למה לחתול יש מגפיים?
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: מאגנס
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2021
  • קטגוריה: עיון, פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 172 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 52 דק'

יגאל שוורץ

יגאל שוורץ (נולד ב-17 באוגוסט 1954) הוא פרופסור מן המניין לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מאז 2007 עובד גם כעורך ספרות בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר.

בשנת 1985, לאחר שסיים את לימודי התואר השני, מונה לעורך בהוצאת כתר. בשנות ה-90 ערך עם צרויה שלו את כתב העת הספרותי "אפס שתיים", שפסק מלהופיע. בשנת 1998, מונה שוורץ לראש החוג לספרות באוניברסיטה העברית. בשנת 2000 עבר למחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. משנת 2007 משמש שוורץ כעורך בכיר בהוצאת כנרת, זמורה, דביר. 

שוורץ זכה בפרסים, במלגות ובמענקי מחקר רבים: פרס דב סדן (1989); מלגת מחקר מיד יצחק בן-צבי (1990); פרס קרן הזיכרון לתרבות יהודית (1990, 1991); מלגת פוסט-דוקטורט באחוזת ירנטון (Yarnton Manor) בקיימברידג׳ (1991-1990); מלגת קרן יגאל אלון (1993-1991); פרס קרן לובין (1996); פרס צ׳רלס וולפסון (1997); פרס האקדמיה ללשון העברית על-שם ג׳ייקוב ארלנד (1998); מענקי מחקר מקרן סקירבול (2009-2003); מענקי מחקר מקרן קיסריה, אדמונד בנימין דה רוטשילד (2009-2003;  2014-2003); מענקי מחקר מהקרן הלאומית למדעים (2008-2004; 2021-2017); פרס שרת החינוך לספר מופת על ספרו ״מה שרואים מכאן״ (תשס״ה); פרס הנשיאה על הישגים מדעיים יוצאי דופן, אוניברסיטת בן-גוריון; פרס ס. יזהר על ספרו ״אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד״ (2015).

מספריו:
לחיות כדי לחיות: אהרון ראובני - מונוגרפיה. ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1993.
קינת היחיד ונצח השבט: אהרן אפלפלד - תמונת עולם. ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1996.
מה שרואים מכאן: סוגיות בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה. אור יהודה: דביר, 2005
הידעת את הארץ שם הלימון פורח: הנדסת האדם ומחשבת המרחב בספרות העברית החדשה, דביר 2007.
מאמין בלי כנסייה: ארבע מסות על אהרן אפלפלד, דביר 2009.
ממה באמת עשוי הירח, יחד עם זהר שוורץ, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, מאי 2010.
זמר נוגה של עמוס עוז - פולחן הסופר ודת המדינה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011
אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב / כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2014.
מקוננת במכנסי נמר: אמנות הסיפור של צרויה שלו (יחד עם שי צור ונופר רשקס), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב / ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2017.
מכאן ומכאן: מסות ומאמרים על ספרות ישראלית, חיפה: פרדס הוצאה לאור, 2020.
למה לחתול יש מגפיים? קריאה במעשיית החיות של שארל פרו, ירושלים ותל אביב: מאגנס ומכללת לוינסקי, 2021.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/muah5zm7

תקציר

"החתול במגפיים" בנוסחו של שארל פרו ראה אור בפריז בסוף המאה השבע-עשרה באוסף סיפורי אמא אווזה. יגאל שוורץ חושף כיצד פרו תפר למעשייה לבוש ספרותי חדש וססגוני, ארוג מהסיפור העממי ומן המעשייה החצרונית. סיפורו של פרו והמעשייה העממית מכסים זה על זה אך גם מגלים זה את זה, ומאירים באור אכזרי הן את טיבו של ההמון הן את חצר המלוכה. בין קפליו הרבים של לבוש זה אצורה פרשת דרכים חברתית, תרבותית ופוליטית.
ומה מסתירים המגפיים שלרגלי החתול?

שאלה זו הסעירה את יגאל שוורץ עוד מילדותו, והיא זו ששלחה אותו למסע חקירה ייחודי, מתעתע ורב-פנים של "החתול במגפיים". במחקר ספרותי מעמיק זה מנתח שוורץ את המעשייה הנודעת ומקשה בעיקשות על כל אחד מפרטיה, תוך השוואת נוסחים ותכנים. למה לחתול יש מגפיים? למה בן טוחן? למה המרקיז דה קראבאס? ולמה ארמונו של המפלץ?

את תשובותיו מגייס שוורץ ממגוון רחב של פרספקטיבות – מהפסיכואנליזה, מהפנומנולוגיה, מהסוציולוגיה ומחקר הספרות – נקודות מבט שונות שכולן נפגשות בשורשי החרדה שהוא מאתר בבסיסה של המעשייה: החרדה הכרוכה בהסתרה, שהיא בעת ובעונה אחת החרדה מפני המסכה, אך גם מפני מה שאולי אינו מסתתר מאחוריה כלל.

פרק ראשון

פרולוג

כי בעונת הקציר מתאספים כאן [...] הרבה קוצרים ותמיד נמצא ביניהם מישהו שיודע לקרוא ולוקח אחד מהספרים האלה ויותר משלושים איש מקיפים אותו ומקשיבים לו בהנאה שממש מחזירה לנו את נעורינו. על עצמי, לפחות, אני יכול להעיד [...] ואני מוכן ומזומן להקשיב להם יומם ולילה.

(מיגל דה סרוואנטס סאוידרה, ההידאלגו החריף דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה, תרגום: ביאטריס סקרויסטי־לנדאו ולואיס לנדאו, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994, א, עמ' 379)

האדון חתול או החתול במגפיים / שארל פרו (1697)

תרגמה מצרפתית מור קדישזון

טוחן אחד הלך לעולמו והוריש לשלושת בניו את כל רכושו, שהסתכם בטחנת קמח, חמור וחתול. עד מהרה חולקו ביניהם הנכסים, ללא התערבות נוטריון או עורך דין. הירושה הדלה מוצתה חיש־קל: הבן הבכור קיבל את טחנת הקמח, הבן השני קיבל את החמור, ואילו הצעיר ביותר קיבל את החתול. התעצב הבן הצעיר על שום המעט שנפל בחלקו.
"אחי", כך אמר, "יוכלו להתפרנס בעין יפה אילו יחברו להם יחדיו; ואילו אני, לאחר שאוכל את החתול, ואתקין מעורו כפפות פרווה, אגווע לי ברעב". החתול, ששמע את דבריו, אף שלא הראה זאת על פניו, אמר לו בסבר פנים שקול ורציני: "אל תתעצב אל לבך, אדוני. אם רק תיתן לי שק, ותתקין לי מגפיים שבהם אוכל להסתובב ביערות, תראה שמנת חלקך אינה כה גרועה כפי שנדמה לך".
אף שאדונו של החתול לא ממש האמין לדבריו, הזדמן לו כבר לראות אותו מעולל תעלולים כה רבים כדי ללכוד עכברים ועכברושים, למשל כאשר נתלה על רגליו או כאשר התחבא בתוך הקמח בהעמידו פני מת, ולכן לא איבד תקווה להיחלץ מביש מזלו. לאחר שקיבל החתול את שביקש, נעל את מגפיו בעוז, תלה את השק סביב צווארו, אחז בשתי כפותיו הקדמיות בשני קצות החבל והלך לחווה ביער שבה מגדלים ארנבים. הוא מילא את שקו בקש ובעלי בר, ובעודו מעמיד פני מת המתין עד אשר ארנב צעיר, שאינו בקיא עדיין בתחבולות העולם הזה, יבוא להתעניין ולאכול מן השק. בקושי השתרע במקומו, וכבר בא על סיפוקו; ארנב פזיז נכנס לתוכו. האדון חתול הידק חיש־קל את חבל השק והרג אותו ללא רחמים. גאה כולו בטרפו הלך אל הארמון וביקש לדבר עם המלך. הובילו אותו אל לשכת הוד מעלתו, ומשנכנס לשם קד קידה עמוקה לפני המלך ואמר:
"הוד מלכותו, אנא קבל מידי ארנב זה מחוות הארנבים, שהמרקיז דה קראבָּאס (זה היה השם שבחר לכנות בו את אדונו) ביקש ממני לי להעניק לך בשמו".
"מסור לאדונך", השיב המלך, "שאני מודה לו וכן ששימח את לבי".
בפעם אחרת הלך החתול להתחבא בשדה חיטה, והשק פתוח כמקודם; וכאשר צמד חוגלות נכנס לתוכו הוא משך בחבל ולכד את שתיהן גם יחד. לאחר מכן הלך להציגן לפני המלך, כפי שעשה עם הארנב מחוות הגידול. המלך קיבל בשמחה גדולה את צמד החוגלות, ואף גמל לחתול בדמי שתייה. במשך חודשיים או שלושה המשיך החתול לפקוד מעת לעת את הארמון ולהעניק למלך משלל חיות הציד של אדונו. יום אחד, כאשר נודע לו כי המלך עומד לצאת לטיול לאורך הנהר עם בתו, היפה שבנסיכות תבל, אמר לאדונו:
"אם תואיל לעקוב אחר עצתי, מזלך יאיר לך פנים; כל שעליך לעשות הוא לרחוץ בנהר במקום שבו אראה לך. כל השאר הנח לי לעשות". המרקיז דה קראבאס עשה כעצת חתולו, אף שלא ידע דבר מתוכניותיו. בזמן שרחץ בנהר חלף על פניו המלך, ובדיוק באותו רגע החל החתול לצעוק בכל הכוח:
"הצילו, הצילו, המרקיז דה קראבאס טובע!"
לשמע הצעקות האלה הציץ המלך מפתח הכרכרה, וכשזיהה את החתול שהביא לו פעמים כה רבות שלל ציד, הורה לאנשיו לחוש מיד לעזרתו של המרקיז דה קראבאס. בזמן שמַשו את המרקיז האומלל מן הנהר קרב החתול אל הכרכרה וסיפר למלך כי בשעה שאדונו טבל במים באו גנבים והסתלקו עם בגדיו, אף שצעק להם בכל כוחו; אך למעשה, החתול השובב החביא אותם מתחת לאבן גדולה.
המלך הורה לאנשי המלתחה שלו ללכת ולהביא למרקיז דה קראבאס בגד מן היפים שבבגדיו. המלך התייחס אליו ברוב חיבה, ומכיוון שהבגדים היפים שזה עתה קיבל החמיאו למראהו (שכן היה נאה ומחוטב היטב), הוא מצא חן עד מאוד בעיני בתו של המלך, ודי היה בשניים או שלושה מבטים רוחשי כבוד, ומעט רכים, ששלח אליה הרוזן דה קראבאס, כדי שתתאהב בו עד כלות. המלך ביקש ממנו כי יעלה לכרכרתו ויצטרף אליהם אל טיולם. החתול, שהיה מרוצה מכך שתוכניתו נוחלת הצלחה, הזדרז ורץ לפניהם, וכשפגש בדרכו איכרים שליקטו באותה שעה תבואה בשדה, אמר להם:
"איכרים חביבים, אם לא תגידו למלך כי שדה זה שבו אתם מלקטים תבואה שייך לאדון המרקיז דה קראבאס, אדאג שיטחנו את בשרכם עד דק".
המלך אכן שאל את המלקטים למי שייך השדה שבו הם מלקטים תבואה. "הוא שייך לאדון המרקיז דה קראבאס", ענו כולם פה אחד, מפוחדים מאיומו של החתול.
"נחלה נאה יש לך כאן", אמר המלך למרקיז דה קראבאס.
"כפי שרואות עיניך, הוד מלכותו", ענה לו המרקיז, "השדה הזה מניב שפע של תבואה כל השנים".
האדון חתול, שהלך תמיד לפניהם, פגש בהמשך קוצרים ואמר להם: "קוצרים חביבים, אם לא תגידו שכל התבואה הזאת שייכת לאדון המרקיז דה קראבאס, אדאג שיטחנו את בשרכם עד דק".
המלך, שחלף על פניהם רגע אחד אחר כך, ביקש לדעת למי שייכת כל התבואה הזאת שלנגד עיניו. "היא שייכת לאדון המרקיז דה קראבאס", ענו הקוצרים, והמלך רווה כולו נחת נוכח המרקיז. החתול, שהלך לפני הכרכרה, חזר ואמר אותם דברים לכל האנשים שפגש; והמלך התפעל מנכסיו הרבים של האדון המרקיז דה קראבאס. לבסוף הגיע החתול אל ארמון מפואר שאדונו היה מפלץ טורף־אדם, עשיר באופן שלא נראה כמותו, שכן כל האדמות שעל פניהן חלף המלך היו בבעלות ארמונו. החתול, שדאג עוד קודם לכן לברר מי הוא המפלץ ומה הם כישוריו, ביקש לבוא ולדבר עמו, שכן, כך אמר, לא יעלה על דעתו לחלוף כה קרוב לארמונו מבלי לחלוק לו את הכבוד הראוי. המפלץ קיבל אותו בסבר פנים יפות, ככל שמפלץ יכול, והזמין אותו לשבת.
"סיפרו לי", אמר החתול, "שיש ביכולתך לשנות צורה ולהפוך לכל סוג חיה שתרצה, ושאתה יודע, למשל, להפוך עצמך לאריה ולפיל".
"אמת הדבר", ענה המפלץ נמרצות, "וכדי להוכיח לך, בוא וראה כיצד הופך אני לאריה".
החתול היה כה מבוהל למראה האריה שלפניו עד שהוא נס במהרה אל הגג ונתפס במרזבים, לא בלי קושי וסיכון, שכן מגפיו לא התאימו להליכה על רעפים. לאחר כמה רגעים, כאשר ראה החתול כי המפלץ שב לצורתו הרגילה, ירד מן הגג והודה באוזניו כי הפחיד אותו כהוגן.
"עוד סיפרו לי", אמר החתול, "אף שאני מתקשה להאמין בכך, שאתה יודע גם לשנות צורתך לחיות הקטנות ביותר, למשל לעכברוש או לעכבר; אני מודה ומתוודה שהדבר נראה לי בלתי אפשרי לגמרי".
"בלתי אפשרי?" חזר אחריו המפלץ, "בוא וראה בעצמך". בן רגע נהפך המפלץ לעכבר והחל להתרוצץ על הרצפה. החתול אך קלט אותו במבטו ומיד זינק עליו ואכל אותו.
באותו זמן חלף המלך בדרכו על פני ארמונו היפה של המפלץ וחשב בלבו כי היה רוצה מאוד להיכנס לבקר בו. החתול, ששמע את רעש הכרכרה המתקרבת על גשר התעלה המוביל אל הארמון, רץ לקראתה ואמר למלך:
"ברוך הבא, הוד מלכותו, אל ארמונו של האדון המרקיז דה קראבאס".
"הכיצד, אדון המרקיז", קרא בקול המלך, "גם ארמון זה הוא ארמונך! אין יפה מחצר זו ומכל המבנים המקיפים אותה; ברשותך, אשמח לראותה מבפנים".
המרקיז הושיט ידו לנסיכה הצעירה והשניים פסעו בעקבות המלך שעלה לפניהם בשביל אל הארמון. השלושה נכנסו אל אולם גדול ומצאו בו שולחן מפואר ערוך לקראת סעודה שהכין המפלץ לחבריו, שהיו אמורים לבקר אותו באותו יום ממש, אולם הם לא העזו להיכנס פנימה לאחר שנודע להם כי המלך שוהה בארמון. המלך היה מוקסם כולו ממעלותיו של האדון המרקיז דה קראבאס, וכמוהו גם בתו שלבה נטרף מאהבה, וכעת, משנוכח בנכסיו הרבים, אמר לו, לאחר ששתה חמש או שש כוסות יין: "אין זאת כי אם בידך הבחירה, אדוני המרקיז, אם להיות לי לחתן".
המרקיז קד קידה עמוקה וקיבל בברכה את הצעתו המכובדת של המלך; ועוד באותו יום נשא לאשה את הנסיכה. החתול נהפך לאדון מכובד ולא רדף עוד אחרי עכברים, אלא לשם השעשוע בלבד.

מוסר השכל
גדולה ככל שתהא השמחה
ליהנות מירושה במשפחה
העוברת לידינו מאב לבנו,
על פי רוב בעבור הצעירים,
תושייה וחריצות שוות אלפי מונים
מכל קניין ומלוא רכושו.

מוסר השכל נוסף
אם גם בן טוחן ללא כל קושי
יכול לזכות בלבה של נסיכה ללא דופי
ולהצית בפניה מבט עורג ורך
פירושו שהמראה, הנעורים והבגדים
יש להם תפקיד אצל האוהבים
ואינם אמצעים של מה בכך.

יגאל שוורץ

יגאל שוורץ (נולד ב-17 באוגוסט 1954) הוא פרופסור מן המניין לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מאז 2007 עובד גם כעורך ספרות בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר.

בשנת 1985, לאחר שסיים את לימודי התואר השני, מונה לעורך בהוצאת כתר. בשנות ה-90 ערך עם צרויה שלו את כתב העת הספרותי "אפס שתיים", שפסק מלהופיע. בשנת 1998, מונה שוורץ לראש החוג לספרות באוניברסיטה העברית. בשנת 2000 עבר למחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. משנת 2007 משמש שוורץ כעורך בכיר בהוצאת כנרת, זמורה, דביר. 

שוורץ זכה בפרסים, במלגות ובמענקי מחקר רבים: פרס דב סדן (1989); מלגת מחקר מיד יצחק בן-צבי (1990); פרס קרן הזיכרון לתרבות יהודית (1990, 1991); מלגת פוסט-דוקטורט באחוזת ירנטון (Yarnton Manor) בקיימברידג׳ (1991-1990); מלגת קרן יגאל אלון (1993-1991); פרס קרן לובין (1996); פרס צ׳רלס וולפסון (1997); פרס האקדמיה ללשון העברית על-שם ג׳ייקוב ארלנד (1998); מענקי מחקר מקרן סקירבול (2009-2003); מענקי מחקר מקרן קיסריה, אדמונד בנימין דה רוטשילד (2009-2003;  2014-2003); מענקי מחקר מהקרן הלאומית למדעים (2008-2004; 2021-2017); פרס שרת החינוך לספר מופת על ספרו ״מה שרואים מכאן״ (תשס״ה); פרס הנשיאה על הישגים מדעיים יוצאי דופן, אוניברסיטת בן-גוריון; פרס ס. יזהר על ספרו ״אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד״ (2015).

מספריו:
לחיות כדי לחיות: אהרון ראובני - מונוגרפיה. ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1993.
קינת היחיד ונצח השבט: אהרן אפלפלד - תמונת עולם. ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1996.
מה שרואים מכאן: סוגיות בהיסטוריוגרפיה של הספרות העברית החדשה. אור יהודה: דביר, 2005
הידעת את הארץ שם הלימון פורח: הנדסת האדם ומחשבת המרחב בספרות העברית החדשה, דביר 2007.
מאמין בלי כנסייה: ארבע מסות על אהרן אפלפלד, דביר 2009.
ממה באמת עשוי הירח, יחד עם זהר שוורץ, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, מאי 2010.
זמר נוגה של עמוס עוז - פולחן הסופר ודת המדינה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2011
אמנות הסיפור של אהרן אפלפלד, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב / כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2014.
מקוננת במכנסי נמר: אמנות הסיפור של צרויה שלו (יחד עם שי צור ונופר רשקס), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב / ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2017.
מכאן ומכאן: מסות ומאמרים על ספרות ישראלית, חיפה: פרדס הוצאה לאור, 2020.
למה לחתול יש מגפיים? קריאה במעשיית החיות של שארל פרו, ירושלים ותל אביב: מאגנס ומכללת לוינסקי, 2021.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/muah5zm7

עוד על הספר

  • הוצאה: מאגנס
  • תאריך הוצאה: נובמבר 2021
  • קטגוריה: עיון, פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 172 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 52 דק'
למה לחתול יש מגפיים? יגאל שוורץ

פרולוג

כי בעונת הקציר מתאספים כאן [...] הרבה קוצרים ותמיד נמצא ביניהם מישהו שיודע לקרוא ולוקח אחד מהספרים האלה ויותר משלושים איש מקיפים אותו ומקשיבים לו בהנאה שממש מחזירה לנו את נעורינו. על עצמי, לפחות, אני יכול להעיד [...] ואני מוכן ומזומן להקשיב להם יומם ולילה.

(מיגל דה סרוואנטס סאוידרה, ההידאלגו החריף דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה, תרגום: ביאטריס סקרויסטי־לנדאו ולואיס לנדאו, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994, א, עמ' 379)

האדון חתול או החתול במגפיים / שארל פרו (1697)

תרגמה מצרפתית מור קדישזון

טוחן אחד הלך לעולמו והוריש לשלושת בניו את כל רכושו, שהסתכם בטחנת קמח, חמור וחתול. עד מהרה חולקו ביניהם הנכסים, ללא התערבות נוטריון או עורך דין. הירושה הדלה מוצתה חיש־קל: הבן הבכור קיבל את טחנת הקמח, הבן השני קיבל את החמור, ואילו הצעיר ביותר קיבל את החתול. התעצב הבן הצעיר על שום המעט שנפל בחלקו.
"אחי", כך אמר, "יוכלו להתפרנס בעין יפה אילו יחברו להם יחדיו; ואילו אני, לאחר שאוכל את החתול, ואתקין מעורו כפפות פרווה, אגווע לי ברעב". החתול, ששמע את דבריו, אף שלא הראה זאת על פניו, אמר לו בסבר פנים שקול ורציני: "אל תתעצב אל לבך, אדוני. אם רק תיתן לי שק, ותתקין לי מגפיים שבהם אוכל להסתובב ביערות, תראה שמנת חלקך אינה כה גרועה כפי שנדמה לך".
אף שאדונו של החתול לא ממש האמין לדבריו, הזדמן לו כבר לראות אותו מעולל תעלולים כה רבים כדי ללכוד עכברים ועכברושים, למשל כאשר נתלה על רגליו או כאשר התחבא בתוך הקמח בהעמידו פני מת, ולכן לא איבד תקווה להיחלץ מביש מזלו. לאחר שקיבל החתול את שביקש, נעל את מגפיו בעוז, תלה את השק סביב צווארו, אחז בשתי כפותיו הקדמיות בשני קצות החבל והלך לחווה ביער שבה מגדלים ארנבים. הוא מילא את שקו בקש ובעלי בר, ובעודו מעמיד פני מת המתין עד אשר ארנב צעיר, שאינו בקיא עדיין בתחבולות העולם הזה, יבוא להתעניין ולאכול מן השק. בקושי השתרע במקומו, וכבר בא על סיפוקו; ארנב פזיז נכנס לתוכו. האדון חתול הידק חיש־קל את חבל השק והרג אותו ללא רחמים. גאה כולו בטרפו הלך אל הארמון וביקש לדבר עם המלך. הובילו אותו אל לשכת הוד מעלתו, ומשנכנס לשם קד קידה עמוקה לפני המלך ואמר:
"הוד מלכותו, אנא קבל מידי ארנב זה מחוות הארנבים, שהמרקיז דה קראבָּאס (זה היה השם שבחר לכנות בו את אדונו) ביקש ממני לי להעניק לך בשמו".
"מסור לאדונך", השיב המלך, "שאני מודה לו וכן ששימח את לבי".
בפעם אחרת הלך החתול להתחבא בשדה חיטה, והשק פתוח כמקודם; וכאשר צמד חוגלות נכנס לתוכו הוא משך בחבל ולכד את שתיהן גם יחד. לאחר מכן הלך להציגן לפני המלך, כפי שעשה עם הארנב מחוות הגידול. המלך קיבל בשמחה גדולה את צמד החוגלות, ואף גמל לחתול בדמי שתייה. במשך חודשיים או שלושה המשיך החתול לפקוד מעת לעת את הארמון ולהעניק למלך משלל חיות הציד של אדונו. יום אחד, כאשר נודע לו כי המלך עומד לצאת לטיול לאורך הנהר עם בתו, היפה שבנסיכות תבל, אמר לאדונו:
"אם תואיל לעקוב אחר עצתי, מזלך יאיר לך פנים; כל שעליך לעשות הוא לרחוץ בנהר במקום שבו אראה לך. כל השאר הנח לי לעשות". המרקיז דה קראבאס עשה כעצת חתולו, אף שלא ידע דבר מתוכניותיו. בזמן שרחץ בנהר חלף על פניו המלך, ובדיוק באותו רגע החל החתול לצעוק בכל הכוח:
"הצילו, הצילו, המרקיז דה קראבאס טובע!"
לשמע הצעקות האלה הציץ המלך מפתח הכרכרה, וכשזיהה את החתול שהביא לו פעמים כה רבות שלל ציד, הורה לאנשיו לחוש מיד לעזרתו של המרקיז דה קראבאס. בזמן שמַשו את המרקיז האומלל מן הנהר קרב החתול אל הכרכרה וסיפר למלך כי בשעה שאדונו טבל במים באו גנבים והסתלקו עם בגדיו, אף שצעק להם בכל כוחו; אך למעשה, החתול השובב החביא אותם מתחת לאבן גדולה.
המלך הורה לאנשי המלתחה שלו ללכת ולהביא למרקיז דה קראבאס בגד מן היפים שבבגדיו. המלך התייחס אליו ברוב חיבה, ומכיוון שהבגדים היפים שזה עתה קיבל החמיאו למראהו (שכן היה נאה ומחוטב היטב), הוא מצא חן עד מאוד בעיני בתו של המלך, ודי היה בשניים או שלושה מבטים רוחשי כבוד, ומעט רכים, ששלח אליה הרוזן דה קראבאס, כדי שתתאהב בו עד כלות. המלך ביקש ממנו כי יעלה לכרכרתו ויצטרף אליהם אל טיולם. החתול, שהיה מרוצה מכך שתוכניתו נוחלת הצלחה, הזדרז ורץ לפניהם, וכשפגש בדרכו איכרים שליקטו באותה שעה תבואה בשדה, אמר להם:
"איכרים חביבים, אם לא תגידו למלך כי שדה זה שבו אתם מלקטים תבואה שייך לאדון המרקיז דה קראבאס, אדאג שיטחנו את בשרכם עד דק".
המלך אכן שאל את המלקטים למי שייך השדה שבו הם מלקטים תבואה. "הוא שייך לאדון המרקיז דה קראבאס", ענו כולם פה אחד, מפוחדים מאיומו של החתול.
"נחלה נאה יש לך כאן", אמר המלך למרקיז דה קראבאס.
"כפי שרואות עיניך, הוד מלכותו", ענה לו המרקיז, "השדה הזה מניב שפע של תבואה כל השנים".
האדון חתול, שהלך תמיד לפניהם, פגש בהמשך קוצרים ואמר להם: "קוצרים חביבים, אם לא תגידו שכל התבואה הזאת שייכת לאדון המרקיז דה קראבאס, אדאג שיטחנו את בשרכם עד דק".
המלך, שחלף על פניהם רגע אחד אחר כך, ביקש לדעת למי שייכת כל התבואה הזאת שלנגד עיניו. "היא שייכת לאדון המרקיז דה קראבאס", ענו הקוצרים, והמלך רווה כולו נחת נוכח המרקיז. החתול, שהלך לפני הכרכרה, חזר ואמר אותם דברים לכל האנשים שפגש; והמלך התפעל מנכסיו הרבים של האדון המרקיז דה קראבאס. לבסוף הגיע החתול אל ארמון מפואר שאדונו היה מפלץ טורף־אדם, עשיר באופן שלא נראה כמותו, שכן כל האדמות שעל פניהן חלף המלך היו בבעלות ארמונו. החתול, שדאג עוד קודם לכן לברר מי הוא המפלץ ומה הם כישוריו, ביקש לבוא ולדבר עמו, שכן, כך אמר, לא יעלה על דעתו לחלוף כה קרוב לארמונו מבלי לחלוק לו את הכבוד הראוי. המפלץ קיבל אותו בסבר פנים יפות, ככל שמפלץ יכול, והזמין אותו לשבת.
"סיפרו לי", אמר החתול, "שיש ביכולתך לשנות צורה ולהפוך לכל סוג חיה שתרצה, ושאתה יודע, למשל, להפוך עצמך לאריה ולפיל".
"אמת הדבר", ענה המפלץ נמרצות, "וכדי להוכיח לך, בוא וראה כיצד הופך אני לאריה".
החתול היה כה מבוהל למראה האריה שלפניו עד שהוא נס במהרה אל הגג ונתפס במרזבים, לא בלי קושי וסיכון, שכן מגפיו לא התאימו להליכה על רעפים. לאחר כמה רגעים, כאשר ראה החתול כי המפלץ שב לצורתו הרגילה, ירד מן הגג והודה באוזניו כי הפחיד אותו כהוגן.
"עוד סיפרו לי", אמר החתול, "אף שאני מתקשה להאמין בכך, שאתה יודע גם לשנות צורתך לחיות הקטנות ביותר, למשל לעכברוש או לעכבר; אני מודה ומתוודה שהדבר נראה לי בלתי אפשרי לגמרי".
"בלתי אפשרי?" חזר אחריו המפלץ, "בוא וראה בעצמך". בן רגע נהפך המפלץ לעכבר והחל להתרוצץ על הרצפה. החתול אך קלט אותו במבטו ומיד זינק עליו ואכל אותו.
באותו זמן חלף המלך בדרכו על פני ארמונו היפה של המפלץ וחשב בלבו כי היה רוצה מאוד להיכנס לבקר בו. החתול, ששמע את רעש הכרכרה המתקרבת על גשר התעלה המוביל אל הארמון, רץ לקראתה ואמר למלך:
"ברוך הבא, הוד מלכותו, אל ארמונו של האדון המרקיז דה קראבאס".
"הכיצד, אדון המרקיז", קרא בקול המלך, "גם ארמון זה הוא ארמונך! אין יפה מחצר זו ומכל המבנים המקיפים אותה; ברשותך, אשמח לראותה מבפנים".
המרקיז הושיט ידו לנסיכה הצעירה והשניים פסעו בעקבות המלך שעלה לפניהם בשביל אל הארמון. השלושה נכנסו אל אולם גדול ומצאו בו שולחן מפואר ערוך לקראת סעודה שהכין המפלץ לחבריו, שהיו אמורים לבקר אותו באותו יום ממש, אולם הם לא העזו להיכנס פנימה לאחר שנודע להם כי המלך שוהה בארמון. המלך היה מוקסם כולו ממעלותיו של האדון המרקיז דה קראבאס, וכמוהו גם בתו שלבה נטרף מאהבה, וכעת, משנוכח בנכסיו הרבים, אמר לו, לאחר ששתה חמש או שש כוסות יין: "אין זאת כי אם בידך הבחירה, אדוני המרקיז, אם להיות לי לחתן".
המרקיז קד קידה עמוקה וקיבל בברכה את הצעתו המכובדת של המלך; ועוד באותו יום נשא לאשה את הנסיכה. החתול נהפך לאדון מכובד ולא רדף עוד אחרי עכברים, אלא לשם השעשוע בלבד.

מוסר השכל
גדולה ככל שתהא השמחה
ליהנות מירושה במשפחה
העוברת לידינו מאב לבנו,
על פי רוב בעבור הצעירים,
תושייה וחריצות שוות אלפי מונים
מכל קניין ומלוא רכושו.

מוסר השכל נוסף
אם גם בן טוחן ללא כל קושי
יכול לזכות בלבה של נסיכה ללא דופי
ולהצית בפניה מבט עורג ורך
פירושו שהמראה, הנעורים והבגדים
יש להם תפקיד אצל האוהבים
ואינם אמצעים של מה בכך.