אלות מהוללות אתנה החכמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אלות מהוללות אתנה החכמה
הוספה למועדפים

אלות מהוללות אתנה החכמה

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    מה קורה כשמפגישים בין קסם המיתולוגיה היוונית לתככים של חטיבת הביניים?
    אָתֶנה החכמה
    ספר ראשון בסדרת אֵלות מהוללות

    אָתֶנה לא ממש השתלבה בחטיבת הביניים, אבל מי היה מאמין שזה רק בגלל שהיא אֵלה – בִּתו של זאוס שליט האלים, ליתר דיוק... כשאתנה מגלה זאת, היא עוזבת את ביתה כדי ללמוד בבית ספר "הר אולימפוס" יחד עם שאר האֵלות והאֵלים, ומקווה שזהו המקום המתאים לה.

    אבל הכול מסתבך כשנחשף סוד זהותה של אִמה, ואתנה הופכת לאויבת של נערה מרושעת בשם מֶדוּזה  המאוהבת בפּוֹסֵידוֹן יפה התואר... האם חוכמתה של אתנה תסייע לה להתגבר על הקשיים?

    הצטרפו אל אתנה וחברותיה למסע מצחיק, מותח ומרגש בין מיתולוגיה פלאית להווי בית-ספרי סבוך, בספר שכתבו ג'ואן הוֹלוּבּ וסוזן ויליאמס.
     

    פרק ראשון

    פרק ראשון: 1

     


    המכתב
     
    בוקר אחד חָדר משב רוח מוזר ונוצץ לחדרה של אָתֶנָה, והביא עִמו מגילת קלף. היא זינקה מהכיסא שליד שולחן הכתיבה והביטה בפליאה במגילה המסתחררת מעליה.
    "הודעה לאתנה מהר האוֹלימפּוּס!" ייבבה הרוח. "האם אַת נוכחת?"
    "כן, אני כאן. אני נוכחת. כלומר - אני אתנה," השיבה בחיפזון.
    לפתע שככה הרוח, והמגילה צנחה היישר על שיעורי הבית שלה במדעים. היא נמלאה התרגשות. מעולם לא קיבלה הודעה מהאֵלים! וגם לא הכירה אף אדם שקיבל מהם הודעה. האֵלים והאֵלות שבהר האולימפוס שלטו בארץ, אבל חשפו את כוחם רק בעניינים חשובים. מה הם רוצים? האם הם נותנים לה משימה בהולה להציל את העולם?
    היא פתחה את המגילה בשיא המהירות, והחלה לקרוא.
     
    אתנה יקרה,
    זה אולי יזעזע אותך, אבל אני, זֶאוּס - מלך האֵלים ושליט השמַים - אביך. וזה, כמובן, הופך אותך לאֵלה.
     
    "הא?" בִּרכיה של אתנה רעדו חזק כל כך שהיא צנחה על הכיסא. היא המשיכה לקרוא:
     
    את אמורה להיות עכשיו בת - כמה... תשע?
     
    "שתים־עשרה," היא מלמלה. במשך רוב שנותיה היא אכן השתוקקה בכל לבה לדעת מי הם הוריה. בראשה כבר טוותה אינספור סיפורים, דמיינה איך הם נראים ומה טיבם.
    והנה חתיכה מהפאזל הזה נפלה לבסוף לידיה. או נכון יותר - לשולחן הכתיבה שלה. עיניה מיהרו לקרוא את שאר המכתב:
     
    כך או אחרת, את מספיק גדולה כדי להמשיך את הלימודים שלך בבית ספר הר אולימפוס, שאותו אני - אביך היקר - מנהל. לפיכך אני מצווה עלייך בזאת להתכונן מיד לנסיעה להר האולימפוס. הֶרְמֶס משלוחים יאסוף אותך מחר בבוקר.
     
    שלך ברַעם,
    זאוס
     
    * * *
     
    זה אמיתי? קשה לה להאמין! מתחת לחתימתו היה הציור הכי גרוע שראתה מיָמֶיה, של מין זחל כזה, אבל לאתנה היתה הרגשה שזה אמור להיות ציור של זרוע שרירית. היא חייכה. דבר אחד בטוח, זאוס לא יודע לצייר.
    אות Z מוזהבת מעוצבת כמו ברק - החותם הרשמי של זאוס - הוטבעה לצד הציור. היא העבירה עליה את אצבעותיה.
    "אוי!" זֶרם חשמל עבר בקצות אצבעותיה, והיא הפילה את המגילה. כשהזרם עבר בה, נסגרה המגילה בחטף והתגלגלה על השטיח. אין ספק, המכתב הזה הגיע ממלך הר אולימפוס!
    היא הסתחררה - ולא מהחשמל - והשתנקה. היא בִּתו. אֵלה!
    אתנה קפצה על רגליה. היא לא היתה בטוחה אם עליה להיות מאושרת או מוטרדת, אבל חשה קצת מזה וקצת מזה. מיד מיהרה אל המראָה ובהתה בבבואתה. עיניה בהו בה בחזרה, אפורות ונחושות ולא שונות מלפני קריאת המכתב. וגם שְׂערה נראה אותו דבר, חוּם, גלי וארוך. היא מחצה באצבעה את קצה אפה הארוך מדי והזעיפה פנים מול אף החֲזיר שיצרה.
    היא לא ידעה מה ציפתה למצוא במראָה - שפתאום תיראה יפה, חכמה וחזקה? במילים אחרות - שתיראה יותר כמו אֵלה?
    היא הסתובבה כששמעה את חברתה הטובה פּאלאס נכנסת לחדרן.
    קראנץ'! קראנץ'!
    פאלאס סקרה אותה במבטה בעודה לועסת תפוח. "מה זה?" שאלה והצביעה על המכתב שעל הרצפה.
    "הממ..." אתנה הרימה את המכתב במהירות והסתירה אותו מאחורי גבה.
    פאלאס התקרבה במבט חשדני, בניסיון לגלות במה מדובר. "נו כבר, תני לי. אני מכירה אותך כל החיים. למה פתאום יש לך סודות?"
    אתנה הקישה על גבה בעדינות בקצה המגילה. מצד אחד היא רצתה לקפוץ ולצעוק שהיא אלה! מצד שני היא רצתה להחביא את המכתב בארון שלה ולהעמיד פנים שהוא לא הגיע.
    הרי הזימון הזה של זאוס ישַנה הכול.
    "זה מכתב," הודתה לבסוף. "מאבא שלי. מתברר שהוא... זאוס."
    פאלאס הפסיקה ללעוס באמצע הנגיסה. "מה? זאוס?" היא גמרה ללעוס מהר ובלעה. "אבא שלך הוא מלך האלים?"
    אתנה הנהנה והושיטה את מגילת הקלף.
    פאלאס התנפלה על המכתב. כשגמרה לקרוא, עיניה היו פעורות לרווחה. "את אלה?" קולה הצטווח במילה האחרונה.
    "אני לא רוצה שזה ישַנה משהו," מיהרה אתנה לומר. "נמשיך להיות החברות הכי טובות, נכון?"
    פאלאס בחנה את המגילה מקרוב, וכנראה לא שמעה אותה. "מי הביא את זה?"
    "הרוח."
    "יש פה חותם רשמי והכול. זה אמיתי - הזמנה להר האולימפוס." פאלאס הביטה בהשתוממות באתנה. "החברה הכי טובה שלי אלה!"
    "אז את חושבת שאני צריכה ללכת?" ברגע שאתנה שאלה את זה היא כבר ידעה שהרעיון ללמוד בבית ספר הר אולימפוס מוצא חן בעיניה. אבל איך היא יכולה לומר את זה לפאלאס? היא ודאי תצטער נורא להיפרד מאתנה.
    פאלאס זרקה את המגילה על המיטה שלה, וזו התגלגלה מעצמה ונסגרה. "השתגעת? ברור שאת צריכה ללכת!" קראה. "זאת ההזדמנות שלך להיות משהו! כלומר, מי לא רוצה להיות אלה?"
    אתנה חיבקה את עצמה בתחושת עלבון קלה והציצה מבעד לחלון לעבר נהר טְריטוֹן. זה נשמע כמעט כאילו פאלאס מנסה להיפטר ממנה. היא גרה עם המשפחה של פאלאס מאז שהיתה תינוקת. שתיהן חָלקו את החדר הזה כל חייהן והן קרובות זו לזו כמו אחיות.
    "אבל אני אתגעגע אלייך, פּאל," אמרה אתנה בשקט.
    פאלאס ניגשה לחלון ושילבה את זרועה בזרועה של אתנה. עכשיו קולה היה שקט יותר, כאילו הבינה שתאבֵּד את חברתה הטובה ביותר. "כן. גם אני אתגעגע אלייך." היא נשמה עמוק. "אבל תמיד תהית לגבי ההורים שלך. זאת ההזדמנות שלך להכיר אותם. חוץ מזה, לא נראה לי שזאוס משאיר לך ברירה."
    אתנה הנהנה. "המכתב שלו באמת שתלטני." היא זקפה את אפה באוויר כשציטטה אותו בחשיבות ובקול עמוק וסמכותי. "לפיכך אני מצווה עלייך בזאת להתכונן מיד לנסיעה להר האולימפוס."
    פאלאס צחקה. "שלך ברַעם..." היא חיקתה אותה בקול רם ועבה.
    "זאוס!" הן סיימו יחד, וצנחו על המיטות שלהן בהתקפת צחוק.
    "זה כנראה רעיון רע להפר צו של אֵל, אפילו אם הוא אבא שלי," אמרה אתנה ברגע שנרגעה. "אם הוא יתרגז, הוא עלול להכות בראשי באחד הברקים שלו."
    פניה של פאלאס החווירו והיא התרוממה על מרפק אחד כדי להישיר בה מבט. "את חושבת שהוא אַלים?"
    "אל תדאגי," מיהרה אתנה לומר והסתובבה על צִדה לעבר פאלאס. "אני בטוחה שנסתדר יפה." אבל המחשבה על הברק לא עזבה אותה, והיא הרגישה קצת מתוחה מהפגישה עם אביה החזק.
    היא לקחה צעצוע מהשידה שלצד מיטתה - סוס עץ על גלגלים בשם ווּדי. "מעניין איך יהיה בית הספר," הרהרה וליטפה את הרעמה הקלועה שעל גב צעצוע היַלדות האהוב עליה ביותר.
    "בטח האֵלים והאֵלות שלומדים שם חכמים כמוך." פאלאס השעינה את ראשה על כף ידה. "בעצם אני לא מבינה איך לא ניחשנו שאַת אלה. כלומר, למדת סריגה וחשבון בגיל שלוש! אַת הרבה יותר חכמה מכולנו."
    אתנה משכה בכתפיה. היא ידעה שזה נכון. הלימודים שלה על פני האדמה היו קלים עד כדי שעמום.
    "ויֶשנו גם העניין ההוא," רמזה פאלאס בקול שקט.
    אתנה נרתעה והסיטה את מבטה. עניין המוזרויות, התכוונה פאלאס, אבל היתה נחמדה מכדי לומר זאת במפורש. למשל, אתנה המציאה את החליל ואת החצוצרה הראשונים בעולם, ואחר כך אִלתרה קונצרט, אפילו שלא ידעה לנגן.
    ופעם היא קראה על ינשופים וחשבה כמה נחמד יהיה לעוּף, ולפתע ניתקו רגליה מהאדמה ושְׂערה הפך לנוצות חומות. ועוד באמצע שיעור התעמלות! למרבה המזל היא חזרה לעצמה כמעט מיד, וכולם הניחו שהיא הושפעה מאיזשהו קסם אקראי באוויר, משהו שירד אולי מהאולימפוס.
    מאז היא השתדלה לא לעשות דברים כאלה ליד אנשים. אבל כמה ילדים בכל זאת כינו אותה "ציפורה" בגלל התקרית הזאת.
    "נמאס לי להסתיר את זה שאני שונה. יהיה נחמד להשתלב לשם שינוי," הודתה אתנה. "אבל חבל שאת לא יכולה גם לבוא."
    פאלאס הנידה את ראשה. "אני לא שייכת לשָם. אבל אולי אוכל לבקר אותך. אם זה לא בניגוד לחוקים."
    אתנה קרנה מאוֹשר. "כן! אשאל את זאוס כשאגיע."
    פאלאס התיישבה. "אז את בטוח הולכת?"
    חיוך התפשט באִטיות על פניה של אתנה. היא הנהנה והתיישבה על ברכיה. "כמו שאמרת, מי לא רוצה להיות אלה?"
    פאלאס קפצה מהמיטה שלה וחייכה אל חברתה. "בואי נלך לספר להורים שלי, ואחר כך אעזור לך לארוז."
    בזמן שהוריה של פאלאס בדקו שהמכתב של זאוס אמיתי, אתנה החלה לארוז. שתי הבנות בילו את היום בהתרוצצויות, כדי להכין את אתנה לקראת עזיבת הבית היחיד שהכירה.
    "מזוודה מלאה מגילות?" התגרתה בה פאלאס בשלב מסוים. "את לא חושבת שיש שם ספרייה?"
    "אני לא לוקחת סיכון," אמרה אתנה. היא הכניסה בזהירות את המגילות שנכתבו בידי הסופרים היוונים האהובים עליה, כולל אַפּלָטוֹן, אָריסטוֹ ואֵיזוֹפּוּס. אחר כך היא הכניסה את מגילות המחברות שלה, שכללו המצאות ורעיונות לסריגה ורעיונות לפרויקטים במדע ובמתמטיקה.
    עד הערב היא ארזה את כל חייה בשתי מזוודות ותיק אחד. היא היתה מותשת - נפשית וגופנית - אבל היא ופאלאס דיברו וצחקו והעלו השערות שונות לגבי זאוס ושאר האלים, ונשארו ערות עד אמצע הלילה.
    "מעניין איזה מין אלים ואלות לומדים בבית הספר הזה?" תהתה אתנה בהתרגשות. "מעניין אם אפגוש אָמָזוֹנוֹת. מעניין אם אוכל לרכוב על פֶּגָסוּס."
    "תבטיחי לי שתספרי לי אם תפגשי בנים חמודים כמו פּוֹסֵידוֹן," אמרה פאלאס. "אני מתה לדעת אם הוא חמוד כמו הפסל שלו שראינו בכְרֵתים בקיץ שעבר."
    "זה יהיה הדבר הראשון בסדר העדיפויות שלי," התגרתה בה אתנה.
    "אני מקווה שהוא לא שחצן."
    "גם אני," אמרה אתנה. "אני מקווה שאף אחד מהאלות והאלים לא שחצן."
    פאלאס חייכה בחולמנות. "אין לי כבר סבלנות לחכות למחר כדי לספר לכולם בבית הספר שאַת אלה!" היא פיהקה. "טוב, לילה טוב, אתנה. נקום מחר מוקדם ואני אכין לארוחת בוקר פנקייקים בצורת פרצופי ינשופים. אלה עם האוזניים והעיניים הבולטות שאהבת כשהיינו קטנות." קולה נחלש ונדם.
    אחרי שפאלאס נרדמה, אתנה התהפכה על משכבה עד עלות השחר וחלמה על הר האולימפוס. בחלק מחלומותיה היא היתה כוכבת בית הספר בעלת הציונים הגבוהים ביותר. בחלומות אחרים - סיוטים, למען האמת - זאוס שיגר לעברה ברקים כ הביכה אותו בציונים נמוכים.
    הבוקר הגיע במהירות הבזק, והיא נפרדה מהוריה של פאלאס בחיבוקים כשהם יצאו לעבודה. בדיוק כשהיא ופאלאס גמרו לאכול את הפנקייקים, נשמעה נקישה בדלת. הֶרְמֶס הגיע בסנדלים מכונפים, כובע מכונף וטוֹגה ארוכה עד הברכיים. מאחוריו חיכתה על הדשא מרכבה כסופה, יפה ומלאה בחבילות.
    "איפה את אמורה לשבת?" לחשה פאלאס מאחוריה.
    "שאלה טובה," לחשה אתנה. המרכבה, למרבה הפלא, לא היתה רתומה לסוסים.
    "אַפּ! אַפּ! אנחנו מאחרים." הרמס הזיז כמה חבילות כדי לפַנות לה מקום, ואז העלה למרכבה במהירות את אתנה ביחד עם התיק שלה ושתי המזוודות, כאילו גם היא רק חבילה שהוא צריך למסור. ובמובן מסוים זה כנראה כך, היא חשבה.
    ברגע שהתיישבה, צמחו מצדי המרכבה כנפיים לבנות ענקיות. "תיחגרי!" ציווה הרמס כשהחל מַשק הכנפיים. אתנה חגרה את חגורת הבטיחות, וכשהמרכבה המריאה, הסתובבה לאחור.
    "להתראות! אני אתגעגע, פּאל!" קראה מעבר לכתפה.
    "גם אני אתגעגע!" צעקה פאלאס ונופפה לה בידה. "אל תשכחי לשאול את זאוס לגבי ביקור!"
    "בסדר!" השיבה אתנה בצעקה.
    שתי בנות מכיתת המתמטיקה שלהן הצטרפו באותו רגע אל פאלאס, בדרכן לחטיבת הביניים טריטון. פאלאס הצביעה על המרכבה ודיברה בהתרגשות. היא בטח מספרת על המכתב של זאוס, חשבה אתנה.
    "תבטיחי שלא תשכחי אותי!" צעקה אתנה.
    "מה?" צעקה פאלאס בתשובה והקיפה בכפות ידיה את אוזניה במאמץ לשמוע. כשהרמס המריא גבוה יותר בשמַים, נפל צִלה של המרכבה על ים עננים לבן ונוצץ.
    "אמרתי, אל תשכחי אותי!" ניסתה אתנה שוב. אבל פאלאס רק הנידה את ראשה במבט שואל. אתנה המשיכה לנופף בידה עד ששלוש הבנות הפכו לנקודות שהולכות יחד לבית הספר לאורך נהר טריטון.
    ברור שפאלאס תתחבר עכשיו עם בנות אחרות, ידעה אתנה. אבל המחשבה הזאת לא ניחמה אותה בכלל. היא לא רצתה שפאלאס תמצא חברה טובה חדשה! המחשבה הזאת עוררה בה עצב רב, ודמעה זלגה במורד לחיה. היא ניגבה אותה. היא לא יכולה להופיע בבית ספרה החדש עם עיניים נפוחות.
    לפתע נטתה המרכבה הצִדה, ואז החלה לקרטע ולקפץ. הכנפיים התנופפו בפראות, ונדמה היה שהמרכבה איבדה את שיווי המשקל שלה.
    אתנה הסתובבה בבהילות בכיסאה ופערה עיניים. "מה קורה?"
    השרירים בזרועותיו של הרמס התנפחו כשנאבק במוט ההיגוי כדי לאזן את הכנפיים. הוא רטן וחבט באגרופו על המחוגים בלוח השעונים.
    פינות של חבילות מתנדנדות דקרו את זרועותיה של אתנה כשהיא נאחזה בכל כוחה. "מה קרה?" דרשה לדעת.
    "יש לנו משקל עודף. מוכרחים להיפטר מחלק מהעומס." הרמס הביט בה, ולרגע היא חששה שהוא עומד לזרוק אותה מהמרכבה. אבל הוא לקח את שתי המזוודות שלה והעיף אותן החוצה.
    "חכה! מגילות הכתיבה שלי!" היא מחתה. לא נותר לה אלא לראות אותן בלב שבור צונחות ארצה. ההמצאות שלה! היומנים שלה! כל המחשבות והרעיונות שלה בשתים־עשרה השנים האחרונות תועדו במגילות האלה. עכשיו הן אינן, יחד עם רוב מגילות הספרים שלה. נותר לה רק תיק בודד שהכיל כמה בגדים, ערכות סריגה וביוגרפיה של פּיתָגוֹרַס.
    "היית יכול לפחות לשאול אותי איזה תיק אני רוצה להשאיר!" אמרה במחאה. הרמס לא השיב. עכשיו הרוח נשבה בעוצמה רבה כל כך שהיא לא ידעה אם הוא שומע אותה.
    הם המשיכו בדרכם, ואתנה ראתה למטה שדות ירוקים, ים כחול ובניינים עירוניים חולפים בחטף. אבל כל אלה התפוגגו כשהמרכבה המכונפת המריאה גבוה עוד יותר.
    עד מהרה הם החלו להקיף פסגת הר עצום ממדים. "התחנה הבאה: בית ספר הר אולימפוס," צעק הרמס. אתנה רכנה קדימה בניסיון לראות אותו, ושְׂערה הארוך התעופף ברוח מאחוריה.
    בהאצה פתאומית פרצה המרכבה דרך ענן סמיך. בית סִפרה החדש נגלה מולה כמעט כמו קסם. בית הספר המלכותי זהר באור השמש על פסגת ההר הגבוה ביותר ביוון. הוא היה בנוי מאבן לבָנה ממורקת, התנשא לגובה של חמש קומות והיה מוקף מכל עֵבר בעשרות עמודים יוֹניים. מתחת לגג המחודד נראו תבליטים מפוסלים בכותרות העמודים.
    נראה לי שהחלפתי בית בארמון, חשבה אתנה.
    למטה, בחצר, התרוצצו מסביב עשרות תלמידים. כל אחד מהם נראה כמי שיודע את דרכו. הם אלים ואלות, הבינה. כמה מוזר לחשוב שהיא אחת מהם. האם הם נחמדים? האם היא תמצא חן בעיניהם? אתנה אחזה חזק בתיק שלה.
    "מאוחר מדי להתחרט," אמר הרמס. איך הוא ניחש שיש לה הרהורי חרטה? הוא נחת בראש מדרגות האבן המובילות לבית הספר, והוציא אותה מהמרכבה. ואז, בלי להוסיף מילה, המריא במהירות והשאיר אותה מאחור עם התיק שלה. מן הסתם מיהר למסור עוד חבילה דחופה.
    הוא השאיר אותה עומדת מול דלת לבנה ענקית. האותיות המגולפות עליה יצרו את המילה משרד. בסמוך ניצבה בִּרזייה. אתנה היתה צמאה מהמסע ורכנה ללגום ממנה, ומיד גילתה שבִּמקום מים בוקע ממנה מין מיץ שמיָמֶיה לא טעמה. הוא היה טעים כל כך שהיא לגמה עוד ועוד.
    כשהזדקפה, שׂמה לב שכף היד שלה נראית מוזר - כאילו אובקה בנצנצים מוזהבים. היא הטתה אותה מצד לצד, וראתה שהיא נוצצת באור השמש. גם הזרוע שלה נצצה. שתי זרועותיה נצצו! וגם הרגליים.
    עורה החל לבהוק - בדיוק כמו עור של אלה אמיתית!

    עוד על הספר

    אלות מהוללות אתנה החכמה ג'ואן הולוב, סוזן ויליאמס

    פרק ראשון: 1

     


    המכתב
     
    בוקר אחד חָדר משב רוח מוזר ונוצץ לחדרה של אָתֶנָה, והביא עִמו מגילת קלף. היא זינקה מהכיסא שליד שולחן הכתיבה והביטה בפליאה במגילה המסתחררת מעליה.
    "הודעה לאתנה מהר האוֹלימפּוּס!" ייבבה הרוח. "האם אַת נוכחת?"
    "כן, אני כאן. אני נוכחת. כלומר - אני אתנה," השיבה בחיפזון.
    לפתע שככה הרוח, והמגילה צנחה היישר על שיעורי הבית שלה במדעים. היא נמלאה התרגשות. מעולם לא קיבלה הודעה מהאֵלים! וגם לא הכירה אף אדם שקיבל מהם הודעה. האֵלים והאֵלות שבהר האולימפוס שלטו בארץ, אבל חשפו את כוחם רק בעניינים חשובים. מה הם רוצים? האם הם נותנים לה משימה בהולה להציל את העולם?
    היא פתחה את המגילה בשיא המהירות, והחלה לקרוא.
     
    אתנה יקרה,
    זה אולי יזעזע אותך, אבל אני, זֶאוּס - מלך האֵלים ושליט השמַים - אביך. וזה, כמובן, הופך אותך לאֵלה.
     
    "הא?" בִּרכיה של אתנה רעדו חזק כל כך שהיא צנחה על הכיסא. היא המשיכה לקרוא:
     
    את אמורה להיות עכשיו בת - כמה... תשע?
     
    "שתים־עשרה," היא מלמלה. במשך רוב שנותיה היא אכן השתוקקה בכל לבה לדעת מי הם הוריה. בראשה כבר טוותה אינספור סיפורים, דמיינה איך הם נראים ומה טיבם.
    והנה חתיכה מהפאזל הזה נפלה לבסוף לידיה. או נכון יותר - לשולחן הכתיבה שלה. עיניה מיהרו לקרוא את שאר המכתב:
     
    כך או אחרת, את מספיק גדולה כדי להמשיך את הלימודים שלך בבית ספר הר אולימפוס, שאותו אני - אביך היקר - מנהל. לפיכך אני מצווה עלייך בזאת להתכונן מיד לנסיעה להר האולימפוס. הֶרְמֶס משלוחים יאסוף אותך מחר בבוקר.
     
    שלך ברַעם,
    זאוס
     
    * * *
     
    זה אמיתי? קשה לה להאמין! מתחת לחתימתו היה הציור הכי גרוע שראתה מיָמֶיה, של מין זחל כזה, אבל לאתנה היתה הרגשה שזה אמור להיות ציור של זרוע שרירית. היא חייכה. דבר אחד בטוח, זאוס לא יודע לצייר.
    אות Z מוזהבת מעוצבת כמו ברק - החותם הרשמי של זאוס - הוטבעה לצד הציור. היא העבירה עליה את אצבעותיה.
    "אוי!" זֶרם חשמל עבר בקצות אצבעותיה, והיא הפילה את המגילה. כשהזרם עבר בה, נסגרה המגילה בחטף והתגלגלה על השטיח. אין ספק, המכתב הזה הגיע ממלך הר אולימפוס!
    היא הסתחררה - ולא מהחשמל - והשתנקה. היא בִּתו. אֵלה!
    אתנה קפצה על רגליה. היא לא היתה בטוחה אם עליה להיות מאושרת או מוטרדת, אבל חשה קצת מזה וקצת מזה. מיד מיהרה אל המראָה ובהתה בבבואתה. עיניה בהו בה בחזרה, אפורות ונחושות ולא שונות מלפני קריאת המכתב. וגם שְׂערה נראה אותו דבר, חוּם, גלי וארוך. היא מחצה באצבעה את קצה אפה הארוך מדי והזעיפה פנים מול אף החֲזיר שיצרה.
    היא לא ידעה מה ציפתה למצוא במראָה - שפתאום תיראה יפה, חכמה וחזקה? במילים אחרות - שתיראה יותר כמו אֵלה?
    היא הסתובבה כששמעה את חברתה הטובה פּאלאס נכנסת לחדרן.
    קראנץ'! קראנץ'!
    פאלאס סקרה אותה במבטה בעודה לועסת תפוח. "מה זה?" שאלה והצביעה על המכתב שעל הרצפה.
    "הממ..." אתנה הרימה את המכתב במהירות והסתירה אותו מאחורי גבה.
    פאלאס התקרבה במבט חשדני, בניסיון לגלות במה מדובר. "נו כבר, תני לי. אני מכירה אותך כל החיים. למה פתאום יש לך סודות?"
    אתנה הקישה על גבה בעדינות בקצה המגילה. מצד אחד היא רצתה לקפוץ ולצעוק שהיא אלה! מצד שני היא רצתה להחביא את המכתב בארון שלה ולהעמיד פנים שהוא לא הגיע.
    הרי הזימון הזה של זאוס ישַנה הכול.
    "זה מכתב," הודתה לבסוף. "מאבא שלי. מתברר שהוא... זאוס."
    פאלאס הפסיקה ללעוס באמצע הנגיסה. "מה? זאוס?" היא גמרה ללעוס מהר ובלעה. "אבא שלך הוא מלך האלים?"
    אתנה הנהנה והושיטה את מגילת הקלף.
    פאלאס התנפלה על המכתב. כשגמרה לקרוא, עיניה היו פעורות לרווחה. "את אלה?" קולה הצטווח במילה האחרונה.
    "אני לא רוצה שזה ישַנה משהו," מיהרה אתנה לומר. "נמשיך להיות החברות הכי טובות, נכון?"
    פאלאס בחנה את המגילה מקרוב, וכנראה לא שמעה אותה. "מי הביא את זה?"
    "הרוח."
    "יש פה חותם רשמי והכול. זה אמיתי - הזמנה להר האולימפוס." פאלאס הביטה בהשתוממות באתנה. "החברה הכי טובה שלי אלה!"
    "אז את חושבת שאני צריכה ללכת?" ברגע שאתנה שאלה את זה היא כבר ידעה שהרעיון ללמוד בבית ספר הר אולימפוס מוצא חן בעיניה. אבל איך היא יכולה לומר את זה לפאלאס? היא ודאי תצטער נורא להיפרד מאתנה.
    פאלאס זרקה את המגילה על המיטה שלה, וזו התגלגלה מעצמה ונסגרה. "השתגעת? ברור שאת צריכה ללכת!" קראה. "זאת ההזדמנות שלך להיות משהו! כלומר, מי לא רוצה להיות אלה?"
    אתנה חיבקה את עצמה בתחושת עלבון קלה והציצה מבעד לחלון לעבר נהר טְריטוֹן. זה נשמע כמעט כאילו פאלאס מנסה להיפטר ממנה. היא גרה עם המשפחה של פאלאס מאז שהיתה תינוקת. שתיהן חָלקו את החדר הזה כל חייהן והן קרובות זו לזו כמו אחיות.
    "אבל אני אתגעגע אלייך, פּאל," אמרה אתנה בשקט.
    פאלאס ניגשה לחלון ושילבה את זרועה בזרועה של אתנה. עכשיו קולה היה שקט יותר, כאילו הבינה שתאבֵּד את חברתה הטובה ביותר. "כן. גם אני אתגעגע אלייך." היא נשמה עמוק. "אבל תמיד תהית לגבי ההורים שלך. זאת ההזדמנות שלך להכיר אותם. חוץ מזה, לא נראה לי שזאוס משאיר לך ברירה."
    אתנה הנהנה. "המכתב שלו באמת שתלטני." היא זקפה את אפה באוויר כשציטטה אותו בחשיבות ובקול עמוק וסמכותי. "לפיכך אני מצווה עלייך בזאת להתכונן מיד לנסיעה להר האולימפוס."
    פאלאס צחקה. "שלך ברַעם..." היא חיקתה אותה בקול רם ועבה.
    "זאוס!" הן סיימו יחד, וצנחו על המיטות שלהן בהתקפת צחוק.
    "זה כנראה רעיון רע להפר צו של אֵל, אפילו אם הוא אבא שלי," אמרה אתנה ברגע שנרגעה. "אם הוא יתרגז, הוא עלול להכות בראשי באחד הברקים שלו."
    פניה של פאלאס החווירו והיא התרוממה על מרפק אחד כדי להישיר בה מבט. "את חושבת שהוא אַלים?"
    "אל תדאגי," מיהרה אתנה לומר והסתובבה על צִדה לעבר פאלאס. "אני בטוחה שנסתדר יפה." אבל המחשבה על הברק לא עזבה אותה, והיא הרגישה קצת מתוחה מהפגישה עם אביה החזק.
    היא לקחה צעצוע מהשידה שלצד מיטתה - סוס עץ על גלגלים בשם ווּדי. "מעניין איך יהיה בית הספר," הרהרה וליטפה את הרעמה הקלועה שעל גב צעצוע היַלדות האהוב עליה ביותר.
    "בטח האֵלים והאֵלות שלומדים שם חכמים כמוך." פאלאס השעינה את ראשה על כף ידה. "בעצם אני לא מבינה איך לא ניחשנו שאַת אלה. כלומר, למדת סריגה וחשבון בגיל שלוש! אַת הרבה יותר חכמה מכולנו."
    אתנה משכה בכתפיה. היא ידעה שזה נכון. הלימודים שלה על פני האדמה היו קלים עד כדי שעמום.
    "ויֶשנו גם העניין ההוא," רמזה פאלאס בקול שקט.
    אתנה נרתעה והסיטה את מבטה. עניין המוזרויות, התכוונה פאלאס, אבל היתה נחמדה מכדי לומר זאת במפורש. למשל, אתנה המציאה את החליל ואת החצוצרה הראשונים בעולם, ואחר כך אִלתרה קונצרט, אפילו שלא ידעה לנגן.
    ופעם היא קראה על ינשופים וחשבה כמה נחמד יהיה לעוּף, ולפתע ניתקו רגליה מהאדמה ושְׂערה הפך לנוצות חומות. ועוד באמצע שיעור התעמלות! למרבה המזל היא חזרה לעצמה כמעט מיד, וכולם הניחו שהיא הושפעה מאיזשהו קסם אקראי באוויר, משהו שירד אולי מהאולימפוס.
    מאז היא השתדלה לא לעשות דברים כאלה ליד אנשים. אבל כמה ילדים בכל זאת כינו אותה "ציפורה" בגלל התקרית הזאת.
    "נמאס לי להסתיר את זה שאני שונה. יהיה נחמד להשתלב לשם שינוי," הודתה אתנה. "אבל חבל שאת לא יכולה גם לבוא."
    פאלאס הנידה את ראשה. "אני לא שייכת לשָם. אבל אולי אוכל לבקר אותך. אם זה לא בניגוד לחוקים."
    אתנה קרנה מאוֹשר. "כן! אשאל את זאוס כשאגיע."
    פאלאס התיישבה. "אז את בטוח הולכת?"
    חיוך התפשט באִטיות על פניה של אתנה. היא הנהנה והתיישבה על ברכיה. "כמו שאמרת, מי לא רוצה להיות אלה?"
    פאלאס קפצה מהמיטה שלה וחייכה אל חברתה. "בואי נלך לספר להורים שלי, ואחר כך אעזור לך לארוז."
    בזמן שהוריה של פאלאס בדקו שהמכתב של זאוס אמיתי, אתנה החלה לארוז. שתי הבנות בילו את היום בהתרוצצויות, כדי להכין את אתנה לקראת עזיבת הבית היחיד שהכירה.
    "מזוודה מלאה מגילות?" התגרתה בה פאלאס בשלב מסוים. "את לא חושבת שיש שם ספרייה?"
    "אני לא לוקחת סיכון," אמרה אתנה. היא הכניסה בזהירות את המגילות שנכתבו בידי הסופרים היוונים האהובים עליה, כולל אַפּלָטוֹן, אָריסטוֹ ואֵיזוֹפּוּס. אחר כך היא הכניסה את מגילות המחברות שלה, שכללו המצאות ורעיונות לסריגה ורעיונות לפרויקטים במדע ובמתמטיקה.
    עד הערב היא ארזה את כל חייה בשתי מזוודות ותיק אחד. היא היתה מותשת - נפשית וגופנית - אבל היא ופאלאס דיברו וצחקו והעלו השערות שונות לגבי זאוס ושאר האלים, ונשארו ערות עד אמצע הלילה.
    "מעניין איזה מין אלים ואלות לומדים בבית הספר הזה?" תהתה אתנה בהתרגשות. "מעניין אם אפגוש אָמָזוֹנוֹת. מעניין אם אוכל לרכוב על פֶּגָסוּס."
    "תבטיחי לי שתספרי לי אם תפגשי בנים חמודים כמו פּוֹסֵידוֹן," אמרה פאלאס. "אני מתה לדעת אם הוא חמוד כמו הפסל שלו שראינו בכְרֵתים בקיץ שעבר."
    "זה יהיה הדבר הראשון בסדר העדיפויות שלי," התגרתה בה אתנה.
    "אני מקווה שהוא לא שחצן."
    "גם אני," אמרה אתנה. "אני מקווה שאף אחד מהאלות והאלים לא שחצן."
    פאלאס חייכה בחולמנות. "אין לי כבר סבלנות לחכות למחר כדי לספר לכולם בבית הספר שאַת אלה!" היא פיהקה. "טוב, לילה טוב, אתנה. נקום מחר מוקדם ואני אכין לארוחת בוקר פנקייקים בצורת פרצופי ינשופים. אלה עם האוזניים והעיניים הבולטות שאהבת כשהיינו קטנות." קולה נחלש ונדם.
    אחרי שפאלאס נרדמה, אתנה התהפכה על משכבה עד עלות השחר וחלמה על הר האולימפוס. בחלק מחלומותיה היא היתה כוכבת בית הספר בעלת הציונים הגבוהים ביותר. בחלומות אחרים - סיוטים, למען האמת - זאוס שיגר לעברה ברקים כ הביכה אותו בציונים נמוכים.
    הבוקר הגיע במהירות הבזק, והיא נפרדה מהוריה של פאלאס בחיבוקים כשהם יצאו לעבודה. בדיוק כשהיא ופאלאס גמרו לאכול את הפנקייקים, נשמעה נקישה בדלת. הֶרְמֶס הגיע בסנדלים מכונפים, כובע מכונף וטוֹגה ארוכה עד הברכיים. מאחוריו חיכתה על הדשא מרכבה כסופה, יפה ומלאה בחבילות.
    "איפה את אמורה לשבת?" לחשה פאלאס מאחוריה.
    "שאלה טובה," לחשה אתנה. המרכבה, למרבה הפלא, לא היתה רתומה לסוסים.
    "אַפּ! אַפּ! אנחנו מאחרים." הרמס הזיז כמה חבילות כדי לפַנות לה מקום, ואז העלה למרכבה במהירות את אתנה ביחד עם התיק שלה ושתי המזוודות, כאילו גם היא רק חבילה שהוא צריך למסור. ובמובן מסוים זה כנראה כך, היא חשבה.
    ברגע שהתיישבה, צמחו מצדי המרכבה כנפיים לבנות ענקיות. "תיחגרי!" ציווה הרמס כשהחל מַשק הכנפיים. אתנה חגרה את חגורת הבטיחות, וכשהמרכבה המריאה, הסתובבה לאחור.
    "להתראות! אני אתגעגע, פּאל!" קראה מעבר לכתפה.
    "גם אני אתגעגע!" צעקה פאלאס ונופפה לה בידה. "אל תשכחי לשאול את זאוס לגבי ביקור!"
    "בסדר!" השיבה אתנה בצעקה.
    שתי בנות מכיתת המתמטיקה שלהן הצטרפו באותו רגע אל פאלאס, בדרכן לחטיבת הביניים טריטון. פאלאס הצביעה על המרכבה ודיברה בהתרגשות. היא בטח מספרת על המכתב של זאוס, חשבה אתנה.
    "תבטיחי שלא תשכחי אותי!" צעקה אתנה.
    "מה?" צעקה פאלאס בתשובה והקיפה בכפות ידיה את אוזניה במאמץ לשמוע. כשהרמס המריא גבוה יותר בשמַים, נפל צִלה של המרכבה על ים עננים לבן ונוצץ.
    "אמרתי, אל תשכחי אותי!" ניסתה אתנה שוב. אבל פאלאס רק הנידה את ראשה במבט שואל. אתנה המשיכה לנופף בידה עד ששלוש הבנות הפכו לנקודות שהולכות יחד לבית הספר לאורך נהר טריטון.
    ברור שפאלאס תתחבר עכשיו עם בנות אחרות, ידעה אתנה. אבל המחשבה הזאת לא ניחמה אותה בכלל. היא לא רצתה שפאלאס תמצא חברה טובה חדשה! המחשבה הזאת עוררה בה עצב רב, ודמעה זלגה במורד לחיה. היא ניגבה אותה. היא לא יכולה להופיע בבית ספרה החדש עם עיניים נפוחות.
    לפתע נטתה המרכבה הצִדה, ואז החלה לקרטע ולקפץ. הכנפיים התנופפו בפראות, ונדמה היה שהמרכבה איבדה את שיווי המשקל שלה.
    אתנה הסתובבה בבהילות בכיסאה ופערה עיניים. "מה קורה?"
    השרירים בזרועותיו של הרמס התנפחו כשנאבק במוט ההיגוי כדי לאזן את הכנפיים. הוא רטן וחבט באגרופו על המחוגים בלוח השעונים.
    פינות של חבילות מתנדנדות דקרו את זרועותיה של אתנה כשהיא נאחזה בכל כוחה. "מה קרה?" דרשה לדעת.
    "יש לנו משקל עודף. מוכרחים להיפטר מחלק מהעומס." הרמס הביט בה, ולרגע היא חששה שהוא עומד לזרוק אותה מהמרכבה. אבל הוא לקח את שתי המזוודות שלה והעיף אותן החוצה.
    "חכה! מגילות הכתיבה שלי!" היא מחתה. לא נותר לה אלא לראות אותן בלב שבור צונחות ארצה. ההמצאות שלה! היומנים שלה! כל המחשבות והרעיונות שלה בשתים־עשרה השנים האחרונות תועדו במגילות האלה. עכשיו הן אינן, יחד עם רוב מגילות הספרים שלה. נותר לה רק תיק בודד שהכיל כמה בגדים, ערכות סריגה וביוגרפיה של פּיתָגוֹרַס.
    "היית יכול לפחות לשאול אותי איזה תיק אני רוצה להשאיר!" אמרה במחאה. הרמס לא השיב. עכשיו הרוח נשבה בעוצמה רבה כל כך שהיא לא ידעה אם הוא שומע אותה.
    הם המשיכו בדרכם, ואתנה ראתה למטה שדות ירוקים, ים כחול ובניינים עירוניים חולפים בחטף. אבל כל אלה התפוגגו כשהמרכבה המכונפת המריאה גבוה עוד יותר.
    עד מהרה הם החלו להקיף פסגת הר עצום ממדים. "התחנה הבאה: בית ספר הר אולימפוס," צעק הרמס. אתנה רכנה קדימה בניסיון לראות אותו, ושְׂערה הארוך התעופף ברוח מאחוריה.
    בהאצה פתאומית פרצה המרכבה דרך ענן סמיך. בית סִפרה החדש נגלה מולה כמעט כמו קסם. בית הספר המלכותי זהר באור השמש על פסגת ההר הגבוה ביותר ביוון. הוא היה בנוי מאבן לבָנה ממורקת, התנשא לגובה של חמש קומות והיה מוקף מכל עֵבר בעשרות עמודים יוֹניים. מתחת לגג המחודד נראו תבליטים מפוסלים בכותרות העמודים.
    נראה לי שהחלפתי בית בארמון, חשבה אתנה.
    למטה, בחצר, התרוצצו מסביב עשרות תלמידים. כל אחד מהם נראה כמי שיודע את דרכו. הם אלים ואלות, הבינה. כמה מוזר לחשוב שהיא אחת מהם. האם הם נחמדים? האם היא תמצא חן בעיניהם? אתנה אחזה חזק בתיק שלה.
    "מאוחר מדי להתחרט," אמר הרמס. איך הוא ניחש שיש לה הרהורי חרטה? הוא נחת בראש מדרגות האבן המובילות לבית הספר, והוציא אותה מהמרכבה. ואז, בלי להוסיף מילה, המריא במהירות והשאיר אותה מאחור עם התיק שלה. מן הסתם מיהר למסור עוד חבילה דחופה.
    הוא השאיר אותה עומדת מול דלת לבנה ענקית. האותיות המגולפות עליה יצרו את המילה משרד. בסמוך ניצבה בִּרזייה. אתנה היתה צמאה מהמסע ורכנה ללגום ממנה, ומיד גילתה שבִּמקום מים בוקע ממנה מין מיץ שמיָמֶיה לא טעמה. הוא היה טעים כל כך שהיא לגמה עוד ועוד.
    כשהזדקפה, שׂמה לב שכף היד שלה נראית מוזר - כאילו אובקה בנצנצים מוזהבים. היא הטתה אותה מצד לצד, וראתה שהיא נוצצת באור השמש. גם הזרוע שלה נצצה. שתי זרועותיה נצצו! וגם הרגליים.
    עורה החל לבהוק - בדיוק כמו עור של אלה אמיתית!