החומר של דנדן - מתוך לב רעב

בפעם הראשונה שעישנתי את החומר של דנדן, איבדתי את ההכרה. זה היה במטע התפוחים של קיבוץ מלכיה. יש שם מין פינת הנצחה כזו, עם שולחן קק"ל, שהקימו לזכר מישהו שנהרג במלחמת השחרור, ו"במותו ציווה לנו את החיים".

רעות היתה זו שהציעה שנעשן משהו בחופשה. אמרה שמתאים לה לחגוג ככה שנה ביחד. שמחרמן אותה. שמעתי מחרמן ונדלקתי. בזמן האחרון הרגשתי שהיא קצת פחות רוצה אותי מאשר בהתחלה שלנו. קצת פחות בעניין. אז קפצתי לדנדן בחמישי וישבנו אצלו כמה שעות במרפסת, ובסוף הוא אמר לי: הכנתי לך מה שביקשת, גבר, ושלף לי מעטפה של דואר ישראל, שבתוכה — גיליתי באוטו — היו מגולגלים שישה ג'וינטים מהחומר שהוא התחיל לקבל כמה שנים אחרי שהוא נפצע בפיגוע.

לקחתי ארבע־חמש שאכטות במטע התפוחים. לא יותר. והדבר הראשון ששמתי לב אליו היה שבכל פעם שהפניתי את הראש ימינה או שמאלה, היתה לי תחושה שגרגרים של חול זזים לי בתוך העורף. אחר כך שמתי לב שאני לא מצליח להקשיב למשפטים של רעות עד הסוף. היא דיברה על חריש. על מחירים של דירות בעיר חריש. הצלחתי לעקוב אחרי ההתחלה של כל משפט, אבל ההמשך התפוגג לי כל הזמן. והתחילה לי בחילה מוזרה. כאילו יש לי חור שחור בבטן שבולע הכול לתוכו.

אני צריך לעמוד רגע, אמרתי לרעות. לא טוב לי לשבת.

הכול בסדר, ממוש? היא אמרה.

אני חושב שאני טיפה מסטול, אמרתי. נעמדתי. ניסיתי ללכת כמה צעדים. ואז כיסה אותי בבת אחת מין חושך כזה. והדבר הבא שאני זוכר זה שרעות נותנת לי סטירות קטנות בלחיים וצועקת: תפתח את העיניים, תפתח את העיניים.

מתברר שהתעלפתי ונפלתי עם הסנטר על השפיץ של השולחן קק"ל.

אתה בסדר? אתה בסדר? רעות שאלה. יורד לך קצת דם.

נראה לי שכן, אמרתי, את יכולה לעזור לי להתהפך?

היא עזרה לי להתהפך על הגב.

את יכולה לעזור לי להתקרב לריבוע של השמש? ביקשתי. קר לי נורא.

היא גררה אותי לריבוע של השמש. והתיישבה לצדי.

היינו צריכים לאכול משהו לפני זה, היא אמרה, מי מעשן ככה, על בטן ריקה.

תראי את העננים, אמרתי לה.

מה?

תראי איזה יופי, העננים. תראי את הצורות. את רואה את הכלב? את רואה את הארנב מאחוריו? תשכבי רגע לידי.

אבל ממשיך לרדת לך דם, היא אמרה, נראה לי שכדאי שאני אביא תחבושת.

את יכולה לבקש מחיזבאללה, אמרתי.

מה?

הם די קרובים. כמה מאות מטרים.

אתה מסטול לגמרי, הא?

נראה לי שאני שומע אותם חופרים מתחתינו. את המנהרות שלהם. אני שומע מכות קצובות כאלה. של מכוש. גם את שומעת את זה?

האמת שלא, ממוש. נראה לי שכדאי שנחזור לצימר. אתה יכול לעמוד על הרגליים?

האמת שלא. אם אני אקום עכשיו, אני אפול עוד פעם.

אז מה נעשה?

לא יודע. אולי תקטפי לנו תפוחים מהמטע? ונאכל?

בסדר.

בעצם לא, אל תלכי. אני מפחד להישאר לבד. שחיזבאללה לא יצאו פה מהאדמה פתאום. את יכולה לשכב לידי? להחזיק לי את היד?

בטח.

היא נשכבה לידי ונתנה לי יד. הרגשתי שהדם ממשיך לטפטף לי מהסנטר על החולצה, ושזה לא מזיז לי בשום צורה.

איזה דבר זה עננים, הא?

כן, היא אמרה.

את רואה את הגדול הזה, שם? הוא לא נראה כמו יבשת אפריקה?

תגיד, ממוש, מאיפה החומר הזה? ממי קיבלת אותו?

מדנדן.

*המשך העלילה בסיפור המלא*