעשיתי עם התבלינים, ואחר כך מניחה את הבקבוקים על שפת האמבט. אני פותחת חפיסת סבון, מניחה אותה מתחת לברז ופותחת את המים, ואז מסובבת אותה מדי כמה דקות עד שהלוגו נעלם והשוליים מתעגלים. אני מניחה אותה במקום המיועד לה בקיר המקלחת. משחת השיניים אחרונה. אני מתחילה מלמטה וסוחטת משחה החוצה, אבל משאירה מריחה או שתיים על שולי הכיור, בדיוק כפי שאני עושה בבית של ראיין אף על פי שאני יודעת שזה יעצבן אותו. אני משאירה את השפופרת פתוחה ומניחה אותה על השיש ליד הברז.
התחנה האחרונה היא חדר השינה. אני מוציאה אוסף קולבים ממתכת ופלסטיק, הפריטים האחרונים בשקית, ותולה אותם במרווחים על מוט המתכת הריק. בחזרה בסלון הקטן אני מפזרת ברחבי החדר את ערימת הארגזים המסודרת יפה, עד שכל הרצפה מלאה בהם. אני לוקחת שני ארגזים, אחד עם ספרים ואחד עם מבחר בקבוקוני בושם ישנים, ופותחת אותם. את הארגז עם הספרים קל לפרוק, אז לוקחת רק דקה בערך עד שיש לי כמה ערימות קטנות לידו, כאילו עדיין לא הגעתי לארוז אותן.
בקבוקי הבושם מצריכים קצת יותר זמן. אני לוקחת את הארגז אל הדלפק הקטן במטבח, מוציאה את ארבעת הבקבוקונים העליונים ומניחה אותם על משטח הפורמייקה. האור מהחלון פוגע בהם בזווית הנכונה, והזכוכית הצבעונית הדקה פועלת כמנסרה ומפזרת אלומות בצבעי כחול, סגול, ורוד וירוק על החדר העלוב.
מכל הקניות שעשיתי השבוע, בקבוקוני הבושם היו הכי קשים — ולמרבה הפליאה גם הכי מהנים — לאיתור. זה פוּקס שבכלל הייתי צריכה לחפש אותם — פשוט נתקלתי בפוסט שראיין תייג בפייסבוק, והבנתי שזה בדיוק סוג הפריט שאני צריכה "לאסוף". הוא קנה לאמא שלו בושם ליום ההולדת האחרון שלה. מין פריט אר־דקו, כדור זכוכית עטוף כסף ומקושט בריבועי מראה קטנים, שנראה בדיוק כמו מתנה מהסוג שג'יי גטסבי היה נותן לדייזי. הוא היה יפהפה, ולפי החיוך על פניה, היא שמחה מאוד.
אילו הייתי בחורה שאוספת חפצים, זה בלי ספק מה שהייתי אוספת.
אני סורקת את החדר פעם אחת אחרונה. הכול נראה בדיוק כפי שרציתי שייראה — שאני ארוזה לגמרי פרט לכמה דברים אחרונים שלא הגעתי אליהם, כמה פריטים אקראיים שצריך עוד להכניס לארגזים.
"תוק תוק," בוקע קול מהפתח, ואני מסתובבת על עקביי. זאת מנהלת המשרד במתחם, שממנה שכרתי את הדירה ביום שני אחר הצהריים.
היא נכנסת לחדר ומסתכלת סביבה על הבלגן. "התחלתי לחשוש כשלא ראיתי פה אף אחד מאז יום שני."
אני מכניסה את הידיים לכיסים, נשענת לאחור על הקיר הסמוך לדלפק המטבח ומשכלת קרסול על קרסול. תנועותיי איטיות אך מחושבות. מדאיג אותי שהיא נמצאת פה, בודקת מה קורה איתי. אני חוששת שהיא תרגיש צורך דומה לבוא בשבת, כשראיין יהיה כאן להעביר את הדברים שלי. בחרתי מקום שהשכנים לא טורחים להכיר בו זה את זה, ושכר הדירה כולל ריהוט, כי אפשר לשכור את היחידות על בסיס שבועי. היה נחוץ לי רק שבוע אחד.
ודאי עוררתי את סקרנותה כששכרתי את אחת היחידות הבודדות הלא מרוהטות. בדרך כלל אם מישהו טורח להעביר רהיטים, הוא מתכנן להישאר יותר משבוע, אבל לא רציתי שראיין יחשוב שחיי ארעיים עד כדי כך, שאין לי אפילו ספה משלי, ולכן היחידות המרוהטות לא באו בחשבון. ועכשיו אנחנו פה ביום הרביעי שלי מתוך שבוע, ודבר אינו מעיד על שהותי בדירה למעֵט שמונה ארגזים הממוקמים בצורה אסטרטגית ברחבי החדר.
ידיה עוברות על גבי הארגז הקרוב ביותר, והיא בוחנת את בקבוקוני הבושם על הדלפק. אני מכירה את הטיפוס. איפור כבד, בגדים צמודים. פעם ודאי נחשבה יפה, אבל השנים לא עשו איתה חסד. עיניה סופגות את כל המתרחש סביבה. זה מקום מהסוג ששוכרים למטרות לא חוקיות, והיא חולשת עליו בחיפוש מתמיד אחר כל מצב אפשרי שתוכל לנצל לתועלתה. עכשיו היא חצתה את מגרש החנייה ועלתה לדירה שלי מפני שהיא יודעת שמשהו מתרחש פה, אבל אינה מצליחה לפענח איך תוכל להשתמש בו נגדי.
"רק רציתי לוודא שאת מתמקמת," היא אומרת.
"בטח," אני עונה ומעיפה מבט בתגית השם הצמודה לחולצתה בעלת המחשוף. "שוֹנָה, הדאגה שלך לא נחוצה. ולא רצויה."
גבה מתקשח. נימת קולי הגסה מנוגדת לגמרי לעמידה הרגועה שלי. היא נכנסה הנה במחשבה שהיא שולטת במצב, מבינה אותו ברמה מסוימת, אבל כעת היא מתבדה.
"אני עדיין יכולה להניח, שהיחידה תהיה ריקה והמפתח בחזרה אצלי עד יום ראשון בחמש אחר הצהריים?" היא שואלת.
"כמו שאני יכולה להניח, שלא יהיו עוד ביקורים לא צפויים מצדך," אני עונה ומטה את ראשי אל הדלת בלוויית חיוך קטן.
היא מצקצקת בלשונה ומסתובבת ללכת. נדרש לי כל כוחי לא להבריח את הדלת אחריה. אבל כמעט גמרתי פה, ויש לי עוד מה לעשות לפני שראיין יחצה את קו הגבול בחזרה ללואיזיאנה בחמש וחצי אחר הצהריים.