מות ליסאנדה

מבוא ופתיחה

״מה היו מניעי הרצח של נפתלי נוי?" — כותרות מעין זו התנוססו בעיתונים בסתיו לפני שנתיים. בינתיים נשכח במידה רבה אותו ״רצח על גג בשדירה", ואחרים תפסו את מקומו בתודעת הציבור הבהולה תמיד, ובצדק מסוים, אחר בלהות חדשות. אך אותה עת רגשו העיתונים ורגשה דעת הציבור (מאירוב ממשרד התיווך ״לנוחיותך" סיפר לי, שאז, בעקבות ה"רצח", התמעט הביקוש לדירות גג). היו אף שהגדירו מקרה זה כ"רצח ללא מניעים", בדלגם אגב כך על שאלה טרומית: — האם היה זה רצח בכלל; שהרי נוכחותו של חי א' על־יד מת ב' אינה אומרת עדיין שא' הוא רוצחו של ב'. ובמיוחד כשמדובר בנפתלי נוי, שאפילו דמיון פרוץ יתקשה לתאר איש זה, מעודן הליכות, ביישן, שתקן וחייכני, היונק מקטרתו בנחת ולעולם אינו יוצא מכליו (כך תיארוהו מכריו המעטים, הגם שהוסיפו: ״יוצא דופן" — רק מפני שלא היה גזור על־פי מידתם), כרוכן על קרבנו ובידו גרזן קטן, או סכין מטבח חד או מכשיר קטילה כיוצא באלה. עוּבדה היא, שנפתלי נוי מעולם לא הואשם בדין על רצח. יתר־על־כן, מעולם לא הובא למשפט. משער אני שאין זה עניינם של הרבים לדעת את כל הגלגולים שהביאוני לספּר סיפּור זה. קוראי היודעים היטב, כי אין אני נוהג לספּר על עצמי, לא יתמהו, שסקרנות לוהטת שאינה יודעת גבול, הוליכתני דרך פרוזדורים, יומנאים ושולחנות ארוכים, עד לחדרו הצר והקר־בעירומו של פקד פלס. פקד־משטרה פלס, ממשטרת הצפון בעירנו, שהיה ממונה על חקירתו של נפתלי נוי, אמר לי:

״מת? שטויות. בעצם — מי יודע! היה בבדיקת רופאים פסיכיאטרים. אנחנו לא הצלחנו להוציא מפיו מלה וגם הם לא. ביקש עט ונייר, ומשקיבל אותם, אמר תודה. אלה היו המלים האחרונות — לא, היחידות, ששמענו מפיו. רק חייך כל הזמן ושתק. ולא נגע באוכל. הזריקו בו אוכל נוזלי והגוף פלט אותו. הוכחות? לא היו הוכחות. הרשימות שכתב לא הועילו הרבה. התיק שלו סגור."

פקד פלס התייחס בהבנה אל משאלתי (ועל כך יורשה לי בהזדמנות זאת להביע לו הכרת תודה), ופתח לפני את התיק; ובעקבות כך פתחו לפניי שוטרים כפופים לו ארגז קטן, שבו נטמנו כמה מחפציו האישיים של נפתלי, ובעיקר — כתבי־יד ויומנים, וכן הרשימות שכתב במעצר. נברתי בדירת הגג של נפתלי נוי. דיברתי עם כמה ממיודעיו והופתעתי מה מעט ידעו לספּר עליו. ואז — השתקעתי בניירות.

רצוני להבהיר מראש לכל אלה שסברו אחרת: אין זה סיפּור רצח בלשי. ועצתי למבקשי מתח בלשי לפנות לתיאטראות במקומותינו ולספריות העירוניות. לא אוּכל להבטיח אפילו גילוי מניעי המוות (הכפול!) שבדירת הגג, אף כי ייתכן ויתגלה לו, לקורא הפאראבולה הזאת, נוף עגום של גוויעה.

משגליתי את דפּי הרשימות של נפתלי נוי, אמרתי לעצמי, אתנם כמות שהם. ביקשתי לשַמֵר, כמיטב־יכולתי, את גולמיוּתו של המקור, על אף הסכנה, שדבר זה יטיל עומס מסויים על הקורא; סוף סוף מדובר בנפש קרועה וסעורה מאחורי מעטה של שלווה חייכנית. עם זאת, חייב הייתי לערוך קטעי יומן, רשימות, הערות שוליים, פליטות קולמוס, לעתים אף הזיות מטורפות, בסדר מסויים, לנוחוּתו של הקורא.

לדוגמה אביא קטע גבול, שעשיתי בו את ההכרחי בלבד כדי להביאו למצב של סבירוּת מינימלית:

התקנתי לי ארוחה קלה במטבח. השעה היתה כבר שתיים אחר חצות — זו השעה הרגילה שבה אני חוזר מעבודתי, עבודת מגיה בעיתון — ומתקין לי ארוחה קלה. הייתי עייף ורציתי לישון. אלמלא כוח ההרגל הייתי נופל על המיטה ונרדם, אך מחמת עייפוּתי לא היה בי כוח לסטות מן ההרגל. עשו ידיי מה שעשו ימים רבים, ונמצאתי עומד רכון על ארון־מטבח קטן, תה וכריכי גבינה לפניי, ועיתון ישן פרושׂ מתחתם.

הייתי עייף מאוד, אך כיוון שראיתי אותיות ריחפתי עליהן במבטי למצוא בהן ואו חסרה או יוד יתרה — כדרכו של מגיה — והנה נתקלו עיניי בשתי מודעות. האחת פרסמה סרט שיש בו היא והוא, ״היא, מושחתת מבטן ומלידה (כאן הרגיזה אותי היוד היתרה שבתיבה) בת בלתי חוקית. הוא: בן־טובים גועש שתאוות הנעורים מעבירה אותו על דעתו". ושניהם יחד ״כאדם וחוה בשעתו בגן עדן, ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו". המשפט האחרון מובא כולו באותיות רש"י. מתחת למודעה זו באה ידיעה על אדם אחד שהרג את אשתו והוא מספר לחוקריו:

״היה לי כאב ראש ולא יכולתי לישון כל הלילה. קמתי לפנות בוקר והתהלכתי בחצר. נתקלתי באבן גדולה. לקחתי אותה והורדתי אותה על הראש של אשתי".

שמה של אשתו היה חוה. תפס אותי הסגנון הצלול, הכבוש, הכמעט קלאסי, של הקטע הזה.

החלון שכנגדי היה פתוח ובאמת איני יודע מה הוא הפריע לי. בכל אופן אחזתי בו וטלטלתי אותו לסוגרו בטרם אקח את התה בידי.

הייתי חדש על הגג של הבית הישן הזה — עוד לא חלפו ארבעה שבועות מאז נכנסתי לדוּר בו — ולא הייתי מורגל עוד בכל פכיו ונסתריו. בכל אופן, כנף החלון, לאחר שחבטה בתושבת החלון, שבה ונפתחה, ובהיפתחה, גררה עימה גם את כנף החלון האחרת. שלחתי ידי לעצור בה שלא תתנפּץ השימשה בפינת המדף, אך לפני שנגעתי בה פגעתי בכוס וזו נתהפכה. התה נשפּך, הכוס נשברה, ואני הסתכלתי סביבי וראיתי כי לילה. אישון לילה. ורוח נושבת בחלון והחלון פרוץ.

יצאתי אל הגג. הגג היה מרובע, אבל החושך היה עבה ונעלמו ממני פינותיו. והשדירה, שתמיד היא עוברת בסמוך לבית, גם היא נתעלמה ממני. מאחר ולא ראיתי היטב את פינות הגג, לא ראיתי גם את הצמחים שבפינות הגג, שהייתי מטפּח אותם ומגדלם בשקידה. רק שמעתי מהם מין רשרוש, כמו נשימה נפחדה. אחר כך באה איזה רוח והעבירה צמרמורת על הגג. נפתלה עליו כמו שלהבת שחורה. אולי הרגשתי, כי רוח גדולה תבוא בעקבותיה, מכל מקום נכנסתי לחדרי ונפלתי על פניי. ואני מרגיש בגבי ובצווארי שכל דלתות הבית וכל חלונותיו פרוצים.

פקחתי עין. — ומעתה שכבתי, עין אחת סגורה ועין אחת פקוחה.

הבאתי קודם תחילת דבריו של פקד־משטרה פלס ולא מסרתי סופם. והרי סוף דבריו: ״האיש לא אכל ולא שתה, רק שתק כל הזמן, וחייך. השוטר ששמר עליו טען, שנפתלי נהיה מיום ליום דק יותר וגם קטן יותר. השוטר היה מבוהל וצריך היה להחליפו בשוטר אחר. אך גם זה טען שנפתלי מצטמצם. הלכתי לבקרו וראיתי שנפתלי מחייך, אך איך לומר זאת, פנים לא היו מאחורי החיוך. החלטנו להעבירו לבית חולים. למחרת לא היה עוד נפתלי נוי. נעלם. לא מצאנו עקבות. התנדף. עסק מאוס. לחפש אסיר נמלט שלא השאיר עקבות. התיק נסגר. חיפשנו? ודאי שחיפשנו. לך תמצא אדם ללא עקבות. הוא עלול להיות בכל מקום".

א.

לפני שהגיע לעירנו היה נפתלי נוי נשׂוּי לנערה ירושלמית ממשפחה אדוקה, ושמה לאה. ארבע שנים נמשכו נישואיהם (״כמו שתי יונים, לא שמעו אותם יוצאים ובאים" — אמרו השכנים) ולא נולדו להם ילדים.

בבקרים היה נפתלי עובד באחד הארכיונים, שירושלים מלאה מהם, ואחרי הצהריים היה לומד בדירתם השקטה, רושם רשימות, ולאה מהלכת על בהונות שלא להפריעו ממלאכתו. מפעם לפעם היה יוצא עם ידידו פרץ לסביבת הרי יהודה, הורגים חגלות ודרבנים ומביאים את בשרם הביתה. לאה מאסה בבשׂר הציד ונפתלי היה אוכל אותו לבדו.

יום אחד גרר הביתה דרבן פשוט עור, דבוק בדמו לשׂק מרופש, ומצא את לאהלה מקיאה, צוחקת תוך דמעות ואומרת: ״יש לי תינוק בבטן, יש לי תינוק בבטן." נפתלי סירב להאמין, אך ראה כי כרסה של אשתו נפוחה. רחץ ידיו מן הדם, מישש בטנה כה וכה, וביד רועדת שלה מתחת לשמלתה כרית פלומה, שלאהלה אהבה ללחוץ אל חיקה. ולאה צוחקת מתוך דמעות — אט אט רבו הדמעות מן הצחוק — ״אמרתי לך, יש לי תינוק בבטן, אתה לא מאמין, אתה לא מאמין." נפתלי עלה על גג הבית והביט שעה ארוכה במגדלי הפעמונים ובכיפּות הכנסיות, שירושלים מלאה מהם.

אחר כך דבק בפוחלצים.

עניין זה של מלאכת הפיחלוץ וכיצד למד אותה נפתלי, ראוי הוא כי נספּר אותו בקצרה. מירושלים פנה נפתלי אל כל הר גבוה. ועל אחד מהם, בסמוך לקיבוץ עומרה שבגליל, הכיר את סטרניק, שהיה מפחלץ ציפּורים וחיות קטנות ומוכר אותן.

סטרניק היה גא במקצועו ומקפּיד על כלליו. הוא לימד את נפתלי אורך רוח בניתוח בעל־חיים מת. עישון מקטרת — טוב לסבלנוּת, אמר. ונפתלי החל מעשן מקטרת. אך בשאר הדברים הצליח פחות. סטרניק לימדוֹ איך להספיג את הדם לשיעורין, לנקות את הלכלוך בתמיסות ולרשום לבעל־חיים מת מעין תעודת זהות עם פרטים אישיים כגון אורך כללי, משקל, אורך כנף, מין, צבע עין, אורך המקור, תוכן הקיבה וכולי. אחר כך להניע אילך ואילך את גפי הגווייה כדי לשוות להם גמישות לקראת הניתוח.

הניתוח, הסביר סטרניק, עיקרו בכך שהופכים את הציפור כמו שהופכים כפפה — הפְּנים כלפי חוץ — ובשעת־מעשה כורתים שלב שלב רק אותם איברים, שכריתתם מאפשרת שימור מאכסימלי של שלמוּת העור. כך, זורקים את העיניים ורושמים את צבען, זורקים את המוח ומשאירים את הגולגולת, ומנקים היטב ובזהירות את העור מן השוּמן. ואז — רק אז, יש להפוך (ושוב — כמו כפפה) את העור בחזרה, כדי לשוות לו מראה של בעל־חיים על־ידי חיבור ומילוי. נפתלי היה שומע טוב, אך תלמיד רע. סטרניק לימדוֹ לכבד בעל־חיים ולהעמידו לאחר הניתוח ביציבתו הרגילה, הטבעית. ולא כפי שנוהגים כמה ״שרלטנים" (״אלה חדרו לאחרונה גם למקצוע מכובד זה") — להעמיד ציפּור עם כנף אחת מוגבהת ועל רגל דרוכה, כהודפת עצמה לעוף, ומקורה כבר פּעור לצריחה.

נראה כי נפתלי לא ירד לסוף־דעתו של סטרניק. הוא מאס עד מהרה בכל הכללים. במקום חוטי ברזל רכים וגמישים, השתמש בפלדה קפיצית, ובמקום צמר נגרים מיוּבא במיוחד מחו"ל, דחס עשב ים לתוך הכרסים הפתוחים. גם לא כיבד את סדר השלבים המדוקדק בשעת הניתוח. אך מה שהעיר במיוחד את חמתו של מורהו הקפדן — היה הסגנון, סגנון היציבה של העוף. נפתלי לא גילה בליבו כל רגש כבוד ליציבה ״הרגילה" של בעל־חיים; הוא לא ראה כל עוול בציפּור המנתרת לעוף. יתר על כן, מראה הברואים הרגיל, הטבעי, עצבן אותו. עיניו פילבלו, מקטרתו נקשה בין שיניו. בהתרוממות הנפש היה מאריך את צווארו הקצר של בולבול, מעקם את מקורו הישר של שלדג, מפסק רגליה של לילית, טורף את הנוצות וקובע עיניים עגולות ינשופיות בראשו של תור. בעצם התכוון לעיווּתים גדולים ונוראים מאלה, אך נקיונו המקצועי של סטרניק הילך עליו אימים. במי התגרה נפתלי נוי. הוא פרש מירושלים, מאשתו, מאכילת בשר, והיה הורג את ברואי הבורא. לשם מה? כדי להתקין להם צורה חדשה.

״יש די והותר שרלטנים במקצוע" — קבע סטרניק יום אחד וסילקוֹ מבית המלאכה.

ונפתלי עלה על גג בעירנו והמשיך במלאכתו. ניסה למכור מפוחלציו ושׂמח שלא נמצאו להם קונים. הלך נפתלי לעבוד כמגיה בבית דפוס. את הערבים הוא עושה בבית הדפוס ואת הימים במלאכתו. ואת השעה שבין יום ובין לילה, הוא עושה לא בזה ולא בזה, כי אם ניצב דומם — מקטרתו בפיו הפוכה וכבוייה — ומביט לסירוגין בבתי העיר, בים ובשיפולי השמיים.