אפס סובלנות - מתוך לב רעב

הפעם הראשונה היתה בנסיעה. בכביש החוף. יצאנו מההורים שלה בחיפה — היא תמיד על הקצה אחרי שהיא מבקרת אצלם — ובסביבות עתלית התחלנו להתווכח. בחיי שאני כבר לא זוכר על מה. אולי על הדירה. אני מתאר לעצמי שזה היה על הדירה. באותה תקופה היא רצתה שניקח משכנתה ונקנה. ואני רציתי שנמשיך לשכור עד שיהיו לנו ילדים. בכל מקרה, קצת אחרי מחלף זיכרון הטונים התחילו לעלות. זאת אומרת, הטונים שלה עלו. אני ניסיתי לענות בשקט. אבל כנראה שזה רק הטריף אותה עוד יותר. כי בירידה שאחרי מחלף קיסריה היא התחילה לחבוט בי עם הנרתיק הקשיח של המשקפי שמש שלה. בזרועות. בכתפיים. ופעם אחת גם בראש. לא החזרתי לה. מה פתאום. אל"ף, אני חושב שהייתי בשוק. בי"ת, ניסיתי להתרכז בנהיגה. הירידה הזאת אחרי קיסריה די חדה. גימ"ל, גם בפעמים שבאו אחר כך, לאורך השנים, לא החזרתי לה. זה לא בסיסטם שלי להרביץ לבנות. אבא שלי נשא את אימא שלי על כפיים. באמת. אימא שלי היתה המלכה של הבית. וזה המודל שהיה לי ולאחים שלי. כשאשתו לשעבר של אחי הגדול מירון חלתה, הוא ישב ליד המיטה שלה בבית חולים בניו יורק חודש רצוף והחזיק לה את היד. ככה אנחנו.

אדווה הפסיקה להרביץ לי באזור חדרה. ואז צעקה עליי, תעצור, ירון, אני רוצה לרדת. אמרתי לה, אין לי איפה לעצור. והיא צעקה, תעצור או שאני פותחת את הדלת וקופצת. אז המשכתי לנסוע עוד דקה ועצרתי לה בתחנת הדלק, איפה שממלאים אוויר בצמיגים, והיא ירדה מהמכונית והסתובבה איזה חצי שעה, אין לי מושג איפה. בינתיים שמעתי שירים ושערים, וכשהיא חזרה, המשכתי לשמוע שירים ושערים והיא שמה אוזניות ושמעה מוזיקה וכשמכבי חטפה גול נתתי מכה חזקה על הדש־בורד והיא הורידה את האוזניות ושאלה, מה קרה? ואמרתי לה, מכבי. והיא אמרה, אה, ושמה את האוזניות שוב. וזהו. לא דיברנו על זה כשהגענו הביתה. ובבוקר שאחרי היא העירה אותי בליטופים ושכבנו קצת יותר חזק מהרגיל. ולפני שהיא קמה להתקלח, היא אמרה, מצטערת על אתמול, מאמי, איבדתי קצת שליטה. ואני הינהנתי ולא אמרתי כלום. אולי אם הייתי אומר לה באותו רגע: "תקשיבי ותקשיבי לי טוב, אדווה גרין־סימנטוב, אם זה יקרה עוד פעם אני אעזוב אותך" — זה היה עוזר. אבל האמת שלא חשבתי שיש סיכוי שזה יקרה עוד פעם. זה היה כל כך תלוש. כל כך לא מחובר למי שהיא. אני חייב להראות לך רגע תמונה שלה. הנה. זה מלפני כמה שנים, אבל מה זה משנה. תסתכלי. וזה רק סטילס. אם היה לי פה וידיאו, היית יכולה לראות איך היא הולכת. כמו רקדנית בלט. והשיער הזה. רך בדיוק כמו שהוא נראה. איפה נפגשנו? בצבא. בשיזפון. אני הייתי בקורס מט"קים והיא היתה מש"קית ח"ן. וגם שם, עם מדי בי"ת, היא הצליחה להיראות כמו מלאך. ותמיד היה לה ריח טוב מהשיער, ריח טבעי, לא של שמפו. ולקח לי חודש עד שתפסתי אומץ לנשק אותה כי היא נראתה לי כזאת עדינושה שפחדתי שאם נשכב היא תישבר לרסיסים.

*המשך העלילה בסיפור המלא*