סימנים כחולים - מתוך לב רעב

1

העניין עם ניו יורק הוא שבגלל שהרחובות ממוספרים, כל מרחק נראה לך בר הליכה. לפני חצי שעה יצאתי מפגישה ברחוב שמונים ותשע והייתי אמור להגיע לרחוב שבע. יונתן מחכה לי שם, בבית קפה מתחת לדירה שלו. לא התראינו יותר מעשר שנים. לא החלפנו מילה יותר מעשר שנים. אי אפשר להגיד שרבנו, לא היתה סצנה של הטחת דברים קשים, אצל גברים זה לא עובד ככה בדרך כלל. אבל ההתרחקות שלנו אחד מהשני היתה חדה וכואבת.

מדי כמה בלוקים, אני שם לב, הנוף האנושי משתנה לחלוטין. היספאנים. ואז צ'יינה טאון. ואז אנשי עסקים. ואז שחורים. אני עוצר באיזה דיינר אפלולי לשתות קפה מהיר. ושולח ליונתן ווטסאפ שהדרך מתארכת וכנראה שאאחר טיפה.

הוא לא עונה, אין אפילו שני סימני וי כחולים שמעידים שהוא ראה את ההודעה.

כשהכרנו כנערים בירושלים, לא היו טלפונים ניידים. היינו מתראים המון. ישנים אחד אצל השני, מדברים אל תוך הלילה. על הבנות של הכיתה. אבל לא רק. הוא היה החבר היחיד שלי שאפשר היה לדבר איתו על ספרים ועל יש או אין אלוהים ועל יש או אין משמעות לחיים.

כשהיה בן שבע־עשרה ניסה להתאבד. בלע כדורי שינה. כעסתי עליו, אני זוכר. במקום לחמול, כעסתי. כמה אגואיסט בן אדם יכול להיות. הוא ניצל בזכות שטיפת קיבה, אבל לא גייסו אותו לצבא. כשהייתי מגיע לבקר אותו בתקופת הצבא, הייתי תמיד אומר לו: "אתה לא מפסיד כלום." בתגובה הוא היה מחייך חיוך נוגה.

נשים תמיד אהבו אותו. חלקן רצו להציל אותו. חלקן רצו שהוא יציל אותן. גם החברות שלי תמיד אהבו אותו. "יונתן — הוא משהו אחר," הן היו אומרות, ובעיניהן היה נדלק ניצוץ.

אני שולח לאשתי עכשיו ווטסאפ: בדרך לפגוש את יונתן, זה באמת קורה. היא עונה מיד: יופי, הגיע הזמן.

אני מסיים את הקפה וחוזר לצעוד לאורך השדרה הראשונה. מכל פינה נודף ריח חזק אחר. חנויות בדים. מכבסות. משאיות בדאבל־פארקינג. אני יכול לתפוס מונית, אבל לא רוצה, צריך את הוויה דולורוזה הזאת. מה היה שם לפני עשר שנים? אני חושב תוך כדי הליכה, מה גרם לקרע בינינו? הוא לא בא לבקר אותי אחרי לידת בתי הראשונה, מה שנראה לי אז בלתי נסלח. וכמה שבועות אחר כך הסתייגתי מהבחורה שהוא שקל להתחתן איתה, בצורה בוטה מדי לטעמו. אבל אולי היתה גם סיבה אחרת, נסתרת, שהפסקנו לגמרי לדבר?

מה זה משנה.

השנים הופכות אותך לסלחן יותר, ויש כל כך מעט אנשים שנכנסים לך ללב באמת.

אני צועד כבר יותר משעה, ואני רק באמצע הדרך. רחוב 32. הרגליים כבר קצת כואבות לי. הנעליים לוחצות. יכול להיות שהמרחק בין הרחובות מתרחב ככל שהמספרים יורדים? אני עוצר שוב ושולח לו עוד ווטסאפ. מתעכב ב־15-10 דקות. הוא לא עונה, ואני נזכר בשנים שאחרי ניסיון ההתאבדות שלו: איך בכל פעם שהוא לא היה עונה לטלפון, הייתי נתקף פחד שמא —

*המשך העלילה בסיפור המלא*