הגלגול האחרון

פרולוג

יצורתופת התקשה לזכור כמה מילניומים העביר באפלה השחורה שבני האדם קוראים לה גיהינום. לפעמים נזכר בימיהם של אדם וחוה, ימי פרוץ החטאים. אלה היו הימים היחידים והאחרונים שזכה לפסוע על אדמת גן עדן. נחשקר אחד הלך עם החטא רחוק מדי והביא קטסטרופה על כל יצורי העולם. כך מצא את עצמו יצורתופת פוסע נאמנה מאחורי בעליו סאטאן, מלך החטאים, אל תוך כספת הגיהינום.

סאטאן מעולם לא התאפיין בגישה טובה במיוחד לבעלי חיים או באהבה יוצאת דופן לנתיניו, אך בדרכו שלו הוא דאג להם. יצורתופת ידע זאת גם כשאדונו סטר לאפו בעוצמה, מכה שנועדה ללמדו את גבולותיו של הרוע. סאטאן היה שליט יסודי, לפיכך הוא חילק את החטאים על פי התמחויות. אלו "שבין אדם לחברו" היו החטאים האהובים עליו. כך הפכו משפחת עכברצח ומשפחת כלבוגד לעוזריו ולבני האצולה המוכרים ביותר בממלכה האפלה. לא פעם הרהר יצורתופת בעובדה שהוא הנתין היחידי ללא התמחות חטא. לעיתים חשש שמא הסיבה לכך היא היותו טוב מדי.

בעשורים האחרונים סאטאן נעשה חסר שקט. הוא התגעגע לעולם שבחוץ, התגעגע להשחית את גן העדן שיצר האיש הגדול. מדי פעם הצליח איזה נחשקר לברוח מבעד לחור המנעול, אך לא סאטאן. הוא גדול מדי, תמיד יותר מדי.

המנגנון שכלא אותו היה מורכב בהרבה ממנעול יחיד של כספת ישנה. האיש הגדול יצר חמישה מנעולים מיוחדים שנועדו לשמור על הוד־חטאותו במקומו. בתור אדם המטיף כל העת על החשיבות בשמירת איזונו של הטבע, האיש הגדול לא העמיד את עצמו באותם חוקים. כך קרה שבעוד כל הנשמות האנושיות התפוררו והתפוגגו עם מותן, בחמש נשמות לא נגע הגורל. חמש הנשמות היו בעלות הפוטנציאל הגדול ביותר מבין בובותיו של האיש הגדול. לו רק רצו, יכלו לפתור את כל רעות העולם, להשמיד את כל החטאים במחי יד. או, מצד אחר, למחות את העולם עצמו ואת כל הבובות הקיימות בו. כל עוד מתו בעודן טהורות, ימשיכו להתגלגל לחליפת הבשר הבאה ולשמור על כספת הגיהינום סגורה. אך אם מתו ברעתן, נשמות אלה יפרקו במותן את מנעול הגיהינום ויפתחו במעט ועוד מעט את הצוהר.

היו אלה החטאים הקטנים שהצליחו לברוח מן האפלה, למצוא את דרכם אל הנשמות הללו ולהסיט אותן מדרך הישר. אז הייתה זעקתו של האיש הגדול מהדהדת בכל שבעת המדורים. סאטאן כבר חזה ביותר מיתות גלגולים מכפי שיכול היה לזכור. לשבריר שנייה נראה קרע בשמיים השחורים. הנשמה נכלאה באפלוליות גיהינומהּ, לצד חטאיה. אם הייתה ראויה לשוב, הייתה נעלמת מתאיה עם הופעתה של חליפת בשר חדשה, ואם לא – נותרה בכלאה עם כל גלגוליה. תאי הכלא של השאול כבר מלאו נשמות תועות שחדלו מגלגולן.

מנעול הגיהינום כבר לא היה איתן כבעבר, ושברירי אור מהעולם החיצון החלו להסתנן פנימה, אך אף אחד מן החטאים שבחוץ לא הצליח למצוא את הנשמה החמישית, והגיהינום נותר חתום. אם רק יגיע יצורתופת אל הנשמה הארורה הזאת, ודאי יוכל להשחיתה ולשחרר את אדונו.

"אל תהיה מגוחך," אמר לו סאטאן כשזה הציע לו את תוכניתו בחדר הכס החשוך זה אלפי שנים. קרניו המפוארות נראו אך בקושי בתוך חשכת החדר, ועורו האדום נטה לשחור.

יצורתופת הניח את פניו המגודלות על ברכי אדונו, שליטף את ראשו באריכות.

"אני יכול לעזור לנו, אדוני," אמר בתחינה.

"איך?" שאל סאטאן, "אין לך אפילו התמחות."

יצורתופת הרים אליו עיניים גדולות ואדומות. "אפגוש שם את מלוובריבית," אמר. "האמן לי, אלו החטאים הקטנים שיצילו אותנו."

"הבעיה הרבה יותר מורכבת מהדחה לחטא," אמר סאטאן בנימה אבהית. "הנשמה החמישית נעלמה ואיש אינו יודע את מקום הימצאה זה עשורים."

"רק שלושה עשורים," הדגיש יצורתופת, מתקשה להסתיר את התלהבותו, "ואנחנו יודעים שבדרך כלל נשמות לא מחליפות בשר בתדירות של פחות משישה עשורים."

סאטאן הביט בפני חברו משכבר הימים. הסיכוי לא גדול במיוחד, אך גם לא נותר להם דבר להפסיד בתוך חשכת הלא־כלום המכונה גיהינום, אולי רק זה את זה. אבל כמה קשה כבר יהיה לייצר רוע כללי ללא התמחות בחטא מסוים? גם לחבר הוותיק ביותר אפשר למצוא תחליף.

"בהצלחה, ידידי," אמר סאטאן אל תוך הריק השחור.

שחור. אפלת מוות רעננה ליטפה את עורה בשעה שהמים הקפואים נעצו מחטים בבשר. ברכת הכאב, ברכת החי. היא נהדפה מטה אל מעמקי אין־שונית, כמעט הצליחה להגיע אל החשכה המבורכת. ניסתה לרפות את איבריה, אך חליפת הבשר לא נענתה לה. המים לחצו על חזהּ, רגליה בעטו את דרכן מעלה, גופה המסכן התחנן לאוויר. לא! פקדה עליו, מייחלת אל השקט המבורך, אך הרגליים לא חדלו ממצוות הגוף העיקש שמשך אותה מעלה.

לפתע, הלחץ נעלם ורוח חמה נחה על ראשה. היא נשמה עמוקות ואוויר מלוכלך מילא את ריאותיה. פסים קטנים נצבעו באדום במקומות שבהם אחזו ידיה בקצותיהן המשוננים של האבנים. רגליים כבדות פסעו בשביל המוכר, עלו במעלה הכביש אל תחנת האוטובוס ועמדו.

פרק 1

"אדווה, כבי כבר את המחשב, האור לא נותן להירדם," ביקש קול מנומנם של גבר.

אדווה הביטה בשורותיה בערגה, מתקשה להתנתק מהדמות שיצרה.

"בואי למיטה," ביקש שוב.

היא הסיטה את מבטה אל הגבר ששכב במיטתם המשותפת. שערו הבהיר מסגר פנים גסות. הוא הביט בה בעיניו הכחולות וחיכה שתבוא לשכב לצידו.

"רונן, אני לא יכולה," השיבה אדווה. "עד שסוף סוף התגבש הרעיון..."

"בואי למיטה איתי," התעקש רונן. "בחייך, לא התראינו כל היום."

אדווה נאנחה וסגרה את המסמך בתקווה שההשראה תישאר עימה עד הבוקר, אבל לאלוהי המוזה היו תוכניות משלהם.

למחרת בבוקר היא התיישבה מול המסמך. שוב ושוב הוקלדו אותיות, ושוב ושוב הן נמחקו במהירות. העורכת הפנימית שבה ביקשה ממנה לחדול מן המניירות ומסגנוני הלשון ולכתוב את סיפורה שלה בפשטותו ובכאביו. אך היא לא יכלה. היא רצתה, אך כשניסתה לא הצליחה לכתוב בכלל. בכל מקרה, נדמה היה שסיפורה לא מעניין איש, אפילו לא אותה עצמה. ככל שזה נגע לה, חייה החלו כשהגיעה לתל אביב עם רב־קו חדש, מחברת שירים וחוב למד"א. אבל כל אלה כבר מוצו בספרה "לונה־פרנק".

אדווה ישבה מול המסך המבהיק בלובנו ולא הוסיפה להקליד. מחשבות ליל אמש לא הרפו ממנה. מרגע שהניחה את ראשה על הכר, מוחה נחרד מפני השינה ויצר מסע בלהות שנמשך כל הלילה. גם כעת, בערות מלאה, עוד שמעה את הקול מן הלילה, עייף, חלש ומלחשש, מגשש דרכו, מזדחל אל תודעתה. ראשה כאב ומחשבתה התערפלה. מייד בלעה עוד קלזופין והתאפקה לא לגשת לבקבוק היין הפתוח שהמתין לה במקרר.

"זה לא יעזור," המשיכה הלחישה. "מצאנו אותך."

היא קמה באנחת ייאוש וניגשה למקלחת בתקווה שהמים ישטפו ממנה את הקול. הזרם הרותח תחילה צרב בבשרה, אך תוך מספר דקות התרגל העור ומחשבותיה החלו להתבהר. דמויותיה עלו בעיני רוחה, ברגע של חסד נזכרו בה אלוהי ההשראה. היא מיהרה לסגור את הברז ורצה למחשב, כמעט מחליקה בדרכה, מהדקת את המגבת לגופה. ברגעים ספורים התמלא הדף נקודות שחורות, מסודרות בכתמים מוארכים שהתגבשו לשורות.

***

"איך עבר עלייך השבוע?" שאל דוקטור בלום ונטל את עטו בכוננות תיעוד.

"הייתה אזכרה לארנון לפני יומיים," השיבה אדווה ובעיני רוחה עלתה דמותו של הזקן בעל הפנים החמות.

"הזכירי לי..."

"אבא של רונן, הוא היה הבעלים של ה'נונה'," עיניה ננעצו בפינת השולחן, צבע העץ החל להתקלף. "דרכו הכרתי את רונן."

"אני לא חושב שסיפרת לי איך נפגשתם," הדוקטור סימן משהו על הנייר שלפניו, ואדווה תהתה אם הוא משרבט מאגר אנשי קו או משחק עם עצמו "איקס־עיגול".

מדי שבוע הביא ארנון את שלושת ילדיו הבוגרים למסעדה. אדווה תמיד זכרה אותם כאדון סטייק מדיום־רייר, אדון דג דניס בלי עשבי תיבול וגברת סלט מיניאטורי ורוטב בצד. אדון דג תמיד שייט במבטו על כל סנטימטר בקימורי גופה והסתיר את הפס החיוור שעל קמיצתו הימנית. גברת סלט תמיד קמה לשירותים בזמן הארוחה ושהתה שם כרבע שעה, מותירה אחריה ריח חריף של קיא. ואדון סטייק, שנראה כחביב על ארנון, תמיד העניק לאדווה את חיוכו הרחב וסיפר בדיחות שהצחיקו את האב הקשיש. בסוף כל ארוחה השאיר אחריו כרטיס ביקור: "רונן שגיא, משרד עורכי דין ע"ש איש גנרי". בתחתית הכרטיס היה רשום מספר הטלפון שלו באותיות מודגשות, אך אדווה מעולם לא חייגה.

יום אחד, כשסיימה את המשמרת, רונן שגיא עמד בפתח המסעדה וחייך אליה באדיבות. "חכי רגע," ביקש רגע לפני שיצאה ופנתה לרחוב. אדווה קפאה על מקומה. "איך את מגיעה הביתה?"

"ברגל," השיבה בפשטות ופנתה ללכת.

"לבד?" תמה, "בחושך? אולי אלווה אותך?"

היא הביטה בו בחשד־מה וניסתה לעמוד על קנקנו. הצעיר למשפחת שגיא היה גבר אמיד ומטופח, בעל חזות גסה מעט ודיבור תקיף. אימה ודאי הייתה אומרת כי גבר כזה הוא מכלול כל השגיאות האפשריות. אם כך, ודאי שתאפשר לו ללכת עימה.

"בסדר," השיבה בחצי חיוך והחלה ללכת.

רונן פסע לצידה בשתיקה לא אופיינית והמתין שתתחיל בשיחה. משזה לא קרה, פתח את פיו: "ראית את הכרטיסים שהשארתי לך?"

"כן."

נראה שכנותה בלבלה אותו. הוא הכין עצמו לתשובה שנונה ומתחמקת. "למה לא התקשרת?" שאל.

שאלה טובה. אולי פחדה לאבד את המקום שלה ב'נונה', הרי רק עכשיו החלה להתייצב. ארנון כל כך טוב אליה, אף אדם אחר לא היה מסכים להעסיק אותה ככה, בלי שאלות. היא לא כל כך ידעה איך לומר זאת במילים ולא הייתה בטוחה שכדאי לה, לכן משכה בכתפיה. רונן לא קטע את הרהוריה, ואדווה חייכה אליו במבוכה. הייתה זו התגובה היחידה שהכירה למצבים של חוסר נוחות. הם נפרדו בדממה בכניסה לבניין שבו גרה ברחוב אלנבי, והיא מיהרה להיכנס לביתה.

מאותו לילה, רונן ליווה אותה בסיומה של כל משמרת. בכל הליכה שכזו שיתפו זה את זה באירועי היום ונפרדו בכניסה לבניין. הוא מעולם לא ביקש לעלות לביתה, ואדווה לא הבינה מדוע בחר להעביר את לילותיו בהליכה לא קצרה בין אבני מדרכה מתפרקות.

"יש בך משהו," אמר לה באחד הלילות, "העיניים שלך, החיוך, מין עצבות כזו, כל כך יפה."

"אני לא יודעת להסביר מה כל כך ריגש אותי במשפט הזה," אמרה אדווה לדוקטור בלום, עוצרת את שטף הנוסטלגיה, "אבל זה מה שגרם לי להתחיל לחשוב עליו מבחינה רומנטית."

"הרגשת שהוא רואה אותך," אמר הדוקטור.

"בדיוק."

"את עדיין מרגישה כך?"

"אני יודעת שהוא עדיין כך," מיהרה אדווה להדגיש. "תמיד חשוב לו לשמוע מה איתי, מה עשיתי היום. חשוב לו לתת לי כל מה שאפשר כדי שאוכל לכתוב."

רק בזכותו אדווה הצליחה להתקדם כך בכתיבתה. היא עזבה את הבניין הישן באלנבי ועברה לגור איתו בצד השני של העיר, שאליו מגיעים בכלי רכב פרטיים. עברו כשנתיים מהפעם האחרונה שהשתמשה בתחבורה ציבורית או בסדינים זולים או בבגדים יד שנייה. היא גם לא ביקרה עוד בספרייה, כי רונן קנה לה כל ספר שליבה חפץ.

"אני חוזר לנושא האזכרה השבוע," הסיט הדוקטור את הדיון ועיניו ננעצו במחוגי השעון התלוי על הקיר מעל ראשה. "מה הרגשת?"

"געגוע," השיבה אדווה. יותר משהתגעגעה לזקן החביב, התגעגעה לעבודתה כמנהלת ב"נונה", לשגרה שבה נכנסה למטבח בכל בוקר, סרקה בעצמה את מלאי הירקות והבשר, עברה בין השולחנות והוציאה מן האגרטלים את הפרחים שהחלו להתייבש, התקשרה ללהקת הג'אז ותיאמה איתה את שעת תחילת המופע.

"ארנון תמיד היה מופתע ממני. היה קורא לי 'הקומבינה' שלו. הצלחתי ליצור קשרים טובים עם הספקים, אז הם סיפקו לו את המוצרים כמעט במחירי עלות," סיפרה.

בין הקירות האלה, עם רעש הסירים במטבח ופיזוזי הסקסופון, אדווה הרגישה לראשונה בחייה בבית. אך המסעדה גבתה ממנה שעות רבות, ימים שלמים שבהם שבה הביתה עם החשכה או עם ניצנים חדשים של בוקר, עד שבסופו של דבר הביא רונן מנהל חיצוני שייקח את המושכות ויאפשר לה להתפנות לכתיבה.

"אז היית אומרת שהגעגוע הוא לארנון או ל'נונה'?" שאל דוקטור בלום.

אדווה פלטה נחירה. היא לא ידעה אם היא בזה לעצמה או משועשעת מעצמה. "אני לא בטוחה," הודתה. "אבל זה הוציא אותי קצת מאיזון."

"למה הכוונה?" הדוקטור הניח את בלוק הכתיבה בצד והביט בה במבט חודר.

"הקולות," השיבה אדווה בקול נמוך, "הם חזרו."

"ואת מקפידה על התרופות כפי שהוריתי לך?"

ליבה קפא. לרגע השתהתה ולבסוף הנהנה לחיוב.

"אוקיי," נאנח הדוקטור, "אני רושם לך מרשם חדש, נעלה לך את המינון של הקלזופין."

אדווה הנהנה בצייתנות. השעון צפצף.

*המשך הפרק בספר המלא*