AASHA - התקווה

1
מרץ 1968

שעת ערב מאוחרת, עת כיבוי אורות במחלקה הפסיכיאטרית לנוער הממוקמת בבית החולים גראנד ממוריאל בפרוורי לונדון.

בית החולים נכנס למשמרת הלילה. אור היום מתעמעם והרחובות מתרוקנים מאנשים. רק פנסי רחוב דולקים ומאירים מדרכות שוממות באלומות אור ממוקדות. טיפות גשם נוקשות קלות על זכוכית החלון הסמוך למשרדי.

אני מביט מבעד לחלון, מבחין באור הירח המלא, רוח קלילה נושבת בין צמרות העצים ותחושת קדרות באוויר. השקט נכנס לתוכי ועימו מתח ומועקה, משהו רע עומד לקרות.

אני מסב עיניי שוב אל עבר הירח ותוהה כיצד אשרוד את המשמרת הקרובה. הגעגועים לאישה האהובה שאיתה חלקתי את שנותיי האחרונות שוב עולים בי. חלקי היום ושעות הלילה שבהם בילינו יחד, צחקנו וחלקנו מיטה אחת חסרים לי עד כאב. הפרידה כמו נועצת ציפורניה בגופי ומטלטלת אותו, עד כדי כך שאיני מצליח להתקדם בכתיבת המחקר החשוב כל כך למיצוב מעמדי המקצועי.

מתאמץ ואוסף את כוחותיי, מתגבר על איתותי גופי ועל פעימות ליבי המואצות וממשיך בעבודתי, משמרת ארוכה לפניי וחשוב שאהיה ערני וקשוב לסביבה.

במחלקה המיוחדת, בעיקר בלילות, מתרחשים אירועי נפש קשים. סיטואציות מורכבות מתפרצות ברגע אחד, והתוצאות יכולות להיות הרות גורל. לעיתים קרובות אני מוצא את עצמי נאבק במקרי נפש חדשים שעליהם אני מופקד, בתורנות הזאת אין לדעת כיצד המשמרת תסתיים.

אני מנצל את השעות הקטנות והשקטות ומחליט לחזור לקריאת מאמרים הנוגעים בנושאי הטיפול בנפש הצעירה. מתעכב בעיקר על מאמרים שנשלחו מעמיתיי הפסיכיאטרים שעובדים בבתי חולים אחרים ברחבי המדינה. אנחנו קהילת רופאים מקצועית ומגובשת, ואנו מתייעצים, מנחים וחולקים בידע שצברנו בכל הנוגע לשיטות ולדרכי טיפול במקרים הקשים שאנו נחשפים אליהם בעבודה היום־יומית.

פגשתי בעבודתי מאות נערים ונערות וכבר למדתי כי סיפורו של מטופל אחד אינו דומה לאחר בעוצמתו, בדרכי הפתרון ובתהליך ההחלמה.

שמי ג'יימס, ד"ר ג'יימס הרווין, פסיכיאטר בכיר, מומחה למחלות נפשיות בבני נוער הסובלים מדיכאונות, מחרדות, מהפרעות כפייתיות וטראומטיות, מסכיזופרניה, מבולימיה ומאנורקסיה.

סיימתי את לימודי הדוקטורט באוניברסיטה לרפואה בלונדון ואת ההתמחות בפסיכיאטריה לנוער בבית החולים גראנד ממוריאל, שבו אני עובד בשנים האחרונות.

את רוב ניסיוני בתחילת דרכי צברתי בקליניקה הפרטית שניהלתי, הגיעו אליה בני נוער בליווי משפחותיהם לאחר שהופנו לטיפול על־ידי רשויות הרווחה.

הנעורים עבורי הם התחלת החיים. אני מאמין שטיפול מוקדם בבני נוער יכול להצליח, במיוחד במקרים קלים, כאשר ההשפעות הסביבתיות רק החלו לתת את אותותיהן, והשיפור יגיע כאשר הם ייחשפו לחברה אחרת עם מודלים איכותיים לחיקוי.

כפסיכיאטר מומחה, ידוע ומוערך בבית החולים ובמקום מגוריי, תמיד העסיקה אותי המחשבה איך מתבצעת הפרקטיקה באזורים אחרים בעולם. מרתקות אותי דווקא מדינות עולם שלישי, שבהן הרפואה עדיין לא התבססה והתפתחה.

המחקר שאותו אני כותב בודק את השפעות הסביבה באזורים אלה, המאופיינים בריבוי מקרי פוסט־טראומה. כולי תקווה שבעתיד הקרוב אצליח לבדוק זאת ולהיחשף ולהימצא בקרבת מקום מאתגר שכזה. מעמדי המקצועי חשוב ואעשה כל דבר שיקדם זאת.

משמרת הלילה נמשכת. למזלי זו משמרת שקטה הפעם, ללא הפרעות ההמולה הקיימת במשמרת הבוקר, וניתן לחשוב ולהירגע.

צליל כפית מתכת המערבבת סוכר בכוס תה מפר את השקט, והניחוח המתלווה למנגינה מעלה בי חיוך. איזבלה הכינה לנו תה, אני מנחש.

לעבודה במשמרת הלילה עם איזבלה האחות, חברתי לצוות, מתלווה תמיד תחושת ביטחון שיש על מי לסמוך.

איזבלה היא אחות ראשית בכירה ומוסמכת, אחראית על כל האחיות המועסקות במחלקה. היא אישה חזקה ומקצועית, מנהלת ביד רמה את עבודת האחיות ומרכזת תחומי פעילות רבים, ולצד כל זה, היא תמיד יודעת לדאוג לי ולפנק אותי במהלך עבודתי.

כשאיזבלה מתיישבת בדלפק הקבלה במחלקה ושקועה בעבודתה אין זה זמן מתאים להפריע לה בענייניי האישיים.

"איזבלה, אני מרגיש בדידות ומועקה רצינית", אני לוחש לה בעודי רוכן מעל הדלפק.

"אני לא הפסיכולוגית שלך", היא עונה וצוחקת. "תן לי לעבוד, ותפסיק להפריע", היא מגרשת אותי במבטיה.

"אני עוד אחזור", משיב אליה בחיוך ומוסיף, "הלילה עוד צעיר", וכבר חש הקלה מסוימת.

איזבלה ממשיכה לעבוד, עוברת על רישומי החולים, מבצעת בקרה בגיליונות הרפואיים ומעדכנת את יומני הטיפול. עובדת מסורה, שומרת על הסדר ומעדכנת את השינויים במהלכי הטיפול עבור צוות האחיות שיגיע מחר למשמרת הבוקר.

מסירות ואחריות הן רק מעט מתכונותיה הטובות. איזבלה נוכחת במחלקה, גם כשהיא לא נוכחת פיזית. כולם אוהבים אותה ומבקשים את קרבתה, היא יועצת טובה בכל תחום ועניין וכולם נשמעים להנחיותיה. נהנה להתבונן בה מרחוק, בפניה הטובות והמאירות. מזל שיש אותה בסביבת העבודה וכמה טוב שהיא חלק מחיי, אני חושב.

החיבור בינינו מושלם, אנחנו פשוט מבינים זה את זה. במרוצת השנים נבנו בינינו יחסי אהדה והערצה והפכנו לצוות מוביל ומשפיע.

במשמרות המשותפות שלנו, בשעות הקטנות של הלילה, אנחנו יושבים יחד ומדברים על החיים ועל העבודה החשובה בטיפול בבני נוער הסובלים ממחלות נפשיות. השיחות איתה מחזקות אותי, בעיקר לאור העובדה שהיא מודעת לבעיותיי האישיות ולמצבי הנפשי ההולך ומידרדר מאז הגירושים הכואבים מאהובתי היחידה אביג'יני מפהור.

"חזרתי להציק לך", פניתי אליה שוב.

"מה מפריע לך, ג'יימס, מה קורה איתך הלילה?" שאלה כשעל פניה הבעת דאגה.

"אני בוכה את עצמי לדעת", השבתי כשגופי נע מצד לצד בחוסר נוחות. "הבדידות משתלטת בתוכי כאשר מחשיך. השקט מסביב, הרוח בצמרות העצים וטפטופי הגשם, כל אלו משפיעים מאוד על רוחי. משהו באוויר גורם לי למועקה ולדכדוך", אמרתי. "יכולתי לבלות את הלילה בזרועותיה של אביג'יני", הוספתי בלחש באוזנה של איזבלה.

"הזמן מרפא את הפצעים, ככל שיעברו הימים אתה תתחזק", ניסתה להרגיע ולהשקיט את רוחי. "אולי תצא לבלות קצת עם חברים? כך תפיג את הבדידות", הציעה כשהיא מלטפת את כפות ידיי ולוחצת אותן בחוזקה.

"את צודקת, כבר הרבה זמן לא נפגשתי עם חברים, פשוט קשה לי להאמין שמישהו מהם יבין מה עובר עליי".

"תנסה, ג'יימס, הרי זה לא יכול להזיק", היא קמה ממקומה וחיבקה אותי בחוזקה.

"תודה, איזבלה, תמשיכי לעבוד. אני חוזר למשרד שלי, לפחות עד הפעם הבאה שבה ארגיש דכדוך", צחקקתי והיא חייכה אליי בחזרה.

איזבלה היא מודל לחיקוי עבור הנערות והנערים שבבית החולים, כמו אימא, מוצאת תמיד את הזמן לשוחח איתם על החיים, דואגת, מרגיעה ומעודדת כל אחת ואחד באופן אישי. הנערות והנערים מתרפקים עליה ונהנים מיחסה החם, כאילו היו ילדיה ונולדו מרחמה. בעיקר במשמרות הבוקר, כאשר כולם ערניים ויש המולה במחלקה, שמה נישא מכל עבר.

לעיתים אנחנו צוחקים שאיזבלה "גידלה" אותי ושבזכותה אני עכשיו מבכירי הרופאים בבית החולים. כשהגעתי למחלקה כמתמחה צעיר ומבוהל, איזבלה הייתה הראשונה לקבל אותי. היא ערכה לי היכרות עם הצוותים, הסבירה לי על תפקוד המחלקה, על סביבת העבודה ועל הנהלים. בכל שאלה או בקשה שהתעוררה פניתי תחילה אליה. בטוב וברע היא תמיד הייתה זמינה עבורי, בעיתות משבר וגם בלילות. לעולם לא אשכח את קבלת הפנים הלבבית, את העזרה והתמיכה שזכיתי לקבל ממנה בתחילת דרכי. עד היום, כשאני כבר רופא בכיר, היא מלווה אותי.

לאיזבלה יש אינסטינקטים מפותחים ותחושות בטן בנוגע לטיפולים שבני הנוער מקבלים במהלך האשפוז. כאישה אסרטיבית היא גם מביעה את דעתה בכל הזדמנות שמשהו משתבש או לא מסתדר.

מצד שני איזבלה היא כולה לב וחמלה ושמה המקצועי הולך לפניה.

היא לא נישאה מעולם. את רוב שנותיה היפות "בזבזה" עם גבר נשוי, אחד מהרופאים הבכירים בבית החולים, מנהל מחלקה וחבר בהנהלה הבכירה.

זה התחיל בעבר הרחוק, כשהיה ביניהם גם קשר מקצועי, במחלקת נשים. הוא הבטיח לה הרים וגבעות, חיים משותפים באושר ובעושר, ולאורך שנים גרר אותה למקומות שונים, שוממים מאדם, למפגשים חפוזים, קצרים ותמציתיים, תמיד בזמן ובמהלך המשמרות המשותפות, בסודי סודות, בחדרי חדרים.

"זה שוב איזבלה והרופא שלה", היה ממלמל לעצמו בחצי חיוך כל מי שנתקל בדלת חדר התורנים כשהיא נעולה, ומשלים מדמיונו את התמונה.

חמש־עשרה שנים נמשכה מערכת היחסים המסוכנת והמתסכלת הזו. הם לא בילו כלל יחד, לא נראו מעולם בחברה, במסעדות, בהופעות או בכל מקום אחר מחוץ לקירות בית החולים.

"אני אוהב אותך איזבלה", נהגתי להזכיר לה כל הזמן. "ואני לא רוצה להיות בוטה ולקרוא לקשר בשמו", רמזתי לא פעם. "אבל מספיק, תסיימי עם מערכת היחסים ההרסנית הזו", דרשתי ממנה בטון כועס.

"איך אתה אומר לי דבר כזה?" הייתה מתרעמת, "אתה, שחווה בדידות גדולה מהפרידה הקשה מאהובתך?"

"את תמיד יעצת לי לעזוב את אביג'יני", השבתי. "תמיד הדגשת שיש חיים אחרי נישואים שכשלו. קומי, איזבלה, ותעזבי, תמצאי זוגיות בריאה, לפני שיהיה מאוחר! אעזור לך", הצעתי בחמלה. הפעם הייתי אני זה ששם מולה מראה ששיקפה לה את מצבה.

"טוב טוב", התעלמה איזבלה מדבריי, כמו בכל פעם שדיברנו על הנושא. "ומה איתך? מה אתה עושה כדי להפיג את הבדידות?" הסיטה את השיחה לבעיותיי ולהתמודדות שלי עם חיי הנישואים שכשלו ולטלטלה שאני מרגיש מאז אותו היום שבו נפרדו דרכינו.

בסביבת העבודה כולם הרגישו וידעו מה עובר על איזבלה, מצבי הרוח שלה השתנו מקצה לקצה. רגע אחד היא עצבנית, ורגע זחוחה ואהובה, ימים שלמים של אושר עילאי ובבת אחת נפילה לתהום של עצב מפאת מערכת היחסים הלא בריאה שניהלה.

איזבלה רצתה חיים משותפים, ביטחון וודאות. היא רצתה לחיות לצידו של זה שאהבה ולנהל עימו מערכת זוגית רגילה. אך לא לזה התכוון הצד האחר.

הרופא המכובד והבכיר, מומחה לגניקולוגיה, מעולם לא חשב לעזוב את אשתו ולהינשא לאיזבלה. מבחינתו איזבלה הייתה עוד הרפתקה חולפת שגרמה לו להרגיש מחוזר ונחשק.

"אני כועס עליו מאוד, על הרופא המהולל שלך, שפוגע בך כך", חזרתי בפניה שוב על דבריי. "את לא מבינה שבהתנהגותו הוא מפר את כללי האתיקה המקצועית שאליהם התחייב כרופא? חשוב לי שלא תיפגעי, משפחתו עלולה לגלות את כל הסיפור ולבייש אותך", הוספתי.

איזבלה הביטה בי ושתקה, משפילה את מבטה.

"אני יודעת", אמרה לבסוף, "אתה צודק".

בבוקר אחד גורלי ומפתיע התעשתה חברתי היקרה והבינה שהזמן שחלף לא יחזיר לה את נעוריה היפים. נזכרה בפעם האחרונה שנפגשה איתו וניסתה בכל זאת להשפיע עליו לשנות את דעתו ולחיות לצידה. והוא הבהיר לה שוב ובתקיפות רבה שאין בכוונתו לעזוב את אשתו.

קשה היה לה להיפרד ממנו, מי כמוני יודע כמה המצב מסובך כשהאהבה עדיין קיימת, עזה ועצומה, ובמיוחד אהבה שמעולם לא חוותה כמותה עם אף גבר אחר. ובכל זאת, ביום בהיר ויפה, היא התעוררה, אזרה אומץ וסיימה את מערכת היחסים האסורה.

הרופא הבכיר חש הקלה כשהשתחרר מהקשר שהעיק עליו ועל משפחתו, וכמו ברוב המקרים האלה, לא רק שנשאר עם אשתו, הוא גם עבר הלאה וכבר חובק מאהבת חדשה.

האחיות במחלקה דואגות מאוד לאיזבלה, הן נפגשות בערבים, מזמינות אותה לצאת ולחגוג איתן במסיבות, או באירועים חגיגיים, הולכות לקולנוע ולהופעות ברחבי העיר.

הן מנסות לפתוח עבורה עוד מעגלי חברויות, אולי הגבר המתאים יגיע בסוף. ואני, חבל לי עליה, רק מייחל שבקרוב תמצא חבר אמיתי ואמין שיאהב ויעריך אותה וביחד הם ייצרו מערכת זוגית בריאה.

אם כן שנינו נמצאים על אותה פרשת דרכים המשפיעה על חיינו, רגש האהבה העז קיים בנו וטרם מומש עד תומו.

אני עוצר את הרהוריי ופוסע לכיוון משרדי. אולי בכל זאת אצליח להתקדם עם נושא המחקר שלי.

השלווה האופפת את המחלקה, המסדרונות השקטים והחושך שניבט מהחלונות, אין יוצא ואין בא, גורמים לי בכל פעם מחדש להרגשה שמשהו רע עומד לקרות. כמו האאורה שמופיעה אצלי לקראת הבאות.

**

השעון התלוי על הקיר מול דלפק הקבלה מתקתק ומודיע על כל שנייה, דקה ושעה שחולפות. השעות נוקפות ואנחנו מתקרבים לסיומה של עוד משמרת לילה רגילה ושקטה.

סיימתי לקרוא עוד כמה מאמרים חשובים ולכתוב עוד כמה שורות במאמר שלי על השפעות הסביבה במצבים נפשיים קשים בבני נוער. למרות מצבי הרגיש, הצלחתי לקדם את נושא המחקר החשוב שאני מוביל, נמתחתי על הכיסא הנוח והרגשתי מרוצה. המחשבות על אביג'יני לא מרפות. אילו רק יכולתי להיפגש איתה ולחוות עוד לילה שופע בתשוקה, חשבתי לעצמי. אני מדמיין אותנו עושים סקס וליבי הולם בחוזקה. ניסינו כל תנוחה אפשרית, אפילו כאן בבית החולים כשנשארתי בתורניות לילה, היא הייתה מתגנבת למיטה עירומה ומוכנה לכבוש אותי. כשהחדרתי את הזין שלי אליה, היא הייתה רטובה ואהבה שהוא מתקשה ומתארך בתוך השביל המוביל אל נשמתה הזועקת מתוך עונג. "אל תעצור", ביקשה ורצתה עוד ועוד והצליחה להתיש את גופי שלא ידע שובע.

המחשבות רצות בעת הכתיבה, ועכשיו הן נודדות להן לישיבת הבוקר, שבה תתקבל סוף־סוף ההחלטה בעניין הנסיעה לחו"ל. במי יבחרו? כמה רופאים הגישו מועמדות? אני שקוע ובוהה בחלון ולא שם לב להמולה שפורצת בתוך המחלקה.

לפתע נשמעות צרחות המפרות את השלווה, מלוות בקולות של חפצים נופלים ומתנפצים. הזעקות מהדהדות עד שמסדרונות המחלקה, שעד לפני רגע היו שוממים ושקטים, מתמלאים בבני נוער שהתעוררו משנתם.

בדקות הקרובות המחלקה הופכת לשדה קרב.

צפצוף צורם נשמע בעוצמה מזמזמי הקריאה לאחיות. מאושפזים יוצאים מחדריהם ומתגודדים במחלקה. צוותים רצים במהירות לכיוון מקום ההתרחשות על־מנת לתת את הטיפול הדרוש, חלקם עם עגלות טיפול ומכשור רפואי כבד. תוך כדי ריצה אני מבחין בד"ר ראז'ין פקורי, רופא כללי תורן מהמחלקה הסמוכה, אשר נמצא גם הוא במשמרת לילה ומגיע לעזרתי.

"זאת יוהנה", צועקת איזבלה לעברי ומסמנת לי להגיע במהרה.

יוהנה ג'ונס בת הארבע־עשרה סובלת מתסמיני פרנויה, הזיות קשות והפרעות באישיות. יוהנה נוטה להתעורר משנתה בצווחות אימים כשנערים ממקום מגוריה רודפים אחריה והיא לא מצליחה להחיש את צעדיה. רגליה הרזות ממאנות להאיץ והיא קופאת במקומה והם, הנערים האכזרים, מכים בה בחוזקה בכל חלקי גופה באמצעות לום ברזל גדול וחד, מכים ומכים ללא הרף ולא מפסיקים לפצוע את גופה הקטן עד זוב דם.

הנערים, שנמצאים בתוך מחשבותיה, מתעללים בה דקות ספורות, שהן כנצח, ולבסוף משאירים אותה מוטלת בסמטת רחוב צרה וחשוכה, בין בניינים ישנים, ולאחר המעשה בורחים ונעלמים. העיר מסביב ישנה את שנתה ורק יוהנה הנערה מפרכסת לבדה עד לעילפון ואיבוד הכרה.

המום כל פעם מחדש מהמראה שנגלה לנגד עיניי. פלג גופה העליון של יוהנה מכוסה בחתכים עמוקים, בצווארה, באוזניה וגם על לחייה, שפתיה וזרועותיה. חתכים מדממים ומזוהמים שמכערים את פניה היפות והלבנות. בכל תקרית לילית כזאת והתקפי זעם, היא מצליחה לפצוע את פניה וגופה והפצעים לעולם אינם מספיקים להגליד.

"תעזור לי להחזיק אותה", אני מבקש מד"ר ראז'ין.

"אנחנו חייבים לעצור את מחול השדים המתרחש במיטתה", מנסים בכל הכוח.

"תקשור את הרצועה שם, תחזיק פה", מורה לי ד"ר ראז'ין, ואיזבלה מבקשת, "תיזהרו שהיא לא תיפול".

מיטתה הקבועה של יוהנה מכוסה בכתמי דם, הסדין נשלף ממקומו בזמן ההשתוללות. היא מנסה בכל כוחה לפתוח את מחסום המיטה, וזה נופל על שתי רגליה והן נפצעות מעוצמת המכה. הנערה מתפרעת, ואנחנו מנסים להשתלט על המצב ולבסוף מזריקים לגופה מנת הרגעה. הסיטואציה קשה לכולנו, אך אנחנו מוכרחים לעשות כך כדי להגן עליה מפני האלימות שהיא מפעילה על גופה.

לבסוף, בעזרת עוד חברים מהצוות, מצליחים להעביר את הנערה למיטה אחרת ומקבעים אליה את זרועותיה ורגליה בחגורות אחיזה עבות.

דקות של טירוף ולחץ שנראו כמו נצח עד שמצבה מתאזן והיא נרדמת במיטתה. האחיות נשארות עוד זמן מה סביב מיטתה, מוודאות שהיא ישנה בשלווה וממשיכות לטפל בה ולחבוש את הפצעים והחתכים שנגרמו מהתקרית הלילית.

את הנערה יוהנה ג'ונס פגשתי לראשונה לפני כשלושה חודשים כאשר הובהלה באמבולנס ישירות למיון בבית החולים. הודעה דחופה שהתקבלה במחלקה הורתה לי להגיע לבדיקת המקרה.

יוהנה קיבלה טיפול ראשוני בעוד הוריה המבוהלים, שליוו אותה למיון, התבשרו כי נמצאו בדמה סמים קשים. יוהנה אושפזה במחלקה הפסיכיאטרית לנוער. הנערה נבדקה ואובחנה בהתקף פסיכדלי כתוצאה משימוש מתמשך בסמים הזייתיים. הוריה, מבוישים ומבולבלים, סיפרו שהם לא מצליחים להשתלט על התנהגותה הפרועה וביקשו נואשות עזרה רפואית. הם הוסיפו וסיפרו על כך שיוהנה מתרועעת תכופות עם חבורה שלוחת רסן המבלה בלילות בברים הקרובים לאזור מגוריהם, לעיתים עד אור הבוקר.

"היא משתתפת איתם במסיבות סקס וסמים פרועות, וכשמגיע הבוקר היא לא מצליחה לפתוח את העיניים ולצאת ללימודים", אמר אביה והשפיל את מבטו לארץ.

"אנחנו מתגוררים בשכונה לא כל כך טובה", התנצלה האם, "כל התושבים בה ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, ללא השכלה וללא יכולת כלכלית להתקדם ולעבור לאזורים טובים יותר בלונדון".

"אנחנו עוברים דרך ייסורים איתה", ציין אביה, "ומלאים בבושה ובאשמה, יוהנה היא בִּתנו היחידה והיא כל עולמנו".

הנושא הזה קרוב מאוד לליבי, חשבתי לעצמי תוך כדי השיחה. אני מודע היטב לשכונות ה"מיוחדות" ברובעים מסוימים בלונדון.

"לא הבחנו בכך, אנחנו עובדים שעות רבות לפרנסתנו ורוב הזמן יוהנה נמצאת לבד בבית. בזמן הזה היא עשתה דברים שאנחנו לא ראינו ולא ידענו".

"הילדה שלנו שקועה עמוק בהתמכרות לסמים ההזייתיים. כל כך הרבה סימנים היו מולנו ואנחנו לא הבחנו בהם. שמענו את הצרחות בלילות, היא סיפרה לנו שחוטפים אותה. טענה שהיא שומעת רעשים סביבה, למרות שלא היה איש בסביבה. בקושי אכלה, בטענה שיש רעל באוכל. אפילו המפגשים עם המשפחה הקרובה שלנו הפכו למעמסה קשה עבורה".

"לקח לנו הרבה זמן להבין מה קורה לילדה שלנו. ועכשיו זה כבר מאוחר, זה כבר מאוחר, דוקטור?" שאלה האם ושניהם תלו בי עיניים גדולות ומלאות ייאוש. שתקתי.

יוהנה חובבת מוזיקה. היא אוהבת לנגן, בעיקר את הפסקול של הלהקה החדשה, הביטלס. כשהיא מנגנת, כל הנערים והנערות מתקבצים סביבה והצלילים הנעימים לאוזן מעלים חיוך על פניהם. כעת, מוטלת הגיטרה שלה על הרצפה, חלק מהמיתרים קרועים וגוף הגיטרה נסדק מעוצמת הנפילה.

כמה סימבולי, חשבתי לעצמי, יוהנה היא כמו הגיטרה, מנגנת את ניגון חייה וסודקת את גופה שוב ושוב.

כרגע התרופות הן שמסייעות ליוהנה להירגע, אך לא זאת הדרך שאליה אני מכוון.

יש צורך בהיבטים פסיכולוגיים נוספים בטיפול המורכב בנבכי הנפש, תהליך שיקום ארוך שיכלול ריפוי בעיסוק, חשיפה לקבוצות חברתיות אחרות ובמקרה של יוהנה מאוד תעזור האהבה למוזיקה. רק התחלנו, כל כך הרבה עבודה עוד לפנינו. אבל לא הלילה. לילה קשה, מעייף ומורכב עבר על יוהנה ועל הצוות במחלקה.

אני נזכר בתחושת האזהרה המוקדמת שחשתי בתחילת הערב. תמיד מבקרת אותי וכמו מאותתת לי שמשהו רע עומד לקרות.

**

השעות עברו מהר כל כך והנה השחר מפציע, נכנס דרך החלונות הגבוהים ושוטף את פרוזדורי המחלקה באור בהיר.

בחוץ פנסי הרחוב כבים בזה אחר זה והזריחה מוצאת את מקומה ביום חדש.

אני חושב על היום החדש והחשוב שבפתח ומצליב בלי דעת את אצבעותיי למזל, כפי שהורתה לי איזבלה. היא מאמינה שישיבת הרופאים בבוקר תעבור כמתוכנן וכי אני אהיה זה שיזכה לנסוע בעקבות המחקר לשליחות בהודו.

"אתה תהיה הפסיכיאטר הראשון שייסע לשליחות", חזרה על המשפט פעם אחר פעם, ואני אחריה.

"תאמין, תאמין", חיזקה אותי באמירותיה.

"אני אהיה הפסיכיאטר הבכיר הראשון שיוצא לשליחות חשובה", צחקקנו יחד בתקווה שכך נתבשר בתום הישיבה.

"איזבלה, אני אוהב אותך כמו אחותי", צעקתי באוזניה, ואיזבלה התמוגגה מההערצה המורעפת עליה. היא יודעת שאין לי אחות ביולוגית ושהחיזוקים שלה חשובים לי כל כך.

מכל הצוות הגדול במחלקה, רק איזבלה יודעת כמה חשובה לי הנסיעה הזו.

לא מדבר על חיי האישיים עם כולם, שומר על פרטיות, אבל ביני לבין עצמי אני מודה כי הנסיעה מבחינתי תהיה סגירת מעגל. יש בי תשוקה בוערת להכיר מקרוב את התרבות ההודית וליישם את המחקר שלי במדינת עולם שלישית.

משמרת הבוקר מתחילה והמחלקה מתעוררת לחיים. הצוות מתחלף ומתחיל בשגרת הבוקר, עובר בין המטופלים שהתעוררו בקושי רב, ספק אם הצליחו להירדם בלילה המטלטל שחלף.

ליום הזה חיכיתי. זהו יום גורלי עבורי מבחינה מקצועית, הזדמנות לחוות שינוי בחיי, להתרחק ולהשתחרר מהגעגועים לאהובתי.

אני מניח את ראשי הכבד על דלפק האחיות במחלקה ועוצם את עיניי למספר שניות.

תקריות קשות ומטלטלות מתרחשות כל הזמן במחלקה, אין זו הפעם הראשונה, ותמיד האחרונה קשה ועוצמתית אף יותר ומשאירה בי תחושת פספוס וספקות לגבי הצלחותיי המקצועיות.

מנוחה, זה מה שאני צריך כרגע.

גם איזבלה מותשת, וגופה כואב. איזבלה קשורה מאוד ליוהנה הצעירה, התחברה אליה בתקופה הקצרה שבה היא מאושפזת. היא חולפת מול חדרה של הנערה, פוסעת הלוך ושוב, בודקת לשלומה, מבררת אם התעוררה מחומרי ההרדמה וההרגעה שהוזרקו לגופה. אך יוהנה עדיין תשושה מאוד ואיזבלה מחליטה בכל זאת לעזוב את המחלקה וללכת לנוח בביתה.

"שנינו יודעים שאת לא הולכת לנוח", אני קורא אחריה, "הרי לא תעצמי עין עד שתדעי שיוהנה בסדר".

"נכון ג'יימס, אתה צודק", היא אומרת תוך שהיא אוספת את חפציה, "אני כל כך אוהבת אותה, לא אנוח עד שתשתקם". היא אורזת את חפציה, מחליפה את בגדיה ומתקדמת לכיוון היציאה.

"נדבר מאוחר יותר, כשיתבהר מעט מצבה", אני מבטיח לה.

איזבלה מתקדמת לכיוון היציאה כשעל פניה חולף הרופא הבכיר, אותו גניקולוג שאיני יכול לבטא את שמו. הוא בוחן אותה ארוכות, סורק את הליכתה ומבטיו נוטפים ניאוף.

איזבלה ממשיכה בדרכה, זקופה ונינוחה. לא ניכר שהתרגשה מהמפגש הלא מתוכנן. אם לי זה היה קורה עם אביג'יני, חשבתי לעצמי, לא בטוח שהייתי מחזיק מעמד.

בדרכי נכנס למקלחות במחלקה להתרעננות קלה, שוטף את פניי במי ברז חמימים ומנגב אותן בטפיחות קלות במגבת הלבנה והנקייה. אני מרטיב מעט את שיער ראשי ומסרק יפה לאחור. במראה ממול משתקף החלוק הלבן עם כתמי הדם של יוהנה. אני מסיר אותו במהירות מעל גופי וזורק אותו לסל הכביסה הענק שבקצה המסדרון.

בתוך כך אני חושב על יתרונות המעבר לאחת מהמדינות הרחוקות והפחות מתקדמות. אין לי ספק שהנסיעה תיטיב עימי במישור האישי והמקצועי, אוכל לצבור ניסיון בתחומי העניין שלי ובמחקר שבו אני עוסק. כל מחשבותיי מכוונות להצלחה שתגיע בקרוב, ולרצון העז לגלות עולמות חדשים, רצון אשר קינן בי זמן כה רב וייתכן שסוף־סוף יתממש.

מחשבותיי שוב נודדות אל יוהנה.

התמודדויות עם מקרים קשים הנחשבים ל"קצה הסבל" מאתגרות כל רופא פסיכיאטר בכיר במעמדי. "קצה הסבל" הוא כל מאורע שנפש אדם בריא אינה יכולה לתאר או לשאת.

האם יוהנה הגיעה לשם היום? הפגיעה בגופה היא קשה מנשוא, אין ספק שזהו מצב בלתי נתפס ובלתי נסבל לאנשים בריאים, אבל אני שואל את עצמי אם הגיעה לקצה יכולתה של הנפש לשאת.

אני בדרכי למעלית המובילה אל חדר הישיבות הגדול שבמתחם ההנהלה, וליבי הולם. מעטות הן הפעמים שהנהלת בית החולים מממנת שליחות כזאת חשובה ויקרה לרופא בכיר מבית החולים. אני מגיע לחדר הישיבות כשאני עייף, אך כולי נרגש.

הרופא הבכיר, החבר הסודי של איזבלה, גם הוא נוכח. לא נראה לי שאזכה לקול שלו. הוא די בטוח שאני לא מחבב אותו והוא צודק.

ישיבות בוקר מתקיימות בכל יום ובהן מעדכנים לגבי מצבם של כל החולים במחלקה ודנים לגבי המשך הטיפול בהם. גם המקרה של יוהנה מליל אמש מוזכר, ומתקבלות החלטות לגבי המשך הטיפול בנערה לצורך איזונה הנפשי.

"מבקש את רשות הדיבור", אני פונה אל מזכירת הוועדה.

"בבקשה, ד"ר ג'יימס", משיבה זו בנימוס.

"ברצוני לנצל את ההזדמנות שרוב חברי ההנהלה נוכחים ולהודות לחברי, ד"ר ראז'ין פקורי", מבטי נשלח לעברו. "תודה שהגעת וסייעת לצוות להרגיע את יוהנה", אני אומר והערכה בקולי.

ד"ר ראז'ין משיב בחיוך ומהנהן בראשו מצד לצד.

הישיבה נמשכת, יש תחושה של חג באוויר.

האחיות התורניות במשמרת מתגודדות מחוץ לחדר הישיבות ומנסות לדלות מידע מתוך הישיבה. ההתרגשות עצומה, הלחץ גדול מאוד. חייב לזכות בנסיעה, בתוך תוכי אני מרגיש שהשליחות הזאת צריכה להיות שלי. רוצה בזה מאוד, אוהב את הודו ונמשך אליה, וכמובן גם לנשים היפות שבה.

מחשבותיי נודדות לרגע לימי הלימודים ולהיכרות שלי עם אביג'יני. אך אני מייד חוזר לישיבה ומנסה להירגע. אם אזכה, אפתח דף חדש, מדבר אליי הקול הפנימי, ככל שאתרחק מלונדון ואהיה עסוק בתפקיד החדש, כך אשכח, ולו במעט, את התקופה הקשה שעוברת עליי עכשיו. "רחוק מהעין, רחוק מהלב".

מנהל בית החולים ממשיך לנהל את הישיבה ומגיע לנושא השליחות. הוא מציג את חברי הוועדה הבוחרת ולהפתעתי גם ד"ר ראז'ין חבר בה ושותף להחלטה. הנכבדים בוועדה מנקדים את ההצבעות שהתקבלו ומסכמים את הבחירה.

ואז, בהפתעה גמורה וללא הודעה מוקדמת, מכריז מנהל בית החולים שההחלטה התקבלה.

"ד"ר ג'יימס הנכבד".

הרמתי את עיניי למשמע קריאתו. הנהנתי בראשי בהקשבה מלאה ודאגתי לשבת זקוף בכיסאי.

"ד"ר ג'יימס", הוא חזר שוב על שמי.

"כן", השבתי, מרוגש ומבולבל. קולי רעד, ולמזלי הנוכחים בחדר לא הבחינו בשטף הזיעה שהרטיב את כפות ידיי וכיסה את גופי.

"הוועדה שהתכנסה בעניין השליחות בחרה בך, אתה הרופא שנוסע לתקופה של שלוש שנים להודו", הוא אמר, הרים את עיניו והביט בי בהערצה.

"כל המסמכים, חוות הדעת וההמלצות שהוגשו על־ידך לוועדה הרשימו מאוד את החברים, ועל כן מבין כל הרופאים שהגישו את מועמדותם, נבחרת אתה. אזכיר כי מדובר בשליחות חשובה שבה תיישם את המחקר שלך על נערות פגועות נפש במוסד 'התקווה' בעיר ג'איפור".

אני לא מצליח לדבר, לא יוצאות לי המילים. גופי נסוג לאחור ופי נשאר פעור מעוצמת הדברים. בשבריר שנייה אני מתעשת ונעמד על שתי רגליי, נשען על השולחן הרחב ומהנהן בראשי לאות תודה והערכה, כל זאת מבלי להוציא הגה אחד.

"ד"ר ג'יימס, אשמח לשמוע בקצרה על המחקר שאותו תוביל במהלך שהותך בהודו", ביקש מנהל בית החולים.

אספתי את עצמי ומיקדתי את מחשבותיי. מתוך תיק היד שלי שלפתי חוברת עבה הכוללת את כל המאמרים והחומרים שבהם השתמשתי בכתיבת המחקר.

"מכובדיי", פניתי לעבר כולם והבטתי לתוך עיניהם של כל אחת ואחד מהנוכחים. "המחקר יעסוק בשאלה — כיצד באות לידי ביטוי ההשפעות הסביבתיות בריבוי מקרי פוסט טראומה בבני נוער במדינות עולם שלישי", פתחתי, "בשנים האחרונות בדקתי וערכתי השוואה בנושא בין מדינות המערב למדינות העולם השלישי. בנוסף, בדקתי ובחנתי את הגורמים שהביאו למחלות הנפש באוכלוסיית הגיל שנדגם. כל החומרים נמצאים כאן לפניכם, מתוארים בגרפים ובסכמות המציגים את השיטה ומפרטים את כמות המקרים שנבדקו לפי אזורים וגילים. במסגרת השליחות ארצה לבחון לעומק את השפעות הסביבה על המטופלות במוסד 'התקווה', ואני מאמין כי אוכל ליישם את תובנותיי ולעזור להן". אתגר רציני ואני מוכן לצאת לדרך.

כשסיימתי את דבריי, נעמדו על רגליהם כל חבריי שנכחו בחדר, כולל מנהל בית החולים, ובמחיאות כפיים הנציחו את הרגע המרגש והיוקרתי שאליו שאפתי במשך כל חיי המקצועיים.

לא ידעתי את נפשי. ההתרגשות מילאה אותי.

אם להודות על האמת, התמלאתי בגאווה. אני יכול לומר, ולא בצניעות, שאין טוב וראוי ממני לבצע את המשימה. איני יכול לסרב להזדמנות שהידפקה על דלתי. אתרחק מהמחלקה, מהמטופלים ומכל המציאות הנוכחית של חיי. אתייחס לנסיעה כאל חופשה זמנית וארוכה ואקדיש את זמני לטיפול בפצעים שלי, בנפשי המדממת בשל הפרידה הקשה שחוויתי.

בסיום הישיבה החגיגית הקיפו אותי חבריי הרופאים בחיבוקים, לחיצות ידיים וטפיחות על השכם.

ד"ר ראז'ין פקורי ליווה אותי בדרכי בצאתנו מחדר הישיבות.

"בהצלחה", הוא אמר. "אתה מוזמן לפנות אליי בכל שאלה שתתעורר", הוסיף.

הודיתי לו על העזרה וגם על הציון שהעניק לי בוועדת הנסיעות.

"אני מאמין שתעשה עבודה טובה", חיזק אותי. "אין ראוי ממך, ד"ר ג'יימס", אמר, והייתה לי תחושה שהוא באמת מתכוון לכך.

"ג'איפור היא עיר יפה", הוסיף בקול מהורהר, "העיר שבה כל המבנים נצבעו בצבע הוורוד, המסמל הכנסת אורחים, הידעת?"

"לא", השבתי בחיוך.

"הנשים שם מיוחדות מאוד", הדגיש וצחקק כאילו לעצמו.

הוא בטח יודע, כמי שגדל באזור, חשבתי לעצמי.