טורקי צעיר

הקדמת המחבר למהדורה העברית

לפני שנים רבות, כששהיתי בקרן אפריקה כדי לאסוף חומר לרומן שלי, הימים האחרונים, פגשתי גבר איטלקי בשנות השבעים לחייו בנמל אַסַבּ שבאריתריאה, שבזמנו עדיין השתייכה לאתיופיה.

טִיוֹ – "דוד" – כך כולם כינו אותו בחיבה, הכריז על עצמו כאינסַבְּיאטי. משמעות המילה היא "לכוד בחול", והיא משמשת לתיאור דגים שנשטפו לחוף. השימוש בה היה נפוץ לגבי אותם איטלקים שהשתתפו בפלישתו של מוסוליני לאתיופיה ב־1936, ובחרו להישאר שם אחרי תבוסת איטליה במלחמת העולם השנייה.

למרות שהוא הצליח אך בקושי לפרנס את עצמו כפקיד קבלה במלון היחיד שיועד לתיירים באַסַבּ, טִיוֹ התענג על עקירתו מאירופה. הוא נשבה בקסם תרבותה העשירה של אתיופיה, ובקסם יופיים של תושביה המגוונים, במיוחד נשיה.

טיו ואני בילינו לילות וימים רבים של אושר בחברת הנשים שלו. ברגעי הפיכחות שלנו שוחחנו על הקַסְטָה – שהיא ללא ספק הקסטה הגדולה בעולם – זו שאליה שנינו השתייכנו: הקסטה של "האחרים", הגולים, המהגרים, הפליטים, העקורים וכל שאר האנשים חסרי הייעוד. זרים שהורשו – אם התמזל מזלם – להתחיל חיים חדשים, אך לרוב נאלצו להתמודד עם חוסר אמון, עם אפליה, עם קסנופוביה ואפילו עם רדיפות.

מאז אותם ימים דמות האינסַבְּיאטי שבתה את דמיוני. עם הזמן האמנתי שבני הקסטה המסוימת הזו, בדומה לדגים שנשטפו אל החוף, רכשו ידע רב יותר על ממלכת הים ועל ממלכת היבשה מאשר ילידי אותן ממלכות. ובדרך כלשהי, רבים מחברי הקסטה שימרו במהלך חייהם את הרעננות המובנית בהם, והציעו את עצמם כשי לאלה שניחנו בתבונה ויכלו לתפוס את מהותם השונה אך האקזוטית והיפהפייה. וחשוב מזה, כאנשים שנאלצו מסיבות פוליטיות או כלכליות לעזוב את סביבתם הטבעית, הם ניצבו בפני גחמות החיים כשהם מצוידים במודעות עמוקה יותר לצלו של המוות – מודעות שהעצימה את נחישותם לשרוד. גם כשנאבקו בדיכאון שבמצב הגלותי, כשנשחקו מן המציאות הקשה של הנידוי, כשדיכאו את הכמיהה לבית גידולם הטבעי וכשסבלו מן האיום המרחף על ראשיהם – להיות לחסרי ערך בשל קשיי ההשתלבות והקבלה לחברה – הם הצליחו לעצב חיים ראויים להערצה והעשירו לנצח את הארצות שאירחו אותם.

לקוראים מסוימים עשויה תפיסתי להיראות רומנטית. ייתכן. ועם זאת, האם יכחיש מישהו את העובדה שמרבית ההיסטוריות והתרבויות שלנו נוצרו בידי עמים עקורים?

כשתפיסה זו משמשת כנקודת המוצא שלי, הרי שהדרך הטובה ביותר מבחינתי לתאר את טורקי צעיר היא כפרקי זיכרון של גולֶה, המנסה לחיות את שארית חייו בהמתנה לכַּרוֹן שישיט אותו אל עברו השני של נהר הסְטיכְּס. הרומן מורכב משלושה עשר סיפורים קשורים זה לזה, ושואף לספק דיוקן אימפרסיוניסטי של טורקיה במהלך שנותַי המעצבות – 1935-1956 – שנים שבמהלכן הרפובליקה הטורקית, שזה עתה קמה מחורבות האימפריה העות'מאנית, התאמצה עדיין לכונן עצמה כמדינה אירופית מודרנית. המכשולים שניצבו בפניה נראו בלתי עבירים.

מבחינה דמוגרפית היתה האימפריה העות'מאנית כור היתוך של מגוון עמים, גזעים, תרבויות ודתות. התפרקותה המעשית התרחשה אחרי מלחמת העולם הראשונה ואחרי מלחמת העצמאות שבאה בעקבותיה והובילה לייסוד הרפובליקה. אלה היו תשע שנות מלחמה מרה, שגבתה מחיר כבד ממשאבי המדינה כמו גם מתושביה. שתי המלחמות הרצופות גרמו גם לדלדול המיעוטים. רבים מהם נשארו נטועים באזורים שהאימפריה העות'מאנית איבדה, ומספרים גדולים מאלה שנותרו במקומם היגרו, בסופו של דבר, לארצות אחרות.

מבחינה פוליטית, התהווה שבר חמור בין האֵירוֹפילים החילונים, שהיו נחושים להעמיק את הרפורמות של אטאטורק, לבין התיאוקרטים המוסלמים השמרנים, בני בריתם של אלה שעדיין השתוקקו לשליטה אימפריאליסטית. בצל החיכוכים הללו, אידיאולוגיה חדשה, הקומוניזם, ניסתה לפלס לעצמה דרך. למרות התנאים הקשים הללו, הגרעין הפרוגרסיבי והדור שהוא עיצב – דור הידוע בכינוי "ילדיו של אטאטורק" – הביאו את טורקיה, בשנות החמישים, אל המאה העשרים.

ישנן תיאוריות רבות המנסות לענות לשאלה כיצד הדבר התאפשר. התְקֵפה ביותר ביניהן, לדעתי, רואה בקיום המשותף של כל הגזעים, התרבויות והדתות את הגורם לשגשוגה ולהדרה של האימפריה העות'מאנית. כך היה גם ברפובליקה החדשה, גם אם תחת טלטלות בלתי נתפסות: על־אף כמה שעות חשוכות מאוד למיעוטים, החילוניות והשוויון לבני כל העמים שררוּ והיו לעיקרון המקודש ביותר בחוקה.

אני נולדתי בשנת 1935 לתוך טורקיה המעורערת הזו, וחשתי כאחד מ"ילדיו של אטאטורק". רק בסוף שנות החמישים, אחרי שנסעתי לאנגליה כדי ללמוד תיאטרון, החלה הגלות שכפיתי על עצמי. שתי סיבות תרמו להחלטתי, שתיהן פוליטיות.

הסיבה הראשונה היתה דיכוי חירויות בסיסיות, בעיקר חופש הביטוי – שנפגע קשות כבר במהלך מלחמת העולם השנייה – דיכוי שנאכף לעתים באלימות על ידי ממשלתו של עַדְנַן מֶנְדֶרֶס בשנות החמישים. הדוגמאות הנוראות ביותר לאותו דיכוי הן המזימות שנרקמו כדי להשתיק את נאָזים חִכְּמֶת, אחד המשוררים הגדולים במאה העשרים. הוא נחון באותה תקופה לאחר למעלה מעשר שנות מאסר שריצה בשל היותו קומוניסט. חִכְּמֶת אמנם חמק מרדיפות נוספות כשהצליח לברוח לברית המועצות, אך סבלותיו רדפו טורקים צעירים רבים – כמוני, למשל – ששאפו לקריירה אמנותית. אנחנו הערצנו את חִכְּמֶת וראינו בו התגלמות אל במובן התרבותי ובמובן הפטריוטי. חשבנו שבהקדשת חיינו לאמנות ולספרות נוכל ליצור תור זהב של נאורות, ובכך לרומם את טורקיה אל המעמד הגבוה שהיא ראויה לו בעולם המערבי. אם טורקיה דחקה את חִכְּמֶת – מוֹרֵנוּ – לגלות, אין לנו אלא ללכת בעקבותיו.

הסיבה השנייה השלימה את הראשונה. שנות החמישים היו גם תקופה שבה החלו יהודי טורקיה לחוש בזרמים תחתיים של אפליה ביחס לאוכלוסייה שהיתה מוסלמית בעיקרה. שעה שהמדינה הוציאה לפועל תכניות תיעוש ועיור ונהנתה מצמיחה כלכלית לא מבוטלת – התפתחות שבעקבותיה שגשג המסחר של רבים מהלא־מוסלמים – שָׁבָה ועלתה הטינה הריאקציונרית מימים עברו. היהודים החלו לחשוש שהממשלה, והאוכלוסייה בעקבותיה, עלולות לסגת אל הקסנופוביה שהובילה לשנים הטראומטיות 1942-1944, שנים שבהן היהודים, וכמוהם גם השבתאים (הידועים גם בשם דֶנְמֶה), הארמנים והיוונים, נאלצו לשלם מס עושר מפלה (וַרלוּק וֶרגיסי) – מס שהיה כבד כל כך עד שרק מעטים הצליחו לשלם אותו, בעוד שהשאר נאלצו להשלים עם החרמת כל רכושם או נשלחו למחנות עבודה – כפי שקרה גם לאבי. הפחד הזה האיץ ביהודים רבים להגר לאירופה, לארצות הברית ולמדינה היהודית הטרייה, מדינת ישראל. השאר, כמו בני משפחתי, נשארו במקומם. הם טענו בתוקף שההיסטוריה עומדת לצדם, שזה למעלה מאלפיים שנה חיים היהודים בחלקו זה של העולם, שהקהילה מורכבת כיום מצאצאי הרוֹמַניוֹטים של ביזנטיון כמו גם מצאצאי היהודים שהתיישבו במזרח התיכון אחרי חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה; אך יותר מכול הם היו צאצאי היהודים – הידועים כיום בהכללה כספרדים – ששרדו את האינקוויזיציה הספרדית ונענו להזמנתו של הסולטאן בַּאיֶזִיד השני להתיישב באימפריה העות'מאנית. אחדים מהם אף ציינו שהם התגוררו בארץ הזו הרבה לפני הטורקים, כיוון שהטורקים היגרו אליה ממרכז אסיה פחות מאלף שנה קודם לכן.

הטיעונים ההיסטוריים לא הרשימו אותי. גלותו של חִכְּמֶת וסלידתי מכל סוג של אפליה הן שקוממו ותסכלו אותי. ולפיכך, כמו רבים מהצעירים קצרי הרואי, הוצאתי את עצמי לגלות. כיוון שידעתי מעט אנגלית והכרתי את הספרות האנגלית, שכנעתי את עצמי שבטווח הארוך אצליח להפוך את האנגלית לשפתי. וכך התיישבתי באנגליה.

במבט לאחור, אני מאמין שהפחדנות היא שדחקה בי להחליט את ההחלטה הזו. תחושת האשם שליוותה את זניחת תרבותי וארצי, ולא פחות מזה – את זניחת יהודי טורקיה, מקננת בי עד היום.

מאידך גיסא, אותה תחושה העצימה את הציווי לשאוף לקיום משותף של קהילות רב־תרבותיות ורב־אתניות, אשר סימלו בעינַי את מהותה של טורקיה. את הטוב העליון (סוּמוּם בּוֹנוּם) שהוא מקור האתוס של טורקי צעיר.

כל פרק שנארג בספר הזה מספר את סיפורו של אדם בעל רקע שונה. וכל דמות ראשית משמשת להארת האושר שבפלורליזם – הדרך שבה תרבויות, דתות ועמים שונים זה מזה יכולים להגיע לסולידריות גם, ואולי במיוחד, בעת קיומן של מחלוקות קשות. בין שהצליחו ובין שנכשלו, הגברים והנשים ברומן טורקי צעיר הם מאמינים אדוקים בכך ששונות לא רק מעשירה את החיים, אלא אף מרוממת את ארצם לכדי שגשוג, אושר והישגים גדולים מתמיד. הם מתחייבים לשמוח "ברב־גוניותם האינסופית של אנשים ממש כשם שאנו שמחים ברב־גוניותו האינסופית של הטבע." הם מוקיעים את השאיפה ל"דגל בלעדי, ארץ בלעדית, אלוהים בלעדי" ומבקשים לשמר "כל תרבות, כל גזע, כל אמונה, כל דגל, כל מדינה, כל אל – על השונה ועל הייחודי שבהם." הם שואפים להיות "טורקים ואזרחי העולם גם יחד, גם אינדיבידואל וגם כולם!"

פברואר 2009

1

רִפעַת

בראשית

בראשית יש מוות.

כל הברואים פוגשים אותו בלידתם. בעלי החיים לעולם אינם שוכחים את המפגש. למעט בודדים יוצאי דופן, אנחנו, בני האדם, שוכחים תמיד, אף שאנחנו מתמקחים אתו כמה וכמה פעמים ביום. המגעים הללו לעולם אינם מתבצעים באמצעות המוח או הלב, כפי שיכולנו לצפות, אלא באמצעות איברי־המין. הרטטים שאנחנו חשים בין רגלינו לא נובעים תמיד מתשוקה מינית או מפחד. לרוב הם מתעדים את המשא ומתן שלנו עם אותו שלד מקרקש.

אלה הן עובדות. היישר מפיו של מַחמוּט הסימוּרג,^1* מספר הסיפורים הטורקמני מהקרקס, אשר – נאמן לכינויו – נראה כמו ציפור גדולה וקודרת כענן־גשם. ואף על פי שהוא מלווה את עצמו בקֶמֶנְצֶ'ה בעל שני מיתרים בלבד, במקום הארבעה הרגילים, הוא מפיק צלילים הנשמעים כמגיעים מעולמות אחרים. אלה ששמעו אותו שר את ההיסטוריה של המין האנושי באלף ואחד פרקים, יאשרו שבהתאם לטענתו הוא איש האמת היחיד על פני האדמה.

העסקאות בין המוות לטרפּוֹ נעשות לעתים אלימות. כאשר אלכסנדר הגדול – בעודו מגיח מרחמה של אולימפיאס – הבחין במוות מרחף ממעל, הוא שלף את חרבו מיד והסתער עליו. המוות נמלט אך בקושי. והוא לא העז להתקרב לאלכסנדר במשך שלושים ושלוש שנים, עד שעלה בידו לשחד יתוש בַּבְלי להרעיל את המלך הנאצל.

מחמוט הסימוּרג מדגיש שההיבט הפנומנלי שנזנח לעתים קרובות בסיפור הזה – אפילו באִסכַּנדֶר־נאמֶה, שיר ההלל המופלא של נִזַאמִי^2* לאלכסנדר – אינו זה שמזהה ברך הנולד את האומץ לתקוף את המוות – לתכונות כאלה ניתן הרי לצפות מגיבורים אלוהיים – אלא זה, שכל דור מייצר אנשים רגילים רבים שמסוגלים לזהות את אדון הגוויות. מנבאי־המוות הללו, שלהם שבע עיניים, שבעה מוחות והעוז להציל את קרבנות המוות – כמו למשל הרקולס, אטאטורק וצ'רצי'ל – ידועים בשם פּיר.

(הרחבה: כפי שכולנו יודעים, המוות הוא שליחו של אללה. אך לא כשאר משרתיו של אללה, הוא גם שד. כך שבמקום ללקט נשמות שחיו חיים מלאים וצריכות לעבור לעולם טוב יותר, במקום לבחור בנבלים שראויים למות – הוא תופס כל אימת שהוא יכול את הצעירים, הטובים, המוכשרים, ואפילו גזעים שלמים. לעתים קרובות הוא חוטף, הרבה לפני שזמנם הגיע, אנשים שאללה עצמו אוהב בכל לבו. בעשותו כך הוא משפיל את הכל־יכול. וזהו חטא גדול מכל חטא. האם ירשה הגַן לצמחיו להיכחד? סליחה, אפנדי, הוורדים כולם מתו היום; אני מתנצל, האנים, עד מחר יוכחדו הצבעונים; אבוי, אָגאָ, פרחי הלילך נשמדו אתמול! מובן שאללה היה מוכרח להתערב. לכן הוא ברא את הפיר.)

כפי שאמרתי, מחמוט הסימוּרג יודע את כל האמִתות. כך, כאשר הוא זימר את תגליותיו על הפיר הבנתי שהשכנה שלנו, גוּל דה טַרַנְטוֹ, גם היא פיר.

***

גוּל, כמעט בת שלוש עשרה, היתה מבוגרת ממני בארבע שנים. אחיה, נעים, מנהיג הכנופיה השכונתית, היה בן גילי. גם גוּל וגם אני הורחקנו מהכנופיה בתואנה שאנחנו "מזן אחר". גוּל הורחקה לא רק בגלל היותה בת, אלא משום שלמעשה היתה כבר מבוגרת – היא התחילה לדמם. ואף חמור מזה, בניגוד לשמה העדין, שמשמעותו "ורד", היא היתה טומבוי. את השיר "אין ורדים בלי אש" אפשר היה בלי ספק לכתוב בשבילה. בכל תחומי הספורט, כולל אגרוף, היא עלתה על כל צעיר במחוז. מורה ההתעמלות שלה האמין שאם תשקיע מאמץ היא תוכל להשתתף באולימפיאדה של השנה הבאה בברלין. אני, לעומת זאת, הייתי שמן – כמעט מַתִּי אחרי שחליתי בדיפתריה בפעם השנייה, ואמי, במאמץ לחזק את כוחי, פיטמה אותי כאילו הייתי אווז. ילדים שמנים לעולם אינם יכולים להיות חומר לכנופיה.

מחמוט הסימוּרג נהג לומר: גם הלא־יוצלחים צריכים לחיות. וכך, גוּל ואני התחלנו לבסוף לעשות דברים יחד.

הכול התחיל ביום המילה שלי.

ישבתי בחדרי, לבוש כתונת סָטֶן לבנה וחגיגית, כובע לראשי, נאבק בפחד מפני החתך הממשמש ובא, ותוהה אם אשרוד את המתקפה על "המפתח לגן העדן" שלי, אם להשתמש במילותיו של מחמוט הסימוּרג לתיאור הפין.

פתאום, להפתעתי, גוּל – ולא אחיה נעים, כפי שהייתי עשוי לצפות – נכנסה לאחל לי הצלחה. אז, מקץ דברי נימוס קצרים שבקצרים, היא שאלה אותי בנימה עניינית לחלוטין אם אראה לה את האיבר המכוסה עדיין בכיפתו. בתמורה היא היתה מוכנה להראות לי את הנִקְבה המסתורית שלה – מחזה שאיש עוד לא ראה לבד מאחיה נעים, כמה מבני משפחתה והסגן של נעים, בּילאל. היא רצתה להשוות את ה"זה" שלי לאלה של נעים ובּילאל, שבהתאם למנהג היהודים נערפו שניהם שמונה ימים אחרי לידתם.

מובן שהסכמתי בהתלהבות, תוך שאני מתעלם – ברוב תבונה, לטעמי – מאזהרתו של מחמוט הסימוּרג, שלפיה הפות שיעבד יותר גברים מכל העריצים בהיסטוריה האנושית גם יחד.

הרמתי את הכותונת שלי והיא הפשילה את התחתונים שלה.

בהיסוס, בלב הולם, בחנתי את הנקיק שלה, אפילו נגעתי בו.

היא, מצדה, בחנה אותי בענייניות, כאילו הייתי דגימה מדעית (פעם היא גילתה לאמי, שהיתה אחות במקצועה, שהיא מתכוונת להיות רופאה כשתגדל.) "אומרים שזין נימול נעלה על זין לא נימול. וגם, שבגלל זה הנשים הנוצריות מקופחות תמיד. זה נכון?"

העמדתי פני מבין. "בוודאי."

היא בחנה את הפין שלי בדקדקנות. "הוא לא יפה כמו זין נימול."

"הוא יהיה. אחרי היום."

"אבל הוא גדול יותר מזה של נעים. גדול גם מזה של בּילאל."

רוחי נסקה. אמנם הייתי שמן ולא חומר לכנופיה, אבל הייתי מצויד טוב יותר. בעולם הגברי, אפילו בגיל כזה, משמעות הדבר היתה שאני מישהו. "הו, כן..."

"זה משום שאתה מוסלמי והם יהודים?"

"כנראה..."

"אבל שמעתי שאתה לא מוסלמי אמתי."

"אני דווקא כן."

"אתה לא דֶנְמֶה?"

המשמעות המילולית של דֶנְמֶה היא "מהופך". כעֵדָה, המונח מתייחס למאמיניו של שבתי צבי, החכם היהודי בן המאה השבע עשרה שהכריז על עצמו שהוא המשיח המיוחל. צבי נעצר על ידי הסולטאן מֶחמֶד הרביעי, הצייד, בטענה שהקים מהומה, ונדרש להוכיח את משיחיותו בכך שישרוד את החצים שיירו לעברו שלושה מהקשתים הטובים בממלכה. צבי, שבתבונתו סירב לעמוד למבחן הזה, נחפז להתאסלם. ממשיכי דרכו, שפירשו את המרת הדת כצעד אל עבר הגשמת הנבואה המשיחית, המירו גם הם כאחד את דתם. עם זאת, במהלך המאות הבאות, הם נשארו נאמנים לאמונתם וקיימו את טקסיהם היהודיים בחשאי.

"מי אומר?"

"כל מי שמכיר את המשפחה שלך"

"אין להם הוכחה..."

"הם עושים אחד ועוד אחד..."

"כלומר?"

"יש לך הרבה חברים יהודים. רוב הקרובים שלך נוסעים בזמן החגים היהודיים. והסבים שלך לא מפסיקים אף פעם למתוח ביקורת על יהודים – מה שהרבה דֶנְמֶה עושים כדי להסתיר את יהדותם."

הסמקתי. היא צדקה. הסבים שלי, ובעיקר סבתי, היו כל כך חסרי סובלנות כלפי יהודים, עד שהאשימו אותם באנטישמיות. ונכון בהחלט, הם היו יהודים בחשאי, שנעלמו תמיד באורח מסתורי בימים הנוראים ונסעו למקום לא ידוע. הם הסתירו בקנאות מעיני כול, וגם מעינַי, כל רמז ליהדותם, ובמיוחד את ספריהם בעברית.

אך הדבר אינו נכון לגבי הורַי. הורי היו מומרים אמתיים – מוסלמים בכל רמ"ח איבריהם. אפשר היה לזהות זאת רק משמותיהם האדוקים: קֶנאן "הצנוע" (אבי), מוּקָדֶס "הקדושה" (אמי).

"ובכן, הם טועים. אולי יש אצלנו במשפחה שורשים של דֶנְמֶה, אבל אנחנו מוסלמים אמתיים."

גוּל משכה בכתפיה וצחקה. "לא שזה משנה, אטאטורק אומר שכולנו שווים."

"כן."

היא הצביעה על הפות שלה. "ראית מספיק?"

"לא..."

היא הרימה את התחתונים שלה. "דווקא כן!"

שמטתי בעגמה את הכותונת שלי. הבנתי שהתאהבתי בה. דימיתי לעצמי שמכיוון שראינו את איברי המין האחד של השני, אנחנו יכולים לראות בעצמנו זוג נשוי – באופן לא רשמי, לפחות. מיד נעשיתי קנאי. "למה הראית את עצמך לבּילאל?"

היא צחקה. "כי אני אוהבת אותו."

"זה אומר שעכשיו את אוהבת גם אותי?"

"אתה צעיר מדי."

"גם בּילאל."

"הוא יהודי."

הלוואי שגם אני הייתי יהודי. "זה בגלל שאני שמן?"

היא נענעה את ראשה. "לא. אתה פשוט צעיר מדי. אני צריכה ללכת. בהצלחה."

"תודה."

היא הפריחה לעברי נשיקה מהדלת. "אם היית יהודי היית צוחק. היית גומר עם זה מזמן."

זה הרגיז אותי. רציתי למחות. אבל היא כבר הלכה.

אז כתבתי לה, כדי להסביר את הסיבות הרבות שבגינן המילה חשובה כל כך למוסלמים. כתבתי שזהו טקס החניכה החשוב ביותר בחיי הילד, ושיש לכבדו בהתאם. שבניגוד לילדים היהודים שקוצצים להם לפני שהם בכלל יודעים מי הם או מה הם – בלי להזכיר את זה שהחיתוך בגיל שמונה ימים הופך את העניין כולו לפשוט מדי בשבילם – אנחנו המוסלמים חווים את המילה כשאנחנו מתקרבים לבגרות מינית, כשכבר יש לנו מושג כלשהו על העולם ועל מה שניתן לצפות ממנו. שבעוד שהילדים היהודים צריכים להמתין עד הבר־מצווה שלהם, כשהם בני שלוש עשרה, לפני שייחשבו לגברים, אנחנו זוכים בגבריות שלנו ברגע שאנחנו משילים מעלינו את העורלה. שביצוע המילה בגיל שבו אנחנו מבוגרים מספיק כדי להבין את משמעות הטקס, מדרבן אותנו להגיע לדרגת השלמות של הנביא מוחמד, אף שזאת איננה מטרה בת־השגה, מאחר שהנביא מוחמד, יתברך שמו, נולד מושלם ולפיכך היה הגבר היחיד שנולד נימול. שהמילה היא אחת מחמש מצוות הטהרה, שמעניקות לנו שלמות מוסרית ונפשית; מכאן, מי שאינו נימול אינו יכול להתפלל במסגד או לבצע את מצוות החאג' או אפילו להתחתן.

כתיבת המכתב הפיגה מעט את פחדי. כשיצאתי לפארק שבו עמדו להתרחש טקסי המילה והחגיגות שבעקבותיהם, הידסתי כטווס, כאילו היו הכותונת והכובע המטופשים שלי מדיו של מֶהמֶטג'יק, החייל המהולל שלנו, שאפילו בעיני טומי, עמיתו הבריטי, נחשב לבלתי מנוצח. כדי לשמור על מצב רוחי התוסס, דמיינתי את הפות הפלומתי של גוּל מחייך אלי, כמו שני חצאים של אפרסק עסיסי. וזכרתי את רכות ידה על הפין שלי. הפין שלי – שבאותם ימים לא היה מסוגל ליותר מלהשתין ולהתקשח תמיד ברגעים לא רצויים – היה, חלילה שאשכח, גדול יותר גם מזה של נעים וגם מזה של בּילאל!

שעה שהצטרפתי לשורותיהם של אחי לטקס מחוץ לאוהל המוהל, וקיבלתי את ברכתו של גֶ'מיל אָגאָ – האיש העשיר של השכונה, שפרע את מחיר החגיגות ובכך מילא את חובת הצדקה השנתית שלו – ביישתי את עצמי בהצגת זקפה ששום נער בגילי לא אמור להציג.

המשך העלילה בספר מלא