שקופות

פרק 1

כשאמא של לוטם התקשרה אליי, אחרי כל השנים, והתחננה שאחזור לישראל להציל את הבת שלה, ידעתי שאני חייבת לעלות על מטוס ולעזור לה.

בכל זאת, לא בכל יום את מגלה שחברת ילדות שלך לשעבר, זונה נרקומנית ברחוב.

אחרי כל השנים שעברו, לא הבנתי איך דווקא אני יכולה לעזור להוציא אותה מהבאלגן הזה, אבל עמוק בלב הרגשתי שאני זאת שאולי הכניסה אותה אליו.

שיקרתי לדוד על מטרת הנסיעה הלא צפויה, לא יכולתי אחרת. כל רמז לגבי העבר שלי, שבקנאות ניסיתי להסתיר ממנו, מכולם, ובעיקר מעצמי, היה יכול להפוך לי את העולם המושלם שיצרתי לעצמי באמריקה.

ובכן, הרוב היה מושלם.

הוא חשב שאני סוף־סוף הולכת להיפגש עם הוריי ולפתור איתם עניינים. אני ידעתי שלילות ללא שינה מחכים לי בדרום תל אביב, בחיפוש אחריה.

מה אגיד לה? איך אשכנע אותה? האם תזכור אותי? אולי תכעס עליי? האם היא רוצה עזרה בכלל?

לא ברור לי עד היום איך אמא שלה, גברת קפלן, נזכרה בי או חשבה שאני זאת שיכולה להשפיע על הבת שלה.

בכל בזאת חמש עשרה שנה עברו, ולרוב, לוטם הייתה זאת שהשפיע עליי.

ידעתי שזאת טעות גדולה. לשקר, לטוס, לעזוב את הילדים שלי להרבה זמן, לחזור לישראל אחרי כל השנים. אבל אחרי שעשיתי זאת, שום דבר לא יכול היה עוד לחזור להיות כמו שהיה.

העבר שכל כך ניסיתי לשכוח דפק לי על הדלת, וכשלא נתתי לו להיכנס, הוא נכנס בעקשנות מהחלון.

פרק 2

רוב הזמן הייתי לבד עם הילדים. דוד עבד שעות רבות במשרד עורכי הדין שלו בקומה העליונה בבניין מפואר, וחזר רק מאוחר בלילה. הילדים כמעט לא ראו אותו, ואנחנו נפגשנו לרוב במיטה בסוף היום.

דיברנו הרבה, נגענו פחות. הוא תמיד היה טרוד מאיזו עסקה גדולה, ואני? השלמתי עם זה.

נהניתי מהכסף שעבודתו המשוגעת הכניסה. מאז שנפגשנו לא עבדתי יום אחד בחיי, ותמיד חיכו לי מזומנים בארנק וכרטיס אשראי שחור וכבד מוכן בשלוף, לכל גחמה קטנה שהייתה לי.

והיו לי גחמות כאלה בשפע.

אז השלמתי עם סדר היום ועם השגרה שלנו.

פחות השלמתי עם זה שלא שכבנו כמעט שלוש שנים.

הילדים היו במעון יום שנפתח בשש וחצי בבוקר ונסגר בשש וחצי בערב. מתאים להורים שעובדים קשה או לאימהות ממורמרות כמוני. זה לא שהם היו שתיים עשרה שעות שם, אבל בימים קשים שלי זה התקרב לתשע וכמעט עשר שעות. ואז, במקום לחזור לבית הענק שלנו, העדפתי להתיש אותם סופית בפארקים ובמשחקיות.

הם היו מפוצצים אנרגיות. ואני? מרוקנת.

אומנם יש לנו בריכה פרטית בבית, טרמפולינה ענקית ודשא בגודל של אצטדיון, אבל ארי ואיימי לא הסתכלו על זה. הם רק רבו ביניהם כל היום או ראו מסכים.

העציב אותי לראות שהם לא מעריכים דבר. היה לנו בית שבחלומות הכי מתוקים שלי כילדה, אפילו לא ידעתי שיכול להיות קיים.

אני הייתי אסירת תודה על המציאות החדשה והטובה שלי.

לילדיי ולדוד זאת הייתה המציאות לה הם נולדו.

לא הייתה לנו אותה נקודת פתיחה, ובכל זאת דוד רצה אותי לאישה. וזה לא היה מובן מאליו בכלל בשבילי.

הוא גדל עם כפית זהב, מגש של כסף ושמנת ארבעים ושתיים אחוז מרוחה על הפנים. רק מלשמוע על ימי ילדותו התמלאתי כולי קנאה.

מעולם לא היה חסר לו דבר, ועוד לפני שרצה משהו, הוא קיבל אותו בגרסה הכי חדשה. הוריו שלחו אותו לבית הספר היהודי הכי טוב באזור מגוריהם, ואחר הצהריים לקחו אותו לחוגים יוקרתיים, כמו כינור, שחמט ובניית רובוטים.

בגיל שש עשרה הוא קיבל מכונית דנדשה מהחנות, ולחופשות משפחתיות הם טסו למקומות אקזוטיים עם חולות לבנים וקוקוסים שנופלים מהעצים. וכמובן, כשהגיעה העת, הוא התקבל לאוניברסיטה מרשימה.

זה לא שהוא השוויץ לפניי, אבל אלו היו זיכרונותיו ובהם הוא שיתף אותי.

לי לא היו הרבה סיפורים מהילדות, ורציתי להאמין שהמשפט שחזרתי עליו בכל פעם, ״בישראל אין דברים כאלה״, גרם לכולם לחשוב שבאתי ממשפחה רגילה ונורמלית. שגדלתי כמו כולם.

לא שמישהו ממשפחתו כל כך התעניין לשאול על עברי.

אני רק רציתי להרגיש נאהבת ונחשקת, אבל נראה שנגזר גורלי לחיות עם גבר שכנראה אין בו טיפת עניין בי.

לא ידעתי למה הוא הפסיק לחשוק בי, אבל לא היה לי האומץ לשאול או לפתוח את הנושא.

התנחמתי בעובדה ששכבתי עם כל כך הרבה גברים בעברי, ובמילא, זה לא היה כזה מיוחד.

תמיד חיפשתי בית, ועכשיו שהיה לי, לא הייתי מוכנה להרוס אותו בשאלות מיותרות.

ללכת להציל את לוטם פתאום היה הדבר היחיד שעניין אותי. המחשבה שאני יכולה לעזור לה לא הניחה לי. והאמת היא שלא יכולתי לעצור את פרץ ההרפתקנות שאחז בי ולא שחרר. מודה לאלוהים שהוא חזר, אחרי שכבר כמעט השלמתי עם העובדה שאזדקן אישה ריקה ומשעממת. רציתי נואשות להחזיר את האקשן לחיי. התחתנתי בגיל כל כך צעיר, הפכתי במהירות להיות אמא, ורק רציתי להרגיש שוב חיה.

למרות שלא ידעתי איפה להתחיל, מה להגיד או מה לעשות, קפצתי ראש למים העמוקים.