טנק בבני ברק
עזבתי את הפלוגה עם שנאה בוערת וטנק מרכבה סימן 1 שכולם היו בטוחים שהוא תקול. היעד שלי היה לצאת מהחיים ולהביא את עצמי ואת הטנק שלי לבני ברק. לעשות שם קצת סדר, אמרתי, לא יזיק לאף אחד. יותר מדי מפלגות דתיות, יותר מדי אינטרסים של אנשים שאני לא מכיר שפוגעים בי, שנים של חוסר סדר וגם הדבר הזה שקוראים לו עכשיו: חוסר משילות, במקום לקרוא לילד בשמו: אנרכיה.
את הדברים האלו החלטתי לסדר בכוח, בכוח הזרוע, בכוח הטנק הבודד שלי שלמדתי להפעיל אותו לבדי. שלוש שנים בשריון, קורס מט"קים, ואחר כך מילואים שלא נגמרים. ואלה, הבני זונות, אוכלי החינם, לומדים בישיבות כל החיים ומקבלים כסף מהמדינה, כל אלה הכשירו את הזעם שלי. ראיתי ששער הבסיס נשאר פתוח. גם אם היה סגור הייתי מוכן לעלות עליו בכוח הטנק שלי ולהמשיך בשביל העפר עד לכביש. שמתי בווייז קוקה קולה בני ברק, כדי שלא אטעה בדרך, זה יהיה היעד הראשון שלי, אכוון את התותח אל המחסנים ואכרוז ברמקול לכולם: להגיע מהר, לרוקן את המחסנים.
עושה רושם שהקיץ הזה חם במיוחד, וגם עם כל הכסף הזה שהמדינה נותנת להם, אפילו כסף לקולה אין שם. אז נתחיל מזה, אמרתי לעצמי, לפני שאני אעשה שם סדר ברחובות, אחלק להם קולה בחינם. אם צריך, אוכל גם לירות פגז כדי לפתוח את השערים של המפעל. שערי שמיים או סתם שערים, העיקר שייפתחו. לאף אחד לא אכפת שאני על הטנק בכביש ארבע. ככה זה במדינה שקודם כול הביטחון. קודם כול זה מים לנגב ואחר כך זה ירקון מזוהם. קודם כול הדברים החשובים, ואני בטנק שלי על כביש ארבע נראיתי לכולם חשוב. הייתי מכוּון מטרה, אף אחד לא אמר שום דבר למרות הפקק הגדול שיצרתי. במו ידיי יצרתי אותו. בישראל, הכי קל להגיד שאתה הולך לגיבוש סיירת בשביל לעקוף את התור בבנק. יותר קל מזה, ללמוד בישיבה כל היום ולקבל כסף מהמדינה, לבחור במפלגה חשוכה וללדת המון ילדים שיהיו להם חיים עוד יותר קשים מהחיים שלך. ביטחון וילדים, שני דברים שחסרים לי בחיים, והיה לי ברור שבבני ברק אני אמצא כל מה שצריך.
לנהוג בטנק, זה לא להטיס מטוס. זה עניין של שטח, אלה החיים הקשים של הקרקע, של חֵילות הקרקע, חדר אוכל בשריון הוא לא חדר אוכל בחיל האוויר, זאת המציאות עצמה, אין בזה שום דבר זוהר. לקחתי את הטנק מהבסיס שלי. גם אם עברו שלושים שנה, בסיס זה בסיס וטנק זה טנק, יש דברים שלא משתנים, הטנקים חיכו לי בחנייה, בדיוק במקום שהשארתי אותם בנעוריי. רק הייתי צריך לבחור. את המדים שמרתי מהשירות, וגם אם כמה חולצות לא נסגרות יותר על הכרס, לחייל מילואים מותר. אני אוהב את החופש הזה בבסיסים של צה"ל. אתה נכנס ולוקח מה שאתה צריך ובדרך כלל השאלות, התחקירים, הכתבות בעיתונים זה אחרי שכבר הצטיידת.
עברתי במטבח ולקחתי לחם פרוס וכמה ירקות, למקרה שאהיה רעב, אם הנסיעה הזו תסתבך. הטבח אמר לי שהארוחה רק בעוד שעה, אבל אם אני מפלוגת מילואים אז אני יכול לקחת מה שאני רוצה. אף אחד לא מתעסק עם מילואימניקים, יודעים שאנחנו פה בשביל לשרת, ואם צריך להאכיל אותנו אז מאכילים, לא כמו כשהיינו טירונים. גם רובה לקחתי מהערמה ליד הטוראים שעשו כפיפות בטן. קצת הצטערתי על השומר שיחטוף ריתוק, אבל בלי נשק אתה כבר לא יכול לזוז במדינה, מה גם שלא רציתי להפעיל כוח לא מידתי. לירות פגז באמצע עיר יכול לעשות נזקים משניים שאתה לא תמיד מעוניין בהם, ואני, אני רק חיפשתי אשמים.
טנק המרכבה הזה ישן ממש, אבל מי שחושב שאין סיבה יותר להשמיש אותו בשירות פעיל, טועה לדעתי. אם רק יכולתי להראות לו עדויות על הביצועים של הפלוגה שלי במלחמת לבנון השנייה, בזמן שאנשים ישבו בבתי קפה בתל אביב, הוא היה מבין דבר אחד או שניים על הקרבה, על נאמנות ועל שירות מסור למדינה. חיים שלמים של עשייה, אם יורשה לי, שאפילו החבר'ה שדהרו בראש הטור בבקאע הספיקו לעשות. הם עלו על מוקש והתפוצצו. לא עזר להם כל היופי הזה מסביב, ומה שחשוב להגיד שזה לא אלוהים שקבע את סדר נסיעת הטור של הטנקים, זה המג"ד בעצמו, ובגלל זה, גם אחרי שהמלחמה נגמרה, הוא לא ממש יצא מזה, ובסוף חזר בתשובה בשביל למצוא תשובות לגורל של החיילים שלו, כי הוא הרגיש כמו סדרן של גורלות, וכשאתה משאיר את הדברים האלה לאלוהים ומסתפק בלשמור שבת ולצום בימי צום, כל הדברים האלה הופכים להיות הרבה יותר קלים. כי לתת לאלוהים אחריות, זה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת. זה הטבע שאחראי למה שקורה, והכי חשוב שזה לא אתה.
אבל אני לא התכוונתי לברוח יותר מאחריות, וגם לא לתת למג"ד לברוח ממנה, היו לי כמה שאלות נוקבות אליו. רציתי לשאול אותו על הבחירות שהוא עשה, שבסופו של דבר החזירו אותי למגרש המסדרים שלנו, לחניית הטנקים, כי הייתי בלי תשובה למה אני נשארתי ולמה החבר'ה בטנק מלפניי אינם. רציתי תשובות על האלוהים הזה שהוא מאמין בו ועל עשרת הילדים שיש לו עכשיו, רציתי משהו שיאפשר לי להישאר בחיים, כי סתם לא להתחתן כמוני, לא ללדת ילדים כמוני, לא לעזור לאיש ורק ללכת לעבודה בכל בוקר וגם שם לא באמת לתת יד לאף אחד, זה מרגיש די לבד. מה הטעם שאני נשארתי חי על פניהם? זה לא היה משהו שיכולתי לחיות איתו.
המג"ד שלי, לעומת זאת, הוא זה שיצטרך לתת לי תשובות, עם האלוהים החדש שלו והשבתות והחלות החמות האלו של ויזניץ. תשובות טובות לשאלות קשות, הוא זה שיצטרך לתת לי ממרחק של שלושים שנה, מסביבו עשרה ילדים, אולי חמישה־עשר אפילו, ובלי למצמץ כבר יש לו נכדים ותכף גם נינים וכל מה שבא עם החזרה בתשובה, כמו הערכה כזו לחיים שמרחיקה אותך משאלות ועושה אותך צייתן.
״טוב למות בעד ארצנו״ אף פעם לא היה אצלי ערך גדול כזה שאני צריך לשמור עליו ולחיות איתו. סתם משהו שלמדתי בבית הספר. אני בזמן המלחמה, בעיקר שמרתי על עצמי, בדיוק כמו שאני שומר על עצמי בחיים. אבל עם כל הכבוד לשמירה שלי על עצמי, ביום שכולם עפו באוויר, עם כל החלומות שלהם על לטוס לתאילנד או למאצ'ו פיצ'ו דקה אחרי שישתחררו, הדבר היחיד שקרה זה שהם עפו לשמיים. ואני, שבכלל לא רציתי לנסוע לשום מקום וגם לא נסעתי, בדיוק כמו שרציתי, חיכיתי לחילוץ כי פרסנו זחל, ובסוף סובבתי את הטנק שלי וחזרתי על עקבותיי.
אם יש במלחמה משהו שאני לא אוהב זה תקלות שלא נותנות לך למצות את הפוטנציאל שלך, ופריסת זחל זו אחת מהן. ריח הגופות החרוכות לא מפריע לי, גם לא אבק הדהירה או תותח תקול. פריסת זחל מפשיטה אותי מכלי הנשק שלי ואני מרגיש עירום בלעדיו (לא טעמתי אף דובדבן בלבנון, היה ברור לי שהם תפלים), אבל היום, כשנכנסתי לתוך הטנק, הופתעתי מכמה שהוא מטופל ומתוחזק, היום לא יקרה מה שקרה במלחמה, אין סיכוי שיפרסו לי זחל בדרך. כי אחד הדברים שאנשים לא יודעים על טנקים הוא שהם משגשגים דווקא בעיתות שלום, כשלא נלחמים בהם יש זמן לאהוב אותם.
עכשיו הגיע הזמן. כן, הגיע הזמן לסגור חשבון ישן. לשים דברים מאחור. לבקש מחילה וסליחה. כן, לא ממני, מהם. כי הם אין להם קול, כולם עפו באוויר, רק אני פה מכל הפלוגה. רק אני לא התעוררתי באותו בוקר ובגלל זה הצטרפתי לצוות אחר שבכלל לא רצה אותי. עכשיו אולי למג"ד מבני ברק יהיו תשובות טובות לעניין הזה, כי איך שלא מסתכלים על זה, לעבוד במס הכנסה, זה אולי תורם למדינה, אבל אף אחד לא באמת רוצה שתתרים אותו. ואם אין לי ילדים ואין לי אישה, וכל החברים שלי לא במצב כמו שאומרים להראות תמונות מהטיול אחרי צבא שעשו, הזיונים שהיו להם וכל מיני מתנות קטנות שהביאו לי מדרום אמריקה, אפילו אם בכלל לא רציתי לבוא איתם לטיול, יש בזה משהו מנחם. אבל מה כל זה עוזר, כל היכולת הזאת לשמור על עצמנו בחיים, גם אדון רבי מג"ד אם יורשה לי, כשאנחנו כאן בסופו של דבר, לחלקנו, שזה אני כמובן, אין לנו תשובות, והשנים שעוברות רק מקשות עלינו יותר לחשוב שמגיע לנו הסבר.
אבל אני בטוח שכשאגיע בטנק הזה לרחוב הומה, לפחות את זה הוא יזכור. הוא יצא מהישיבה שלו ויהיה חייב להיזכר. ואז יהיה חייב להשיב. להשיב לחיים, לא רק למתים. לא רק לייסורים שלו, גם למה שעושה רושם שהם הכאבים שלי על כל הדברים שלא הספקתי. אפילו שאני לא בהלם קרב ולא שום דבר כזה שעושה כותרות בעיתונים. אני האיש ממס הכנסה שאף אחד לא רוצה לשלם ואני גר בקומה רביעית ואחרונה, בבניין על עמודים, ואפשר לשכוח אותי, כי אין לי נוכחות, אני יודע את זה. בגלל זה הטנק. הטנק בבני ברק יעשה את ההבדל. אני רוצה שהמג"ד יראה אותי פעם אחת אחרונה. הוא והאלוהים שלו, הוא והתשובות שלו. כי בתפיסה שלי, לאף אחד לא מגיע לגמור ככה, עם עצמו, בלי חברים שהיו אמורים לטייל ולחזור עם חוויות, ולפחות להזמין אותך לארוחת חג, גם אם אין לי משפחה, רק בגלל שזוכרים אותי מהשירות בצבא.
והוא, רבי מג"ד, הוא קבע את הסדר של הטור. ואם אני חי מצוין ואין לי שאלות, זה בעיקר מכיוון שאני יודע שאין תשובות. כי אם הוא עשה את כל הדרך עד לאלוהים, אני יכול לעשות את הדרך עד לבני ברק. עד היום לא חשבתי שיש לי מה לעשות בבני ברק. חוץ מזה, אין לי את האומץ להצית את עצמי מול משרד הביטחון, אני פחדן, רק לעלות על הטנק יש לי אומץ. אבל אומץ לחיים עצמם, אני חושב שאיבדתי אותו. אני רק אוהב לנסוע בטנק, גם אם אין לו מזגן.
אם יש דבר אחד שלנו לא היה ולחדשים יש, זה מזגן בטנק. מזגן עוצמתי, שכמעט ופיתה אותי לקחת מהבסיס מרכבה סימן 3. הם שוכבים שם בדיוק באותה הצורה כמו העגלה הזו שאני נוסע בה, אבל היה לי ברור שזה לא יכבד את הנסיעה. את המורשת של הנסיעה ההיא. כי אז לא היה לנו מזגן, אם היה לנו מזגן חזק כל כך, לא היינו שומעים את קולות המלחמה ואת הבתים והאנשים שהטנק מועך פה ושם. עם כל הכבוד במלחמה כדאי לשמוע את הזוועות שלה, כי ככה אתה הופך לחכם יותר, תבוני יותר ויודע להימנע מהדבר הזה בעתיד, מהקולות, כי הקולות האלה לא עוזבים את הראש. ומזגן יכול רק לשגע אותך אחר כך בשאלות על מה היית יכול לשמוע ואיך זה נראה באמת, אתה רק יכול לומר לעצמך: הייתי שם אבל אני לא זוכר את הריחות ואת הצבעים ואת רעש המלחמה כי ישבתי בתוך הטנק הממוזג.
ולא שאני אומר משהו על זה שרבי מג"ד הלך לחפש לעצמו תשובות בגלל שלא היה לו מזגן, זו שטות הרי לחשוב שלא. זה הברור מאליו, האלף בית של כל הסיוט הזה שרק הוא ואני חזרנו ממנו עם שאלות שלא מצאנו לעצמנו תשובות. הרי הוא לא ר"מ. הוא דודי. הוא לא רבי. הוא דודי שלנו ואין לו שום זכות ללכת ולחפש את אלוהים בלעדיי.
ומה זה הבני ברק שלו בעצם, עד היום אני לא מבין. והאמת, זה גם די במקרה שנודע לי. כי לא היו לי תוכניות לשאול אותו למה החליט מה שהחליט. למה דן אותי לחיים ואותם לעוף בחתיכות באוויר ככה עם כל החלומות שלהם. לא היו לי כוונות כאלה, גם לא היו לי כוונות אחרות. עד שראיתי אותו מתראיין בנינוחות כזו בשעת לילה מאוחרת ומספר שמצא את אלוהים, אני סתם רציתי לישון באותו לילה, מוקדם אם אפשר, הלכתי לישון, אבל מאז אני לא מצליח להיכנס למיטה בכלל, אני לא מצליח לישון כדי לקום חי, אז אני רואה טלוויזיה, זה המקום שבו אני נותן למחשבות שלי לנוח, אני רואה את השטויות האלה של אנשים שחושבים שהפרסום ירפא את כל המכאובים שלהם. ופתאום ככה, ללא אזהרה, ראיתי אותו מדבר על אלוהים, ועל חזרה בתשובה, ועל תשובות ושאלות. הוא, רבי מג"ד, דיבר שם על אלוהים ועל הבורא, ועל כל הרגשות שהיו לו בתוך הלב, ועל זה שבורא עולם הוא נותן תשובות, והתשובות כולן אצל בורא עולם. והוא משך לעצמו ככה בזקן במין איטיות כזו מרגיזה של מישהו שגדל עם זקן בבית אבא, ושכח את הריתוקים שהיה מחלק חופשי לילדים בני שמונה־עשרה על גילוח. הוא שכח! וזה דבר ראשון ששמתי לב בריאיון הזה, שהמראיין גם עשה לו הנחות ולא שאל אותו שאלות קשות וקיבל את הזקן הזה שהוא מולל לו ככה, כאילו שהוא איזה צדיק.
ממרחק השנים אני יודע שלכולם יש את סל הטעויות שלהם, והוא, יש לו את שלו, כמו שלי יש את שלי. הטעות הכי גדולה הזו שאני יודע לגבי עצמי היא העובדה שלא התעקשתי להיות בטנק עם החברים שלי, שלא עפתי לשמיים, גבוה, אל המקום שבו לחלומות אין יותר חשיבות וגם לא למציאות של מי שהיית פעם, לכל מה שרצית לעשות או להיות. את הטעות הזו אני מבכה, והוא, מה הוא מבכה עכשיו אם מצא את כל התשובות אצל האלוהים שלו? אולי, רק אולי, יוכל לשתף אותי, אם בכלל יזכור אותי, כי עם כל הכבוד הייתי רק טוראי, בשר תותחים, והוא היה ביום ההוא, לפחות בעיניי, חצי גנרל, כי את הרמטכ"ל וגם את מפקד האוגדה, אם נהיה כנים, אף אחד מאיתנו לא ראה באותו היום. ותנו לי לנחש שהבוקר במשרדים של הקריה ממוזג מצוין. גם משם לא שומעים את קולות המלחמה, אפילו שכל האחריות עליהם, וזה אומר, ותנסו להבין מה זה אומר, שביום הזה האחריות הייתה עליי ועליו, ללכת, להילחם, ולמות ביחד עם כולם.
ואם אתה נשאר בחיים לבד, זה אומר שאתה מצולק, שאתה מחויב להישאר מצולק כי אתה מצבה של זיכרון לחברים שלך. והוא, לעומת זאת, מדבר כל הזמן הזה על רבי נחמן ועל הנסיעה הזאת לאומן ששינתה לו את החיים ושנתנה לו את כל התשובות, והוא בכלל לא דומה לעצמו יותר. אז טוב שנשארתי ער לראות טלוויזיה, כי ככה אוכל לזהות אותו כשאיכנס עם הטנק לבני ברק. בגלל זה לקחתי מרכבה סימן 1, כדי שיזכור, אפילו ריססתי על הטנק לפני שיצאתי 'הפנתרים של דודי', כי ברגעים האינטימיים של לפני הקרב היה מותר לקרוא לו דודי, ולא המפקד.
המוות מרחיק את הדיסטנס, זה ידוע, וכל העניין הזה של מֶמֶנְטוֹ מוֹרִי , של חיילים שמבקשים מהמפקד שלהם לזכור אותם לפני הקרב, בלטינית זה אולי פואטי, אבל בעברית זה בסוף דודי במקום המפקד. כי פה זה הלבנט, וללבנט יש חוקים משלו, האגדות והמיתוסים שהלבנט יוצר לאנשים בתוך הלב, הכי חשוב זה שהם יהיו נגישים, המיתוסים, אף אחד לא יקדיש להם דקה מיותרת. "דודי, אתה יושב איתנו לקפה?" שאלנו אותו, והוא אמר, "כן, תדליקו את הגזייה, יש לי עוד תדרוך אחד מול הפיקוד לקראת מחר ואני איתכם." ואנחנו כולנו היינו הילדים שלו ברגע הזה, ואת זה אי אפשר לשכוח, אבל גם אין מי שיזכור חוץ ממני, כי כולם כבר אינם, כן, זה משהו שהייתי רוצה מאוד להבין: מה מבדיל רגע אחד בודד מהנצח? מה עושה את הקפה ההוא עם דודי לזיכרון, לא עוד תמונה קצרה ונשכחת?
העיר ההומה הזאת קיבלה אותי בשקט. ילדים התאספו מסביב וחלק אפילו עלו על הטנק אחרי שדוממתי את המנוע. נשים מבוהלות, ילדות בעצמן, גערו בבנים שלהן לרדת, אבל רק חלק מהם צייתו. ילדה־נערה, כולן כאן ילדות־נערות, אחת מהן הביטה בי ישר ברגע שפתחתי את הצריח ושאלה, "מי אתה? מה אתה עושה כאן? אתה נשוי? יש לך ילדים?". הסתכלתי עליה, על החוצפה הזו שלה, בקושי בת 16, לשאול שאלות על דברים שכואבים לי, שאני לא יכול להסביר אותם. לא יכולתי להגיד לה שבאתי לכאן בשביל משהו אחר, בשביל דודי. בשביל ההבטחות שלו.
"אין לי," עניתי, "את לא רואה? אני כאן עם טנק." חשבתי שהיא תיבהל, תברח ממני, היא והשאלות שלה. אבל היא רק מתחה את הקוקו שלה חזק והוציאה סוכרייה זולה על מקל והתחילה למצוץ אותה בתאווה.
"אם היו לך ילדים, אולי לא היית נוסע בטנק בשעה כזאת מאוחרת. אולי היית משכיב אותם לישון עכשיו," היא פסקה.
"אבל אין לי, את מבינה. בעצמי אני לא יכול לטפל, אז להשגיח על ילדים, להאכיל אותם?" התשובות שלי לא עשו עליה רושם. היא המשיכה ללקק את הסוכרייה שלה ופתאום היא נראתה לי כמו אישה שעוד רוצה להיות ילדה.
"אני מתחתנת בקרוב," לחשה לי, ממתיקה סוד. אני לא מכיר אותה, מה זה ענייני החתונה שלה? ומה? בת כמה היא בכלל? היא בסך הכול ילדה, חשבתי לעצמי. ובעוד שנייה היא תהפוך לאימא בעצמה, ככה זה בדת. "אני לא מכירה אותו עדיין," המשיכה הנערה. ובאותו רגע, אני רק רציתי שמישהו ישדך לי פתאום בחורה, בחורה כשרה, מישהי כמוה שלא ראתה עוד כלום, שלא יודעת שום דבר על החיים, שלא יודעת כלום על עצב או על מלחמות, אחת שרק רוצה ללדת ילדים. ללדת אותם ביחד איתי.
"אולי כדאי שתכירו קודם, לא? לפני שאת מקבלת כזו החלטה," אמרתי. כאילו שאני מבין משהו, אני לא מבין כלום, כי מאז המלחמה אני לבד. זה רק דודי שנהיה פתאום רב כזה גדול עם המון ילדים. אנחנו נשארנו מאחורה, מתים או שבורים.
"הכול משמיים," ענתה הנערה, "שני דברים קשים לו לאדם, זיווג ופרנסה," דיברה כאילו היא יודעת הכול על החיים. לא ידעתי מה לענות לה בכלל. רק הרגשתי עוד יותר זר, עוד יותר לא שייך, עוד יותר כועס.
"אני חייבת ללכת, אני לא חושבת שבכלל מותר לי לדבר איתך. חבל לי שאתה כזה. ישועות השם כהרף עין, אל תדאג. שים בו את מבטחך ותראה שדברים מסתדרים."
הרגשתי שאני לא מחזיק את עצמי, שאני עומד לבכות, וקיוויתי שהיא לא תראה. הרגשתי שאם הייתה יכולה הייתה אפילו באה ומחבקת אותי. חשבתי שאת זה אלוהים צריך לראות, את הילדה הזאת שהוא שם פה בעולם, חושבת שגם אני ראוי להיות נאהב.
"תחשוב מה אתה עושה כאן. באמת תחשוב, זה הכול, גם אם לא תמצא תשובה פשוט תזכור שהאחריות לא עליך. רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום," היא הסתובבה והלכה כמו שהופיעה.
מה אני עושה כאן? לא ידעתי לענות, רק ידעתי שאני מחפש את דודי, שדודי עכשיו הוא רב, שפעם דודי לא היה, ושאולי אלוהים אצלו עכשיו.
"חייל, רוצה להניח תפילין?" קרא אליי מישהו. פרקתי את הקנה, שלא יהיו תקלות. אף אחד לא ידע איפה דודי ועל איזה רב אני מדבר וככל שהדקות נקפו סבבו את הטנק יותר אנשים ויותר ילדים ביקשו לטפס עליו. מרוב עייפות נסגרו העיניים שלי מעצמן, רציתי להתכנס בתוך עצמי, וקיוויתי שזה יעזור. מהרחוב עלה פתאום ריח כבד ומלטף של חמין. אנשים שאוהבים אנשים מבשלים אותו ומאכילים בו אנשים אחרים שהם אוהבים, והם אוהבים אותם בחזרה אחרי ששבעו. גם אני הצלחתי להתנחם לרגע מריח התבשיל המשכר, למרות שאני לא חלק מאף משפחה, ולמרות שאני סתם עוד אחד שיושב בתוך טנק, הצלחתי לפקוח את העיניים.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
