שותפים ויריבים

(1)

זה קרה בשעות אחר הצהריים של יום שני קר, סוער ועגמומי בחודש פברואר, כשהקדרות כיסתה את האדמה והדיכאון העונתי שטף את הארץ. בית המשפט יצא לפגרה. הטלפון לא צלצל. פושעים קטנים ושאר לקוחות פוטנציאליים היו עסוקים בדברים אחרים, וכלל לא העלו בדעתם לשכור עורכי דין. שיחת הטלפון המזדמנת הגיעה בדרך כלל מגבר או אישה שנבהלו פתאום מהזינוק בהוצאות בעונת החגים וביקשו להתייעץ לגבי כרטיסי אשראי שחשבונותיהם לא שולמו. הם נשלחו מהר מאוד למשרד הסמוך, או לזה שמעבר לכיכר, או לכל מקום אחר.

ג'ייק ישב אל שולחנו בקומה העליונה ובקושי התקדם בטיפול בערמת הניירת שהזניח שבועות רבים, אפילו חודשים. ללא שום צפי להופעות בבתי משפט או לדיונים אחרים בתקופה הקרובה, זה היה בדיוק הזמן להתעדכן בדברים הישנים — בתיקים העבשים שכל עורך דין קיבל על עצמו משום מה את הטיפול בהם לפני שנה או יותר, וכעת היה מעדיף שייעלמו. לעריכת דין בעיר קטנה, ובמיוחד בעיר הולדתך, היה גם יתרון, כי כולם הכירו את השם שלך, וזה הרי מה שרצית. היה לך חשוב שיחשבו עליך לטובה, שיאהבו אותך, ששמך ילך לפניך. כשהשכנים שלך נקלעו לצרות, רצית להיות האדם הראשון שאליו יתקשרו. החיסרון היה שרוב התיקים שלהם היו משמימים ורק לעיתים נדירות הניבו רווח של ממש. מצד שני, גם לא יכולת לסרב. הרכילות הייתה עזה ולא ידעה רחם, ועורך דין שהפנה עורף לחבריו לא החזיק מעמד זמן רב.

את מחשבותיו העגומות קטעה אלישיה, מזכירתו הנוכחית שעבדה במשרה חלקית, כשפנתה אליו באינטרקום של הטלפון שנח על שולחנו. "ג'ייק, יש פה זוג שרוצה לדבר איתך."

זוג. הם נשואים, אבל רוצים להתגרש. עוד גירושים זולים. הוא הציץ ביומן שנח על שולחנו, אף שידע שהוא ריק.

"הם קבעו פגישה?" שאל, אבל רק כדי להזכיר לאלישיה שלא תטריד אותו עם לקוחות מזדמנים שרק עברו במקרה בסביבה.

"לא. אבל הם מאוד נחמדים, והם אומרים שזה ממש דחוף. הם לא מוכנים ללכת, הם טוענים שהם זקוקים רק לכמה דקות מזמנך."

ג'ייק תיעב ניסיונות של לקוחות להפגין עליו שרירים במשרדו. ביום עמוס יותר, הוא כבר היה נוקט עמדה ונפטר מהם. "נראה לך שיש להם כסף?" התשובה תמיד הייתה לא.

"האמת היא שהם נראים לי די אמידים."

אמידים? בנפת פורד? נשמע מסקרן.

אלישיה המשיכה, "הם מממפיס, ורק עברו בסביבה, אבל שוב, הם טוענים שזה דחוף."

"יש לך מושג במה מדובר?"

"לא."

טוב, אם הם גרים בממפיס, כנראה זה לא גירושים. הוא עבר בזריזות על רשימת האפשרויות — צוואה של סבתא, איזו קרקע משפחתית שעברה בירושה, אולי ילד שנעצר על סמים באוניברסיטת מיסיסיפי. מכיוון שהיה משועמם והסתקרן קלות לדעת במה מדובר, וגם נזקק לתירוץ כדי להתחמק מטיפול בניירת, המשיך ושאל, "אמרת להם שאני באמצע שיחת ועידה על הסדר פשרה עם תריסר עורכי דין?"

"לא."

"אמרת להם שאני אמור להתייצב בבית המשפט הפדרלי באוקספורד ואוכל להקדיש להם מקסימום שתיים־שלוש דקות?"

"לא."

"אמרת להם שיש לי פגישות מקיר אל קיר?"

"לא. כל אדם שעיניו בראשו רואה שהמשרד ריק ושהטלפון לא מצלצל."

"איפה את?"

"במטבח, כדי שאוכל לדבר."

"בסדר, בסדר. תכיני קפה טרי ותכניסי אותם לחדר הישיבות. אני ארד תוך עשר דקות."

(2)

הדבר הראשון שג'ייק הבחין בו היה השיזוף שלהם. ניכר היה שהשניים בילו הרבה בשמש. אף אחד בקלֶנטון לא נראה שזוף בחודש פברואר. הדבר השני שצד את עינו היה התספורת הקצרה והאלגנטית של האישה, עם מגע קל של אפור, מסוגננת וללא ספק יקרה. הוא הבחין גם במעיל הספורט המחויט של הגבר. שניהם היו לבושים היטב ומטופחים מאוד, בניגוד לרוב הלקוחות המזדמנים.

הוא לחץ את ידיהם ותוך כדי כך שינן את השמות שמסרו לו. גִ'ין וקאתי רוּפּ, מממפיס. שניהם בסוף שנות החמישים לחייהם, נעימי הליכות, ועם חיוכים מלאי ביטחון שחשפו שורות של שיניים צחורות. ג'ייק ראה אותם בעיני רוחו במגרש גולף בפלורידה, חיים את החיים הטובים מאחורי שערי ברזל ואנשי אבטחה.

"במה אוכל לעזור לכם?" שאל ג'ייק.

ג'ין חייך חיוך רחב והיה הראשון להשיב. "אה, למרבה הצער, לא באנו לכאן כלקוחות פוטנציאליים."

ג'ייק ניסה לשמור על שוויון נפש, והגיב רק בחיוך מזויף ובמשיכת כתפיים שאמרה, נו, באמת? איזה עורך דין רוצה שישלמו לו בתמורה לזמן שלו? הוא החליט לתת להם עוד עשר דקות וכוס קפה אחת לפני שילווה אותם החוצה.

"חזרנו ממש עכשיו מחודש בקוסטה ריקה, אחד היעדים האהובים עלינו. היית פעם בקוסטה ריקה?"

"לא, אבל שמעתי שהיא יפהפייה." הוא לא שמע דבר על קוסטה ריקה, אבל מה כבר יכול היה לומר? הוא לא התכוון להודות בפניהם שיצא מגבולות ארצות־הברית רק פעם אחת בדיוק בכל שלושים ושמונה שנותיו. נסיעות אל מעבר לים היו בגדר חלום רחוק.

"אנחנו מתים על האזור, גן עדן אמיתי. חופים יפים, הרים, יערות גשם, אוכל נהדר. יש לנו כמה חברים שאפילו קנו בתים — הנדל"ן שם די זול. התושבים נפלאים, משכילים, כמעט כולם מדברים אנגלית."

ג'ייק סלד ממשחק הטריוויה התיירותי הזה, משום שמעולם לא היה בשום מקום. הרופאים בעיירה היו הגרועים ביותר — הם תמיד התפארו באתרי הנופש החדשים והשווים ביותר שחנכו.

קאתי השתוקקה להתקדם בסיפור והוסיפה, "הגולף שם מדהים, יש כל כך הרבה מגרשים מדהימים."

ג'ייק מעולם לא שיחק גולף וגם לא היה חבר בקאנטרי קלאב של קלנטון. עם חברי המועדון נמנו יותר מדי רופאים ושאר מטפסים בסולם החברתי, לצד משפחות שהשתייכו לאצולה הישנה.

הוא הנהן וחייך אליה וחיכה שאחד מהם ימשיך. מתוך תיק שהוא לא ראה היא שלפה חצי קילוגרם קפה בפחית מבריקה ואמרה, "הבאנו לך מתנה קטנה, סַן פֶּדרוֹ סֶלֶקט, הקפה האהוב עלינו. הוא מדהים. בכל פעם אנחנו קונים ארגז שלם."

ג'ייק נטל את הקפה מידה, רק מתוך נימוס. במקום תשלום במזומן, שילמו לו בעבר גם באבטיחים, בבשר צבי טרי, בעצי הסקה, בטיפולים חינם למכוניות שלו ובכל מיני סחורות ושירותים רבים מכדי לזכור. חברו הטוב ביותר היה עורך הדין הארי רֶקס ווֹנֶר, שקיבל פעם מכסחת דשא של ג'וׄן דִיר כשכר טרחה, אף שזו התקלקלה מהר מאוד. עורך דין אחר, שעזב זה לא מכבר את המקצוע, קיבל טובות הנאה מיניות מלקוחה שהתגרשה. הוא הפסיד בתיק, והיא הגישה תלונה לוועדת האתיקה בטענה שהוא "לא ביצע את תפקידו כראוי". על כל פנים, ג'ייק התפעל מהפחית וניסה לקרוא את הכיתוב בספרדית. הוא שם לב שהם לא נגעו בקפה שלהם, ופתאום חשש שאולי הם אניני טעם ושהחליטה של המשרד פשוט לא איכותית מספיק ולא עומדת באמות המידה שלהם.

ג'ין המשיך ואמר, "בכל אופן, לפני שבועיים התארחנו באחד הלודג'ים האקולוגיים האהובים עלינו, אי־שם בהרים, עמוק בתוך יערות הגשם, מקום קטן של שלושים חדרים בלבד ונופים מדהימים."

כמה פעמים הם ישתמשו עוד במילה "מדהים"?

"ישבנו בחוץ ואכלנו ארוחת בוקר, צפינו בקופי העכביש ובתוכים, ואז נעצר אחד המלצרים ליד השולחן שלנו כדי למזוג לנו עוד ספל קפה. הוא היה ידידותי מאוד —"

"כולם שם ממש חברותיים, והם מתים על אמריקאים," התערבה קאתי.

איך אפשר שלא?

ג'ין הנהן למרות ההפרעה והמשיך בדבריו, "ניהלנו איתו שיחה קצרה, הוא סיפר לנו שקוראים לו ג'ייסון, שהוא גדל בפלורידה, ושעבר לגור בקוסטה ריקה לפני עשרים שנה. ראינו אותו שוב בארוחת הצהריים, ושוחחנו עוד דקה או שתיים. מאז נתקלנו בו עוד כמה פעמים, ותמיד נהנינו משיחה ידידותית ונעימה. יום לפני שפינינו את החדר, הוא ביקש מאיתנו להצטרף אליו לכוס שמפניה בבר קטן שיושב על עץ. הוא לא היה בתפקיד ואמר שישמח להזמין אותנו. השקיעות מעל ההרים מדהימות, וכולנו נהנינו מאוד, אבל פתאום הפרצוף שלו הפך להיות רציני."

ג'ין השתתק והעיף מבט בקאתי, שרק חיכתה להזדמנות ומיהרה לומר, "הוא אמר שהוא חייב לספר לנו משהו, אבל רק אם נשמור את זה בסוד. הוא אמר שג'ייסון זה לא השם האמיתי שלו, ושהוא לא גדל בפלורידה. הוא התנצל ששיקר לנו, ואז אמר ששמו האמיתי הוא מאק סטאפוֹרד והסביר שגדל בקלנטון שבמיסיסיפי."

ג'ייק ניסה לשמור על קור רוח, אך לשווא. פיו נפער ועיניו נקרעו לרווחה.

בני הזוג רוּפּ עקבו היטב אחר תגובתו. ג'ין המשיך ואמר, "אני מבין שאתה מכיר את מאק סטאפורד."

ג'ייק התנשף ולא ידע איך להגיב. "שככה יהיה לי טוב."

"הוא סיפר שאתם חברים ותיקים," הוסיף ג'ין.

ג'ייק ההמום עדיין חיפש את המילים הנכונות. "אני פשוט שמח לשמוע שהוא חי."

"אז אתה מכיר אותו היטב?"

"אה, בהחלט."

(3)

שלוש שנים קודם לכן טלטלה את קלנטון שערורייה רבתי: מאק סטאפורד, עורך דין ידוע שניהל משרד בכיכר העיר, נשבר סופית, הגיש בקשה לפשיטת רגל, התגרש מאשתו ועזב את משפחתו באישון לילה. הרכילות התפשטה כמו אש בשדה קוצים, כולל אינספור סיפורים מטורפים, ולבסוף, כשהאבק החל לשקוע, התברר שרוב השמועות גם היו נכונות, לשם שינוי.

מאק עבד כעורך דין במשך שבע־עשרה שנים, וג'ייק הכיר אותו היטב. הוא נחשב הגון וטיפח מוניטין לא רע. כמו רובם, גם הוא טיפל בבעיות המשפטיות הקטנות והמשמימות של לקוחות מזדמנים שהגיעו אליו, ובקושי הצליח להחזיק את הראש מעל המים. אשתו, ליסה, עבדה כסגנית מנהלת בבית הספר התיכון של קלנטון ונהנתה ממשכורת קבועה. אביה היה הבעלים של מפעל הבטון היחיד בנפה, וזה מיקם את משפחתה דרגה או שתיים מעל האחרים בסולם החברתי, אבל עדיין הרבה מתחת לרופאים. ליסה הייתה אישה נחמדה אבל קצת נודניקית, וזו הסיבה שג'ייק וקרלה מעולם לא התרועעו איתם.

אחרי שמאק נעלם, והתברר שהוא אכן נעלם מבלי להשאיר עקבות, דלפה איכשהו השמועה שהוא עזב את העיר עם סכום כסף מסוים שלא בדיוק שייך לו. ליסה קיבלה את הכול בזמן הגירושים, אבל חובותיהם של בני הזוג היו גבוהים כמעט כשווי נכסיהם. מאק זרק את התיקים ואת הלקוחות שלו ואת כל הצרות המשפטיות שלהם על הארי רֶקס — הוא לחש באוזנו של ג'ייק שהוא קיבל על כך שכר נאה במזומן — וגם השאיר אחריו קצת כסף לליסה ולשתי בנותיהם. לליסה לא היה מושג מנין הכסף.

העובדה שהאיש נעלם בהצלחה שכזו רק ליבתה עוד יותר את הסברה שהוא עשה משהו בניגוד לחוק, וגנבת כספם של לקוחותיו הייתה התרחיש הסביר ביותר. כל עורך דין טיפל בכספי לקוחותיו, ולו לפרק זמן קצר, והדרך המהירה והנפוצה ביותר לשלילת הרישיון הייתה למעול פה ושם. לא חסרו מקרים שהפכו לאגדה של ממש, סיפורים על עורכי דין שנכנעו לפיתוי ובזזו קרנות נאמנות שלמות, חשבונות אפוטרופסות וכספי פשרה. רובם ניסו לרדת למחתרת, לפחות לזמן מה, אבל בסוף כולם נתפסו, רישיונם נשלל, והם נשלחו לכלא.

רק מאק מעולם לא נתפס, ואיש גם לא שמע ממנו. חודשים רבים חלפו, וג'ייק שאל מדי פעם את הארי רקס, תמיד על כוס בירה, אם הוא שמע ממאק. אבל הוא לא שמע מילה, ובין עורכי הדין המקומיים תפח הסיפור עד שהפך לאגדה. מאק הצליח לבצע את הבריחה הגדולה. הוא השאיר מאחור נישואים אומללים וקריירה עלובה, וכנראה ישב לו כעת באיזה חוף טרופי ולגם רום להנאתו. כלומר, זו הייתה הפנטזיה של רוב עורכי הדין שנשארו מאחור.