ספר הנשמות

פרק ראשון: הקדמה

אחרי שלושים וכמה שנים בעסקי הספרים הנדירים למד טוֹבּי פּארפיט שהרגע היחיד שבו הוא מסוגל לגייס שבריר של התרגשות אמיתית ומענגת מגיע כאשר הוא מכניס את ידיו בעדינות לתוך ארגז חדש שהגיע זה עתה מרציף הפריקה.
חדר הקליטה והקִטלוּג של בית המכירות הפומביות "פּירס את וַייט" נמצא במרתף מבודד היטב מתנועת המכוניות הרועמת של קֶנזינגטון הַיי סטריט בלונדון. טובי שמח לשהות בדממת חדר העבודה הנוח עם שולחנות האלון החלקים, המנורות בעלות צוואר הברבור והשרפרפים המרופדים הנאים. הרעש היחיד היה האוושה הנעימה שהשמיע נייר האריזה הגרוס בשעה שחפן וזרק אותו לפח, ואחריו, למרבה הטִרדה, הפריעו לו קול נשימה אסתמטית וחרחור חזה חלוש.
הוא הרים את עיניו אל פניו המחוטטות של פיטר ניב והגיב באי־רצון בהינד ראש חפוז. אבוי, חדוות הגילוי תוּכתם. הרי הוא לא יכול לסלק את הבחור, נכון?
"שמעתי שהחומר מקאנטוֶול הוֹל הגיע," אמר ניב.
"כן. כרגע פתחתי את הארגז הראשון."
"אני מקווה שכל הארבעה־עשר הגיעו."
"אולי תספור כדי לוודא?"
"בסדר גמור, טובי."
חוסר הרשמיות הרג אותו. טובי! לא מר פארפיט. לא אדוני. אפילו לא אליסטר. טובי, שם החיבה שלו בפי חבריו. הזמנים בהחלט השתנו — לרעה — אך הוא לא אזר די עוז לעמוד בפרץ. אם עובד זוטר שנמצא כאן שנתיים מרגיש רשאי לקרוא למנהל מחלקת הספרים העתיקים טובי, הוא יישא זאת בגאון. קשה למצוא עוזרים מיומנים, וניב הצעיר, עם תואר שני בתולדות האמנות ממנצ'סטר, הוא המיטב שעשרים אלף פאונד מסוגלים לספק בימינו. לפחות הבחור מצליח למצוא חולצה נקייה ועניבה בכל בוקר, אם כי הצווארונים שלו נדיבים מדי יחסית לצווארו הכחוש, וראשו נראה כאילו ננעץ אל חזהו ביתד.
טובי חרק שיניים לשמע הספירה בקול הילדותית עד ארבע־עשרה. "הכול הגיע."
"אני ממש מאושר."
"מרטין אמר שתהיה מרוצה מהשלל."
טובי כבר לא ערך כמעט ביקורי בית. הוא השאיר אותם למרטין סטַיין, סגנו. למען האמת, הוא תיעב את חיק הטבע והיה צורך לגרור אותו בכוח אל מחוץ לעיר. מפעם לפעם הופיע לקוח עם פנינה אמיתית, ו"פירס את וייט" ניסו להשתחל ולחטוף משהו מהידיים של "כריסטי'ס" או של "סותבי'ס". "תאמין לי," הרגיע את המנהל שלו, "אם אני אשמע על המהדורה השנייה של כל כתבי שייקספיר או על איזה ברונטֶה או וולטר רַיילי טוב בפרובינציה, אני אזנק במהירות שיא אפילו לשרוֹפּשֶר." למיטב הבנתו, לקאנטוול היה אוסף פריטים סביר עד בינוני, אך סטיין אכן אמר לו שייהנה מן המגוון שבמשלוח.
הלורד קאנטוול היה לקוח אופייני, זקן שאבד עליו הכלח ושנאבק לשמר את אחוזתו הכפרית המתפוררת באמצעות מכירה מזדמנת של רהיטים, ציורים, ספרים וכלי כסף כדי להרחיק את רשויות המס ולהימנע מהתמוטטות כלכלית. הזקן שלח את היצירות הטובות באמת לאחד המתחרים הגדולים, אולם המוניטין של "פירס את וייט" בתחום הספרים, המפות והחתימות הציב אותם בעמדת יתרון להניח את ידם על הנתח הזה מרכושו של קאנטוול.
טובי הושיט יד לכיס הפנימי של החליפה התפורה לפי מידה מ"צ'סטר ברי" ושלף את כפפות הבדיקה העשויות כותנה לבנה. עשרות שנים קודם לכן המליץ הבוס שלו על החייט שלו בסאוויל רוֹאו, ומאז התלבש במיטב הבדים שהצליח להרשות לעצמו לקנות. הוא ייחס חשיבות לבגדים, וכך גם לטיפוח. שפמו הסמור היה תמיד קצוץ למשעי, וביקורים אצל הספר בהפסקת הצהריים בכל יום שלישי שמרו על שערו המאפיר מסודר ללא רבב.
הוא לבש את הכפפות כמנתח וגהר מעל הצרור החשוף הראשון. "בסדר, בוא נראה מה יש לנו כאן."
שורת השדרות העליונה חשפה סדרה תואמת. הוא שלף את הספר הראשון. "אה! כל ששת הכרכים של 'תולדות הכיבוש הנורמני באנגליה — 1879-1877' מאת פרימן, אם אינני טועה." הוא פתח את כריכת הבד וקרא את עמוד השער. "מצוין! מהדורה ראשונה. זאת סדרה תואמת?"
"כולם מהדורה ראשונה, טובי."
"יופי, יופי. הם יכולים להימכר בשש מאות עד שמונה מאות. לעתים קרובות אנחנו מקבלים סדרות מעורבות, אתה יודע."
הוא ערך את ששת הספרים בקפידה על השולחן, רשם לפניו את מצבם ואז צלל בחזרה אל הארגז. "הנה משהו קצת יותר ישן." זה היה תנ"ך לטיני עתיק ומובחר, אנטוורפן 1653, עם כריכת עור עשירה שנשחקה ותבליט זהב על השדרה. "כל כך נחמד," המה. "הייתי אומר מאה וחמישים עד מאתיים."
הוא התלהב פחות מאוסף הכרכים הבא, כמה מהדורות מאוחרות של רסקין ופילדינג במצב רעוע, אך התרגש למדי למראה "יומן מסע אל חלק משרשרת ההרים המושלגת של ההימלאיה ואל מקורות הג'וּמנָה והגנגס", 1820, מאת פרייזר, מהדורה ראשונה במצב יוצא מן הכלל. "לא ראיתי אחד במצב כזה כבר שנים! נפלא! שלושת אלפים בקלות. מצב הרוח שלי משתפר. תגיד לי, אין במקרה אינקוּנַבּוּלה באוסף?" על סמך הבעת התמיהה על פני הצעיר ידע טובי שדבריו נפלו על אוזניים ערלות. "אינקונבולה? ספרים שהודפסו באירופה? לפני 1501? נשמע מוכר?" הצעיר נפגע בבירור מקוצר הרוח של טובי, והוא הסמיק במבוכה. "אה, כן. סליחה. אין שום אינקונבולה. היה משהו עתיק, אבל בכתב יד." הוא הצביע על הארגז לאות רצון טוב. "הנה זה. הנכדה לא שמחה להיפרד ממנו."
"הנכדה של מי?"
"של הלורד קאנטוול. יש לה גוף משגע."
"אנחנו לא נוהגים להתייחס לגוף של הלקוחות שלנו," אמר טובי בחומרה והושיט יד אל השִדרה הרחבה של הספר.
הכרך היה כבד להדהים. הוא נזקק לשתי ידיים כדי לגרור אותו בבטחה ולהניחו על השולחן.
עוד לפני שפתח אותו, הרגיש שהדופק שלו מאיץ והלחות מתאדה מפיו. היה משהו בספר עב הכרס שדיבר בקול אל החושים שלו. הכריכה היתה עשויה עור עגל עתיק, מנומר, בצבע שוקולד־חלב משובח, ונדף ממנו ריח פירותי קלוש שהזכיר טחב ולחות עתיקים. הממדים היו מפליאים: אורכו ארבעים וחמישה סנטימטרים, רוחבו שלושים סנטימטרים, ועוביו שנים־עשר סנטימטרים תמימים: כאלפיים דפים, ללא ספק. ובאשר למשקל, הוא דימה את עצמו מניף חבילת סוכר של שני קילוגרמים. הספר היה כבד בהרבה. הכיתוב היחיד היה על השדרה, חריטה גדולה ופשוטה בכלי ידני, שהוטבעה עמוק בתוך העור: 1527.
בריחוק רגשי מסוים, הופתע לראות את ידו הימנית רועדת כשהושיט אותה לפתוח את הכריכה. השדרה היתה גמישה משימוש. שום חריקה. דף פתיחה ריק בגון השמנת, פשוט ולא מעוטר, הודבק אל העור. לא היה ציור על הדף הריק, גם לא דף שער. העמוד הראשון של הספר, בגון חמאה, היה לא אחיד ומחוספס למגע, ושורבט בריווח צפוף בקולמוס ובדיו שחור ללא כל הקדמה. טורים ושורות. לפחות מאה שמות ותאריכים. הוא מיצמץ לנוכח כמות המידע החזותי, ואז הפך דף. ועוד אחד. ועוד אחד. הוא דילג אל האמצע. בדק כמה דפים לקראת הסוף. ואת הדף האחרון. הוא ניסה לערוך חישוב מהיר בעל פה, אך היות שלא היו מספרי עמודים, היה יכול רק לנחש — היו שם בוודאי יותר ממאה אלף שמות, מההתחלה ועד הסוף.
"מדהים," לחש.
"מרטין לא הצליח להבין מה זה. הוא חשב שזה מין מרשם תושבים עירוני. הוא אמר שאולי יהיו לך רעיונות."
"יש לי הרבה, אבל לרוע המזל הם לא מתחברים. תסתכל בדפים." הוא הרים אחד מהם בנפרד. "זה לא נייר, אתה יודע. זה קלף, חומר באיכות גבוהה מאוד. אני לא בטוח, אבל נראה לי שזה קלף רַחמי, העילית שבעילית. עור של עגל שטרם נולד, מושרה, מסויד, מוחלק ומתוח. הוא שימש בדרך כלל לכתבי היד המוּארים הטובים ביותר, לא לסתם מרשם עירוני."
הוא עילעל בדפים, השמיע הערות והצביע פה ושם באצבעו העטויה כפפה. "זה תיעוד של לידות ומיתות. תראה: ניקולס אמקוטס 1527 1 13 נָטוּס. מרמז כמדומה על כך שניקולס אמקוטס נולד בשלושה־עשר בינואר 1527. זה פשוט למדי. אבל תביט בזה שאחריו. אותו התאריך, מוֹרס, מוות, אבל אלה סימניות סיניות. והבא בתור, מוות נוסף, של קַייטֶרלין בַּנוַורץ, בוודאי שם גרמאני, וזה שכאן, אם אינני טועה, כתוב בערבית."
כעבור רגע מצא שמות יווניים, פורטוגליים, איטלקיים, צרפתיים, ספרדיים ואנגליים, ואין־ספור מילים זרות בכתב קירילי, עברי, סוואהילי, יווני, סיני. היו כמה שפות שאת מקורן היה יכול רק לנחש. הוא מילמל משהו על ניבים אפריקניים.
הוא הצמיד את קצות אצבעותיו העטויות בהרהור. "באיזו עיר יש אוכלוסייה מגוונת כל כך, שלא לדבר על צפיפות אוכלוסין כזאת ב־1527? ומה עם הקלף? וכריכה פרימיטיבית כזאת? אני מתרשם שזה קצת יותר עתיק מהמאה השש־עשרה. הרושם שלי הוא ימי־ביניימי במובהק."
"אבל התאריך שמצוין הוא 1527."
"נו, כן. כך מצוין. ואף על פי כן זאת ההתרשמות שלי, ואני לא מתעלם מתחושות הבטן שלי, וגם לך אסור. אני חושב שכדאי לנו לשמוע דעות של עמיתינו מהאקדמיה."
"כמה הוא שווה?"
"אין לי מושג. יהא אשר יהא, זהו פריט יוצא דופן, קוריוזי, ייחודי למדי. אספנים אוהבים ייחוד. בוא לא נדאג יותר מדי לגבי הערך בשלב זה. אני חושב שנרוויח יפה מהפריט הזה." הוא נשא את הספר בזהירות אל הקצה המרוחק של השולחן והניח אותו בנפרד מן האחרים, במקום של כבוד. "בוא נמיין את שאר החומר של קאנטוול, בסדר? אתה תדאג להכניס הכול למחשב. וכשתסיים, אני רוצה שתהפוך כל דף בכל ספר ותחפש מכתבים, חתימות, בולים וכן הלאה. אנחנו לא רוצים לחלק ללקוחות שלנו מתנות בחינם. נכון?"
בערב, אחרי שניב הצעיר הלך, חזר טובי למרתף. הוא חלף במהירות על פני האוסף של קאנטוול שנפרש על פני שלושה שולחנות ארוכים. לעת עתה הכרכים לא עניינו אותו יותר מערמת שבועוני בידור. הוא ניגש היישר אל הספר שטרד את מחשבותיו כל היום, ואט־אט הניח את ידיו החשופות על עור הכריכה הרך. בעתיד יתעקש שברגע זה חש מעין חיבור גופני לפריט דומם, תחושה לא הולמת לגבר שאין לו נטייה לשטויות מעין אלה.
"מה אתה בדיוק?" שאל בקול רם. הוא וידא פעמיים שהוא נמצא לבדו, מאחר שתיאר לעצמו שדיבור אל ספרים עלול להגביל את הקריירה שלו ב"פירס את וייט". "אולי תגלה לי את סודותיך?"