כסף - הסיפור האמיתי של דבר מומצא

הערת המחבר

כסף הוא פיקציה

בסתיו 2008 יצאתי לארוחת ערב עם דודתי ג'נט. היא החלה את חייה כמשוררת בשנות השישים, ומצאה את עצמה עם תואר שני במִנהל עסקים בשנות השמונים, כך שהיא האישה המתאימה לשיחה על כסף. בשבועות שלפני ארוחת הערב המשותפת שלנו נעלם לפתע הון של טריליוני דולרים. שאלתי אותה לאן בדיוק הלך כל הכסף הזה.

"כסף הוא פיקציה", היא אמרה. "הוא מעולם לא היה קיים מלכתחילה". זה היה הרגע שבו הבנתי שכסף הוא דבר מוזר ומעניין מכפי שחשבתי.

באותה עת עבדתי ככתב ב"וול סטריט ג'ורנל", אבל סיקרתי בעיתון הכלכלי שירותי בריאות ולא ידעתי יותר מדי על התחום הפיננסי או על כלכלה בכלל. כשהעולם הפיננסי התפרק, התחלתי לחפש כל דבר שיוכל להסביר לי מה קורה. גיליתי פודקאסט בשם "פּלאנֶט מאני" (Planet Money). המנחים בפודקאסט לא השתמשו בשפה חדשותית יבשושית ולא בטונים הרי גורל. הם דיברו כמו אנשים חכמים ומצחיקים שמנסים גם הם להבין מה קורה בעולם, ומסַפרים סיפורים כדי לספק למאזינים הסברים. כל כך אהבתי את התוכנית, שהלכתי לעבוד בה.

עד שהגעתי ל"פלאנט מאני" השלב האקוטי של הקריסה הכלכלית כבר חלף, והתחלתי לבחון נושאים דחופים פחות אבל יסודיים יותר. ב-2011 התארחנו בתוכנית הרדיו "דיס אמריקן לייף" (This American Life) כדי לשאול את השאלה שהטרידה אותי מאז ארוחת הערב שלי עם דודה ג'נט: "מה זה בכלל כסף?"

המנחה, אַיירָה גלאס, אמר שזאת "השאלה הכי סטלנית" שעלתה בתוכנית אי־פעם.

אולי! אבל אם זה אכן המצב, זאת שאלה סטלנית מהסוג הטוב, זה שממשיך להיות מעניין גם באור הפיכח של הבוקר. חזרתי לרעיון הזה של כסף שוב ושוב, כשאני מפרק את הנושא לפיסות קטנות, קצת בכל פרק. כל פיסה קטנה בפני עצמה היתה מעניינת, אבל ככל שלמדתי יותר, כך הרגשתי שיש כאן סיפור שלם, עמוק ועשיר שצריך לספר אותו. או אז התחלתי לעבוד על הספר הזה.

עם הזמן הבנתי לְמה התכוונה דודתי כשאמרה שכסף הוא פיקציה. כסף נותן תחושה שהוא דבר קר ומתמטי, משהו שמצוי מחוץ לתחום מערכות היחסים האנושיות, אבל הוא לא באמת מחוץ לתחום. אמנם, כסף הוא דבר מומצא, פיקציה משותפת. אבל כסף, ביסודו, הוא עניין חברתי שלא נתון לשינוי. החלק החברתי של כסף — הקטע ה"משותף" שב"פיקציה המשותפת" — הוא מה שהופך אותו לכסף. בלעדיו, הכסף הוא סתם גוש מתכת, פיסת נייר, או, במקרה של רוב הכסף היום, רק מספר ששמור במחשבי הבנק.

עם הזמן, כמו הפיקציה, גם הכסף השתנה באופן משמעותי. כשמסתכלים לאחור, רואים תקופות ארוכות של יציבות יחסית, ואז פתאום, באיזו פינה של העולם, הכסף משתגע. איזה גאון מטורף הוגה רעיון חדש, העולם משתנה באופן שדורש סוג חדש של כסף, או שקריסה פיננסית גורמת למשבר קיומי בגרסה מוניטרית. התוצאה היא שינוי עמוק ברעיון הבסיסי של כסף — מהו בדיוק, מי יכול ליצור אותו, ומה הוא אמור לעשות.

מה שנחשב ככסף, וגם מה שלא, הם תוצאה של הבחירות שאנחנו עושים. לבחירות האלה יש השפעה עמוקה על מי מקבל יותר ומי פחות; מי יכול לקחת סיכונים ומי נדפק כשהדברים משתבשים. הבחירות שלנו ביחס לכסף הן שנתנו לנו את העולם שבו אנחנו חיים עכשיו: העולם שבו, כשמגפה התפרצה באביב 2020, בנקים מרכזיים היו יכולים לייצר טריליוני דולר ואירו וין יש מאין בניסיון להילחם בקריסה הכלכלית. בעתיד נעשה בחירות אחרות, ואז הכסף ישתנה שוב.

הסיפורים האלה על כסף הם הדרך הכי טובה שאני מכיר כדי להבין מה זה כסף, איזה כוח יש לו, ועל מה אנחנו נלחמים כשמדובר בכסף. הספר הזה הוא הסיפור של הרגעים — רגעים מלאי הפתעה ועונג וגאונות וטירוף — שנתנו לנו את הכסף, כפי שאנחנו מכירים אותו.

I

המצאת הכסף

הכסף לא הגיע מהיכן שחשבנו; הסיפור כאן הרבה יותר מבולגן, מעניין, ואפילו עקוב מדם. הוא קשור למושגים כמו נישואים ורצח, וגם להמצאת הכתיבה. כסף ושווקים צומחים יחד, והם הופכים אנשים לחופשיים יותר, אבל לפעמים גם לפגיעים יותר.

פרק 1

מקור הכסף

סביב 1860, זמרת צרפתייה בשם מדמואזל זלי יצאה לסיבוב הופעות עולמי עם אחיה ושני זמרים נוספים. באחת התחנות, באי קטן באוקיינוס השקט, שבו רוב התושבים לא השתמשו בכסף, הסכימו הזמרים למכור כרטיסים בתמורה לטובין שתושבי האי יכלו לספק להם.

ההופעה עצמה היתה להיט. אפילו הצ'יף המקומי הגיע לצפות בה. להקת הזמר מכרה 816 כרטיסים. זלי שרה חמישה שירים מתוך אופרות פופולריות של אותה תקופה. במכתב לדודתה קטלגה זלי את השכר שקיבלה תמורת המופע: "3 חזירים, 23 תרנגולי הודו, 44 תרנגולות, 5,000 אגוזי קוקוס, 1,200 אננסים, 120 אשכולי בננה, 120 דלועים, 1,500 תפוזים". אבל האוצר העצום הזה, הוסיפה זלי, יצר בשבילה בעיה. "מה אעשה בכל ההכנסות האלה?" תהתה.

בשוק שבפריז, כתבה זלי לדודתה, היא היתה יכולה למכור הכול תמורת 4,000 פרנק. שלל נאה! "אבל כיצד אוכל למכור את הדברים כאן, איך אפדה את הסחורה? קשה לקוות לכסף מקונים שבעצמם שילמו בדלעת ובקוקוס תמורת העונג שבהאזנה לנו... נאמר לנו שספסר מאי סמוך יגיע מחר כדי להציע לי ולחברַי תשלום במזומן. בינתיים, כדי שהחזירים שלנו יישארו בחיים, אנו מאכילים אותם בדלועים, בעוד תרנגולי ההודו והתרנגולות ניזונים מהבננות ומהתפוזים".

ב-1864 פורסם מכתבה של זלי כהערת שוליים בספר צרפתי על אודות ההיסטוריה של הכסף. הכלכלן הבריטי ויליאם גֶ'בוֹנס אהב כל כך את ההערה, שעשור לאחר מכן השתמש בה כפתיח לספרו, "כסף ומנגנון סחר החליפין". מוסר ההשכל של הסיפור, מבחינתו של ג'בונס: סחר חליפין הוא דבר גרוע.

הבעיה עם סחר חליפין (ברטר), אמר ג'בונס, היא שהוא דורש "מקריות כפולה" של רצונות. לא רק שיושבי האי היו צריכים לרצות את מה שהיה למדמואזל זלי להציע (קונצרט); זלי, מצדה, היתה צריכה לרצות את מה שיושבי האי הציעו לה בתמורה. (חזירים, תרנגולות, קוקוס.) חברות אנושיות פתרו את הבעיה הזאת, אמר ג'בונס, באמצעות הסכמה על משהו בר־קיימא יחסית וגם נדיר יחסית, שישמש סמל לערך. את בעיית סחר החליפין פתרנו על ידי המצאת הכסף.

אדם סמית אמר דברים דומים מאה שנים קודם לכן, וכך גם אריסטו אלפי שנים לפניו. התאוריה הזאת — שכסף נולד מתוך סחר חליפין — היא אמנם אלגנטית, עוצמתית ואינטואיטיבית, אבל יש לה חולשה גדולה אחת: אין שום ראיה לכך שהיא נכונה. "שום דוגמה לכלכלה מבוססת סחר חליפין לא תוארה מעולם, לא כל שכן הולדת הכסף כתוצאה ממנה", כתבה ב-1985 האנתרופולוגית קרוליין האמפרי, ובכך סיכמה את מה שאנתרופולוגים והיסטוריונים הצביעו עליו במשך עשרות שנים.

סיפור סחר החליפין מצמצם את הכסף למשהו קר, פשוט ואובייקטיבי: כלִי לסחר חליפין לא־אישי. למעשה, כסף הוא משהו עמוק ומורכב הרבה יותר.

אנשים בחברות קדם־מוניטריות הרגו, גידלו או מצאו את האוכל שלהם, ובגדול ניהלו משק אוטרקי. היה קצת סחר, אבל לרוב הוא היה חלק מטקסים רשמיים שהתנהלו עם נורמות קפדניות של נתינה וקבלה. כסף צמח מתוך הטקסים הרשמיים האלה לפחות באותה מידה שבה הוא צמח מתוך שיטת סחר החליפין.

במקרה של מדמואזל זלי, הנוהג המקומי בַּמקום שבו היא ביקרה היה לקחת את החזירים, תרנגולי ההודו, הקוקוס והבננות ולערוך משתה לכל דרי האי. זה היה מעניק לה מעמד ויוקרה — כמו אלה שאנשים זוכים להם כיום כשהם תורמים לאגף חדש בבית החולים או לספריית האוניברסיטה. אורחי המשתה היו בוודאי מחויבים, בתורם, לערוך משתה לכבודה של זלי. כלכלות שלמות נבנו על הדדיות מהסוג הזה.

בחופה הצפוני־מערבי של אמריקה, למשל, אמריקאים ילידים בילו ימים שלמים בפסטיבלים הקרויים פּוֹטלַטְש, נשאו נאומים, רקדו והעניקו דברים אלה לאלה. הענקת מתנות היתה מפגן כוח, כמו התעקשות על תשלום החשבון במסעדה. לפני שהגיעו האירופאים, בני המעמד הגבוה נתנו זה לזה פרוות וסירות קאנו. במאה העשרים הם כבר נתנו זה לזה מכונות תפירה ואופנועים. הנדיבות המופקרת הזאת כל כך הבהילה את הקנדים, שהממשלה הכריזה על המנהג הזה כבלתי חוקי. אנשים אף נכנסו לכלא רק משום שנתנו דברים זה לזה.

בהרבה תרבויות עתיקות היו חוקים ברורים לגבי מה שנדרשנו לתת אם רצינו להתחתן או אם הרגנו את בת הזוג של מישהו. בהרבה מקומות נדרש לתת בקר; במקומות אחרים היו אלה קונכיות של חילזון שלימים נקרא בשם "פי הכושי". בפיג'י היה מקובל לתת שיני לווייתן מסוג ראשתן, ובין השבטים הגרמאניים שבצפון אירופה ניתנו טבעות עשויות זהב, כסף או ארד. (לשבטים האלה אף היתה מילה מיוחדת עבור תשלום שמסדיר רצח — וורגילד, "תשלום אדם".) כללי הקורבן הפולחני היו לעתים קרובות דקדקניים במידה דומה. בוונואטו, קבוצת איים בדרום האוקיינוס השקט, אפשר היה להקריב רק חזירים מסוג מסוים, שהם גם בעלי ניבים גדולים במיוחד.

ברגע שידענו שכל מי שעומד להתחתן צריך להצטייד בשרשרת קונכיות פי־הכושי, או שמי שעומד לערוך טקס פולחן צריך שיהיה לו חזיר ארוך־ניבים, היה לנו תמריץ לצבור את הדברים האלה מראש — גם אם לא היה צורך מיידי בהם. לימים הפכו החפצים האלה לדרך לאחסון ערך. לא בדיוק כסף, כמו שאנחנו מכירים אותו כיום, אבל בהחלט פרוטו־כסף; אם תרצו, צמודי־כסף. בוונואטו, אגב, התפתחה רשת משוכללת של השאלת חזירים ארוכי־ניבים. הריבית עצמה התבססה על קצב גדילת הניבים. אנתרופולוג מסוים דיווח כי "חלק ניכר מהמחלוקות ומהרציחות נבע מתשלום או מאי־תשלום חובות חזירים".

כסף הוא לא סתם שיטה חשבונאית שמקילה על עסקאות חליפין ועל חיסכון. הוא רכיב עמוק ובסיסי במרקם החברתי שלנו, בלתי נפרד מדם ותאווה. אין פלא שאנחנו כל כך מתרגשים ממנו.

שטר חוב על סך שישה כבשים
דפוסי הענקת מתנות והדדיות עבדו נהדר בכפרים קטנים שנבנו סביב מערכות יחסים משפחתיות, אבל היה קשה לנהל בעזרתם עיר. וכשהערים הידועות הראשונות התפתחו במסופוטמיה לפני יותר מ-5,000 שנה, אנשים החלו לחרוט בתוך כדורי חמר חלולים תגי חמר קטנים שייצגו חובות. חרוט קטן סימל את כמות השעורה; דסקית סימלה כבשה. אם הייתי נותן לך כדור שבתוכו שש דסקיות, המשמעות היתה שאני חייב לך שישה כבשים. בשלב מסוים אנשים החלו להטביע את התגים בדופן החיצונית של הכדור לפני שחתמו אותו כדי לציין מה נמצא בתוכו. בסופו של דבר, מישהו הבין שבעצם לא צריך לשים את התגים בתוך הכדור: הציון החיצוני מספיק לצורך ייצוג החוב.

כשהערים במסופוטמיה גדלו, הכוח רוכז במקדשים עירוניים, והמשרות הפכו בהדרגה לכאלה שדורשות התמחות. המעקב אחרי מי חייב מה למי הפך להיות מורכב הרבה יותר. קבוצת אנשים שעבדו במקדש — שתפקד כמעין עירייה — פיצחה את שיטת המעקב על ידי הרחבת מערכת התגים שהוטבעו בחמר. הם השתמשו בחֶרֶט קָנֶה לסימון לוחות חמר קטנים, והחלו לחרוט סימנים מופשטים כדי למַספר את עצמם. הסופרים הראשונים לא היו משוררים. הם היו חשבונאים.

למשך זמן רב הכּתיבה שימשה רק לכך. אף אחד לא כתב מכתבי אהבה. לא הספדים. לא סיפורים. רק שטרי חוב על סך שישה כבשים וכדומה. או, כמו שהיה כתוב על לוח שנמצא בתל מפורסם בעיר השומרית אוּרוּכּ שממוקמת בעיראק של ימינו, "לוּ־נָאנָא, ראש המקדש שלנו, קיבל פרה אחת ואת שני עגליה השוורים היונקים במסגרת משלוח מלכותי מ(בחור בשם) אַבָּסָגָה".

מתכת הכסף, ששימשה בעבר אנשים לייצור תכשיטים ולפולחן, היתה מבוקשת ונדירה, קלה לאחסון ולחלוקה, ובמסופוטמיה היא הפכה לסוג של כסף, אבל בשביל הרבה אנשים — אולי רובם — כסף עדיין לא היה עניין. הם גידלו מזון ובעלי חיים ואכלו את מה שהם גידלו. מפעם לפעם, גבאי מס, שהועסק על ידי הכומר או המלכה או הפַּרְעֹה, היה מגיע לאסוף חלק מהשעורה ומהכבשים. בערים מסוימות האנשים שעבדו במקדש או בארמון אמרו לבעלי המלאכה, שיצרו בדים וקערות ותכשיטים, מה וכמה הם צריכים לייצר, ואז חילקו את התוצרת כראוּת עיניהם.

ככל שסמכות מרכזית כלשהי אחראית יותר לקבוע מי מייצר מה, ומי מקבל מה, כך חברה זקוקה פחות לכסף. ביבשת אמריקה, אלפי שנים אחרי המסופוטמים, בני האינקה יצרו ציוויליזציה ענקית ומורכבת שלא כללה שום כסף. הקיסר האלוהי — והפקידים הממשלתיים שהעסיק — אמרו לאנשים מה לגדל, מה לצוד ומה לייצר. ואז הממשלה לקחה את כל מה שהם יִיצרו וערכה חלוקה מחדש. חשבונאים בני האינקה ניהלו יומנים מפורטים בצורת מערכת חוטים קשורים בדקדקנות, שתיעדה כמויות עצומות של מידע. לבני האינקה היו נהרות של זהב והרים של כסף, והם השתמשו בשתי המתכות הללו לאמנות ולפולחן. אבל הם לא המציאו את הכסף, כיוון שזאת היתה פיקציה שלא היה להם שום צורך בה.

כסף משנה הכול
במשך זמן רב התנהלו הממלכות ביוון העתיקה על בסיס סוג כזה של תשורות וחלוקה מחדש, וכללו חשבונאים שתיעדו את כל הפעולות באמצעות שיטת רישום ייחודית. אבל התרבות הזאת קרסה סביב 1100 לפני הספירה. אף אחד לא יודע למה — אולי היתה רעידת אדמה, אולי היתה בצורת, אולי פיראטים פשטו עליה. המלכים נעלמו, הארמונות התמוטטו, האוכלוסייה הידלדלה — ורישום החשבונאות של הפקידים נשכח.

כמה מאות לאחר מכן החלה האוכלוסייה היוונית לגדול שוב. הכפרים הפכו לעיירות. צמח מעמד של בעלי מלאכה. הסחר הוביל להתמחות: כלי חרס מהודרים באתונה, עבודות מתכת באי סאמוס, רעפים בקורינתוס. ב-776 לפני הספירה התכנסו היוונים לראשונה למשך חודש ימים של אירועי ספורט בעיירה בשם אולימפיה. הולדת האולימפיאדה היתה הזדמנות לקשור קשרים הדוקים יותר בין עיירות יווניות ובין יוונים שהתעשרו מספיק כדי לקחת חודש חופש מהעבודה ולבלות באולימפיה.

עיירות יווניות החלו לבנות בניינים ציבוריים ומערכות שיתופיות לאספקת מים. זאת היתה תפאורה קלאסית עבור כלכלה שסבה סביב מערכת תשורות וחלוקה מחדש, מערכת שהיתה בשליטת המלך או כוהן הדת, כפי שעדיין היה מקובל בתרבויות המזרח. אבל במקום ליצור ממלכות קטנות מלמעלה למטה, היוונים יצרו משהו חדש. הם קראו לזה "פּוֹלִיס", מילה שהתרגום השגור שלה, "עיר מדינה", הוא משעמם וגנרי כל כך, שכמעט אפשר היה להתעלם מן העובדה שהפוליס היא־היא המקור של עיקר החיים הפוליטיים והכלכליים שבמערב של ימינו. שלא במקרה, היא גם היתה המקום שבו באמת תפס תאוצה הדבר הראשון, שאנחנו יכולים כיום לזהותו ככסף.

מאות ערי מדינה התפתחו ברחבי העולם היווני, ובכל אחת מהן היתה אספת עם. בכמה מהן, כולל באתונה, הפוליס התפתחה לדמוקרטיה. (אף שעל פי הסטנדרטים שלנו, זאת היתה דמוקרטיה מחורבנת שהדירה נשים, עבדים ואת רוב המהגרים.) בערי מדינה אחרות חברי האספה היו נפגשים ומתווכחים, אבל ההחלטות, בסופו של דבר, התקבלו בידי אליטה קטנה יותר.

אבל כמעט תמיד, האזרחים — הפּוֹלִיטִים — רצו שתהיה להם אמירה לפחות בעניין של מי נתן מה ולמי. הם היו צריכים דרך לארגן את החיים הציבוריים, כמו גם את סחר החליפין היומיומי, וזאת בלי שליט שמנהל אותם ביד רמה מלמעלה או רשת יחסי שְׁאֵרוּת שמחזיקה אותם מלמטה. במילים אחרות, הם היו צריכים כסף!

סביב 600 לפני הספירה, שכנתה של יוון, לִידִיָה, ממלכה שממוקמת בטורקיה של ימינו, כרתה הרבה אלקטרום — סגסוגת של זהב וכסף. הדבר יצר מעין גרסה עתיקה ל"צרת עולם ראשון" עבור בני לידיה, כיוון שהם היו צריכים לאמוד את היחס בין זהב לכסף בכל פיסה כדי להבין מה שווייה. ואז מישהו בלידיה חשב על פתרון חכם: הם החלו לקחת גושי אלקטרום בעלי יחס קבוע של זהב לכסף, לרסק אותם לגדלים קבועים, ולהחתים דמות אריה על כל גוש וגוש. כך גוש בגודל נתון היה בעל ערך זהה לכל גוש אחר שגודלו זהה. בני לידיה המציאו את המטבעות. עד מהרה הם עשו גם את הצעד הבא: הם החלו להטביע מטבעות של כסף טהור ושל זהב טהור.

אפשר שיוון היתה משגשגת גם בלי המטבעות, וסביר שהמטבעות היו מתפשטים גם אלמלא יוון היתה קיימת. (בפרק הבא תקראו על סיפור המטבעות בסין.) אבל מטבעות ויוון התאימו זה לזה בצורה מושלמת, והיוונים פשוט השתגעו על הרעיון.

גושי מתכת מתוּקננים הם בדיוק מה שערי־המדינה היו צריכות כדי לבנות את החברה החדשה שלהן — חברה גדולה מכדי שתוכל להתנהל על בסיס הדדיות משפחתית, אבל שוויונית מכדי שתתנהל על בסיס תשורות — ובמהרה, מאות מִטְבָּעות הוקמו ברחבי יוון ויצרו מַטבֵּעות כסף. בתוך עשרות שנים, הסוג־של־כסף שהיוונים השתמשו בו כדי למדוד ערך ולבצע עסקאות חליפין — שיפודי ברזל לצלייה, גושי כסף — כבר לא היו סוג־של־כסף. כסף היה מטבעות, ומטבעות היו כסף.

המטבעות שינו את חיי היום־יום ביוון. לכל עיר־מדינה יוונית היה מרחב בשם אָגוֹרָה, שבו התכנסו התושבים כדי להאזין לנאומים, לשוחח על החדשות, ובמקרים מסוימים לנהל ישיבות רשמיות. בערך באותו זמן שבו הגיעו המטבעות לשוק, אנשים החלו להגיע לאגורה עם דברים למכירה. במהרה הפכה האגורה לשוק — מקום שאנשים הגיעו אליו כדי לקנות ולמכור בדים, תאנים, כדים, וכל דבר אחר העולה על הדעת. האגורה המשיכה לשמש מרחב לדיונים ציבוריים, אבל בטווח הארוך, חוויית הקניות ניצחה את השיח הציבורי. ביוון המודרנית, פירוש המילה "אגורה" כשם עצם הוא שוק, וכפועל — פירושה "לקנות".

לפני הופעת המטבעות, יוונים עניים היו עובדים בחוות של בעלי אדמות עשירים, אבל הם לא קיבלו את מה שאפשר לכנות כיום שכר. הם היו עובדים במשך עונה או שנה, ובתמורה היה בעל האדמות נותן להם מזון, בגדים ולינה. בעשורים שלאחר הגעת המטבעות, כל זה השתנה. אנשים עניים הפכו לשכירי־יום; הם הגיעו בבוקר — וקיבלו שכר בסוף היום. הנוהג של חתימה על הסכם עבודה לשנה נמוג. פועלים עניים לא נדרשו עוד להישאר בחווה למשך שנה; הם היו יכולים לעזוב אם זכו ליחס רע או אם מצאו לעצמם סידור טוב יותר. אבל אף אחד כבר לא היה אחראי על ההזנה, ההלבשה או ההלנה שלהם. עכשיו הם דאגו לעצמם.

אנשים נהרו אל הכלכלה החדשה שהיתה מבוססת שכר. נשים מכרו סרטים וקטפו ענבים, אף שהיה זה סימן לייאוש כלכלי כשאשת אזרח נאלצה לצאת לעבוד. במאה החמישית, כשבני אתונה בנו מקדש חדש באקרופוליס, רוב העבודה התבצעה על ידי עבדים, אבל פועלים בשכר הם שעשו חלק מהגימורים, כמו גילוף החריצים בעמודים התומכים שבחזית המקדש. בזכות לוח חשבונאי אקראי ששרד במקרה, אנחנו יודעים שהעבדים עבדו כמעט בכל יום, כל היום, אבל הפועלים בשכר עבדו פחות משני שלישים מהזמן הזה. האם הפועלים הללו בחרו לקחת חופש כי העדיפו לעשות משהו אחר? או שאולי נמנעה מהם עבודה שהיו זקוקים לה כדי לשרוד? או כפי ששאל החוקר דיוויד שַׁפְּס, האם היתה זאת "ברכת הפנאי — או קללת האבטלה"?

התפשטות המטבעות — עליית הכסף — הפכה אנשים לחופשיים יותר ונתנה להם הזדמנויות לעזוב את החיים שאליהם נולדו. מצד שני, היא גם גרמה לאנשים להיות מבוּדדים ופגיעים יותר.

לא כולם אהבו את מה שהמטבעות עשו ליוון. אריסטו התלונן על יוונים שחשבו על עושר כ"כמות של מטבעות בלבד", ועל ההתעשרות כתוצאה מסחר קמעונאי אמר הפילוסוף הדגול שהיא "אינה טבעית". תלונות כאלה ילוו את הכסף לנֶצח, אבל בסופו של דבר הן לא שינו הרבה. ברגע שהמטבעות השתרשו ביוון, הם היו בדרכם להשתלט על העולם כולו.