מה את מבינה

לזכר יעל

הכרתי את יעל כשהייתה דוקטורנטית בתחילת דרכה וחקרה נשים שכותבות על מלחמה. כבר בשיחות הראשונות שלנו על המחקר שלה הרגשתי שיש לה תשוקה עזה להשמיע את קולן של הנשים שסיפוריהן נענו בדרך כלל בהתעלמות ובשתיקה צורמת. "אני לא כותבת על לוחמות", אמרה לי ולאחרים־ות, "אני חוקרת את מי שכתבו על מלחמה אך נאמר להן שהכתיבה על מלחמה היא לא בשבילן". יעל הרגישה חיבור גדול אל הנשים שכתבו על מלחמה והתנסו במשהו שלא ייעדו להן. בדרך זו אף התחברה לאביה, כפי שהיא עצמה מספרת בפתח הספר, אבל לצד החיבור לנשים אלו קיננה בלבה השאלה מה לה ולמלחמה. שאלה זו העסיקה גם אותי בעשר שנות הזוגיות שלנו. פעמים רבות הרגשתי שאמנם יעל לא הייתה לוחמת בצבא, אבל היא לחמה בכמה וכמה חזיתות: על ההכרה בשונות שלה ושל אחרות־ים, למען חיים בזוגיות אחרת, לייצר הורות אחרת — הורות קווירית, להגשים את האקטיביזם שלה ועל השונות המגדרית שחוותה.

יעל נהרגה בתאונת דרכים בלילה שבין 30 בנובמבר ל־1 בדצמבר 2017. אירוני שיעל נהרגה במלחמה לא רשמית, שאין בה לוחמים ולוחמות אלא רק מפסידים ומפסידות.

יעל הייתה חוקרת מופלאה, רגישה, סקרנית, בעלת יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן. לצד זאת הייתה גם צנועה מאוד. היא לא הזניחה גם את תחום ההוראה — היה לה חשוב מאוד להקנות ידע, והיא עשתה זאת במקצועיות וברגישות. בשבילי יעל הייתה יותר מכול בת זוג אוהבת, תומכת, רגישה ומפרגנת, והורה מופלאה, משקיענית ושופעת אהבה. יעל סיימה את התודות בדוקטורט שלה בתודה מרגשת לבננו מעיין, וברור לי מעל לכל ספק שהיא הייתה רוצה להודות כאן גם לבִתנו נורי, שיעל ציפתה לה כל כך והעניקה לה את שמה.

תודתנו לכל הגורמים באוניברסיטת בן־גוריון בנגב שסייעו במימון ההוצאה לאור של הספר: נשיא האוניברסיטה, רקטור האוניברסיטה, הפקולטה למדעי הרוח והחברה, התכנית ללימודי מגדר, התכנית לניהול ויישוב סכסוכים, המחלקה לספרות עברית, המחלקה ללשון העברית והמחלקה ללימודים רב־תחומיים.

תודה מיוחדת מעומק הלב לד"ר אילת הראל־שלו על גיוס התרומות, על החתירה להנצחת יעל בתחום האקדמי באופן רגיש, מכבד ואוהב. תודה על הליווי והתמיכה בי ובמשפחתי למן הרגע שנפערה התהום בלבנו. תודה מחבקת למאירה טורצקי על ההתגייסות המהירה לביצוע משימת העריכה בדיוק ובמקצועיות ועל הרגישות וההקשבה לקולה של יעל מתוך המילים הכתובות.

תודה לחדות קרן, המשפחה הנבחרת שלנו, שהייתן שם לחשיבה, לשיתוף, להקשבה, בכאב ובשמחה, באומץ וביחד, מאז ולתמיד.

תודה אוהבת ומתגעגעת לאימא־סבתא צביה חזן, שאמנם לא זכתה לרגע שספרה של יעל יהיה מונח בידיה, אך תמיכתה הרגשית והחומרית ועקשנותה עד ימיה האחרונים אפשרו להגשים את חלומה של יעל להפוך את הדוקטורט לספר.

עומרה

מוקדש לאבי רפי חזן ז"ל
(2007-1943)

אבא. אני. מלחמה

החלום של אבא שלי היה להיות טייס. מילדות הוא בנה דגמי מטוסים והיה מנוי על ביטאון חיל האוויר ועל עיתוני תעופה אחרים. הוא היה חבר בקלוב התעופה לישראל, עתודאי לאווירונאוטיקה וחייל בחיל האוויר. בשל בעיות רפואיות הוא לא התקבל לקורס טיס, אבל הדריך פרחי טיס במקצוע עקרונות הטיסה בבסיס תל נוף. הוא לא ויתר על החלום שלו לטוס, ולימים סיים בהצלחה קורס טיס אזרחי. שנים רבות הוא טס בשמי הארץ במטוסי ססנה, גם כשלא היה בריא לגמרי. וכשהבריאות מנעה אותו מלהיות גבוה בשמים, הוא טס וירטואלית בסימולטורים של מטוסים ובנה דגמים בעזרת תכנה ממוחשבת.

לאבא שלי היו ספרים רבים, בעיקר ספרי תעופה וספרי טיס אך גם ספרי היסטוריה. הוא התעניין בעיקר במלחמות העולם ובקרבות אוויר מכריעים במאה ה־20. מדוע הוא התעניין כל כך בטיס ובמלחמות? אין לי תשובה. פניתי לאנטואן דה סנט־אכזופרי וגם לריצ'ארד באך. חשבתי שאולי במפגש בין ספרות לתעופה, בכתביהם של סופרים־טייסים, אמצא תשובה.

מעולם לא שאלתי את אבא שלי את השאלה המתבקשת הזאת, שאלה שהתשובה עליה השפיעה מאוד על החיים שלו ועל החיים שלנו. גם הוא לא שאל אותי מעולם מדוע אני מתעניינת כל כך בספרות על מלחמה. זה לא דוּבּר בינינו, אולי כי בפנים ידענו כמה דברים שלא היה צורך לומר בקול רם. שנינו ידענו שנקבע כך, מלמעלה, שטייס קרב הוא חלום "לא בשבילו", כי אין הוא בריא דיו לשם כך. שנינו ידענו שנקבע מלמעלה שמלחמות הן "לא בשבילי", כי מה לי ולמלחמות? אני אישה, לא אשת צבא, לא מדינאית, לא אשת ציבור, לא אימא לבן או רעיה לאיש שנלחמים בשדה הקרב.

אפשר לומר שכל אחד מאִתנו לחם את המלחמה שלו על המלחמה, אבל השׂיח המיליטריסטי הזה אינו הולם את מה שקרה. בסיכומו של עניין, שנינו לא השתתפנו בלחימה בשדה הקרב אלא התבוננו בה מהצד האזרחי, מהצד של מי שהגוף והמגדר מנעו מהם את ההשתתפות במלחמה ובשׂיח עליה. מכאן, לראשונה, אנו משוחחים על המלחמה ושואלים יחדיו שאלות. אני חושבת שגם הפעם התשובות מבוששות לבוא, אך לפחות יש מרחב שיח ששנינו יכולים לדבר בו, ואין הוא הייררכי, ממוסד או מגויס.

פתח דבר

עניינו של ספר זה יצירות פרוזה עבריות שכתבו נשים על מלחמות מהעשור הראשון של מדינת ישראל ועד העשור הראשון של המאה ה־21, כלומר מ־1950 עד 2009. היצירות שנבחרו נכתבו בידי אזרחיות או מי שהיו חיילות וכתבו לאחר שסיימו את שירותן הצבאי, ולא בידי לוחמות. ספרות מלחמה נכתבת לרוב בידי גברים שהשתתפו במלחמה כלוחמים. מלחמה היא תופעה אנושית שמעצימה גברים וגבריות, ולכן השיח על המלחמה שמור לגברים ומדיר נשים. בתרבות לאומית מגויסת כמו בישראל נשים אינן זוכות ללגיטימציה מלאה לספר חוויות מן המלחמה, שכן לרוב אין הן נוכחות בשדה הקרב. ואולם לנוכח המוסכמות הללו, ובעיקר לנוכח מרכזיותה של המלחמה בישראל, הדיון בספרות של נשים לא לוחמות על מלחמה יכול לתרום תרומה חשובה ומאתגרת לדיון על מלחמה בספרות העברית ולשיח התרבותי על מלחמה בישראל.

בספר זה אני מבקשת להוכיח עד כמה חשובה נקודת המבט של נשים על מלחמה ועד כמה חשובה השתתפותן בשיח על אודותיה. מטרתי להצביע על קשת רחבה יותר של תגובות אפשריות למלחמה; לפרוס את שלל ייצוגיה — אוטוביוגרפיים, ריאליסטיים ובדיוניים; ולהציע דיון מורכב יותר בהשפעותיה. לא העדפתי במחקר זה אירועים שהתרחשו במציאות מאירועים מדומיינים משום שאינני מקבלת את הטענה שמי שמוסמך לכתוב על מלחמה הוא בהכרח מי שהשתתף בה או צפה בה מהצד.

אני מבקשת להעמיד כאן את הספרות שכתבו נשים על מלחמה כשהיא לעצמה ונמנעת במתכוון מהשוואה שיטתית בין ספרות מלחמה של נשים לספרות מלחמה של גברים. השוואה כזאת הייתה עלולה לשעתק את ההייררכיה המתקיימת בשיח התרבות בכלל ובשיח הספרות בפרט, שהרי כתיבת גברים על מלחמה נחשבת בדרך כלל לגיטימית מכתיבת נשים. להלן אראה שספרות מלחמה של נשים ראויה לקריאה, לעיון ולמחקר מעמיק על אף המוסכמות של ספרות המלחמה והמוסכמה התרבותית שמלחמה אינה עסק של נשים.

עם זאת, חשוב לי לציין שאיני מניחה שקיימת חוויה נשית אחידה ואוניברסלית שנשים חוות במלחמה. במידה רבה ההפך הוא הנכון: קורפוס היצירות הנדון בספר מבטא פלורליזם והטרוגניות הן מבחינת התמות העולות מהיצירות הן מבחינת מאפייניהן הפואטיים. כל היצירות בקורפוס מאתגרות את הנורמות של כתיבת ספרות מלחמה, את גבולות המגדר ותפיסות מקובלות של מלחמה. יתר על כן, בכל היצירות משתקפת מודעות פמיניסטית שעניינה ערעור ההייררכיות המגדריות המקובלות, הנוטות להעדיף גברים וגבריות מנשים ומנשיות. משתקפת בהן גם ביקורת על יחסי הכוח ההייררכיים בין המדינה ובין הפרט, בעיקר בשעת מלחמה, וכן בין ישראלים לפלסטינים.

קורפוס היצירות המגוּון מציע אסטרטגיות פואטיות ואפשרויות נרטיביות המאתגרות את הכתיבה על מלחמה, את הגבולות בין הסוגות הספרותיות ואת ההייררכיות ביניהן. בהקשר זה עולות שאלות על הקנון הספרותי ועל אופני התיאור שלו בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית. הדיון ביצירות חושף את דרכי ההתקבלות של ספרות נשים בכלל ושל ספרות נשים על מלחמה בפרט ומצביע על מקומה של ספרות נשים על מלחמה בשיח התרבותי על מלחמה בישראל. נעשה ניסיון לשרטט כמה מגמות לדיון בכתיבה של נשים על מלחמה בספרות העברית. הארגון הכרונולוגי של הקורפוס הנבחר חושף את התמורות שחלו בכתיבת נשים על מלחמה בספרות העברית.

מקצת היצירות שיידונו זכו לעיוני מחקר קודמים, אבל אלה היו לרוב מצומצמים ולא עמדו במידה מספקת על התמות המרכזיות ועל ההישגים המשמעותיים שלהן. יצירות אחרות כמעט לא זכו לעיון ביקורתי, מלבד אזכורים ברצנזיות. כמה מהיוצרות שיידונו נחשבות יוצרות מרכזיות ומקצתן אף נחשבות יוצרות קנוניות. אחרות אינן נחשבות ליוצרות מרכזיות. אלה וגם אלה זכו להתקבלות ספרותית אמביוולנטית בכל הנוגע לספרות המלחמה שכתבו. סוגיית ההתקבלות של היצירות תַראה עד כמה ערערו היצירות הללו את הנורמות של ספרות המלחמה. זאת ועוד, ביצירות נמתחת ביקורת לא רק על הייצוגים הספרותיים של המלחמה אלא גם על תפיסת המלחמה המקובלת בחברה ועל ההייררכיות המגדריות המשתקפות בעדה. מכיוון שמלחמות הן כלי תרבותי רב־עצמה להצדקתן ולשימורן של הדיכוטומיות המגדריות, לספרות של נשים על מלחמה יש פוטנציאל לערער על המוסכמות המגדריות והתפיסות השגורות הנוגעות למלחמות.

פרק המבוא מעמיד את הבסיס התיאורטי לקשרים בין נשים ובין מלחמה ומשרטט מגמות מרכזיות בחקר התחום בעולם ובישראל. בראשית הפרק יוצגו פרספקטיבות היסטוריות וסוציולוגיות על נשים ומלחמה ויידונו הַקשרים שבין פמיניזם, פטריוטיזם ופציפיזם. בהמשכו תתואר התפתחות המחקר על נשים ומלחמה בעולם ובישראל ומקומה הבעייתי של אישה חוקרת שעניינה מלחמות. לסיום יוצגו ארבעה מקרי מבחן של נשים הכותבות על כתיבת נשים על מלחמה: אדית וורטון (Wharton) וארונדהטי רוי (Roy) באנגלית, לאה גולדברג ואגי משעול בעברית.

לאורך הדורות הוצגה המלחמה באור מגדרי דיכוטומי: גברים לוחמים בחזית כדי להגן על הנשים, ואילו הנשים מחכות לשובם בעורף. לא זו בלבד שההייררכיה העולה מהצגה זו של המלחמה מדירה נשים מהשתתפות בה אלא שהיא אף מורה להן ללא הרף שהמלחמה אינה בשבילן. לכן ספרות מלחמה נחשבת לספרות של גברים לוחמים או לכל הפחות של גברים שחוו מלחמה, גם אם לא שירתו בתפקידי לחימה. לכן לספרות של נשים הכותבות על מלחמה וחותרות תחת המוסכמות הללו יש פוטנציאל לערער על הנורמות של ספרות המלחמה, על מוסכמות מגדריות ועל תפיסות חברתיות בדבר מהות המלחמה.

בפרק הראשון אני עוסקת בשלושה סיפורים קצרים על מלחמת 1948 מאת שלוש סופרות: "קבר בנים" מאת יהודית הנדל (אנשים אחרים הם, 1950), "באר־שבע בירת הנגב" מאת עמליה כהנא־כרמון (בכפיפה אחת, 1966) ו"שיקספיר" מאת שולמית הראבן (רשות נתונה, 1970). שלושתן נחשבו לסופרות היחידות או המעטות בדורן והכשירו במידה רבה את הקרקע ל"בום" של ספרות הנשים העברית, המתפרסמת במספרים הולכים וגדלים מאז שנות השמונים של המאה ה־20 ובתוכה גם ספרות מלחמה של נשים. סיפורים אלו הם הראשונים וכמעט היחידים שכתבו נשים סופרות על מלחמת 1948, ואף ששלושתן השתתפו במלחמה הן לא נחשבו עדוֹת וכותבות לגיטימיות על אודותיה. כשביקשו הסופרות לפרסם את סיפוריהן נתבעו לערוך את הסיפורים מחדש כדי לאפשר את פרסומם. התביעה לערוך את הסיפורים נומקה בשיקולים פואטיים כביכול: נטען שהלשון והסגנון אינם תואמים את נורמות הספרות בעשורים הראשונים למדינה. אבל הדיון בשלושת הסיפורים ובגרסאותיהם השונות והעיון הביקורתי בהתקבלותם בביקורת מוכיחים שהתביעה לערוך את הסיפורים נבעה משיקולים של אידיאולוגיה לאומית מגויסת, שדרשה מן הסופרות לכתוב את המלחמה מחדש. התכנים המופיעים בסיפורים — בעיקר השכול, הביזה והביקורת המוסרית על המלחמה — לא תאמו את רוח התקופה, את האתוס של מלחמת 1948 ואת הנורמות של כתיבת ספרות מלחמה. גם המאפיינים הפואטיים שלהם חרגו לרוב מן המוסכמות.

למרות שינויי העריכה שנכפו על הסופרות ואפשרו את הבאת הסיפורים לדפוס בגרסאות הערוכות, הן לא כתבו את המלחמה מחדש בסיפורים הללו. להפך, באמצעות השינויים שנדרשו לערוך הן העמיקו את הביקורת שלהן על המלחמה, אף שביקורתן חמקה מהשגתם של העורכים ושל המבקרים. כך הצליחו שלוש הסופרות לא רק להביא את סיפוריהן לדפוס בלי לוותר על עמדותיהן על המלחמה, אלא גם לערער על דרכי ההתקבלות של ספרות נשים בכלל ושל ספרות נשים על מלחמה בפרט. בה בעת העמידו סופרות אלו לביקורת את הנורמות של ספרות המלחמה ואת תפיסת המלחמה בשיח הציבורי בישראל.

שנות השמונים של המאה ה־20 מסמנות שינוי באקלים התרבותי והספרותי בישראל. באותן שנים החלה להתבסס הפעילות הפוליטית הפמיניסטית בארץ והחלה להתפרסם ספרות עיון פמיניסטית מתורגמת ומקורית. באקדמיה קם פורום ללימודי נשים והוצעו קורסים בנושאי מגדר ולימודי נשים. בתחום הספרות היפה ניכרת בשנות השמונים עלייה במספר יצירות המקור שפרסמו נשים ומגמה זו אף הלכה והתחזקה בעשורים שלאחר מכן. בד בבד החל להתלקח הפולמוס האקדמי בין ההיסטוריונים החדשים להיסטוריונים הישנים. הפולמוס עורר תהיות עמוקות בנוגע לנרטיב ההיסטורי הלאומי ואִפשר פתיחות רבה יותר לנרטיבים אישיים ושוליים של מיעוטים ושל נשים. ספרות שנות השמונים של המאה ה־20 מתאפיינת בהתעצמות הקול האינדיווידואלי, לעומת הקול הקולקטיבי המאפיין את ספרות תש"ח, וכן ביסודות בולטים של ביקורת חברתית.

יצירתה של אורלי קסטל־בלום, שהחלה להתפרסם בסוף שנות השמונים של המאה ה־20, מסמנת אפוא מהלך שונה מן המהלך ששרטטו האימהות המייסדות של פרוזת הנשים העברית — הנדל, כהנא־כרמון והראבן. קסטל־בלום ייסדה קו ספרותי ולשוני חדש והיא נחשבת לנציגה בולטת של הספרות הפוסט־מודרנית העברית. הפרק השני עוסק בשני סיפורים קצרים שלה: "האישה שהעדיפה לחפש אוכל" ו"האישה שחיפשה ווקי טוקי" (סיפורים בלתי־רצוניים, 1993). אמנם על יצירותיה של קסטל־בלום נכתבו ביקורות ומחקרים רבים, אך שני הסיפורים שיידונו כאן כמעט לא נדונו בספרות הביקורת והמחקר. בחרתי לעסוק בהם מכיוון שהם מתארים את חייה של אזרחית בזמן מלחמה. אין היא משתתפת בקרבות אלא עסוקה בהישרדות: השגת מזון ואמצעי תקשורת. בחירתה של המחברת להתמקד בתיאור חיי היום־יום ובפעולות הטריוויאליות שעושה אדם בזמן מלחמה מבטאת את הביקורת שלה על הנרמול של המלחמה — הפיכת המלחמה למצבה הטבעי של החברה ויצירת חברה מגויסת שמוכנה תמיד למלחמה. מניתוח הפעולות היום־יומיות של גיבורת הסיפורים עולה שמדובר בפעולות של התנגדות לסדר המיליטריסטי הקיים ולתביעה המוכרת לסולידריות — "כל העם צבא".

גיבורת סיפוריה של קסטל־בלום שוברת את הסטריאוטיפים ואת המוסכמות של ספרות המלחמה ומסרבת להיות אזרחית מגויסת: היא אינה נשארת ספונה בספֵרה הביתית, העורפית, מחכה לשובו של בן זוגה או של בנה מהמלחמה. היא אינה מאפשרת לחיילים בשדה הקרב להגן עליה, אלא עורכת בעצמה מבצע אזרחי — לא צבאי. היא אינה שומרת על כללי ההתנהגות של עורף חזק בשעת מלחמה, אלא עושה במובנים רבים את ההפך. הגיבורה יוצאת מביתה ופועלת במרחב הציבורי החברתי־כלכלי, אך חותרת תחת המוסכמות של צריכת "המזון הנכון" בשעת מלחמה ומערערת על תנאי הקנייה והשימוש הרווחים בתרבות הצריכה. הסיפורים מבטאים קריאת תיגר אזרחית על הקשרים העבותים שבין מיליטריזם לקפיטליזם.

הפרק השלישי עוסק בנובלה מאת אילת שמיר־טוליפמן, "האם אתה רואה את מה שאני שומע" (בזמן מלחמה, 2001). הנובלה נבחרה להיכלל בקורפוס היצירות הנדונות בשל היותה טקסט העדוּת היחיד בספרות העברית המציג כרוניקה של חקירה בעינויים של עצור פלסטיני בידי השב"כ. הנובלה מבוססת על עדותו של אסיר פלסטיני בכלא בישראל: האסיר סיפר את סיפורו באוזני המחברת והיא עיבדה את עדותו לעדות פואטית שניצבת בצומת שבין ספרות תיעודית לספרות יפה.

בישראל, שלא כמו בתרבות המערב, הכתיבה על עינויים עדיין מועטה ולרוב היא מופיעה בדוחות לזכויות אדם או בפרסומים אחרים של ארגונים לזכויות אדם. מן הראוי לדון אפוא בהבדלים שבין שפת העינויים בשיח זכויות האדם ובין ייצוגים ספרותיים של עינויים, כלומר ספרות עינויים. אמנם שיח זכויות האדם העניק את השפה לשיח על עינויים, אך מכיוון ששיח זה ביקש להבקיע את דרכו לציבור שלרוב מעדיף שלא לדעת על קיומם של עינויים התפתחה "שפת עינויים" אובייקטיבית, ניטרלית ולעתים אָ־פוליטית, שמתמקדת במידה רבה במספרים ובסטטיסטיקות. אין להקל ראש בחשיבות הפרסומים על עינויים בדוחות לזכויות אדם, אבל הדיון בפרק זה מבקש להדגיש שבספרות העינויים טמון הפוטנציאל לערער דפוסי לשון מוכרים, הן של השיח על עינויים הן של השיח על האחר. השפה מתקשה למסור כאב וסבל גופני ולכן יש צורך ממשי באסטרטגיות שיח ואופני ייצוג ספרותיים חלופיים.

הנובלה "האם אתה רואה את מה שאני שומע" היא נובלה יוצאת דופן וחד־פעמית עד כה בספרות העברית. היא מתאפיינת ברטוריקה ייחודית, הן בשימושי הלשון והסגנון הן בשבירת התחביר, המבנה והארגון של הטקסט. זוהי פואטיקה פצועה של טקסט פצוע, שאינו מבקש רק למסור את תוכנה של כרוניקת הכאב והסבל במסכת העינויים, אלא גם להנכיח את הגוף בכאבו, כלומר לעשות קונקרטיזציה של מה שנחשב לבלתי ניתן לייצוג ולתיווך בשפה — הכאב. לא מדובר כאן אך ורק בניסיון להפר את קשר השתיקה ואת ההשתקה סביב העינויים; הטקסט עצמו הוא פעולה של התנגדות לעמידה מנגד אל מול "מה שלא יעלה על הדעת" ו"מה שהנייר אינו סובל", בבחינת ניסיון להפוך את שניהם לחומרים לעדות ולכתיבה ומכאן גם לחומרים שמזמנים הכרה בכאב של ה"אחר" וקבלת אחריות לגורלו.

הפרק הרביעי עוסק ברומן האוטוביוגרפי של לאה איני ורד הלבנון (2009). הרומן נסב על המלחמה של הגיבורה לנוכח מעשי האלימות המילולית והפיזית בביתה, ובכלל זה גילוי עריות, והכול בשעה שבספֵרה הציבורית מתרחשות מלחמות אחרות. ברקע הרומן שלוש ממלחמות ישראל: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה. הרומן מיטיב לתאר את הקשרים בין המלחמות בספֵרה הפרטית למלחמות בספֵרה הציבורית ומבטא את מלחמתן הכפולה של הנשים ואת התגברות הסקסיזם והאלימות בהשפעת המיליטריזם — בעיקר בשעת מלחמה. לצד זאת הוא מדגיש את אפשרויות ההעצמה של הגיבורה, את חתירתה לסובייקטיביות ואת הגשמת חלומה להיות סופרת.

*המשך הפרק בספר המלא*