ללי זלמן בע"מ

פרולוג

שְׂעָרוֹ זָהֹב, כִּמְעַט לָבָן, גּוֹלֵשׁ עַד הֶחָזֶה

חַרְבּוֹ הֵן טַעְמָהּ כְּבָר דָּם — נִרְאֶה מְעַט נִבְזֶה

כְּשֶׁהוּא עוֹבֵר, לֵב הַבָּנוֹת סוֹעֵר לוֹ וְגוֹעֵשׁ,

אַךְ הַדְּרָקוֹן מַקְשִׁיב רַק לָהּ כְּשֶׁהִיא פּוֹקֶדֶת — "אֵשׁ!"

❖

גופה בתכריכים שוכבת על ערמות עצים שסודרו בקפידה. המדורה המשודרגת מוקפת באבנים, ואת כל אלו מקיפה קבוצת אנשים לבושי שחורים. האבלים. רובם חובשים פאות זהובות, ובשל יגונם הם לא מתפנים להתפעם מהנוף הסובב אותם — צוקים המשתפלים אל החוף, ים חורפי שוצף ואפרפר, עננים קודרים וללי אחת המשגיחה על כולם. מתוך כבוד לאבלים, אף היא מתהדרת בפאה זהובה־לבנה. היא מלפפת קווצת שיער סינתטי על אצבעה ומדמיינת את תגובתו של יקיר ברגע שיראה אותה עם הפאה הזו. היא מתאמצת להחניק חיוך וניגשת לבדוק את מצבו של צוות הקייטרינג.

נתחי בשר ענקיים כבר מזמן מסתובבים על שיפודים, חביות היין נמצאות במקומן וממתינות לרכך את יגון האבלים, רמקולים משמיעים את נעימת הפתיחה של "בית הדרקון" (כדי שלא יהיה ספק בנוגע לסדרת הטלוויזיה ששימשה השראה לטקס הפרידה הראוותני והרהבתני הזה), ונתן עומד לצד האטרקציה המרכזית — דרקון אלקטרוני בגובה שלושה מטרים הניצב על הגבעה המשקיפה על המדורה. נתן אוחז בשַלָט המפעיל את הדרקון והוא נרגש כמו נער העומד לשאת את דרשת בר המצווה שלו. הוא עבר הכשרה מיוחדת כדי להפעיל את הדרקון, ולמרות החזרות הרבות, ואף שהוא היה מוכן לכל תרחיש אפשרי, עבר עליו לילה מסויט וגדוש בחלומות זוועה.

צוותי טלוויזיה ממוקמים על גבעה מאחורי האבלים, רחוקים מספיק כדי לא להפריע אך קרובים דיים כדי לא לפספס את ההפקה הגרנדיוזית הפרושה לרגליהם. בתיאום עם ללי, אלמנתו של המנוח צועדת קדימה. מצלמות הטלוויזיה מתמקדות בפניה נטולות האיפור הממלאות את המסך. היא יפה, היא מודעת ולא מודעת למצלמה, והיא מעוררת אהדה. בדיוק מה שצופי הטלוויזיה מחפשים. האלמנה מביטה לעבר נתן ודרקון המחמד שלו ומנסה לומר משהו, אך קולה נשנק. רחש עובר בקהל ומישהי מבוגרת, אולי אימא שלה? מתקרבת אליה ומניחה יד על כתפה. ללי לא מתרגשת מנוכחותה של האלמנה העשירה אשר נדמה שכל תנועה שלה מחקה את תנועותיה של הנסיכה ראינירה לבית טארגאריין (הרבה צער ספונטני אין פה. כל תנועה מתוזמנת וכל דמעה שזולגת על לחייה הצחורה של האלמנה — זלגה גם בחזרות לקראת האירוע). האלמנה מודה לאישה המבוגרת וממשיכה להתקדם לבדה. היא שבה ומביטה לעבר הדרקון ומצליחה הפעם לקרוא בקול: ״דראקריס!״

לשמע הקריאה, נתן מתחיל לתפעל את הדרקון. כל החששות והסיוטים מליל אמש נמוגים מראשו והוא מתמלא בחיוניות מחודשת. לפקודתו הניתנת בלחיצה על השַלָט, הדרקון יורד אט אט מהגבעה בצעדים מכניים מדודים. באמצע הדרך הוא מרים את ראשו, פוער את לועו ומכוון לשון אש אדירה לעבר המדורה. נתן ושאר המוזמנים עוצרים את נשימתם. צוות בטיחות עומד בהיכון למקרה שהאש תתפשט לכל עבר או לא תִכְבֶּה (את הקרמציה — שרפת הגופה — האמיתית, האורכת כשלוש־ארבע שעות, ללי התכוונה לסיים במשרפה). נתן התכונן מבעוד מועד למקרה שהדרקון לא ינוע, או שלשון האש לא תפעל, או שתפעל אך תחמיץ את היעד. לכן בשניות העוברות מרגע הפעלת לשון האש ועד לרגע שבו המדורה מתלקחת, הוא בטוח שמשהו עומד להשתבש — אך בניגוד לכל הציפיות, ללי וכל אנשי צוותה מתעלים על עצמם. המדורה מתלקחת בדיוק במידה הרצויה. נתן לא יודע את נפשו מרוב שמחה, צוותי הטלוויזיה יוצאים מגדרם והאלמנה שוכחת לרגע מאבלה ומוחאת כפיים בהתלהבות.

לפתע דוהר בסערה לאזור הטקס רכב בית העלמין ונעצר מטרים ספורים ממעגל האבלים. מצלמות הטלוויזיה קולטות בעדשתן את סלע, גבר הנושק לחמישים, חולצת טריקו לבנה עם הכיתוב "מציל" נמתחת על שרירי החזה שלו, והוא פורץ החוצה מבעד לדלת הרכב. האלמנה מתחילה להתעצבן, לא כל כך בגלל ההפרעה לטקס של בעלה המנוח, אלא יותר בגלל גניבת הפוקוס — היום הרי היה אמור להיות היום שלה... סלע המסותת והמסוקס נראה מחפש מישהו בקהל, וכשמבטו נח על ללי הוא קורא בקול: ״ללי, בואי דחוף, רוג'ר אוונס התאבד!״ הוא מנסה להסדיר את נשימתו, "הוא ירה לעצמו כדור בראש!״

פרק 1

נתן

יֵשׁ בִּי אֵיזֶה דַּחַף שֶׁאֵין לוֹ מַעֲצוֹר

אֲבָל כְּבָר הִתְגַּבַּרְתִּי, רָאִיתִי אֶת הָאוֹר.

אֵין גְּמוּל וְאֵין מַזָּל לְזֶה שֶׁעַל שְׁמָרָיו קוֹפֵא

מָה תַּגִּידִי, אִמָּא? הֵבֵאתִי לָךְ רוֹפֵא!

❖

ד"ר מעיין שוקרון, גבר נאה כבן ארבעים, מציג בפני נתן תמונות שונות — רולטה, מכונת הימורים, כרטיסי לוטו, כרטיסי גירוד למיניהם, קלפים וכדומה. "איך אתה מרגיש?" הוא שואל את נתן בקולו הנערי לאחר כל תמונה. כל הסיטואציה הייתה יכולה להיראות נורמלית לחלוטין אלמלא הייתה מתרחשת בחדר ניתוח, אילו פתח קטן לא היה פעור בגולגולתו של נתן, ואילו הדוקטור לא היה מחטט באזורים שונים במוחו של נתן באמצעות אלקטרודות חשמליות.

״זה עדיין מפתה,״ נתן משיב למראה הקלפים. הוא מניח את כפות ידיו בין ברכיו כדי למנוע מהן לרעוד. ״גם הרולטה,״ הוא מוסיף, "הרולטה היא נושא רגיש במיוחד.״

לאחר שד"ר מעיין מבצע שינויים מדודים ועדינים במיקום האלקטרודות, הוא שב ומציג לנתן את תמונת הרולטה. ״נו, ועכשיו?״ הוא שואל, ״מרגיש הבדל כלשהו?״

❖

לאחר שחיים אהוב ליבו נפטר, נתן הפסיק להגיע לפגישות התמיכה במכורים להימורים. זה לא קרה מייד. בהתחלה הוא עוד שאב עידוד מחברי הקבוצה שחיבקו ותמכו בו במיוחד, התקשרו אליו על בסיס יומיומי, הגיעו לביתו עם מאכלים, הציעו לנסוע יחד לפגישות... אבל לאט, לאט שיחות הטלפון התמעטו ומכיוון שהוא לא מצא (או נכון יותר, לא חיפש) חונך חדש במקום חיים, אף אחד לא הפך עולמות כשהוא חדל להגיע.

הוא ניסה לבקר את חווה, אלמנתו של חיים, שהיחס החם שלה כלפיו ממש לא היה מובן מאליו — הרי לתקופה מסוימת שניהם חלקו את אותו הגבר. זה עזר קצת, עד שחווה סיפרה שלבת שלה קשה עם הקשר שלהם. מכיוון שהוא לא רצה להיפגש עם חווה בסתר (היה לו מספיק מזה עם בעלה), הוא הפסיק להיפגש איתה מבלי לספק הסברים, אם כי מדי פעם הם התכתבו או שוחחו בטלפון.

ללי חתמה עם אנג'ל על חוזה העברת הבעלות על המשרפה אליו. נתן וללי היו אמורים לעבוד שם ולייצג את החזות החוקית של המשרפה, בעוד אנג'ל תכנן לבצע שינויים משמעותיים מאחורי הקלעים. וכך, בלי האהבה של חיים, בלי תמיכה מקבוצת המכורים וכשעבודתו תחת המנהיגות החדשה עדיין לא מובנת לו לחלוטין, נתן התקשר ל"חברים" מהעבר. אצבעותיו לחצו על הספרות שחשב ששכח, עוד לפני שמוחו פקד עליהן לעצור. מעברו השני של הקו היו אנשים שרק חיכו לטלפון ממישהו כמותו — מישהו שחשב שהוא חזק מספיק, מישהו ששילם את כל חובותיו, מישהו שיצא לחופשי רק כדי להשתעבד בחזרה.

הוא קיבל כתובת בהודעת טקסט, בנוהל הידוע לו מראש. הכתובת השתנתה מדי כמה ימים. בשבוע הראשון הוא הצליח להימנע מלהגיע. בשבוע השני, ברגע שהכתובת השתנתה, הוא חלף על פניה בדרך לקיבוץ. הוא הגיע למשרפה מזיע כולו מרוב המאמץ שנדרש לו כדי לא להיכנס לשם ולדפוק על הדלת. בשבוע השלישי הוא כבר ישב מול הרולטה והבטיח לעצמו לשחק על סכום קבוע מראש. ברגע שהסכום ייגמר, הוא יקום וילך, כך השביע את עצמו. לא נדרש זמן רב עד שהוא הפסיק להגיע לעבודה והתחיל לסנן את השיחות שקיבל מללי. אם הוא הרוויח, שיכרון ההצלחה גרם לו להמשיך. ואם הפסיד, ניסה להרוויח את כספו בחזרה במעין לופ אינסופי ואכזרי. הוא היה הראשון להגיע למאורות המפוקפקות שבהן התנהלו ההימורים והאחרון לעזוב.

הרולטה בלעה את הכול. את הכסף בעו"ש, את החסכונות שהספיק לצבור מאז תרם את כלייתו לללי והתחיל לעבוד איתה, ואת כבודו העצמי. מזל שהדירה שלו לא הייתה בבעלותו ושלא הייתה לו עוד כליה עודפת לתרום... בוקר אחד הוא עמד לזרוק את מפתחות המכונית שלו ללוע הרולטה כשיד נחושה עצרה בעדו. הוא הסתובב, עדיין בסוג של טראנס, כדי לגלות שהיד הזו שייכת לללי. ״כמה הוא חייב?״ היא שאלה והישירה מבט לעיניו של הגבר הצעיר שהפעיל את שולחן ההימורים.

״בינתיים הוא מרוויח,״ ענה הצעיר, "אבל תני לו כמה דקות...״

נתן נעמד על רגליו, מתנודד. ״איך?... איך מצאת אותי בכלל?״ הוא שאל בשעה שניסה לשלוף את מפתחות המכונית מידה של ללי.

"דאגתי לך, חתיכת דביל! אתה לא בא לעבודה, לא עונה לטלפון, הדירה שלך ריקה... יאללה בוא, הולכים!" היא גררה אותו החוצה, והוא היה חלש ומורעב מכדי להתנגד. כשהם יצאו לרחוב, הוא הסתיר את פניו בכף ידו כמו ערפד שנחשף לאור השמש. ״בוא כבר,״ היא גיחכה והתרככה, ״נלך לאכול משהו.״ כמה דקות לאחר מכן, עם בטן מלאה בשווארמה ולב מלא בהכרת תודה, הוא שב ושאל כיצד מצאה אותו. ״עם הרדאר שלי, כמובן,״ היא נגעה בבטנה התחתונה, מצד ימין, ״הקשר הכלייתי שלנו. זה שאתה חוזר וטוען שהוא לא קיים.״

❖

"חווה אמרה לי שהם פיזרו את חיים פה,״ אמר נתן בשעה שסקר את סביבותיו, ״אבל אף פעם לא העזתי להגיע.״ הוא וללי עמדו במרכז כיכר דיזנגוף בתל אביב והביטו סביב. כבר עשרות שנים שנתן לא הגיע לאזור. בנערותו הוא היה מגיע לתל אביב עם חברים כדי ללכת לים, לראות סרט, להסתובב בסנטר, לקנות "זיוה". פעם אפילו נגרר להחלקה על סקטים ב"רולר", וכשהחברים שלו ניסו להתחיל עם בנות ("סליחה, מתוקה, את יכולה לתת לי יד? אני מרגיש לא יציב לידך״), הוא פטפט עם הבחור החתיך שעבד שם בשמירת נעליים.

״היא אמרה לך למה דווקא פה פיזרו אותו?״ שאלה ללי בעודה מתענגת על הסצנה התל אביבית השוקקת.

״בגלל הקולנועים. היו פה מלא קולנועים פעם, בסביבה. קולנוע 'תל אביב', 'אסתר', 'הוד' ו...״ נתן הביט מעבר לכתפו, ״הנה הוא עוד שם, קולנוע 'רב חן'. אם את זוכרת, חיים מאוד אהב סרטים וסדרות, היינו—"

"כן אני זוכרת," קטעה אותו ללי. הוא ידע שהיא לא התכוונה להיות קצרת רוח, היא כנראה הרגישה את הרעד בקול שלו ונבהלה. ״הייתם עושים בינג'ים ביחד והיה לו... היה לו את האוסף הזה, של סרטים אמריקאים ישנים. תגיד, מלון 'סינמה' לא היה פעם קולנוע 'אסתר'?״ היא שאלה וכבר החלה לצעוד לכיוון המלון. הוא נגרר אחריה, משתרך כמה צעדים מאחורי דמותה הנמרצת. הוא הביט בה כשנכנסה למבנה הבאוהאוס המרשים, הקשיב לפטפוטים הבלתי פוסקים שלה לגבי גזרי העיתונים הממוסגרים מראשית המאה, פוסטרים ישנים של סרטים או מצלמות עתיקות. הקשיב וידע שזה לא ממש מעניין אותה. ידע שהיא תכננה מראש להיכנס למלון הזה ובוודאי קראה קצת על העבר שהוא מנסה לשמר. היא עשתה מאמץ עבורו כדי להסיח את דעתו, לשמח אותו, לשמור שלא ייגרר לרגע אחד של שקט, או עצב, או רגש עמוק כלשהו. היא פחדה, הוא הרגיש את זה. היא פחדה שהוא יצלול לצד האפל שלו וייעלם לה.

בקומת הלובי העליון היא נעצרה מול כרזה ענקית, אדומה ובוהקת, של הסרט "חלף עם הרוח". ״אתה יודע שהסרט צולם ב-1939 ושהשחקנית האטי מקדניאל הייתה האישה השחורה הראשונה שזכתה באוסקר?"

"די, ללי.״ כעת היה תורו לקטוע אותה. ״אני יודע מה את מנסה לעשות ואני מודה לך, אבל את עושה לי בייביסיטינג כבר שבוע, כמה זמן עוד תוכלי להמשיך עם זה?״ היא בהתה בכרזה האדומה ומלמלה משהו על זה שהיא רק מנסה לעזור. הוא מיהר לחבק אותה חיבוק ארוך והיא חיבקה אותו בחזרה, דמויותיהם השתקפו בכיסוי הזכוכית של הכרזה. ״היית איתי בקבוצת התמיכה,״ הוא לחש לתוך שְׂעָרָהּ, ״הכנסת אותי לבית שלך, עשית מספיק. למרות שנוח לי לתת למישהו אחר להוביל אותי, את צריכה לשחרר. את צריכה לשחרר בשביל שנינו.״

הם יצאו לגג, לתצפית המרהיבה על העיר. ״נראה לי שחיים היה מאוד שמח לדעת שפיזרו אותו פה," אמר לה. "לא, ללי!״ קרא כשראה שהיא עומדת לעצור בעדו ואחז בידה, ״את חייבת לתת לי לדבר על זה. לדבר עליו. רק איתך אני יכול לעשות את זה כי גם את הכרת אותו. עם חווה, השיחה באופן טבעי סובבת סביבה. אני לא מאשים אותה, שלושים ומשהו שנים היא חיה איתו, איפה היא ואיפה אני. אז אני מקשיב לה, מכיל אותה, וזה מה שאני צריך ממך עכשיו.״ הוא חיבק אותה ביד אחת והיא הניחה את ראשה על כתפו ושתקה.

״אני צריך שתתני לי להוציא כי כל כך קשה לי, כל כך קשה לי בלעדיו. אני יודע שהוא הגבר הראשון שאהב אותי מאז שיצאתי מהארון, ואני יודע שהקשר שלנו היה סודי, ואני יודע שעכשיו אני יכול לחפש משהו גלוי יותר, חופשי יותר, בריא יותר, אני יודע שמגיע לי, אבל אני לא יכול. בקבוצה אומרים לי שעבר מספיק זמן, אבל מי יכול להגיד כמה זמן זה 'מספיק זמן' בשבילי? אני רואה אותו בכל מקום, מקשיב להודעות קוליות ישנות ששלח לי, יש לי... יש לי סוודר ישן שלו שאני מסניף לפעמים כדי לא לשכוח את הריח. אני נכנס לאפליקציית היכרויות וחוטף בחילה, לא בא לי כלום. שום דבר לא מעניין אותי, שום דבר לא משמח אותי, שום דבר לא מהנה יותר, חוץ מההימורים.״ הוא מחה את עיניו בזריזות בידו הפנויה, ״אני יודע מה את הולכת להגיד, אבל—"

"אתה לא יודע, אין לך מושג מה אני הולכת להגיד. תקשיב רגע,״ היא שלפה את הטלפון שלה מהתיק והראתה לו אתר שכבר היה פתוח ומוכן עבורו. נתן התבונן בתמונה של גבר נאה כבן ארבעים, שהיה נראה לו מוכר משום מה. מתחת לתמונה היה כתוב: ד"ר מעיין שוקרון, מומחה להשתלת קוצב DBS. ״אולי אתה זוכר אותו? לא ממש עבדת איתו אבל הוא היה אחד הסטז'רים שמכרנו להם גופות, בזמנו. בכל מקרה, כבר כמה שנים שהוא מתעסק ב-DBS. אז לא הבאתי אותך לכאן רק כדי לראות את המקום שבו פיזרו את חיים, הבאתי אותך לפגישה עם מעיין. הוא עובד בתל השומר אבל הוא גר לא רחוק מכאן והוא הסכים שנבוא לדבר איתו.״

"על מה את מדברת? אני לא מצליח לעקוב... מה זה BDS? האלה שאוהבים לקבל או לתת מכות? אני לא שם, ללי.״

"DBS.״

"יופי, מה זה?״

"זה השתלה של אלקטרודות במוח, כדי... חכה רגע,״ היא מיהרה לאחוז בזרועו ברגע שהוא סובב אליה את גבו, ״לא הייתי מביאה אותך עד לפה אם לא הייתי חוקרת את זה לעומק. אני רואה אותך נלחם כל השנים האלה, נלחם על החיים שלך! מה לא איבדת בגלל ההימורים האלה? ואני לא מדברת רק על כסף. כליה כבר נתת, מה עוד אתה מוכן לתת? אתה שבר כלי!״

"תודה.״

"אתה שבר כלי! לא נהנה, לא אוהב, לא מנסה, לא חי. אם הייתי אומרת לך שיש תהליך רפואי שיכול להעלים את ההתמכרות שלך או לפחות לשלוט בה, שיכול לשחרר אותך, לפנות לך מלא מקום לאהבה, לחיים נורמליים, שיכול להחזיר את נתן של פעם, לא היית מוכן לשמוע על זה אפילו?״

"מה זה התהליך הזה? הולכים לחטט לי במוח?״

"תראה, את כל הפרטים הטכניים עדיף שתשמע ממעיין. מד"ר שוקרון, זאת אומרת. אבל בגדול, משתמשים באלקטרודות חשמליות כדי לכבות לך את האזור הספציפי במוח שאחראי על ההתמכרות שלך.״

"לא יודע... זה נשמע לי כמו הוקוס פוקוס כזה. אי אפשר לגמור עם זה ככה פתאום, ואני מדבר מניסיון. לצערי אין שום נוסחת קסם.״

״אז זהו, שיש!״

המשך הפרק בספר המלא