מינל

בראשית

היכן התחילה העוינות? אולי באי ההבנות? אני שואלת את עצמי: האם הייתה זו הפיג'מה שנהגתי ללבוש בבית? האם היו אלה הרגלי האכלת החתולים שלי?

את הדבר הראשון ששמעתי עליך לא אשכח לעולם: "דוֹד רומני נחמד". כך נחרת תיאורך הראשון בזיכרוני, ולוּ הייתי מייחסת לו את החשיבות שלה הוא היה ראוי, כל מסכת היחסים שלנו הייתה מתהפכת.

הבן, אבא, גדלת במסגרת של חינוך קפדני ונוקשה מאוד. ומנגד הקשר בינינו היה קרקע טרייה שיש למלא אותה בזרעים שיניבו תוצרת משובחת. אבל בראשית הקשר בינינו לא שיבחת, אלא ביקרת, ואני הייתי נערה מתבגרת שזה עתה זכתה לשחרור מיד עריץ.

בראשית דרכנו יחד, אבא יקר, לא היה לנו סיכוי.

הייתי אז בת אחת־עשרה, ואתה, אבא יקר, בדרכך לליבי, עשית כל טעות אפשרית.

וגם אני עשיתי.

אני מדלגת על המון אירועים. מניחה שהקוראים יהיו סבלנים להשמטות ולדילוגים.

גם אתה ואני, אבא, השמטנו מחוות כה רבות, אפשרויות וסיכויים, במהלך חיינו המשותפים יחד. והייתה לנו סבלנות אדירה. והאמנו שנצליח להשלים את החסר. וצדקנו. וטעינו.

והיה גם החותם. אותו אירוע לא גדול כביכול שהעניק צבע מובהק למערכת היחסים שלנו, צבע שלא יעזוב אותה שנים רבות, על אף החמיצות הרבה שעורר בלב שנינו, על אף רצוננו להשתחרר מן המלכוד שהיינו לכודים בו.

נתחיל מהתחלה. דירת עמידר קטנה בחיפה בשנות השבעים. דירה שמעולם לא ידעה ימים יפים, אך עתה עם הגירושים נחשפה לראשונה לחלומות ולתקוות. האֵם הגרושה ציינה את חירותה בקניית ריהוט חדש. במיוחד שָבו את ליבי כיסאות המטבח בצבע תכלת. אהבתי את כיסאי וציפיתי שאיש לא ישב בו.

אך הרומני, הרומני, ראיתי בכך הוכחה נחרצת למזגו הרע ולחוסר הבנתו הבסיסי ביחסי אנוש. אולי, בניגוד אליי, הוא התייחס ברצינות רבה מדי לסיפור "זהבה ושלושת הדובים". הוא העז להתיישב בכיסאי כמו היה זה כיסא של פשוטי עם, לא של גאולה, שלה זכות הבכורה על הכיסא שהיא יושבת בו במטבח של אימה. מטבח שהחל רק לאחרונה את חייו החדשים כמעון אמיתי לנפשות אוהבות.

ואתה ישבת שם, ואני בזעם כבוש התחלתי לנעול את נעליי.

"בואי, שבי איתנו," קראה אימי בעליזות שציינה אי מודעות מוחלטת לרגשות בתה.

"איפה אשב?" עקצתי. "בשמיים?"

כמו כדור מאקדח נפלט מינל מכיסאו-כיסאי.

המסך ירד.

מינל נח לעולמים בהר המנוחות. במטבח הקטן אימי ואני עסוקות בהכנות לארוחה. אני אומרת לאימי משהו בנאלי והיא יורה לעברי: "איפה אשב? בשמיים?"

חבטת מודעות אדירה הולמת בי.

אחרי עשרות שנים מגיח אליי עלבונו הכבד של מי שבדם, יזע ודמעות הפך להיות אבי, מפיה של אלמנתו, ולוחש באוזני: "שום דבר אינו נשכח".

היקום זוכר הכול.