בכל תסריט שדמיינה בימים שקדמו לפגישה שלהם, הוא הגיב בצורה אחרת: פעם התנכר אליה לחלוטין. פעם חיבק אותה ואמר, אימא. ופעם אחרת, כואבת במיוחד, הטיח בה את ה"איך יכולת?" ששיערה שהוא נוצר בלבו כבר חמש־עשרה שנה.
הם נפגשו מתחת לבניין שבו הוא גר, יומיים אחרי שנחתה, באגביות שתאמה את העצות של אנשי המקצוע שהמליצו על "כמה שפחות דרמה". הוא זיהה אותה מהתמונות ששלחה לו ולחץ את ידה קצרות. הוא התנהג — ואת האפשרות הזאת לא צפתה באף אחד מהתסריטים — כמו ג'נטלמן אמיתי. שאל לשלומה. איך היא מסתדרת עם הקיץ הישראלי. איפה היא משתכנת. האנגלית שלו היתה נהדרת, ובתגובה על כל משפט שאמרה, הוא הינהן וחייך חיוך מנומס שהזכיר לה קצת את החיוך של אבא שלו.
כעבור כמה דקות התנצל ואמר שהוא מאחר לאימון כדורסל.
היא אמרה, בוודאי, בוודאי, ולא העזה לשאול אם יתראו שוב.
*
בדרך חזרה להוסטל שלה רצתה לבכות ולא הצליחה. כשנכנסה, פקיד הקבלה הציע לה כוס מים.
חם היום, היא אמרה.
חם פה תמיד, הוא אמר. ושאל אם היא מתכננת להצטרף לטיול במכתש רמון שיוצא מההוסטל מחר בבוקר.
היא ענתה שלא. תודה. אבל כשנכנסה לחדר שלה, חשבה, אני אשתגע אם אשב כאן ואחכה לטלפון מהבן שלי, והתקשרה לקבלה וביקשה שיוסיפו את שמה לרשימת היוצאים לטיול.
*המשך העלילה בסיפור המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
