האנרכיסטיות

פרק א
האנרכיסטיות

כל מה שהאמנו בו קרס, כל מה שחשבנו שאנחנו יודעות התגלה כחסר ערך, כל מה שצברנו היה עושר השמור לבעליו לרעתו, מאמץ מיותר, בזבוז ראוותני. הנחנו שאנחנו זקוקות למשנה סדורה; היו מאיתנו שהסתפקו בדימוי או בסיפור טוב, אבל כך או אחרת, היינו זקוקות למשהו אחר לגמרי.

במשך שנים האזנו בתוכנו לכרסום עקשני של כאוס, ואף על פי כן סירבנו בכל מאודנו לחבור אליו. חששנו שהחוץ ייראה כמו הפְּנים — אותו מבוך שכנגדו הצבנו מראית עין של סדר אקראי ושרירותי שארגן את חיינו ושימש לנו תירוץ לעשות דברים בשמו דווקא מפני שלא ממש הלם את מה שהתחולל בקרבנו. חיִינו בשלווה מדומה. בנקל אפשר היה להתפרץ לדלת הפתוחה, אך גם אם היינו מבקשות לקום ולהיאבק על עצמנו גופנו היה קרוב לוודאי נותר מרותק למושבו בכבלים נסתרים. הפחד הגדול ביותר שלנו היה מטלטלה פתאומית שתגרוף את הסדר אל התוהו האורב לו. פחד: המניע המכריע לסבילות גמורה ולפעמים גם לפעולה עיוורת, כזו ההופכת נשים כמונו, מושאים כנועים של הקְרבה חברתית נמשכת, לאלה שעלולות לבצע אותה ולפעמים אפילו לנצח עליה.

מאז ומתמיד שיתפנו אפוא פעולה עם הסדר הקיים. ספחנו בצייתנות ללא הבחנה את מה שנמסר לנו והפכנו אותו לחוק בל־יופר, חוק שבהיעדרו דימינו שאיננו יכולות לעשות דבר. פיצלנו לשחור ולבן, גידרנו טריטוריות, שמרנו על מרחק שהיה לאזור הנוחות שלנו, בדיוק מפני שביסוד הדברים, ובעל כורחנו, ניהלנו מאבק איתנים מתמשך בין כוחות קוטביים של שמרנות וכאוס, בדיוק מפני שהכאוס היה עבורנו אינטימי כל כך, ראשוני כל כך, מוכר כל כך. בדיוק מפני שהיינו חיות בר, אנרכיסטיות מלידה.

אנחנו יודעות שיש קושי גדול לנוע בזמן הזה, להתאים את עצמנו אליו. נדמה שהפער בינינו לבינו הולך ומתרחב בלי סוף. ועם זאת, גם אנחנו משתנות. 'אנחנו' עשויות להיות הדבק שיחבר מחדש בינינו לבין הזמן.

אנחנו עומדות לשנות את כיוון הצמיחה שלנו, את כל החינוך שקיבלנו, להפוך מאלה שמופקדות על הסדר לאלה שמערערות אותו, לא מחליפות אותו בסדר אחר. אנחנו עומדות לשקוע עמוק־עמוק בתוך יסוד האי־סדר. זו המלאכה שלפנינו. מעשי המרי שלנו יהיו הצגות ראווה. בכל פעם נתכנן פעולה אחת, התפרצות קטועה, ממוקדת ותכליתית של הזעם שלנו, כמו מופע תיאטרלי מרהיב של זיקוקין די נור שלא עומד לשנות דבר בעולם אלא רק להפגין את עצם הופעתו המטאורית, האלימה, המיידית, המכילה את עצמה, המכלה את עצמה. המעשה יבוצע עד תומו ויחלוף, אבל ישאיר אנשים פעורי פה לתהות עליו, על מה בעצם אִפשר אותו, ובזה יהיה כוחו. זה יהיה ממד הזמן של הפעולה הנשית במרחב הפומבי, וזוהי מחשבת המהפכה שעתידה לצאת מהחדר הזה: מחשבה אסתטית, לא־רציונלית, לא תועלתנית. המדדים להצלחה וכישלון אינם מעשיים. את כל כוחות היצירה שלנו נשקיע בתכנון האירוע עצמו. זה הרגע שבו מאבק הופך מצודק לאסתטי, ולכן גם לאָ־מוסרי ואפילו ללא־מוסרי. אנחנו מביאות בחשבון שמי שתוליך את המעשה הזה עלולה גם להפוך לקורבן שלו.

פרק ב
המורשת הנשכחת

If I can't dance it, it's not my revolution.

אֶמה גולדמן

דייריה של סמטה פלונית בתל אביב התעוררו בוקר אחד לשינוי במראה הרחוב. במהלך הלילה, כנראה בין השעות שלוש לחמש לפנות בוקר, הוחלפו שלטי הרחוב בכל הבניינים, לרבות השלט העומד בפתח הרחוב, בנקודת הצומת עם המלך ג'ורג'.

הדיירים שהתקבצו סביב נציג העירייה שהוזעק למקום לקראת צהרי היום ידעו לספר ששמעו בעובי הלילה קולות בלולים, בעיקר של נשים, ואולי השתרבב גם קול גברי שבעליו, ככל הנראה, סייע להן הן במלאכת עקירת השלטים הקודמים והן בקידוח השלטים החדשים. חוץ ממעשה העקירה והקידוח לא דוּוח על כל נזק לרכוש. השלטים הישנים נעלמו ללא זכר ואי אפשר היה למצוא ולו גרסה מושחתת שלהם, גם לא בתל הגרוטאות שנערם בקצה הסמטה. היו אמנם דיירים שהודו שהיו חשופים, אולי בשל הרוחות העזות של ליל אמש, לצחקוקים ולצרימות במידה ובעוצמה החורגות מן הרגיל, אבל מאחר שאנשים נאספים מדי ערב בערבו בכיכר הקטנה ליד פסל האריה העומד, בעיקר צעירים המקיימים כאן מעין פולחן נעורים, משמיעים מוזיקת היפ־הופ ומשליכים פחיות בירה מרוקנות, לא ייחסו לכך חשיבות יתרה. נציג העירייה, שטרם ניגש בעצמו לכיכר, שאל בחשש מה אם האריה הוחלף בלביאה, והדיירים מיהרו להרגיעו שהאריה הזה אמנם איבד את לסתו וזנבו במהלך שנות קיומו, אבל מאז ששוקם הוא ניצב איתן כקרוב־רחוק מינורי, אמרה סטודנטית לספרות המתגוררת בסמטה, של האריה השואג. השאלה של הנציג נבעה מן הסתם מן השם החדש שהוענק לסמטה, למבוכת הכול, סמטת אֶמה גולדמן, שם שבשלט התקוע בפינת הסמטה הגובלת במלך ג'ורג' נרשם בעברית, ערבית ואנגלית ולידו, בסוגריים, שנות חייה, 1940-1869. פקיד נוסף שהתלווה לנציג העירייה, שהביא עימו סולם קטן וטיפס אל השלט בהנחה שאולי מדובר במעשה משובה שבו כיסו במדבקות, מלאכת מחשבת, את השילוט המקורי, התבדה מיד. נציג העירייה, שבינתיים קרא את ערך הוויקיפדיה על אמה גולדמן, תהה בקול רם אם יש לכנס ישיבה דחופה של מועצת השמות העירונית, שכן מצד אחד אי אפשר להטיל ספק במוצאה היהודי ובמשקלה ההיסטורי של אֶמה האדומה, האנרכיסטית, הטעים, גם אם היא שנויה במחלוקת, ומצד אחר הדבר נעשה בהליך לא תקין ונשאלת השאלה אם לא ראוי בכל זאת להחזיר, ומיד, פלוניות ליושנה. הוא שיגר בקשה תכופה להביא נציגה נוספת ממחלקת שמות הרחובות, אישה צעירה מסיעת מרצ, בעלת רקע בבלשנות, שאמרה שבכל מקרה השם פלונית, המורה במקורו על הסתום והפלאי, הוא שם זמני, ארעי, שם בלתי שלם במהותו המחכה להשלמה, שם ששכב בעצם במשך שנים כאפשרות ותו לו מבלי שנמצאה לו חלופה סולידית, עד כדי כך שהפך למעין שם גנרי המסמן את חלוף העתים. הדיירת המתגוררת בסמטה פלונית 7 אמרה שבדיוק בשל כך היא נוטה לחבר בין פלונית ואחד העם, עוד שם המשרה רוח דמוקרטית על הרחובות המרכזיים של העיר. כך או כך, היא עדיין מתנחמת בקיומה של סמטה אלמונית, התאומה הצנועה שנותרה בדד, מתפתלת בסתר למבוי סתום ולו כדי להוכיח את טענתה.

אלא שלמחרת התרחש אירוע דומה בסמטה המקבילה. במהלך הלילה, כנראה סביב אותן שעות, גילחה קבוצת אנשים, היו אלה קרוב לוודאי אותן נשים מליל אמש, את שלטי סמטה אלמונית והחליפה אותם בשלטים חדשים הנושאים את השם "סמטת ציפורה פרלמן". אישה המתגוררת בסמטה, משוררת ותיקה כבת שמונים, חבושה בכובע לבד על שערה הצבוע שחור עורבני, סיפרה שיצאה לטייל עם כלבתה, פילומנה, כבר בשש בבוקר. לאמיתו של דבר פילומנה החלה נובחת בסביבות שלוש לפנות בוקר. היא כלבה מאוד רגישה הנוטה לאי־שקט, והמשוררת חשבה שמדובר בתגובה פנימית שאינה קשורה לגירוי חיצוני. כעבור כחצי שעה, כשהנביחות הצורמות לא פסקו, היא הצליפה באפה. פילומנה נפגעה מאוד מן המחווה שאינה הולמת את יחסי האמון והקרבה ביניהן, אך המשיכה לרטון ללא הרף למעלה משעה ואז, כדי לפצותה — ניכר שמשהו מציק לה והלילה נהרס בלאו הכי — החליטה המשוררת להקדים את שעת הטיול של הבוקר. כשסוף־סוף ירדה עימה למטה וגילתה את אשר אירע מתחת לאפם של התושבים, התנצלה בפני פילומנה ועלתה מיד אחוזת חרטה אל השכן בקומה הראשונה. היא מוכנה להישבע ששמעה אותו מטופף עד לעינית ובקשיחות לב כדרכו לא פתח לה וכשחזרה לדירתה שאלה את עצמה למי עליה לפנות, עניין שכזה לא דרש לכאורה התערבות משטרתית, ובכל זאת קרה כאן אירוע המחולל שינוי שאינו רק קוסמטי בפנֶיה של העיר. בעצת בנה ביקשה אפוא להזעיק את המשטרה. השוטרת שענתה לטלפון ביקשה שתצלם תמונות ותשלח לכתובת שהעבירה לה, כדי לדעת לאיזה אגף לשגר את פנייתה וכנראה כדי לוודא שלא מדובר במתיחה, והיא שבה וירדה עם פילומנה וצילמה ביד רועדת שלט אחר שלט בכל הבניינים — ניכר שמישהו עשה כאן עבודה יסודית ושיטתית — וחזרה אל תחילת הסמטה הגובלת במלך ג'ורג', שזכה לרחוב מפני שבחסותו נכבשה הארץ מידי הטורקים וניתנה הצהרת בלפור, והעבירה את התמונות לכתובת שקיבלה מהשוטרת, ובעודה משגרת לרשויות את תיעוד המעשה התמוה נתקלה בשכן האנטיפת שלפני כן לא פתח לה את הדלת ועכשיו מחמת התדהמה קידם את פניה בשלום ואמר שזאת לא פחות משערורייה ושגונב לאוזניו שאמש אירע מעשה דומה בסמטה פלונית. הוא נזכר שבפירוש שמע קולות נשים בלב הלילה, אף כי ייתכן ששורבב גם קול גברי, אולי של מישהו שעזר לנשים האלה, מעין נושא כלים, והוסיף שאולי בכלל מדובר כאן באמנות רחוב.

השוטרת שפעלה כמרכזנית שלחה את התמונות לאגף המטפל במפגעים סביבתיים ומישהו במשרד ידע לומר שכבר קרה השבוע אירוע דומה וחיבר אותה אל העירייה. הפעם הגיעה חברת מועצת העירייה ויו"ר ועדת השמות וההנצחה, עורכת הדין ימימה ראש פינה, שגם היא, כמו הנציגה שנשלחה לסמטה פלונית, תהתה בקול רם אם השם הזמני לא זעק מאז ומעולם להחלפתו בשם קבוע, וכיצד קרה בעצם ששתי סמטאות מקבילות הונצחו באלמוניותן, אולי זו השערורייה האמיתית. היא סיפרה לתושבים שהתגודדו סביבה בסמטה שבמקור היו שתי הסמטאות המקבילות אמורות להיקרא על שם סוניה שפירא ובעלה, מאיר געצל שפירא, שבנה לכבודה את הרחוב וביקש להנציח את שמותיהם, אלא שמאיר דיזנגוף דאג להסיר את שלטי הרחוב של שפירא. משהוסרו השלטים ונמחקו השמות אולי הוטלה על הרחוב קללת השכחה.

אבל מי היא ציפורה פרלמן? מילא אמה גולדמן המוכרת ברבים, אך שמה של ציפורה פרלמן נשאר אפוף חידה. הסטודנטית לספרות שקפצה לביקור בסמטה המקבילה הציעה שאולי מדובר בבתה של דבורה בארון, ואולם בתה של דבורה בארון, ציפורה, לא נקראה פרלמן בשום שלב בחייה. ציפורה זו, שלקתה במחלת הנפילה, נישאה למנהיג הפועלים יוסף אהרונוביץ וחיה בין השנים 1914 ל-1971, ואילו בשלט של ציפורה פרלמן הופיעו השנים 1970-1870. דיירת אחרת, שנדבקה גם היא ברוח ספרותית, תהתה בקול רם אם מדובר בציפורה שיונה — והכוונה כמובן ליונה וולך — כינתה באמצעותה צורה של הרגשה, והמשוררת, שאספה את פילומנה לחיקה, אמרה שאם כך חבל שלא קראו לרחוב "ימים קשים" או בפשטות "אוי". מישהו מהשכנים חקר ומצא שהיה זה שמה של ציפורה פייגה וולפסון לאחר שנישאה, אמו של אליעזר בן יהודה, אישה חרדית וחסידית שלא ידעה קרוא וכתוב אבל דאגה היטב לחינוכו ולהשכלתו של בנה. אלא שגם כאן, וחרף הקשר בין אילמותה של הסמטה האלמונית לבין דמות זו שחייה כנראה נאלמו דום עוד מקדמת דנא, התאריכים לא התיישבו זה עם זה.

הרב יעקב בן ארי, רב בית הכנסת הגדול המתגורר בסמטה, אמר כי אולי בהשראת רחוב נפחא הסמוך מתקיימים כאן הדברים המיוחסים לרבי יצחק נפחא, "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין," והפליג ודרש שאולי בכלל מדובר בציפורה בת יתרו ואשתו של משה רבנו, שעל פי השל"ה הייתה גלגול של הבל ובכך ללא ספק אפשר להסביר את גורלה.

התושבים סיפרו לכתב שבא לראיין את דיירי הסמטה שהם דווקא נקשרו לשמו הקודם של הרחוב, סמטה אלמונית, שהטייתו בנקבה, כך הסבירה המשוררת, חילצה אותו באופן פרדוקסלי מאלמוניותו ואף נתנה בשר ודם לאלמוניות זו. מישהו העלה את ההשערה שציפורה פרלמן קשורה באיזושהי זיקה באמה גולדמן, כשם שפלונית קשורה באלמונית וכשם שסוניה שפירא הייתה קשורה, לפחות לזמן מה, במאיר בעלה. ייתכן שציפורה פרלמן הייתה יד ימינה של אמה גולדמן או עזר כנגדה. כך קרה, אבל איש לא ידע זאת לאשורו, שאמה גולדמן וציפורה פרלמן, שלא זכו לשוב ולהיפגש בחייהן ולחדש את אחוותן כיוון שבחירותיהן הקיומיות הרחיקו ביניהן לתמיד, נפגשו לפתע בצומת הסמטאות כיריבות שקולות ובעצם כמקורות השראה מקבילים.

שני המעשים נרשמו בזה אחר זה באותו שבוע של ינואר 2018, שניהם התרחשו בשעות הלילה בחשאי והמכנה המשותף ביניהם היה ברור. זו הידיעה שהופיעה במקומון חדשות העיר ב-20 בינואר 2018, שם תועדו הסמטאות בשמן החדש בלוויית שני תצלומים. המאבק העיקש למחיקת האלמוניות והשבת השם עורר בציבור תערובת של עניין ואי־נחת. בכל תולדותיה של תל אביב לא נרשם מקרה כזה של החלפה פיראטית של שני שמות רחובות, ועוד סמוכים זה לזה, בפרק זמן כה קצר. כמובן, לאורך השנים התנהלו ויכוחים רבים בין אסכולות שונות בוועדת השמות העירונית, שהעלו שיקולים היסטוריים ואקטואליים באשר לזהותם של האנשים שחייהם השפיעו על חיי התושבים בתחומים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים עד כדי כך שהיו ראויים להנצחה, ויכוחים שהציפו את השאלה באיזו מידה עליהם להיות דמויות אוניברסליות או פרטיקולריות. שוב ושוב נשאלה השאלה מתי תובא הסוגיה לפתחו של ראש העיר שממילא עסק בשנים האחרונות במחִיית העבר. כדרכן של יוזמות עירוניות אחרות, התגלה גם העיקרון המנחה של מנגנון השיום כסחבת אחת מתמשכת ומתישה.

ביום השלישי התרחש אירוע תמוה אף יותר בפינה מעט זנוחה בצפון הישן של העיר, באזור שבו נמתח מצפון לדרום רחוב יהושע בן נון, קו ישר שעל פי רוב חולפים על פניו בני אדם וכלי רכב מבלי להתעכב בתשומת לב על פרט זה או אחר, זולת אולי בית הכנסת התימני "היכל אבי דוד", השוכן בתחילת הרחוב, ובית הכנסת האשכנזי "שלום", הממוקם לקראת סופו, מוסדות קהילתיים שנעשו פעילים יותר בשנים האחרונות. עם זאת, בשל אופייה הבורגני של השכונה, התמקמותו המתריסה של חסר בית אחד על הספסל מול בית הכנסת "שלום" הפכה גם את ההליכה בקצה הרחוב בואך רחוב ארלוזורוב לתכליתית ובהולה. באחד הרחובות הקטנים המסתעפים מיהושע בן נון שוכנת גינת מלץ שנבנתה סביב עץ תות עתיק, שריד לכפר הערבי סומייל הנושא בגזעו את צלקות גיזומו, כפי שכתב אחד המבקרים המרבה לפקוד את אתרי העיר. במרחק לא רב מעץ התות, המכותר בגדר ברזל ירוקה השומרת עליו, מוצגת יצירה מפתיעה מאבני פסיפס שכמו זועקות לשווא את זעקת השבר של העבר העירוני רגע לפני הכחדתו המוחלטת. הפסיפס חולש על הקיר החיצוני של בניין רב־קומתי בפינת הרחובות בן נון וארלוזורוב, שהוא גם הקיר החיצוני המזרחי של סניף השופרסל. חרף מראית העין, אין זה פסיפס עתיק יומין כדוגמת אלה שהתגלו בחפירות בבית אלפא, בבית שאן, בציפורי או ביבנה, אבל גם אם משך חייו של פסיפס זה, המתאר את קרבותיו של יהושע בן נון, נפרש על פני כשישה עשורים בלבד, עצם קיומו התלוש מכל הקשר, להוציא כמובן את שם הרחוב, מעורר תמיהה, כאילו מלכתחילה דאגו יוצריו ומבצעיו הן שיוצג לראווה והן שייסתר מעין האנשים הנחפזים בדרכם. כך אירע שבמשך השנים החביאו העצים והשיחים שניטעו בערוגה הצמודה לו את הצד הדרומי של דימוייו ובהדרגה, באין משגיח, צברו האבנים הזעירות שכבות פיח ולכלוך עד שדהו, נסדקו והתפוררו.

*המשך הפרק בספר המלא*