ביי רידג' 3 - הטוב שבי

פרולוג

דוק

בפעם הראשונה שראיתי את ואלרי פרסונס, יכולתי להישבע שהסתכלתי על מלאך. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול...

זה היה היום הראשון של כיתה י', ישבתי על יד השולחן הקבוע שלי בקפטריה עם כמה בחורים מהקבוצה, דיברנו שטויות ושוחחנו על המשחק הראשון שלנו מאוחר יותר באותו השבוע. ואז היא נכנסה פנימה. אני מוכן להישבע שבאוויר נשמע קול פיצוח בנוכחותה. היא הייתה רק בשנה הראשונה לתיכון, אבל היא נכנסה לחדר כאילו הייתה הבעלים של בית הספר הזה. שערה הבלונדיני הארוך היה אסוף בגלים הפרועים האלה שמייד גורמים לבחורים לחשוב על סקס, העור שלה היה שזוף כאילו היא בילתה את כל הקיץ על החוף, והשפתיים שלה... השפתיים המבריקות, המושלמות והעסיסיות, כבשו את ליבי — ואת המכנסיים הקצרים שלי — שהרגשתי כאילו הם קצת צמודים מדי.

עד כמה שזה נשמע מטורף, באותו הרגע ידעתי שהיא האחת בשבילי. עם יד על הלב, רכנתי קדימה, דחפתי קלות את זרועו של אחד החברים שלי ואמרתי, "אני אתחתן עם הבחורה הזאת." הוא ענה בצחוק, "אתה אפילו לא מכיר אותה." חייכתי אליו וקפצתי מהמקום שלי. "עדיין לא, אבל אני עומד להכיר."

השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. מאז אותו היום, ואלרי פרסונס הייתה החברה שלי. שנינו היינו כמעט בלתי נפרדים, ובילינו את כל הזמן הפנוי שלנו עטופים זה בזה. ועכשיו, אחת־עשרה שנים מאוחר יותר, אני פאקינג מקווה שכשאכרע ברך ואציע לה את כל כולי, היא תסכים.

"טירון, אתה בכלל שומע אותי?" השותף שלי, קאל, שואל כשהוא פונה ימינה בחדות אל הכביש המהיר עם ארבעת הנתיבים.

אני קופץ בבהלה במושב הנוסע. "אה? מה? אני נוסע איתך כבר ארבע שנים, אידיוט. אני לא טירון."

קאל צוחק, הצליל נשמע עמוק ומחוספס. "אתה בטח מתנהג כמו אחד, יושב שם ונראה כמו כלבלב אבוד. משהו מטריד אותך?"

אני מושך בכתפיים, לא ממש בטוח איך לבטא במילים בדיוק את מה שאני מרגיש. לעזאזל, אני אפילו לא בטוח שהייתי רוצה, גם אם הייתי יכול.

"תקשיב, קינסייד. אנחנו אולי לא אחים בדם, אבל אנחנו משפחה. אנחנו מדברים. אנחנו אוכלים יחד. אנחנו עובדים על החרא שלנו כדי שנוכל לעמוד יחד בשמש, מבין? אנחנו לא שומרים סודות. אז אני אשאל אותך שוב, מה מציק לך כל כך?"

אני מעיף מבט לעבר השותף שלי, האיש שעמד מאחוריי במשך ארבע השנים האחרונות, ועכשיו מביט לעברי בזהירות. הוא פאקינג צודק. אם יש מישהו שאני יכול לחלוק איתו את הפחדים הכי עמוקים שלי, זה קאל. "אני מתכנן להציע לחברה שלי נישואים הערב."

"זה מדהים, בנאדם, ממש מדהים." הוא זוקר גבה. "אבל אתם עדיין די צעירים, לא?"

אני פולט אנחה עמוקה. הוא לא אומר שום דבר חדש שלא שמעתי קודם. אבל חשבתי להציע לוואל להתחתן איתי מאז שהיא הסכימה לצאת לדייט הראשון שלנו לפני כל אותן השנים. מה שיש בינה וביני הוא מיוחד — זה סוג של אהבה של פעם בחיים, כזו שמפילה אותך על התחת.

רציתי להתחתן איתה ביום שבו היא סיימה את התיכון. לעזאזל, אפילו כרעתי ברך מחוץ לגלידרייה האהובה עלינו בחודשי הקיץ בלי שום דבר מלבד גביע של גלידת שוקולד עם מרשמלו שתלווה את הצעתי. אבל היא תמיד אמרה שהיא לא רוצה שנהיה שני ילדים טיפשים שמיהרו להתחתן בהתקף של תשוקה והחלטות רעות. היא רצתה לסיים את הקולג' כדי שיהיה לנו בסיס יציב לבנות עליו את העתיד שלנו, ומי אני שאתווכח עם ההיגיון הזה?

אבל עכשיו, הייתי אומר שהגיע הזמן שלנו.

בחודש שעבר, ואלרי חבשה את הכובע, לבשה את הגלימה וניגשה לקחת את התעודה שלה. הייתי גאה בטירוף כשהבחורה שלי אמרה שהיא רוצה ללמוד משפטים. חשבתי שנהיה גיבורי על, עובדים כדי לשמור על הביטחון והשקט של העיר הקטנה שלנו. יכולתי לראות את הכותרת בעיתון המקומי: השוטר המקומי ואשתו התובעת עובדים יחד כדי להילחם בפשע ביום ולהביא תינוקות לעולם בלילה.

ואז היא הטילה את הפצצה שהיא רוצה להיות סנגורית, והחלום שלי התנפץ. להיות בשני הצדדים המנוגדים של החוק היה סדק בשריון של מערכת היחסים שלנו, אבל ידעתי שהאהבה שלנו מספיקה כדי לאחות את הסדק.

בשבוע שעבר היא קיבלה משרה במשרד עורכי דין מצליח מעל הגשר בעיר. הוא מנוהל על ידי אידיוט שלמד באחת מהאוניברסיטאות הנחשבות במדינה עם מוניטין שהוא מזיין את העובדות שלו ומייצג את האנשים הכי נוראיים שיש, ועל אף שזה שורף אותי מבפנים, אני יודע שלהתקבל לשם עוד לפני שהיא עברה את מבחן לשכת עורכי הדין זה עניין גדול בשבילה.

"כן, קאל, אנחנו צעירים. אבל... אני חושב שיש לנו את מה שצריך כדי לשרוד לטווח הארוך."

השותף שלי מביט בי בהבנה. "אתה בטוח שאתה לא סתם ממהר לשים טבעת על האצבע שלה לפני שהיא מתחילה לעבוד בשביל החרא הקטן והחלקלק הזה?"

הלב שלי מתכווץ בחזה. שאלתי את עצמי את אותה שאלה. וכן, אולי אני רוצה שהוא ידע שהיא במאה אחוז מחוץ לתחום של אנשים כמוהו, אבל אני גם סומך עליה עד עמקי נשמתי. אחרי אחת־עשרה שנים שאנחנו יחד — אני יודע שהיא נאמנה לי לחלוטין, בדיוק כמו שאני נאמן לה. אהבתי אותה מהרגע שהכרתי אותה, ואני יותר ממוכן שנעשה את הצעד הזה. המחשבה לראות אותה צועדת במעבר לעברי בשמלה לבנה... הבטן העגולה שלה עם הילד הראשון שלנו... חג המולד הראשון שלנו כמשפחה... אלו דברים שאני חולם עליהם בלילה.

עבדנו קשה כדי לבנות את הבסיס שלנו, ועכשיו אני מוכן לבנות כמה קירות — אני מוכן שהיא תענוד את הטבעת שלי ותישא את שם המשפחה שלי כדי שנתחיל רשמית את שארית הימים שלנו לנצח זה עם זה.

אז גם אם יש מעט ספק שמתרוצץ לו בין המחשבות שלי, אני מהנהן בנחישות בראשי ואומר, "זה לא העניין. אני פשוט מוכן שהיא תהיה אשתי. היא... היא הכול בשבילי, פשוט ככה."

קאל מרים יד אחת בכניעה. "אוקיי, קינסייד. אין צורך להשתולל. רק שאלתי."

"אתה מוכן להיכנס?" אני שואל, מהנהן לכיוון השעון. נותרו למשמרת הסיור שלנו רק עשרים דקות, ועד שנעשה את העיקוף ונחזור, יגיע הזמן לסיים את המשמרת.

"כן, אחי. בוא נזוז."

ככל שאנו מתקרבים לתחנה, כך החרדה שלי מפנה מקום להתרגשות טהורה ולא מחוללת. עד סוף הלילה, אהיה הגבר הכי בר מזל על כדור הארץ המחורבן, ויש לי תוכניות גדולות לחגוג שמתחילות בלהזכיר לבחורה שלי כמה טוב לנו יחד.

כשנותרות רק עוד עשר דקות למשמרת שלנו, הרדיו משמיע רעש סטטי בקריאה מאחת מיחידות החירום. "דיווח על תאונת דרכים, פציעות לא ידועות, ממש אחרי תמרור הקילומטר ה־15 על כביש 98. יחידות זמינות, נא להגיב."

אנחנו נמצאים פחות משלושה קילומטרים משם. "שיט, בוא נלך," אני אומר, תחושת בחילה מתפשטת בבטן שלי.

עד כמה שאני אוהב להיות שוטר, תאונות דרכים הן הכי גרועות בעיניי. ההורים שלי עברו תאונה איומה כשהייתי בחטיבת הביניים, אבא שלי עלה שיכור על ההגה והתנגש עם המכונית שלו בעמוד טלפון. כמובן, המניאק הזה יצא משם עם שריטה בקושי, אבל לאימא שלי לא היה מזל כמוהו. צד הנוסע של הרכב הוא זה שפגע בעמוד הטלפון, מה שהשאיר אותה עם אגן מרוסק, חור בריאה ודימום מוחי. בסופו של דבר, הפציעות שלה היו חמורות מכדי שתתאושש, והיא מתה יום לאחר מכן.

"קיבלנו," קאל אומר בחזרה, ובלחיצת כפתור, הסירנה מופעלת ואנחנו יוצאים לדרך.

זירת התאונה נגלית לפנינו, ואני רואה רכב כחול בגודל בינוני בקו העצים עם חלקים וחתיכות מפוזרים סביבו. ככל שאנו מתקרבים, כל הפרטים נעשים ברורים בבהירות מבהילה. הזמן נעצר, והתחושה המבחילה הזו שהרגשתי מוקדם יותר הופכת לפניקה טהורה. לעזאזל עם המדיניות והנהלים — אני יוצא מהניידת וגורר את התחת שלי לעבר הזירה לפני שקאל אפילו מעביר את הניידת למצב חנייה.

"לא, לא, לא! זאת לא היא. זה לא יכול להיות." הגרון שלי מתכווץ ואני מתנשם בכבדות כשאני מתקרב. "ג'טה זה רכב נפוץ — זה יכול להיות כל אחד..." אני מנסה להרגיע את עצמי, אבל זה לשווא.

אני קופא במקום כשאני רואה את מדבקת המונוגרמה הוורודה שלה על תא המטען, הלב שלי צונח אל רגליי. "פאק. פאק! ואל, מותק? ואלרי?" אני צועק את שמה ומתחיל לרוץ. קאל מניח את היד על הזרוע העליונה שלי, מנסה לעצור אותי, אבל אני מנער אותו. אין שום דבר בעולם הזה שימנע ממני להגיע אל הבחורה שלי. אפילו לא הצעקות המתחננות והמבוהלות של השותף שלי.

אני מתכונן לנורא מכול כשהחלק הקדמי של המכונית נגלה אליי לגמרי. הוא הרוס עד שאי אפשר לזהות אותו, ובכל זאת, אני נאחז בתקווה שוואל בסדר. אני נאחז נואשות באפשרות שהיא תצא משם עם לא יותר מאשר כמה בליטות וחבלות — לא יותר מזה. אבל המכונית הרוסה לגמרי, ושם, על הדשא, שוכבת האישה שתכננתי להפוך לאשתי.

היא מכוסה בזכוכיות ובדם, שבורה וכפופה בזווית לא טבעית בכלל, דוממת לגמרי. אני עוצם את עיניי בחוזקה, שואף נשימות מחוספסות, מתפלל שכשאפקח אותן כל זה יהיה סיוט — שוואל תשב על הדשא, ערה ובריאה.

אבל כשעיניי נפקחות, הסצנה לא משתנה בכלל, רק שעכשיו הריח החלוד של הדם — הדם שלה — ממלא את נחיריי, עם ריח של נוזלים שונים שדולפים מהמנוע.

צרחה גרונית נפלטת מבין השפתיים שלי כשאני נופל על ברכיי ומקרב אותה אל בין זרועותיי. המוח שלי עובר למצב אוטומטי, ואני מחפש דופק, "בבקשה, בייבי, בבקשה." הקול שלי נהיה צרוד כשאני מתחנן בפניה שתפקח את עיניה... תזוז... כל דבר שייתן לי סימן שהיא עדיין איתי.

רסיסי זכוכית מהשמשה הקדמית המנופצת ננעצים בברכיים שלי, אבל אני לא מרגיש שום דבר חוץ מהתחושה המטלטלת של האובדן והייאוש. אני יודע שאסור לי לגעת בה, להזיז אותה, ושיהיו השלכות למעשים שלי, אבל כל זה לא משנה כשאני נצמד אליה, מתייפח, דם נספג ומחלחל דרך הבד של החולצה הלבנה הנקייה שלי.

"קינסייד!" קאל צועק ומניח את ידו בחוזקה על הכתף שלי. "האמבולנס כאן. אתה... אתה חייב לתת לחובשים לקחת אותה." קולו נסדק במילותיו האחרונות. הוא יודע לאיזה מצב נכנסנו הרגע. כולנו הכרנו חבר במדים שהגיע לזירה שבה הכיר את הקורבן. אבל הפעם זה שונה.

הפעם, זה אני.

זו זירת התאונה שלי.

זו בת הזוג שלי.

אלה החיים שלי — העתיד המזוין שלי — שנעלמים לנגד עיניי.

הוא צונח על ברכיו לידי וכורך את הזרוע שלו סביב כתפיי בתמיכה. "בבקשה, אתה חייב לתת לחובשים לקחת אותה. אנחנו ניסע אחריהם לבית החולים."

אני מעיף מבט מעבר לכתפי אל השותף שלי, רואה את הצער שלי משתקף בחזרה אליי, לפני שאני מביט חזרה למטה על האישה שתכננתי לבלות איתה את שארית חיי. אני מנער את הראש, מתפלל לאלוהים שיחזיר אותה, אני מתחנן בפניו שייקח אותי במקום. אבל זה חסר טעם... הוא פאקינג לא מקשיב לי.

כשראשה מונח בידיי המכוסות בדם, אני רוכן ומצמיד את שפתיי לעורה בפעם האחרונה. אפילו במותה, היא עדיין האדם הכי יפהפה על פני כדור הארץ. בפעם הראשונה שראיתי את ואלרי פרסונס, יכולתי להישבע שהסתכלתי על מלאך.

ועכשיו... היא כזו.