מכתבי אהבה מטהראן

פתח דבר

טיפסתי על הגבעה הנמוכה בשטח המדברי, חלצתי את נעלַי והנחתי לאצבעות הרגליים לטעום את טעמה המרגיע של אימא אדמה. ניערתי את מכנסַי ומתחתי את שרירַי. האוויר היבש חדר לנחירַי. החמה נעמה לי, המרחב שלפני היה פתוח כידיו הארוכות של המשביע לכל חי רצון. כל חי לא היה שם. היה שם נכדי. בשטח שררה דממה. השקט זיכך את רוחי. דימיתי את עצמי כעיט בודד החג מעל הנגב ורואה את עולמו הבנוי לזוהר ולתפארת. הרמתי חופן חולות זהובים, ופתחתי את אצבעותַי לאט לאט. ריקוד גרגירי החול באוויר היה כריקוד אלפי כוכבים זוהרים שסובבו את גופי. אהבתי את כוכבי הזהב באור השמש. חזרתי ופיזרתי אותם שוב.

שבתי ועצמתי את עיני וחזיתי בתמונת העיר העתידית, עם בתים צמודי קרקע, גגות רעפים אדומים ועצים ניצבים שורות שורות ומחלקים את העיר לרחובות מוצלים. מדשאות רחבות ידיים ובהן מתקני ספורט ומשחקים לילדים הן הריאות הירוקות של היישוב. שמעתי את צחוק הילדים בדרכם לגנים. בני נוער בלבושם הססגוני מתהלכים בעיר ומושכים את לבי אליהם. נחל מים רחב ידיים זורם בתעלה פתוחה במרכז היישוב ומרענן את האוויר.

הצמדתי את כפות ידי אל החזה, קדתי בפני בורא עולם וצעקתי: ''תודה לך, אלוהים. תחי מדינת ישראל!''

מבטי נקשר במבטו, עיניו הגדולות היו על פני. הוא עמד בצל שהחמה הטילה על גבי.

חייכתי אל עצמי. נכדי עומד לצדי. התמונה נראתה לי מציאותית והזויה גם יחד.

הוא חייך אל חיוכי והמתין.

''בוא, תעלה," קראתי לו. "תראה את המדבר ההולך להיות פורח. אנחנו עומדים על גבעה שבבוא היום תהיה תפארת למדינה שלנו.''

הוא טיפס אלי. נכדי, שחגגנו לו את חגיגת הבר מצווה, התלווה אלי בפעם הראשונה למחוז תקוותי. נכדי זה וכל נכדַי היקרים ללבי הם ממשיכי מורשתי כציונים.

החול הצהוב שלרגלַי היה כגרגירי זהב, שריבון עולמים פיזר על ארץ אבותַי. הרוח התפיחה את חולצתי. אחזתי ביד הנער ועמדנו שותקים. מבטי נפל על רגלַי היחפות, חייכתי.

הוא שאל: ''סבא חביב, למה אתה מחייך?''

פרצתי בצחוק. "אני כבר בן שישים וחמש, ואלוהים מזכיר לי את הנעליים הקרועות שלי מבית־הספר.''

הוא פקח את עיניו בתימהון, ''סבא, היו לך נעליים קרועות ולא תיקנת אותן?''

אחזתי בידו. ''אספר לך, בני, אספר לך הכול. בתקופת לימודי בבית־הספר 'אורט' בטהראן היו לי נעליים קרועות. לא היה כסף לקניית נעליים חדשות או לתיקונן של הקרועות. קיבלתי נעליים חדשות בחסד הסוכנות היהודית, אך מיד התבקשתי להשיב אותן בחזרה. החזרתי את הנעליים החדשות ונותרתי עם הקרועות.''

נכדי קימט את מצחו. ''לא מבין, אתה חייב לספר לי.''

הבטתי בנכדי, והחלטה גמלה בי: עלי לספר לממשיכי השושלת על קורות המשפחה. עלי לתעד את סיפור השורשים של משפחת סיאצ'י ולא להחסיר דבר, למען יידעו מאין הגענו ואנה אנו הולכים.

בנימין, הבן של דינה

בנימין, גבר צעיר יפה־תואר ונעים הליכות, היה מבוגר מפרג' אחיו בארבע שנים. הוא היה יד ימינה של דינה אמו, ופטר את אשר אביו מדאגות הפרנסה. החנות של אביו בעיר קאשן הייתה ממוקמת בין חנויותיהם של מוסלמים, ובאותן שנים של סוף המאה התשע־עשרה הייתה כנטע זר בעיני הגויים, שהשכילו לקבל את היהודי בחמלה וליהנות מקרבתו.

בנימין מצא את הדרך אל לבם של שכניהם, והרכין ראש בענווה מול בני דת האסלאם. אמו דינה הטילה את יהבה על בנה הבכור ובטחה בו כי יידע לפתור כל בעיה וידאג לרווחת בני הבית. כל היריון של דינה שהסתיים באסון חיזק את הקשר בין האם ובנה, ובשל הריונות כושלים רבים נשמותיהם נקשרו זו בזו.

לקראת ברית האירוסין עם ג'ון־ג'ון היפהפייה החל בנימין בהכנת החדר המערבי וטווה חלומות לייסוד שושלת רבת צאצאים. הוא גזם את עץ אגוזי המלך שהצל על חדרו, סייד את קירות החדר בירוק, רכש שטיחים והזמין מצעי משי חדשים מבזאר העיר. האושר השתקף בעיניו היפות.

ארוסתו ג'ון־ג'ון, נערה זהובת שיער ותכולת עיניים, הייתה מצאצאי היהודים אנוסי ספרד, שנקלטו לפני כשלוש מאות שנה בעיר קאשן והוסיפו גוון נוסף לקהילה היהודית במקום. אהבתה אל בנימין הייתה ממבט ראשון. מאז שעיניה צדו את מבטו היא אהבה אותו, חלמה עליו בלילות, הריחה את ריחו ולא ידעה שובע. סיפור אהבתם של ג'ון־ג'ון ובנימין יצא למרחוק. הזקנים סיפרו לבניהם, האימהות איחלו לבנותיהן, והצעירים ביקשו להקיף את עצמם במעגל אהבה בלתי נדלה כשל הזוג.

איתרע הגורל, ובנימין נפל למשכב. חודש ימים פרפר בין חיים ומוות. כאבי בטן עזים בליווי חום גבוה תקפו את גופו הצנום ולא הרפו ממנו. תרופות עתיקות יומין של הרופאים המקומיים לא הועילו לשיכוך הכאבים ולהורדת חום גופו. אמו דינה קרעה את גופייתו הארוגה מכותנה, שרפה פיסת בד קטנה ממנה, לקחה את האפר בקצה הכפית והאכילה בו את החולה. היא זכרה שאביה המליץ על האפר השרוף מבגד החולה כפחם המרגיע את כאבי הבטן. גם רטיות מהולות בחומץ ומים שהניחה על מצחו של החולה לא הועילו. חומו הגבוה סירב לרדת.

הנדרים והתפילות נשארו ללא מענה. בנימין הלך ודעך מול עיניהן של אמו הבוכייה וארוסתו האומללה. כוסות רוח וחוקן פרחי חוטמית יבשים לא הביאו לו מזור. דינה פנתה לעושי כישופים ולפותחים בגורלות. כשגם אלה לא הביאו בשורה, פתחה ספר תורה. היא נדרה נדרים למתן צדקה, לגמילות חסדים, לעלייה לרגל למערת שרה בת אשר שבאיספהן. על מנת להסיר עין הרע שדבקה בבנה החולה, היא פיזרה מלח סביב מיטתו, תפסה את התרנגולת השמנה שבחצר ביתה, קשרה את רגליה וסובבה אותה שבע פעמים סביב ראשו של הבן החולה ככפרה על מחלתו, ולחשה באוזני בנימין: "זו כפרתך, זו כפרתך," ואז שחטה אותה במו ידיה ושלחה את בשרה לעניים.

היא נקטה מעשה שהיה ידוע לכול: היא סימנה את שמות כל בני הבית, הקרובים והרחוקים, על קליפת ביצה, אותה הכניסה לתוך גרב משומש של החולה, ושבה וציינה את שמות כל המסומנים על הקליפה. עם אזכור כל שם היא לחצה בחוזקה על הביצה שבגרב, וכשהביצה התפוצצה על שמה של בת דודתה הרווקה של ג'ון־ג'ון, דינה ידעה.

''זהו, זו היא שבקנאתה הביאה לבנימין שלי את האסון," הכריזה, והבטיחה שבבוא העת תתנקם בה.

לאחר שהַכּים בָּאשי, רופא יהודי מקומי, לא הצליח להצילו, היא פנתה והביאה את אגא אסגר המוסלמי לרפא את בנה. גם המוסלמי הנודע בכוח ריפויו נסוג מפני מחלת הבן.

בנימין היה מושא הערצתה של האם. הוא היה הדמות הראשית בים האושר שלה. יופיו היה רב, עדינותו קנתה לבבות, ונימוסיו ככתר אצילות על ראשו. והוא איננו עוד.

הוא הלך לעולמו והותיר אחריו אֵבל כבד למשפחתו ויגון קודר לארוסתו.

אביו אשר, שהיה ידוע בשמחת החיים שלו ובעקשנותו הרבה, שקע ביגונו והפך לאדם זועם בעל פנים חמורות סבר. בני הבית האחרים, השכנים וצאצאיהם, וכל מי שדר בביתם הגדול, נמלטו לפינות מסתור שמא פניו החמורות של האב יחשיכו את יומם, או נחת זרועה של האם המתאבלת תנחת עליהם.

הבית קיבל גוון אפור של אומללות. האם החזקה נסוגה מהחיים והכריזה מלחמה על הגורל. כמו גבעולי פרחים שקמלו, חפויה ושבורה, ישבה על הרצפה ונמלטה מהעולם.

ארוסתו של המת, ג'ון־ג'ון הקטנה, נותרה אלמנה צעירה בטרם מימוש נישואיה.

פַרַג'

פַרַג' שטף את גופו החסון במים חמים, נאנח בהנאה ויצא לפינת ההלבשה בבית המרחץ הציבורי באיספהן, אשר עמד לרשות היהודים בימי חמישי אחר הצהריים בלבד.

בשלהי המאה התשע־עשרה מצב היהודים באיראן היה בכי רע. הזרם השיעי ששלט במדינה עודד פרעות אלימות בקרב האוכלוסייה היהודית. ראשי הדת המוסלמית התירו את דמם של היהודים, השפילו אותם, בזזו את בתיהם וחטפו את בנותיהם. קשה היה להיות יהודי תחת השלטון המוסלמי. אך פתיחת בית מרחץ ליהודי העיר לחצי יום בשבוע היה עסק רווחי, ובעל החמאם לא ויתר על ההכנסה הבאה מידי היהודים.

פרג' עמד מול המראה והעביר את כף ידו על משטח הזכוכית המכוסה באדים, עד שפניו נגלו אליו. הוא בחן את הצלקות שהותירה מחלת האבעבועות בה לקה בילדותו, ליטף את פניו, וכשידו החליקה על ראשו נותרה בין אצבעותיו קווּצַת שיער. הוא חייך בהכנעה אל העומד מולו במראה, ובלבו זימר: ''כַּצַ'ל כַּצַ'ל כַּלוּצ'ה, הו קירח, קירח, ראש קירח כעוגייה.'' הקרחת שעיטרה את ראשו גרמה לו אי־נחת.

זה כשנה חי פרג' לבדו באיספהן, בה מצא פרנסה טובה. הוא ניהל את עסקיו ביד רמה, קנה חוטים ואביזרים לאריגת שטיחים בזול ומכר אותם ביוקר. לרגל עסקיו הוא נסע לערים קרובות ורחוקות. בקפדנות רבה, כיאה לסוחר זהיר וממולח, הוא ביקש להרחיב את עסקיו אף מעבר לגבולות איראן. בחזונו שאף לייבא חוטי משי מהודו לאיראן, ומשם להעבירם למכירה ברוסיה הלבנה. פרג' ביסס את מסחרו בתבונה, ועד מהרה הפך לגביר צעיר ומוכר.

בהיותו רחוק מחיק הוריו ביקש פרג' תחליף לחיי משפחה. כצעיר בשנות העשרים לחייו קיבץ סביבו חבורת צעירים יהודים רווקים כמוהו שיצאו לבילויים, לתפילות ולהגנה על יהודי העיר. הם התפללו בבית־הכנסת העתיק מוֹלה ישעיה, ובתום התפילה המשיכו בשיחות חולין וחגגו את היום השביעי על גדות נהר זאיינדה רוד החוצה את העיר. מפגשי הצעירים ליד הנהר היו תוססים ומלאי שמחה. היו אלה מפגשים של אנשים צעירים שהעידו על הצלחותיהם במסחר ועל געגועיהם למשפחתם הרחוקה. הם שפכו את לבם בקרב החברים ודנו במצב העוינות מצד שכניהם המוסלמים, ולבסוף התנחמו במאכלים דשנים וערבים לחך.

פרג' היה הרוח החיה והמנהיג הבלתי מוכתר מבין הצעירים היהודים. קומתו הנמוכה לא הייתה לו לרועץ. בעיני הבריות הוא היה משכמו ומעלה. דבריו חצבו לבבות, כוחו הרב כמגן על יהודים והצלחותיו הכלכליות עוררו הערצה ורצון להידמות אליו. הוא הפליג בסיפוריו על פלסטין שבשליטת הטורקים, והביא את חדשות הארץ הרחוקה מפי נוסעי כרכרות ומסיפורי הסוחרים הידענים שעברו בנתיבי המסחר. בעיניו לא הייתה זו פלסטין אלא ארץ אבותיו - היעד הנכסף שאיחל לעצמו ולדורות שאחריו, והוא חלם להגיע ולהתיישב בה כמצוות האל. הוא תיבל את דבריו בלגימות ערק משובח, והרשים את הצעירים בהציגו את יכולת השתייה של המשקה החריף. הוא הנהיג את הבחורים והחדיר בהם את אהבת הארץ המיועדת. דבריו היו כפסק הלכה.

אך הריחוק מדינה אמו, האישה החזקה, שהתוותה את הדרך לבני משפחתה, היה מונח כאבן על לבו. הזמן הרב שעשה בין ערים שונות, בהן סחר בחוטי שטיחים, הרחיק אותו מביתו וממשפחתו בעיר קאשן.

אסון מותו של אחיו הבכור בנימין, ארוסה של ג'ון־ג'ון בת הארבע־עשרה, נחת על משפחתו של פרג' בקשאן, והוא לא ידע על כך מאומה.

בשל נסיעותיו מעיר לעיר וממדינה למדינה לא ידעה דינה היכן למצוא אותו. אמצעי קשר לא היו קיימים, ולא היה מי שיספר לו על האסון שפקד את ביתם.

* * *

הימים נקפו. עונה רדפה עונה, והאביב שב אל העיר. השלגים נמסו, והמרזבים שרו שירי התחדשות וזימרו את אהבתם לנחלים. העצים הצמיחו עיניים צוחקות, והדרכים נפתחו שוב לתנועת דיליז'נסים.

חג עיד נוֹרוּז - ראש השנה האיראני - עמד בפתח. הגשם הדק שטף את רחובות העיר והביא עמו את בשורת האביב. השמש שיחקה מחבואים בין העננים והגיחה מפעם לפעם מהמסתור הזמני. פרחי יסמין שבו והעלו ניצנים, ופרחי אמנון ותמר צבעו את הגינות בסגול־צהוב. חג הפסח רדף את ראש השנה האיראני והבהיל את היהודים לניקוי הבתים, לסיוד החדרים, להגעלת הכלים ולהנבטת חיטה ועדשים לקישוט ולתקווה לשנה ירוקה. כל תושבי העיר היו שותפים לשמחת ההתחדשות וחייכו זה לזה.

בשבת הגדול שלפני חג החירות בית־הכנסת מולא ישעיה באיספהן היה מלא מפה לפה. עיניו של פרג' נפלו על יהודי מוכר שהגיע זה עתה מקאשן. אחרי דרשת הרב ניגש האיש אל פרג' והובילו לפינה בחצר ומסר לידיו מכתב. פרג' זיהה את כתב ידה הברור, החד והחזק של דינה אמו ובו המילה ''בַּרְגַרְד" - תחזור. המילה היחידה העבירה רטט בגופו, וצינה זחלה לאורך גבו. קריאתה לחזור הביתה הצביעה על התרחשות בלתי צפויה.

מה זה יכול להיות? חלף הרהור בראשו, האם גם לי אימא מצאה כלה? או שמא קרה משהו לאבא?

קריאת האם הייתה כמו צו מלכות. בתוך שלושה ימים הוא סגר את עסקיו, ארז את חפציו, הצטייד בכמות מספקת של מצות כצידה לדרכו הארוכה, וביום שני של חול המועד עלה לדיליז'נס כשבכיסו צמיד כסף משובץ באבני טורקיז - מתנה לדינה אמו הממתינה.

גשמי החורף העלו בוץ כבד שטרם התייבש, והדרך הייתה משובשת. לא אחת בוססו הסוסים בעיסה הכבדה והאטו את צעדיהם. רכבי הכרכרות עצרו ללינת לילה בבתי התה אפופי העשן בצדי הדרכים. פרג' התכרבל במעילו, אך מחשבותיו חזרו וטרדו את מנוחתו. הוא ידע שדינה אמו היא אישה חזקה ולא תזדקק לבנה הקירח, מוצק וחזק ככל שיהיה. ואביו היה עקשן וקשה עורף שזכה לכינוי אשר כַּלֶה, אשר הראש, שפירושו: ראש קשה, והוא אחרון האנשים עלי אדמות שיזדקק לו. ובנימין אחיו היה בעיניו מושלם ובריא מכדי שילך לעולמו.

ביום השביעי של פסח, כשהשמש גילתה את פניה הזוהרות, פתח פרג' את דלת הבית.

דינה

פרג' ניצב בפתח הבית בגופו השרירי, ראשו חסר השיער, פניו המחוטטות, בגדיו המאובקים, הבוץ שדבק לנעליו, ועם ריח גופו שימים רבים לא באו אליו מים.

דינה אמו נרגשה מהיענותו למכתבה והתייצבותו המהירה בבית. יחד עם זאת עמדה מופתעת לנוכח הופעתו מעוררת החמלה. מבט מהיר על פניו אמר לה כי אין הוא יודע על מות אחיו.

היא העמידה שלושה סירים גדולים בפינת המטבח וחיממה בהם מים רבים. כשיצא מן הרחצה אפוף ניחוח פרחי גרניום וזמזם להנאתו מנגינה עליזה, ידעה לבטח כי אכן הידיעה על מות אחיו לא הגיעה לאוזניו. המחשבה על הריחוק בין שני האחים, שמנע מהידיעה על מות האחד להגיע לאוזנו של אחיו, פתחה את סכר דמעותיה.

פרג' הביט בפליאה באמו החזקה המזילה דמעות.

"בנימין מת, ואתה אפילו לא שמעת," אמרה בקול חנוק.

השמים נפלו עליו. שאלות קפצו בראשו: מתי, איך ולמה. אך קולו לא נשמע.

"הוא מת לפני חצי שנה... החיים שלנו לא חיים... אביך נפל לתהומות הצער ואין מי שיחלץ אותו... וג'ון־ג'ון...''

פרג' חש כמי שאיבד את עולמו.

דינה הכינה לפרג' את האוכל האהוב על בנימין, אחיו המת. היא תיבלה אותו בכורכום רב, לחיזוק לבו של בנה החי, ומילאה את הבית בניחוחות העבר. היא הוציאה את מצעיו של בנימין המת שאכסנה למזכרת, והציעה את מיטתו של פרג' עם ריח גופו של אחיו. היא הושיבה את בנה החי לימין האב במקום בנה המת, ובלא אומר הכתירה אותו כבנה היחיד והכול יכול והעבירה אליו את חובותיו של האח שהלך לעולמו.

פרג' מיאן לאכול. המחשבה על אחיו הבכור המת שהלך לעולמו בטרם הספיק לראותו, לא נתנה לו מנוח.

''מָאנֶה, אימא, למה?'' שאל פרג'.

דינה נאנחה. "פתאום חלה. לא עזרו כל התרופות שבעולם. זה הגורל של בנימין. זה הגורל שלנו."

היא הביטה בצלחת שלא נגע בה, הניחה לפניו כוס תה עם קינמון וקערית קטנה מהחרוסת ששמרה לו מערב החג.

"בּוֹחוֹר, תאכל, אתה חייב להתחזק."

פרג' נטל קמצוץ מהחרוסת ועצם את עיניו כמי שמנסה לשמר את טעמה בפיו.

"כמה התגעגעתי הביתה," חייך חיוך עצוב אל אמו.

"ג'ון־ג'ון אומללה," אמרה, ופתאום לתמרים היה טעם מר.

"ג'ון־ג'ון?"

הוא ניסה להיזכר בפניה של הנערה המאורסת לאחיו שמת, אך דמותה הייתה מעורפלת.

"בדיוק לפני שנה, אחרי שהלכת, היה הטקס. הם החליפו ביניהם את טבעות האירוסין, והייתה חתימה על שטר הנישואין בנוכחות עדים. היא הייתה לו לאישה, והוא היה לה לחתן, אם כי הם הקפידו לשמור נגיעה."

פרג' היה בקיא בענייני היהדות והיהודים. היהודים קשרו את ילדיהם לנישואין מגיל ילדות מוקדמת ולעתים עם צאת העובר מבטן אמו. לשטר האירוסין היה תוקף של כתובה וקידושין. כהגנה על בנות יהודיות מפני מחזרים בלתי רצויים, וביניהם מוסלמים הלוטשים עיניים לבתולות יהודיות, הנהיגו יהודי איראן את חתימת שטר האירוסין כערבות להבטחה ולשמירה על בנותיהם.

"מסכנה גון־ג'ון, כל כך צעירה וכבר אלמנה," אמר בצער.

"בנימין מת לפני יותר מחצי שנה, והיא לא מפסיקה להתאבל," אמרה אמו.

"מָאנֶה, היא נערה צעירה, היא חייבת להמשיך בדרכה."

"אתה צודק, אבל אף לא אחד מצליח להתקרב אליה ולנחם אותה. הלכנו אליה, הבאנו לה בגדים חדשים, תכשיטים ומתנות. דיברנו על לבה, והיא נותרה מכורבלת בשמיכה דלה בפינת החדר, ראשה על ברכיה, והיא מחזיקה בחיקה את חולצתו של בנימין שלבש בעת מותו. מריחה, מחבקת ובוכה. התחננתי לפניה שתקום ממקומה, שניקח אותה לבית המרחץ, אך היא בשלָה. היא אינה מוכנה להקשיב. גם הוריה חסרי אונים ואינם מצליחים להוציא אותה מיגונה."

היא הרכינה את ראשה ואמרה: "לך אתה... לך תשכנע אותה שתצא מקונכיית האבל שלה. אנחנו אחראים לגורלה. היא למעשה הכלה שלנו..."

"ומה אני יכול לעשות?" שאל פרג'.

"לך אליה, נראה אם תצליח לדובב אותה, ואז או שתעשה לה חליצה או שתישא אותה לאישה."

"מה שתגידי, חנום," השיב פרג' בהכנעה.

בלילה התהפך פרג' על משכבו. ריחו של בנימין חדר לריאותיו והדריך את מנוחתו. געגועיו לאחיו ליוו אותו שעה ארוכה, עד אשר נפלה עליו תרדמה.