עליך לא הייתי מאמינה

הגומל
 

הוא צריך להיפגש אתי דחוף, כך כתב לי בהודעת טקסט. החוקיות שהִכתיבה את מערכת היחסים בינינו לא אפשרה לי לסרב לו. הייתי צריכה, כמו תמיד, להיענות לגחמותיו, להיות זמינה עבורו ולדחוק את חיי לקרן זווית. גם מתוקף תפקידי כאחותו הגדולה וכמבוגר האחראי במשפחה; אבל גם מפני שמאז ה-"מקרה" (מילה שתוּקה שאיש מאִתנו לא העז להזכיר) לא הסכמתי לקחת שום סיכון.

ניסיתי בכל מאודי להקל עליו את החיים. ומה נכלל בתכנית הזאת? להיפגש אתו לשיחות נפש שנמשכו לתוך הלילה, לקחת כמה ימי חופש ולהצטרף אליו לנסיעות בלתי מתוכננות לאילת ולטבריה, לצאת אתו לטיולים בטבע, לִצפות באותו סרטון על "משמעות החיים" שוב ושוב בערוץ ההידברות. למעשה, לא הייתה חשובה הפעילות, חשובה הייתה ההיעתרות שלי. נכונותי להקריב את חיי, לוותר על תכניותיי המקוריות, לשבש את סדר יומי ולהקשיב לחרדותיו ולתהיותיו על אודות המנגנון העתיק הזה ששמו חיים.

הוא הפתיע אותי, אחי הקטן. לא היה קשר בין הדמות שנחרתה בזיכרוני מאז שהיינו ילדים מַדיפים אותו ריח שמפו וריח כביסה, משַחקים ב"מי נרדם קודם", לבין המבוגר שגדל להיות. הוא צמח לילד בעל עיני דבש פעורות ושֵער ערמוני גזור בפוני, ואחר כך לנער שזוף שהבילוי המועדף עליו הוא משחק מטקות בים. והנה, לאחר שנים - ראיתי בו צעיר קודרני התוהה ברצינות על מכונת החיים שבשבילי הייתה עובדה מוגמרת. נוכחת דוממת כמו מכונת התפירה "זינגר" שסבי הביא אתו מגרמניה כשעלה ארצה ושהפכה ברבות הימים למדף דקורטיבי שעליו צמחו עציצי גרניום מוכרים ומוזנחים.

תשע השנים שהפרידו בינינו, כך האמנתי, היו המקור להבדלים בינינו. בעוד הוא נשך באכזריות את החיים, אני כבר השפלתי את עיניי וגזרתי על עצמי גזרות קשות. מהרגע שהפכתי לאם, לא העזתי עוד לרכוב על אופנוע, להשתכר או לעשן עד שכחה. ערן, לעומתי, שמר בקפידה על הפריווילגיה הזאת, כמעט קידש אותה והותיר אותי להסתפק בצללי חוויותיו, שנשקפו אליי מסתוריים, אפופי ערפל כהה־סגלגל.

בתוך תוכי פחדתי שיִקרֶה שוב מה שקרה אז, לפני שנה וחצי, כשעור פניו קיבל גון שעווה והוא מיעט לדבר ואיבד תיאבון. סיפר שהחיים נדמו לו סתמיים וחסרי תכלית ושאינם מצדיקים את הסבל והצער הכרוכים בהם. ניסיתי להוכיח לו שהוא טועה. פרשתי בשבילו מניפת אפשרויות ונופפתי בה בכל הכוח, כמפזרת בשבילו משב רוח של משמעויות. השווצתי שוב ושוב בהברקות של איתן, בחיוכים של שירה. אבל לאחר אפיזודת שקיעה שנמשכה כמה חודשים, שבמהלכה גם אני עצרתי את נשימתי, מצא ערן שוב אחיזה.

הוא ביקר אותנו בביתנו והיה לו מצב רוח מצוין. הוא אימן את איתן בכדורגל וציין שיש לו "בעיטה שמאלית מצוינת" ושהוא צופה לו עתיד מזהיר בתור כדורגלן, אם כי הוא "לא ממליץ על קריירה מקומית אלא יותר על כיוון בינלאומי..." אחר הניף את שירה באוויר וצחק מגרגורי ההנאה שלה, ותוך כדי כך בישר חגיגית שהוא לומד לקורס מתוקשב "לעשיית רווחים בלי לצאת מהבית" במכללה ללימודי שוק ההון. הקורס היה מרתק ודרבן אותו. "האפשרויות שיש היום למקסוּם הרווחים הן בלתי מוגבלות," סיפר נלהב, "חוץ ממחשב, אינטרנט זמין וכשְרון, לא צריך שום דבר." הבנתי שגם הפעם היה בטוח שיהפוך חיש מהר למיליונר ולא הטריד אותו כלל שלא היה לו ברור עדיין מה ימכור ולמי.

***

על הודעת הטקסט שביקש לפגוש אותי בדחיפות עניתי: "מתי יכול?"; הוא השיב: "במיָדי." הבנתי שקרה משהו, ופעימות לבי הואצו. בחישוב מהיר נזכרתי שהיום בערב מתקיימת אסֵפת הורים בגן של איתן. התקשרתי לבועז. לא העזתי להודות ששוב נקראתי לעזרה. בזמן האחרון קצָה נפשו בתרגולת הזאת. "את מתנהגת כמו אחות פרימיטיבית שסוגדת לאח שלה. אם היה מבקש ממך לצחצח את הנעליים ולשרוך לו את השרוכים, היית רצה לעשות את זה בשבילו." אבל בועז, בזַנבות הקנאה המרקדים שלו, שהיו כמו מנותקים משאר אישיותו, לא העריך נכונה את מלוא הקרבתי. הוא לא שיער שצחצוח נעליים ושריכת שרוכים היו פעולות פשוטות, ואילו להכיל את נפשו המסוכסכת של אחי הייתה משימה שדרשה הרכנת ראש עמוקה הרבה יותר.

בועז לא היה יכול להחליף אותי באסֵפת ההורים וגם לא ניסה למצוא לי פתרון. ניסיתי להתקשר לערן כמה פעמים, אך המכשיר שלו היה כבוי. "הכול בסדר?" שאלתי אותו במסרון, שעליו קיבלתי תשובה רק כעבור חמש שעות ארוכות, "כן."

"מצטערת, אוכל להיפגש אתך רק מחר." כתבתי. הייתי סקרנית לגבי ההתרחשות האחרונה בחייו, שהיו על כל טלטלותיהם מלאים ומרתקים יותר מחיי; פרידותיו התכופות מיסמין וחזרותיהם הדרמטיות זה לזרועות זו, הצעות הנישואין המוחצנות שטרם מומשו, היוזמות העסקיות ההרפתקניות שלו, נכונותו לבזבז כסף על בילויים ולקנות מוצרים חשמליים חדשניים שהציתו את דמיונו - בלי להניד עפעף. היו גם התחומים השונים שהתחיל ללמוד בכל מיני קמפוסים ברחבי הארץ: מִנהל עסקים, רפואה סינית, משחק מול מצלמה. ובעיקר היה זה מצב רוחו, מחשבותיו הבלתי צפויות ויכולתו להתמחות ולהיות בקיא בידע בתוך זמן קצר.

הוא היה מזג אוויר טרופי הפכפך בלי יכולת לחזות את בוא הימים הבאים. לא היה אפשר להעריך אם יהיה אדיש, משועמם, מבריק, ספקן, עליז או שוטה להחריד, אך בכל מקרה היה מצב הרוח שלו כובש. בולע. הופך את מצב הרוח של הזולת המצוי בקִרבתו לזניח כמו דגיג זעיר, שקוף־לבנבּן שכמותו באוקיינוס יש מיליארדים. זו הסיבה שהוא תמיד היה המוקד לשיחה המשפחתית שנמשכה סביבו כמו מגנט: "דיברת עם ערן היום, תפסת אותו?"; "מה שלומו, איך הוא מרגיש היום?" גם הפעם הזאת כמכושפת, ניסיתי לברר עם הוריי ועם אחותי אם הם יודעים משהו חדש על ערן. שלושתם לא היו מעודכנים.

***

נפגשנו למחרת בבית קפה. ערן, שהגיע לפניי, בחר לשבת בחוץ. קרני שמש חורפית שהפציעו מתוך מופע עננים סנוורה אותנו והקשתה עליי לפענח את ארשת פניו החתומה, אולם חשפה את הלכלוך הוותיק של בית הקפה; שולחנות העץ מוכתמי השמן, גרגרי הלחם היבשים בפינות, טביעות האצבע על התפריטים. הוא הניף יד למלצרית והיא מיד נענתה לו. כנראה הספיק לפלרטֵט אִתה עוד לפני שבאתי. צחקוקיה העידו שאכן הקדים לפזר את אבקת הקוסמים שלו עליה, מנצל ביודעין את יופיו. המלצרית, אולי בת שמונה־עשרה, העבירה משקל מרגל לרגל, הציעה לנו את ארוחת הבוקר הקונטיננטלית. המליצה בחום על חביתת הירק והמטבלים, להוטה לרצותו ולרוץ למטבח ולדחוק בטבח שיכין עבורו חביתה עשויה היטב, רק עם פטרוזיליה ושתהיה חמה.

"מה אתָך?" שאל ערן תוך כדי נגיסה בלחם הכפרי. "הכול רגיל," משכתי בכתפיי, "מה כבר יכול להיות."

"איך בעבודה?"; "מה שלום בועז? איתן?"; "שירה?" עניתי בקצרה שבעבודה כרגיל, חוסכת ממנו את כל תיאור הקריעה הרגשית שחשתי בכל בוקר, כשמסרתי את שירה הפעוטה לידי המטפלת; הבלבול, החרדה להפקיד את התינוקת הרכה שמגעה עורר נועם מצומרר, הרצון לברוח מהתלות הכובלת הזו וטלטלת הידיעה הנוקבת שאין לברוח לעולם, ובד בבד, רִגשות האשם על כל רגעי ההחמצה: הרגעים שבהם היא תיפול, תבכה, תתהה היכן אימא. חסכתי ממנו את התיאור משום שלגבי שנינו, שיחות הנימוס הללו היו הכרחיות רק כמילות הקדמה, ריכוך ושימון לקראת הבאות; לקראת הסיפור שלו שעמד כבר בשל ומבריק על קצה לשונו.

"מה אצלך?" שאלתי. הוא שתק ושיחק באצבעותיו בקשית השחורה שהזדקרה מכוס המים שלו. "הסתבכתי עם איזו בחורה," השיב.

תשובתו הפליאה אותי. ערן הסתבך עם בחורה? בחורות תמיד הסתבכו אתו, אבל הוא מעולם לא הסתבך אִתן. מהמחשבות הזריזות שהתרוצצו בראשי הסקתי שלא יכול להיות שמדובר ביסמין, בת זוגו הרשמית, שאותה הכרתי היטב, אחרת לא היה מכנה אותה בחורה. אם כך, בחורה אחרת. הסתבכות, משמע שהכניס מישהי להיריון.

אבל זה לא היה הסיפור. ההסתבכות שלו הייתה מורכבת הרבה יותר, כך רמז, וכרגיל היה גאוותן מדי מכדי להודות במפורש שטעה.

"לא יודע איך אצא מזה," סינן מוטרד ולעס את חביתת הירק.

"אין פה טיפת מלח," התרגז פתאום, "גם אצלך אין מלח?" כעסו הוצת כשהבחין שאין בשולחן שלנו מלחייה. הוא קרא למלצרית הסמוקה ומאותו פלרטוט קודם שלו לא נותר זכר. "אין פה מלחיות על השולחן, את מודעת לזה? בכל בית קפה שמכבד את עצמו שמים מלחיות על השולחן." המלצרית נבהלה מהטון האדנותי, וכשחזרה עם המלחייה והפלפל כמעט זרקה אותם במחאה על השולחן.

***

מאז ילדותו נהג ערן להציב לעצמו יעדים שנראו בתחילה בלתי אפשריים ולהשיג אותם. להצליח להביס את הילד המהיר ביותר בבית ספר בריצת שישים מטר, להשיג ציון מאה עגול בכל המקצועות במחצית הראשונה בכיתה י'. ללמוד למבחן התיאוריה בלילה ולעבור אותו בבוקר שלמחרת. לדבר אנגלית ברמה של שפת אם אף על פי שאיש ממשפחתנו לא היה דובר אנגלית. להצליח להמס את לבה של רכזת השכבה שהייתה ידועה לשמצה בקשיחותה ולהפוך אותה למגִִנתו. להרוויח מאות שקלים ממכירת קוביות קרח בפסטיבל הקיץ השכונתי ולחסוך אותם לקניית האופנוע הראשון שלו. האתגרים האלו עיטרו את שגרת יומו בזיקוקים נוצצים.

הוא היה עבד לדחף מלא התנופה - להוכיח שהוא מסוגל. ובדרך עלומה כלשהי, אף על פי שהתפרסם בכל השכונה בזכות הצלחותיו והישגיו, לא עורר קנאה אצל ילדים אחרים בני גילו, וגם לא אצלי או אצל אחותי; אולי מפני שהקנאה נמהלה במנה גדושה של הערצה שדלדלה ועיקרה אותה. או שהישגיו היו כה מרשימים עד שבמובן מסוים כבר לא היה יכול להיות מושא לקנאה, אלא רק אליל; מושא לסגידה רחוקה, כמו כוכבי הנעורים שלנו, שהופיעו בסָדרות שצפינו בהן שוב ושוב, עם הבלורית המשוחה בג'ל, טבעות העשן שהופרחו מהסיגריה, הגוף החטוב בג'ינס הצמוד ולבם שנשבר עקב בגידה ואהבה נכזבת.

גם יסמין הייתה, לפחות בהתחלה, סוג של יעד שרצה לכבוש. הוא הכיר אותה לפני חמש שנים, בתאריך שאי אפשר לשכוח, אחד בינואר אלפיים ואחת־עשרה. הם חיכו שניהם בחדר ההמתנה של רופא המשפחה בקופת חולים. היא הייתה מצוננת, קודחת מחום ובכל זאת מרשימה ביופייה. נערה תמירה בעלת עיניים ירוקות גדולות מוצלות בריסים שחורים ועבים.

היא לבשה חצאית ג'ינס והרגליים שבצבצו מתחת לחצאית היו חלקות ויפות. הוא התחיל אִתה כי מצאה חן בעיניו מיד, אבל יסמין מצִדה הבהירה שאין לו שום סיכוי. המשפחה שלה דתית מסורתית, רק עכשיו מלאו לה שבע־עשרה והוריה לעולם לא יסכימו שתצא עם בחורים. בטח לא עם בחור חילוני שגדול ממנה בשבע שנים. בטח לא בחור כמוהו, לבוש מכנסי ברמודה קצרים, וחולצת הוואי פתוחה, ענוד עגיל ונעול כפכפים. "אחד שנראה כאילו עכשיו סיים את גלישת הבוקר שלו," צחקקה, וקבעה בחוש נשי: "אחד שמנסה את מזלו עם כל בחורה."

"את מעליבה אותי עכשיו," אמר ומעך את הפתק שעליו הודפס מספר התור.

"אתה לא צריך את זה?" שאלה יסמין, והוא קלע את הפתק ישר לפח והניד בראשו לשלילה, "אני זוכר בעל פה, ובטח תשמחי לשמוע שיש לי טעם מאוד סלקטיבי בנשים."

הוא נכנס לרופא, וכשיצא מהחדר, לתימהונו, היא כבר לא הייתה שם. סירובה החד־משמעי רק דרבן אותו יותר להשיג את מספר הטלפון שלה, לאחר שמיאנה בתוקף לתת לו. בדרכי שוחד נכלוליות שכללו קרואסון וקפה משך שבוע למזכירה הרפואית בקופת חולים הצליח לבסוף להשיג את מספר הטלפון שלה ואז חיזר אחריה תקופה ארוכה. הוא השאיר לה הודעות רומנטיות במשיבון, שלח לה שירים. הוא ליווה אותה בבוקר לבית הספר ובהפסקות חיכה לה מאחורי השער רק כדי לנופף לה לשלום.

כל הזמן נדנד לה להזמין אותו לארוחת ערב משפחתית ולהפוך לבן זוגה. "אחרי שיכירו אותי, ההורים שלך לא יוכלו להגיד לי לא." יסמין סירבה בתוקף. אמה אולי הייתה לבסוף מאשרת לה בעצימת עין, אבל אביה המסוגף היה איש חינוך נוקשה והיא חששה שיחשוב שערן הוא סתם פושטק שרוצה לנצל אותה. מה גם שערן היה שונה כל כך מכל הנערים בני גילה חבושי הכיפה הסרוגה עם חתימת הזקן, לבושי חולצות הטי שירט עם הדפסי סיומי המסלול של אחיהם הגדולים.

אבל יום שישי אחד כשיצאה מהמקלחת, מגבת כרוכה על שערהּ, היא נבהלה לראות אותו יושב נינוח על ספת העור הלבנה בסלון. אביה כחכח בגרונו ואמר: "תגמרי להסתדר ואז תבואי לשבת פה עם הידיד הנחמד הזה שלך, שלא סיפרת לי עליו." היא נשנקה. לא יכלה להוציא מילה. ערן הציג עצמו כידיד שלה שמתקרב לאחרונה לדת ומעוניין להתחיל לשמור שבת. היא הזדעזעה מהשקרים שלו, ועוד יותר נחרדה כששמעה אותו מפלפל אִמרות חכמה מפרשת השבוע שלמד במיוחד כדי לקנות את לבו של אביה, ובכל זאת ובניגוד רצונה, הלכה והתאהבה בו, נשבתה בקסמו. ממש כמו אביה, שכבר באותו ערב לחץ את ידו בחָזקה ואמר לו בטון מרוצה ששמח מאוד להכירו.

איש מעולם לא חיזר אחריה בדבקות כזאת. נחישותו העבירה בה עונג נבוך של מי שנבחר. רק בדיעבד ולאחר היכרות עמוקה אתו הבינה יסמין שדווקא הוא, בסיכומו של דבר, ראה אותה ואת צרכיה פחות מכולם; בשבילו היא הייתה סוג של מטרה, והדרך שעשה כדי לזכות בה, דרוך ומחושל כמו חץ ירוי, הייתה בראש וראשונה בשביל עצמו. וכמו תמיד, לאחר שהוכיח לעצמו ולעולם כולו שהוא יכול להיות התלמיד הטוב ביותר בבית ספר, הספורטאי המצטיין ביותר, והצליח לכבוש את לבה של הבחורה היפה ביותר בשכונה, הוא התעייף. כל הדריכות שבשריריו רפתה בבת אחת והפסגה שכבש נראתה לו מוכרת ומשמימה.

כך קרה גם עם פרשת לימודיו אחרי הצבא. בהתחלה רצה ללמוד מנהל עסקים. חודשים על גבי חודשים למד מתמטיקה ואנגלית כדי להשיג את ציון הפסיכומטרי הנדרש, אבל כשהשיג אותו והתקבל לחוג היוקרתי באוניברסיטה, למד רק סמסטר אחד וקלט שזה לא בשבילו. אחר כך התחיל ללמוד גם משפטים, והפעם כבר אחרי חודש וחצי הבין ש"מטרתה של כל השפה המשפטית היא רק לשחק עם האמת." אחר כך למד מחשבים, ואפילו רפואה סינית, אך לא התמיד בשום תחום. "שום דבר לא מעניין אותי אחרי שאני מבין את הפרינציפ, ואת הפרינציפ אני קולט מהר מאוד." הוא פסק ואני חששתי מה יקרה לאחר שיבין את הפרינציפ של החיים.

***

אף על פי שעם ערן ניסיתי תמיד להיות ערנית כדי להתחקות אחר חריפות מחשבותיו, הפעם לא הבנתי כיצד הוא מתכנן שאסייע לו. לבסוף ביקש במפורש: "אני צריך שתדברי אִתה. זו מישהי שפיתחה כלפיי אובססיה. היא לא מבינה שאני לא בעניינים."

"מה זאת אומרת אובססיבית כלפיך?"

"היא כל הזמן מתקשרת אליי ולכן אני מכבה את הטלפון. אתמול היא אפילו חיכתה לי במשחק כדורסל עד שסיימתי לשחק. התעלמתי ממנה אבל היא הלכה אחריי עד הדירה שלי והתעקשה להיכנס. אמרתי לה שאין מצב, ובסוף סגרתי לה את הדלת בפרצוף."

סיימתי את הקפה שלי. הבטתי בפניו הטרודות. "בדרך כלל, אתה מסתדר לבד עם בחורות, מה פתאום הפעם אתה צריך אותי?״

"אז זהו... לא מדובר בסתם בחורה."

"לא סתם בחורה, אז איזו מין בחורה?"

הוא הזמין חשבון, השאיר למלצרית טיפ מפצה, ובדרך החוצה, כששנינו חמושים במשקפי שמש זרק לי, "זוכרת את ארג'ין?"

ארג'ין הייתה העובדת הזרה היחידה שלא התפטרה או פוטרה אחרי ימי עבודה ספורים אצל סבתא וסבא שלי. שניהם היו צלולים במחשבתם, וללא ספק צלולים מספיק בשביל להתמיד במריבותיהם שנמשכו ללא הרף והזינו את שגרת חייהם המשותפים. הם היו זקוקים למטפלת שתצא אתם לטיולים בשכונה, שתאסוף דואר מהסניף המקומי, תתמוך במרפקו של סבא שלא ימעד במדרגות, ושתדאג לעבודות הבית השוטפות. היא החזיקה מעמד חמישה חודשים תמימים. קדמו לה חמש מטפלות מארבע ארצות שונות שאף אחת מהן לא הסתדרה עם התובענות השתלטנית של סבתא שלי שלא חיפשה רק כניעות נרצעת לקפריזות שלה וביטויי הערצה גלויים לאופן המושלם שבו מילאה את תפקיד עקרת הבית; מישהי שרק תחמיא לה על עוגיות המעמוּל הפריכות והנימוחות בפה ועל עלי הגפן האגדיים. לא ולא.

סבתא שלי ביקשה מישהי שתלמד ממנה את כל מלאכות משק הבית ותהיה שוליה שתחקה במדויק את מלאכותיה. השמירה על אורחותיה הבטיחה אישה, שלא כמו בנותיה וכלותיה, שלעולם לא תוכל להתחרות בה ולהיות טוענת לכתר. היא הרי עובדת זרה, המוציאה מהכוח אל הפועל את כל תכניותיה, שמחלת הלב שלה וקרסוליה הנפוחים מנעו אותה מלהמשיך ולעמול שעות ארוכות־ארוכות רוכנת מעל הסירים המהבילים, טועמת בכפית את התבשילים הרותחים במטבח הישן, לצלילי קול ישראל הבוקעים מהטרנזיסטור הישן.

ארג'ין, המטפלת מהפיליפינים, הייתה אישה גרושה כבת שלושים, עם עברית מצוינת וכושר למידה מהיר. היא רצתה ללמוד מסבתא שלי לבשל. בצניעותה מעולם לא העלתה על דעתה להתחרות בסבתא או לגנוב ממנה את עטרת תהילתה. שלא כמו הכלות או הבנות, שטרם סורסו לגמרי וניסו מפעם לפעם להרשים בליל הסדר בתבשיל של בשר לשון ביין אדום, או פרגית בתנור ממולאת באורז, וזכו לחורי אף מופגן של סבתא שלא התעייפה לקטוע את ניסיונות המרד באִִבם בקביעות פסקניות: "אבל שמת יותר מדי מלח. אי אפשר לאכול את זה, מצטערת." את מחמאותיה שמרה סבתא אך ורק לבישול תפוחי אדמה. תפוחי אדמה היו יכולים לזכות לשבח וזאת רק מפני שסומנו אצלה כנחותים, ודורגו בתחתית החשיבות כתוספת קולינרית שולית שלא העידה במאומה על כישורי הבישול של הטבחית. "מי לא יודע להכין תפוחי אדמה?" נהגה לנפנף בכל הזדמנות, "מה יש בזה? מספיק לשים את זה בסיר ולהוסיף קצת מלח ולהרתיח וזה גם יוצא טעים."

***

התברר שלפני כמה שבועות הגיע ערן לביקור פתע אצל סבתא שלי, ובאותה שעה ממש ביקרה את ארג'ין נלה, אחותה הצעירה מהפיליפינים, שגם היא עבדה בישראל אצל משפחה בתור מטפלת לילדה משותקת מוחין המרותקת לכיסא גלגלים.

נלה הייתה רק בת עשרים ושבע, אבל היה לה סיפור חיים פתלתול שאותו סיפרה בעיקר לערן כשישבו סביב שולחן העץ העגול בביתם של סבי וסבתי, לוגמים תה מתוק מדי, מרפקיהם כמעט־כמעט נוגעים זה בזה: מרפקו החזק והשזוף של ערן, ומרפקה החלק של נלה עטור הצמידים שנקשרו על פרק היד הגרמי. היא סיפרה הכול באנגלית שוטפת, עם עצירות מעטות שבהן צחקקה למקרא הודעות שקיבלה כל העת במכשיר הנייד שלה. היא נישאה בגיל צעיר, התגרשה כשעוד הייתה בהיריון מבעלה המכה וניתקה עמו כל קשר. בניגוד לאחרות המשאירות את ילדיהן מאחור, נוסעות לעבוד ושולחות מדי חודש למשפחתן חלק ממשכורתן, נלה החליטה להביא עִמה ארצה את בנה הקטן אנתוני; אִמהּ הייתה כבר זקנה מכדי לטפל בו, ואחותה היחידה ארג'ין היגרה גם היא לישראל.

בהתחלה גרו כמה חודשים בתל אביב, ואנתוני למד בגן לילדי מהגרים בדרום העיר ולאחר מכן, בעקבות הצעת העבודה שקיבלה ארג'ין עברה בעקבותיה לירושלים. למזלה, מצאה משפחה ישראלית נדיבה שהסכימה לקבל אותה ואת בנה והציעה להם לגור עמם ביחידת דיור הצמודה לבית, ולטפל בבִתם מיכל בת השש שצמאה לחברה של ילדים.

"אנתוני ומיכל זה love story" חייכה נלה, שילבה את אצבעותיה זו בזו והידקה את אחיזתן, כמדגימה את הקשר האמיץ ביניהם, וערן הביט בשְערהּ הארוך השחור, בגומות החן שלה ששקעו יותר בכל פעם שכבש חיוך קורן את פניה היפות, החליק את עורה והִקשית את גבותיה המשורטטות. אחר כך הוסיפה גם שאנתוני אוהב כל כך את הילדה, עד שלפני כמה ימים ביקש שתשיג לו כיסא גלגלים, כדי שיוכל להיות כמו מיכלי.

נלה כיסתה את פיה וצחקקה, "הוי, הילד שלי..." היא לבשה ג'ינס, חולצת טריקו צמודה וכפכפים, ונראתה זקופה וחופשייה כל כך, חסינה גם מההערות המעליבות של סבתי שנאמרו עליה בגוף שלישי. "זאתי מג'נוּנה על כל הראש... כל הזמן צוחקת, צוחקת."

"היא מבינה עברית," ניסה ערן להזהיר את סבתא, אבל היא הייתה בשלה, "אז מה? אז מה יש בזה," אמרה והחלה לגרוף לצלחת את פירורי העוגיות שנותרו על השולחן, לאסוף את הספלים הריקים, רומזת לארג'ין שביטול הזמן להיום נגמר. יש חולצות לגהץ, יש חלונות להבריק. ולא לשכוח שצריך לצאת עם הזקן לטיול, כך כינתה את סבי. משמיטה את עצמה, גם בניסוח וגם בתודעה, מהזִקנה שעוררה אצלה בושה ושאט נפש והִדיפה ריח של שתן מעופש. ואולי בחושיה המחודדים כבר קלטה את המבטים העזים ששלח ערן אל נלה ואת העפעופים שבהם ענתה לו בחזרה. ובכל זאת ניסתה סבתא לכבות את התלקחות הגיצים בפיזור מוקדם של האסֵפה.

***

*המשך העלילה בספר המלא*