אני, כריסטיאנה פ'

כריסטיאנה

ההתרגשות הייתה מטורפת. אימא שלי התעסקה ימים שלמים באריזת מזוודות וארגזים. הבנתי שחיים חדשים עומדים להתחיל בשבילנו.

כבר הייתי בת שש, ואחרי המעבר הייתי אמורה להתחיל ללמוד בבית הספר. אימא שלי המשיכה לארוז בלי סוף, עצבנית יותר ויותר, ואני ביליתי כמעט כל הזמן בחווה של פֶלקֶל. חיכיתי שהפרות יבואו לרפת, לחליבה. האכלתי את החזירות והתרנגולות, השתוללתי עם חברים בערימות השחת והסתובבתי עם החתלתולים בידיים. זה היה קיץ נפלא, הקיץ הראשון שבאמת נהניתי בו.

ידעתי שבקרוב ניסע רחוק משם לעיר גדולה ששמה ברלין. אימא שלי טסה לפנינו לבדה כדי לטפל בענייני הדירה. אחותי הקטנה, אני ואבי הצטרפנו אליה אחרי כמה שבועות. בשבילנו, הילדים, זאת הייתה הטיסה הראשונה. הכול היה מרגש נורא.

ההורים שלי סיפרו סיפורים נהדרים על הדירה הענקית שבה נגור, ובה שישה חדרים גדולים. על כך שירוויחו המון כסף. הם תכננו לקנות רהיטים יפים. אימא שלי אמרה שיהיה לנו שם חדר גדול רק בשבילנו. היא אפילו הסבירה בפרטי פרטים איך הוא ייראה. אני עדיין זוכרת את זה, כי בילדותי לא הפסקתי לדמיין אותו לעצמי. וככל שהתבגרתי, החדר היה בדמיוני יפה יותר ויותר.

איך נראתה הדירה שאליה נכנסנו לבסוף, גם את זה לא שכחתי. אולי כי בהתחלה היא עוררה בי חרדה נוראה. היא הייתה כל כך ריקה, שפחדתי שאלך בה לאיבוד. כשדיברו בה בקול רם, נשמע הד מפחיד.

רק בשלושה חדרים היו כמה רהיטים. בחדר הילדים עמדו שתי מיטות וארון מטבח ישן ובו הצעצועים שלנו. בחדר לידו הייתה מיטה להוריי, ובחדר הכי גדול עמדו ספה ישנה וכמה כיסאות. כך גרנו בברלין־קרוֹיצבֶּרג, ברחוב פאוּל לִינקֶה אוּפֶּר.

אחרי כמה ימים העזתי לרדת לבד עם האופניים לרחוב, ששיחקו בו ילדים קצת יותר גדולים ממני. בכפר שלנו הילדים הגדולים היו משחקים גם עם הקטנים ומשגיחים עליהם. אבל הילדים כאן אמרו מייד, "מה את מחפשת פה בכלל?" ואז לקחו לי את האופניים. כשקיבלתי אותם בחזרה, היה פנצ'ר בגלגל אחד, וכנף אחת הייתה עקומה.

חטפתי מאבא שלי בגלל הנזק לאופניים. מאז נסעתי בהם רק בששת החדרים שלנו.

למעשה, שלושה חדרים היו אמורים להיות משרד. ההורים שלי התכוננו לפתוח סוכנות היכרויות. אבל שולחנות הכתיבה והכורסאות שהם דיברו עליהם לא הגיעו מעולם, וארון המטבח נשאר בחדר הילדים.

יום אחד העמיסו את הספה, המיטות וארון המטבח על משאית והביאו אותם לבניין רב־קומות בגרוֹפּיוּסשטאט. כאן היו לנו עכשיו שניים וחצי חדרים, בקומה האחת־עשרה, וכל הדברים היפים שאימא שלי דיברה עליהם בזמנו בחיים לא היו מצליחים להיכנס לכאן.

גרוֹפּיוּסשטאט הוא גוש של בניינים רבי־קומות ל-45,000 איש, וביניהם מדשאות ומרכזי קניות. מרחוק הכול נראה חדש ומטופח, אבל מקרוב עלה מכל מקום ריח של צואה ושתן, שבא מכל הכלבים והילדים שהסתובבו שם. בעיקר הסריחו חדרי המדרגות.

ההורים שלי קיללו את ילדי הפועלים שטינפו את חדרי המדרגות. אבל זאת לא הייתה אשמתם. הבנתי את זה כבר בפעם הראשונה ששיחקתי בחוץ, ופתאום הייתי צריכה לשירותים. עד שהמעלית באה, ועד שהגעתי לקומה האחת־עשרה, כבר עשיתי במכנסיים. אבא שלי הרביץ לי. אחרי שזה קרה כמה פעמים וחטפתי מכות שוב ושוב, כרעתי גם אני באיזו פינה שבה לא יוכלו לראות אותי. וכיוון שמהבניינים האלה אפשר היה לראות כמעט כל מקום, חדרי המדרגות היו המקום הכי בטוח.

גם בגרוֹפּיוּסשטאט הייתי בהתחלה הילדה הטיפשה מהכפר. לא היו לי אותם צעצועים כמו לאחרים, אפילו לא אקדח מים. התלבשתי אחרת. דיברתי אחרת. לא הכרתי את המשחקים שהילדים שם שיחקו. הם גם לא מצאו חן בעיניי. בכפר, הרבה פעמים לקחנו את האופניים ורכבנו ליער, אל נחל ועליו גשר. בנינו שם סכרים וטירות מים. לפעמים כולנו יחד, לפעמים כל אחד לבד. וכשהחרבנו אותם אחר כך, זה היה בהסכמה של כולם, וכולנו נהנינו מזה. חוץ מזה, אצלנו בכפר לא היה מנהיג. כל אחד היה יכול להציע במה לשחק. אחר כך היינו רבים עד שאחת ההצעות ניצחה. לא היה קורה כלום אם הגדולים היו נכנעים לקטנים. זאת הייתה דמוקרטיה אמיתית של ילדים.

בגרוֹפּיוּסשטאט, בבלוק שלנו, בן אחד היה הבוס. הוא היה הכי חזק מכולם, עם אקדח המים הכי יפה. שיחקנו הרבה בשודדים. הבן הזה היה כמובן מנהיג כנופיית השודדים. והכלל העיקרי של המשחק היה שכולנו חייבים לעשות מה שהוא אומר.

בדרך כלל שיחקנו אחד נגד השני יותר מאשר אחד עם השני. האמת היא שהעיקר תמיד היה להרגיז איכשהו מישהו אחר. למשל, לקחת ממנו צעצוע חדש ולקלקל אותו. העיקרון היה לסדר מישהו אחר ולהרוויח מזה משהו, לרכוש כוח ולהפגין כוח.

הילדים הכי חלשים חטפו את רוב המכות. אחותי הקטנה לא הייתה חזקה במיוחד וגם קצת פחדנית. היא תמיד חטפה, ואני לא יכולתי לעזור לה.

התחלתי ללמוד בבית הספר. ציפיתי לזה מאוד. ההורים שלי אמרו לי ששם אצטרך להתנהג יפה ולעשות מה שהמורה אומר. זה היה מובן מאליו בעיניי. בכפר אנחנו הילדים נתנו כבוד לכל מבוגר. וכנראה שמחתי שעכשיו בבית הספר יהיה מורה, שגם הילדים האחרים יצטרכו לשמוע בקולו.

אבל המצב היה שונה לגמרי. כבר אחרי כמה ימים בבית הספר התחילו ילדים להתרוצץ בכיתה בזמן השיעור ולשחק במלחמה. המורה שלנו הייתה חסרת אונים. היא צעקה כל הזמן, "לשבת במקומות." אבל הצעקות שלה רק הגבירו את ההשתוללות, וכולם צחקו.

מגיל צעיר מאוד אהבתי בעלי חיים. במשפחה שלנו כולם היו חובבי חיות. בגלל זה הייתי גאה בה. לא הכרתי אף משפחה אחרת שאהבה חיות כמונו. הצטערתי על הילדים שההורים שלהם לא אהבו חיות ובגלל זה הם לא קיבלו חיות במתנה.

במשך הזמן הפכה הדירה שלנו של שניים וחצי החדרים לגן חיות קטן. כבר היו לי ארבעה עכברים, שני חתולים, שתי ארנבות, מין תוכי ואת איאקס, הכלב החום שלנו שהבאנו איתנו לברלין.

איאקס תמיד ישן ליד המיטה שלי. לפני שנרדמתי הייתי שולחת יד מהמיטה ומלטפת אותו.

מצאתי עוד ילדים שהיו להם כלבים. איתם הסתדרתי די טוב. גיליתי שמחוץ לגרוֹפּיוּסשטאט, ברוּדוֹ, עדיין יש שאריות של טבע אמיתי. היינו הולכים לשם עם הכלבים שלנו. שיחקנו במזבלות הישנות של רוּדוֹ שבינתיים כוסו בעפר. הכלבים שלנו תמיד השתתפו במשחק. המשחק הכי אהוב עלינו היה "כלב גישוש". אחד מאיתנו היה מסתתר, ומישהו אחר החזיק את הכלב שלו. אחר כך הכלב היה צריך לחפש אותו. לאיאקס שלי היה האף הכי טוב.

את שאר החיות לקחתי איתי לפעמים לארגז החול, ואפילו לבית הספר. המורה שלנו הייתה משתמשת בהן להדגמה בשיעורי טבע. כמה מורים אפילו הרשו לאיאקס להיות על ידי בזמן השיעור. הוא אף פעם לא הפריע. הוא היה שוכב ליד הספסל שלי בלי לזוז עד הצלצול.

יכולתי להיות מאושרת מאוד עם החיות שלי, אם המצב של אבא שלי לא היה מחמיר מיום ליום. אימא שלי עבדה, והוא ישב בבית. מהתוכנית להקים סוכנות היכרויות לא יצא כלום. עכשיו אבא שלי חיכה לעבודה אחרת שתמצא חן בעיניו. הוא ישב על הספה המרופטת וחיכה. וחטף יותר ויותר התקפי זעם נוראים.

את שיעורי הבית הכינה איתי אימא כשחזרה מהעבודה. בהתחלה היה לי קשה להבדיל בין האותיות H ו-K. אימא שלי הסבירה לי ערב אחד בסבלנות של פיל, אבל לא הצלחתי להקשיב, כי ראיתי שאבא שלי הולך ומתרגז. תמיד ידעתי להגיד מתי הוא עומד להתפרץ. הוא הביא את מטאטא היד מהמטבח וחבט בי. אחר כך הייתי צריכה להסביר לו את ההבדל בין H ל-K. ברור שעכשיו כבר לא יכולתי לתפוס כלום, ושוב חטפתי מכות בתחת והייתי צריכה ללכת ישר למיטה.

זאת הייתה השיטה שלו להכין איתי שעורים. הוא רצה שאצטיין ואגיע רחוק. בהתחלה לסבא שלו עוד היה המון כסף, כולל בין השאר בית דפוס ועיתון במזרח גרמניה. אבל אחרי המלחמה הפקיעו לו הכול. עכשיו אבא שלי היה חוטף קריזה בכל פעם שחשב שלא אצליח בבית הספר.

 

היו ערבים שעד היום אני זוכרת אותם לפרטי פרטים. פעם אחת הייתי צריכה לצייר בתים במחברת חשבון. הרוחב שלהם היה צריך להיות שש משבצות והגובה ארבע. בית אחד כבר גמרתי, וידעתי בדיוק איך להמשיך, אבל פתאום בא אבא שלי והתיישב לידי. הוא שאל מאיפה עד איפה צריך לצייר את הבית הבא. מרוב פחד הפסקתי לספור את המשבצות, ובמקום זה התחלתי לנחש. בכל פעם שהצבעתי על משבצת לא נכונה חטפתי סטירה. כשהתחלתי לבכות לא עניתי לו יותר, ואז הוא ניגש אל העציץ שעמד שם. מייד ידעתי מה הולך לקרות. הוא שלף מהעציץ את מקל הבמבוק שתמך בגזע העץ וחבט בו בישבן שלי, עד שהעור ממש התקלף ממנו.

כבר בזמן האוכל התחלתי לפחד. אם עשיתי כתם בטעות, קיבלתי עונש לא נעים. כשהפלתי משהו, הוא היה מכה אותי בישבן. אפילו בכוס החלב כבר לא העזתי לגעת. ומרוב פחד היה קורה לי איזה אסון כמעט בכל ארוחה.

כל ערב הייתי שואלת את אבא שלי בחביבות רבה אם הוא יוצא היום. הוא יצא די הרבה, ורק אז אנחנו, שלוש הנשים, העזנו לנשום לרווחה. הערבים האלה עברו בשלווה נפלאה. כמובן, כשהוא חזר בסוף הביתה, שוב היה עלול לקרות אסון. בדרך כלל הוא היה שותה משהו בחוץ. ואז, מהדבר הכי קטן הוא היה מתפוצץ. למשל, מצעצועים או בגדים שזרוקים בבלגן. אבא שלי תמיד אמר שסֵדר הוא הדבר הכי חשוב בחיים. וכשהוא ראה בלגן בלילות, הוא היה עוקר אותי מהמיטה ומכה אותי. אחותי הקטנה הייתה חוטפת מייד גם היא. אחר כך אבא שלי היה זורק את החפצים שלנו על הרצפה וצווח עלינו לאסוף ולסדר הכול תוך חמש דקות. כמעט אף פעם לא הצלחנו לעשות את זה, וחטפנו עוד מנה.

במשך כל הזמן הזה אימא שלי הייתה בדרך כלל עומדת בפתח ובוכה. רק לעיתים רחוקות היא העזה להגן עלינו, מפני שאז הוא היה מכה גם אותה. רק איאקס, הכלב שלי, היה קופץ לפעמים בינינו. כשמישהי מאיתנו קיבלה מכות, הוא היה מייבב בקול רם עם עיניים עצובות מאוד. זה היה מחזיר את אבא שלי למסלול די מהר, כי הוא אהב כלבים כמו כולנו. לפעמים הוא צעק על איאקס, אבל אף פעם לא הכה אותו.

למרות כל זאת, באיזשהו מקום אהבתי את אבא שלי והערכתי אותו. בעיניי הוא היה הרבה יותר שווה מאבות אחרים. אבל מעל לכול פחדתי ממנו. גם חשבתי שזה נורמלי לגמרי שהוא מכה אותי כל כך הרבה. אצל ילדים אחרים בגרוֹפּיוּסשטאט המצב בבית לא היה שונה. לפעמים אפילו היו להם כתמים סגולים על הפנים, וגם לאימהות שלהם. היו אבות שהתגלגלו שיכורים ברחוב או במגרש המשחקים. אבא שלי אף פעם לא שתה עד כדי כך. וברחוב שלנו קרה גם שרהיטים עפו מתוך הבניין לרחוב, נשים צרחו לעזרה והמשטרה באה. המצב אצלנו בבית לא היה עד כדי כך גרוע.

אבא שלי תמיד האשים את אימא שלי שהיא מבזבזת יותר מדי כסף. אבל אסור לשכוח שהיא הרוויחה את הכסף. ולפעמים היא גם אמרה לו שרוב הכסף יוצא על סיבובי השתייה שלו, על הבחורות שלו ועל המכונית. במקרים כאלה הרעש היה עולה עד לב השמיים.

מכונית הפּוֹרשֶה הייתה הדבר שאבא שלי הכי אהב. הוא היה מצחצח אותה כמעט כל יום. אחרי הכול, בגרוֹפּיוּסשטאט לא הייתה שום פּוֹרשֶה אחרת. על כל פנים, אין ספק שלא היה שום מובטל עם פּוֹרשֶה.

מובן שאז לא היה לי מושג מה העניין עם אבא שלי, למה הוא תמיד מתפרץ ככה. התחלתי להבין רק בהמשך, אחרי שדיברתי יותר עם אימא שלי עליו. לאט־לאט תפסתי כמה דברים. פשוט לא הלך לו בחיים. הוא תמיד רצה לעלות גבוה בסולם, ותמיד נפל על התחת. סבא שלי זלזל בו בגלל זה. הוא אפילו הזהיר את אימא שלי שלא תתחתן עם הלא־יוצלח הזה. לסבא שלי היו פעם תוכניות גדולות בשביל אבא שלי. המשפחה הייתה אמורה לחזור למצב המצוין שבו הייתה לפני שמזרח גרמניה הפקיעה את כל הרכוש שלה.

אם לא היה פוגש את אימא שלי, אולי הוא היה נעשה מנהל עסקים, ובזמנו החופשי היה מגדל כלבים. הוא בדיוק למד את התחום הזה כשפגש את אימי. אבל אז היא נכנסה להיריון איתי, והוא הפסיק ללמוד והתחתן איתה. מתישהו בטח עלה בדעתו שאימא שלי ואני אשמות במצבו האומלל. מכל החלומות שלו נשארו רק הפּוֹרשֶה וכמה חברים שאפשר להשוויץ לפניהם.

הוא לא רק שנא את המשפחה; הוא פשוט התעלם ממנה לגמרי. עד כדי כך שלאף אחד מהחברים שלו אסור היה לדעת שהוא נשוי ושיש לו ילדים. כשפגשנו חברים שלו, או כשמכרים היו באים לקחת אותו מהבית, הייתי צריכה לקרוא לו "דוד ריכרד". הוא תכנֵת אותי לזה במכות כאלה, עד שלא טעיתי אפילו פעם אחת. ברגע שאנשים אחרים נמצאו בסביבה, הוא הפך לדוד שלי.

לגבי אימא שלי הדברים לא היו שונים. ליד החברים שלו היה אסור לה להגיד שהיא אשתו, ובטח לא להתנהג ככה. אני חושבת שהוא הציג אותה כאחותו.

החברים של אבא שלי היו צעירים ממנו. כל החיים עוד היו לפניהם. בכל אופן, ככה הם חשבו. אבא שלי רצה להיות אחד מהם; אחד שבשבילו החיים רק מתחילים, ולא אחד שכבר מטופל במשפחה, והוא אפילו לא מסוגל לפרנס אותה. זה היה המצב של אבא שלי.

מובן שמגיל שש עד שמונה לא היה לי שום שיקול דעת. אבא שלי רק אישר בשבילי את חוק החיים, שכבר למדתי ברחוב ובבית הספר: להרביץ — או לחטוף מכות. אימא שלי, שקיבלה הרבה מכות בחייה, הגיעה לאותה הבנה. היא הייתה משננת לי שוב ושוב, "אף פעם אל תתחילי. אבל אם מישהו עושה לך משהו, תחזירי לו. בכל הכוח, וכמה שרק תוכלי." היא עצמה כבר לא יכלה להחזיר מכות.

למדתי את המשחק לאט־לאט: להפעיל כוח על אחרים — או לחטוף מהם. בבית הספר התחלתי אצל המורה הכי חלש. הייתי צועקת דברים באמצע השיעור. כולם התחילו לצחוק עליי בגלל זה. אבל כשעשיתי את זה גם אצל המורים הקשים יותר, זכיתי סוף־סוף בהכרה מצד חבריי לכיתה.

במשך הזמן למדתי איך להצליח בברלין — תמיד לפתוח פה גדול. ועדיף — הפה הכי גדול. אז אפשר לשחק את הבוס. אמנם לא הייתי כל כך חזקה פיזית, אבל יכולתי להתמלא זעם. ואז הייתי מרביצה גם לחזקים ממני. הגיע הזמן שכמעט שמחתי כשמישהו היה מתנהג אליי לא יפה בבית הספר, ואחר כך הייתי פוגשת אותו לפני הלימודים. בדרך כלל לא הייתי צריכה להפעיל את הידיים. לילדים פשוט היה כבוד אליי.

בינתיים מלאו לי שמונה. המשאלה הכי גדולה שלי הייתה לגדול במהירות, להיות מבוגרת כמו אבא שלי, להפעיל כוח רציני על אחרים. בינתיים תרגלתי את הכוח שהיה לי.

מתישהו אבא שלי מצא עבודה. לא עבודה ששימחה אותו, אבל עבודה שבה הוא הרוויח כסף לבילויים שלו ולפּוֹרשֶה שלו. ככה קרה שנשארתי כל יום אחרי הצהריים לבד בבית עם אחותי הצעירה ממני בשנה. מצאתי לי חבֵרה שהייתה גדולה ממני בשנתיים. הייתי ממש גאה שיש לי חברה מבוגרת ממני. איתה הייתי עוד יותר חזקה.

כמעט כל יום שיחקנו עם אחותי הקטנה את המשחק שלמדנו. כשחזרנו מבית הספר היינו מחפשות בדלי סיגריות במאפרות ובפחי אשפה. הדלקנו אותם, אחזנו אותם בין השפתיים ונשפנו עשן. כשגם אחותי רצתה בדל, הרבצנו לה באצבעות. הכרחנו אותה לעשות את עבודות הבית, כלומר לשטוף כלים, לנגב אבק וכל מה שההורים אמרו לנו לעשות. אחר כך לקחנו את עגלות הבובה שלנו, נעלנו את דלת הדירה מאחורינו ויצאנו לטייל. אחותי נשארה נעולה בבית עד שגמרה את כל העבודה.

 

באותה תקופה, כשהייתי בת שמונה־תשע בערך, נפתח ברוּדוֹ מגרש רכיבה. בהתחלה כעסנו מאוד, כי בגללו גידרו את פיסת הטבע האחרונה שיכולנו לברוח אליה עם הכלבים שלנו וכרתו את העצים שצמחו בה. אבל אחר כך הסתדרתי די טוב עם האנשים שם, אז עבדתי באורווה וטיפלתי בסוסים. תמורת העבודה נתנו לי לרכוב בחינם כמה רבעי שעות בשבוע. מובן שזה היה נפלא בעיניי.

אהבתי את הסוסים ואת החמור שהיה שם, אבל אין ספק שעוד דבר אחד משך אותי ברכיבה. שוב יכולתי להוכיח שיש לי כוח ועוצמה. הסוס שרכבתי עליו היה חזק ממני, ובכל זאת יכולתי לשלוט בו שיעשה כרצוני. אם נפלתי ממנו, הייתי עולה עליו מייד שוב, עד שהסוס ציית לי.

העבודה באורווה לא תמיד הסתדרה. אז הייתי צריכה כסף כדי שאוכל לרכוב לפחות רבע שעה. דמי כיס קיבלנו רק לעיתים רחוקות. אז התחלתי לרמות קצת. פדיתי פנקסים של בולי הנחה וסילקתי בקבוקי בירה של אבא שלי כדי לקבל את הפיקדון תמורתם.

בגיל עשר בערך התחלתי גם לגנוב. הייתי סוחבת דברים מהסופרמרקט. דברים שלא היינו מקבלות בדרך כלל. קודם כול ממתקים. כמעט לכל הילדים האחרים הרשו לאכול ממתקים. אבל אבא שלי אמר שממתקים מקלקלים את השיניים.

בגרוֹפּיוּסשטאט למדנו אוטומטית לעשות דברים אסורים. למשל, לשחק בכל משחק שגורם הנאה. בעצם הכול היה אסור. בכל פינה בגרוֹפּיוּסשטאט עומד שלט. הגנים הקטנים שבין הבניינים הם גנים של שלטים. ומובן שרוב השלטים אוסרים משהו על הילדים.

כשגדלתי קצת העתקתי ליומן שלי את הסיסמאות שעל השלטים. השלט הראשון עמד כבר ליד דלת הכניסה לבניין שלנו. בחדר המדרגות שלו ובסביבתו הקרובה היה מותר לילדים למעשה רק להסתובב על קצות האצבעות. לשחק, להשתולל, לנסוע על סקטים או על אופניים — אסור. אחר כך היו מדשאות, ובכל פינה קטנה שלט: "לא לדרוך על הדשא". השלטים האלה עמדו לפני כל ריבוע קטן של צמחייה. אפילו עם הבובות שלנו היה אסור לנו לשבת על הדשא. ואז הייתה ערוגת ורדים עלובה, ולפניה שוב שלט גדול: "גינה מוגנת". מתחת להכרזה הזאת נכתב שכל מי שיתקרב מדי אל הוורדים העלובים — ייענש.

היה מותר לנו להיכנס למגרש המשחקים. לכל קבוצה של בניינים היה מגרש משחקים משלה. הוא כלל חול ספוג שתן וכמה מתקנים מקולקלים, וכמובן — שלט ענקי. השלט היה תקוע בתוך תיבה, תיבת ברזל אמיתית, מאחורי זכוכית, ולפני הזכוכית היו סורגים כדי שלא נוכל להרוס את הקשקושים שכתובים בו. בראש השלט היה כתוב "הוראות לשימוש במגרש", ומתחת נכתב שעל הילדים "להשתמש בו כדי ליהנות ולהירגע". אבל אסור היה לנו "להירגע" מתי שרצינו. כי בהמשך נכתב באותיות עבות: "בשעות 8:00 עד 13:00 ו-15:00 עד 19:00." כשחזרנו מבית הספר לא היה לנו אם ככה איפה להירגע.

האמת היא שאני ואחותי בכלל לא הרגשנו צורך להיכנס למגרש המשחקים, שלפי השלט מותר היה לשחק בו "רק בהסכמת רשויות החינוך ובפיקוחן", וגם זה רק בשקט גמור: "יש להקפיד הקפדה יתרה על שלוותם של דיירי הבניין". בכדור גומי מותר היה לשחק שם "רק בהסכמת רשויות החינוך ובפיקוחן", וגם זה בשקט גמור בלבד. פרט לכך: "משחקי כדור בעלי אופי ספורטיבי אסורים". לא מחניים, לא כדורגל. בשביל הבנים זה היה גרוע במיוחד. הם היו מוציאים את עודף המרץ שלהם על המתקנים והספסלים, וכמובן — על שלטי האיסור. זה בטח עלה לא מעט, לחדש שוב ושוב את השלטים ההרוסים.

האחראים על הבניינים הקפידו על האיסורים. די מהר כבר לא מצאתי חן בעיני אחראי הבניין שלנו. אחרי שעברנו לגרוֹפּיוּסשטאט, מגרש המשחקים שעשוי בטון וחול עם מגלשות הפח הקטנות שעמם אותי נורא. אחרי כמה זמן בכל זאת מצאתי בו דבר מעניין: צינורות הביוב מבטון שדרכם היו זורמים מי הגשמים. אז עוד אפשר היה להרים את הסורג שמעל הצינור. מאוחר יותר קבעו אותו במקום. אז הייתי מרימה את הסורג, ויחד עם אחותי זרקנו לביוב כל מיני סוגים של אשפה. פתאום בא אחראי הבניין, תפס אותנו וגרר אותנו למשרד שלו. שתינו, בנות שש וחמש, היינו צריכות למסור שם את הפרטים האישיים שלנו, עד כמה שידענו אותם. הודיעו על כך להורים שלנו, ולאבא שלי הייתה סיבה טובה למכות. לא ממש הצלחתי להבין למה זה נורא כל כך, לעצור את הזרימה. הרי בכפר שלנו, על יד הנחל, עשינו דברים גרועים מזה, ושום מבוגר לא השמיע קול. מה שכן הצלחתי להבין זה שבגרוֹפּיוּסשטאט מותר לשחק רק בדברים שהמבוגרים תכננו למשחק. כלומר, להתגלש ולחפור בחול. ושמסוכן מאוד להעלות רעיונות מקוריים בענייני משחק.

הפגישה הבאה שאני זוכרת עם האחראי על הבניין כבר הייתה יותר רצינית. הלכתי לטייל עם איאקס, הכלב שלי, ופתאום צץ בי רעיון לקטוף פרחים לאימא שלי. כמו שהייתי עושה בכפר שלנו כמעט בכל טיול. אבל בין הבניינים היו רק הוורדים העלובים. נפצעתי כשניסיתי לתלוש כמה מהם. את השלט "גינה מוגנת" עוד לא יכולתי לקרוא, או שפשוט עוד לא הבנתי אותו.

אבל הבנתי הכול ברגע שראיתי את האחראי על הבניין, צועק ומנופף בידיו, רץ על הדשא שאסור לדרוך עליו. נבהלתי ממנו נורא וצעקתי, "איאקס, הקשב!"

מובן שאיאקס זקף אוזניים. כמה שערות על עורפו הזדקרו, והוא התקשח ונעץ באיש את העיניים הכי מרושעות שלו. הטיפוס חזר מייד לאחור דרך הדשא, ורק כשכבר היה לפני פתח הבניין העז שוב לצעוק. אני שמחתי, אבל את הפרחים החבאתי, כי ניחשתי ששוב עשיתי משהו אסור.

כשחזרתי הביתה, כבר צלצלו מהנהלת הבניין. סיפרו שאיימתי על המנהל בכלב. במקום הנשיקה מאימא שקיוויתי להשיג בזכות הפרחים, היה לי תחת נפוח מאבא.

בקיץ היה לפעמים חום בלתי נסבל אצלנו. הוא נאגר בבטון, באספלט ובאבנים, והוקרן מהם בחזרה. העצים הבודדים והעלובים לא נתנו שום צל, והבניינים הגבוהים חסמו את הרוח. לא הייתה בסביבה בריכת שחייה וגם לא בריכה לפעוטות. רק מזרקה במרכז מגרש הבטון שלנו. לפעמים השתכשכנו בה והתזנו מים אחד על השני. זה היה אסור כמובן, ובכל פעם מיהרו לגרש אותנו משם.

אחר כך הגיעה תקופת הגוּלוֹת. אבל איפה מוצאים בגרוֹפּיוּסשטאט מקום שאפשר לשחק בו גוּלוֹת? על בטון, אספלט או דשא עם השלט "לא לדרוך" — ברור שאי אפשר. גם בארגז החול לא. בשביל גוּלוֹת צריכים אדמה מוצקה פחות או יותר, שאפשר לחפור בה גומות קטנות.

בסוף מצאנו מסלול כמעט אידיאלי מתחת לעצי האדר שניטעו שם. כדי שהשתילים לא ייחנקו תחת כל האספלט, השאירו להם פתח עגול בו. העיגול שמסביב לגזע היה מלא אדמה מוצקה ונקייה שהוחלקה במגרפה. ממש אידיאלי לגוּלוֹת.

אבל עכשיו, כשחפרנו שם את הגומות הקטנות שלנו כדי לשחק, היה לנו על הראש לא רק את האחראי על הבניין, אלא גם את הגננים. פעם אחרי פעם גירשו אותנו משם באיומים אכזריים. למרבה הצער, יום אחד הם עלו על רעיון גדול: במקום להחליק את האדמה במגרפה הם התחילו לעדור אותה. כך בא הסוף למשחק בגוּלוֹת.

כשירד גשם, המסדרונות הגדולים בכניסות לבתים היו מגרש נפלא להחלקה בסקטים. בכל אופן, הם יכלו להיות. כיוון שלא היו דירות למטה, הרעש לא היה מפריע לאף אחד. ובאמת, ניסינו את זה כמה פעמים, ואף אחד לא התלונן. חוץ מאשתו של האחראי על הבניין. היא אמרה שהסקטים עושים חריצים ברצפה. אז גם הסיפור הזה נגמר. ואני קיבלתי מאבא שלי תחת נפוח.

במזג אוויר גרוע היה ממש מייאש בגרוֹפּיוּסשטאט בשבילנו, הילדים. ההורים לא הרשו לאף אחד להכניס חברים הביתה. חוץ מזה, חדרי הילדים היו הרבה יותר מדי קטנים בשביל זה. כמעט כל הילדים קיבלו, כמונו, את חצי החדר. כשירד גשם, ישבתי לפעמים על יד החלון וחשבתי על מה שהיינו עושים בכפר בגשם. למשל, היינו מגלפים. התכוננו טוב לימים כאלה של מזג אוויר גרוע. הבאנו מהיער חתיכות עבות של קליפת אלון, ומהן היינו מגלפים סירות קטנות. כשהגשם נמשך יותר מדי זמן, לא יכולנו עוד להחזיק מעמד. היינו לובשים מעיל ויורדים לנחל, לנסות את הסירות שלנו. בנינו נמלים ועשינו תחרויות אמיתיות בין הסירות שלנו שעשויות קליפת אלון.

לא היה כיף גדול להסתובב בגשם בין הבניינים. חיפשנו בילוי אחר. בילוי שאסור בתכלית האיסור. ומצאנו אותו: משחק במעליות.

בהתחלה העיקר היה, כמובן, להרגיז ילדים אחרים. היינו תופסים איזה ילד, נועלים אותו באחת המעליות ולוחצים על כל הכפתורים. את המעלית השנייה היינו עוצרים, והוא היה מוכרח לטפס עד הקומה העליונה אחרי שחנה בכל קומה. גם לי עשו את זה די הרבה. ודווקא כשהייתי חוזרת עם הכלב כדי להגיע הביתה בשעה שאמרו לי. אז הם היו לוחצים על כל הכפתורים. זה נמשך כמעט נצח עד שהגעתי לקומה האחת־עשרה, ואיאקס כבר היה עצבני לגמרי.

דבר רגיל היה ללחוץ על כל הכפתורים למי שהיה צריך דחוף לשירותים. בסוף הוא היה משתין במעלית. אבל עוד יותר רגיל היה לקחת מאחד הילדים את כף העץ שלו. הילדים הקטנים לא היו יורדים למטה בלי כף עץ ארוכה, כי רק בעזרתה הצליחו להגיע לכפתורי המעלית. בלי הכף הילד היה אבוד לגמרי. מי שאיבד אותו, או שילד אחר לקח לו אותו, היה צריך לטפס ברגל אחת־עשרה קומות. אף אחד לא עזר לו, כמובן. והמבוגרים היו בטוחים שאנחנו רק רוצים לשחק במעלית ולקלקל אותה.

המעליות התקלקלו לעיתים קרובות, ובעניין זה לא היינו חפים מפשע. נוסף לכול היינו עושים תחרויות ביניהן. הן נסעו די מהר, אבל היו גם תחבולות כדי להרוויח עוד כמה שניות. את הדלת החיצונית היה צריך לסגור במהירות, אבל ברגש. כי אם טרקו אותה חזק מדי, היא הייתה נפתחת מחדש. דלת הביטחון הייתה נסגרת אוטומטית, אבל אם עזרו לה בידיים, היא הייתה נסגרת עוד יותר מהר. או מתקלקלת. אני הייתי די טובה בתחרויות המעליות.

כעבור זמן קצר כבר לא הספיקו לנו שלוש־עשרה הקומות שלנו. חוץ מזה, מובן שהאחראי על הבניין עמד לנו על הראש כל הזמן. הקרקע תחת רגלינו בערה שם מיום ליום יותר ויותר. אבל הכניסה לבניינים אחרים נאסרה על ילדים באיסור חמור. חוץ מזה שלא היו לנו מפתחות אליהם. אם כי תמיד הייתה כניסה אחורית, לרהיטים ולשאר חפצים גדולים. זו הייתה חסומה בסורגים, אבל גיליתי איך אפשר לעבור דרכם. עם הראש קדימה. זה היה מסובך, היה צריך לסובב את הראש, ואז לדחוק את הגוף איכשהו אחריו. השמֵנים לא יכלו כמובן להשתתף בזה...

ככה פתחתי לפנינו דרך לגן עדן אמיתי של מעליות, בבניין של שלושים ושתיים קומות ומעליות מתוחכמות נורא. רק שם גילינו את כל מה שאפשר לעשות עם מעליות. בעיקר אהבנו לשחק בקפיצות. אם כולם יחד קפצו בתוך המעלית בזמן שהיא עלתה או ירדה, היא נעצרה במקום. דלת הביטחון הייתה נפתחת. או שהיא בכלל לא נסגרה. נסיעת קפיצות כזאת תמיד הייתה אירוע מרגש ומותח.

ועוד טריק מגניב: אם לחצנו על בַּלם החירום הצידה ולא כלפי מטה כמו שצריך, דלת הביטחון נשארה פתוחה גם בזמן הנסיעה. אז אפשר היה לראות באמת באיזו מהירות המעלית נוסעת. משטחי בטון ודלתות כניסה למעלית היו חולפים על פנינו בקצב מסחרר.

מבחן האומץ הכי גדול היה ללחוץ על כפתור האזעקה. היה נשמע צלצול, והקול של האחראי על הבניין היה בוקע מתוך רמקול. אז צריך היה להסתלק מהר. בבית של שלושים ושתיים קומות יש סיכוי לא רע להתחמק בזמן. אמנם האחראי על הבניין תמיד רבץ במארב, אבל רק לעיתים רחוקות הוא תפס אותנו.

המשחק הכי מרתק במזג אוויר גרוע היה משחק המרתף. הוא גם היה המשחק הכי אסור. איכשהו מצאנו דרך להיכנס למרתף הבניין. לכל דייר היה שם תא מסורג. הסורגים לא הגיעו ממש עד התקרה, ובזכות זה אפשר היה לטפס ולעבור מעליהם. בפנים היינו משחקים מחבואים. "מחבואים עם הכול" קראנו לזה. כלומר, היה מותר להידחק לכל מקום כדי להתחבא. זה היה מפחיד בטירוף. להיות בין כל החפצים הזרים באור החלש, זה בפני עצמו היה מספיק מבהיל. לכך נוסף הפחד שמישהו יבוא. אחרי הכול, היינו בטוחים שאנחנו עושים כנראה את הדבר הכי אסור בעולם.

חוץ מזה שיחקנו גם במי ימצא את הדברים הכי משגעים במרתף. צעצועים, גרוטאות או בגדים שלבשנו עלינו. מובן שאחר כך לא ידענו מאיפה בדיוק לקחנו כל דבר, ופשוט זרקנו הכול לאיזו פינה. לפעמים גם לקחנו לעצמנו משהו שאהבנו במיוחד. ברור שזה נראה כאילו מישהו "פרץ" למטה. אבל אותנו אף פעם לא תפסו. ככה למדנו שכל מה שמותר הוא משעמם מחץ, ומה שאסור מהנה בטירוף.

גם מרכז הקניות ששכן מול הבניין שלנו היה מחוץ לתחום מבחינתנו, פחות או יותר. היה בו מנהל רגזן במיוחד שתמיד גירש אותנו. במיוחד הוא כעס כשבאתי עם הכלב שלי. הוא אמר שאנחנו רק עושים טינופת במרכז הקניות. באמת היה מסריח שם בפנים. כל חנות ניסתה להיראות מקושטת ומהודרת ומודרנית יותר מכולן. אבל פחי האשפה שמאחור תמיד עלו על גדותיהם והסריחו נורא. בכל מקום יכולת לדרוך על גלידה נמסה או על חרא של כלבים ולהיתקל בפחיות בירה וקולה.

מתפקידו של האחראי היה לנקות את כל זה בערבים. אז לא מפתיע שבמשך כל היום הוא ישב במארב בניסיון לתפוס את כל מי שמלכלך. אבל נגד אלה שזרקו את האשפה ליד הפחים לא היה לו מה לעשות. לבריונים השיכורים שגלגלו פחיות בירה הוא לא העז לפנות. והסבתות עם הכלבים ענו לו תשובות מעליבות. ככה שלא נשאר לו לאן להפנות את הכעס הנורא שלו, אלא רק לילדים.

גם בתוך החנויות לא אהבו אותנו. אם מישהו מאיתנו קיבל פעם דמי כיס או ארגן לעצמו כסף מאיזה מקור אחר, הוא היה נכנס לחנות הקפה שמכרו בה גם ממתקים. השאר היו כמובן נכנסים אחריו, כי זה היה אירוע יוצא דופן. המוכרות היו מתעצבנות נורא כשכמה ילדים היו נכנסים לחנות ומתחילים בדיונים, מה כדאי לקנות בעד הפרוטות העלובות. איכשהו פיתחנו שנאה לבעלי החנויות האלה, ושמחנו כשמישהו מאיתנו היה סוחב מהן.

במרכז החנויות הייתה גם סוכנות נסיעות. אהבנו ללחוץ את האף לחלון הראווה שלה עד שבאו לגרש אותנו. בחלון היו תמונות נפלאות, עם דקלים, חוף ים וחיות בר. ביניהן היה תלוי דגם של מטוס. היינו חולמים שאנחנו יושבים במטוס בדרך לחוף ההוא או מטפסים על הדקלים שמהם ראינו קרנפים ואריות.

ליד סוכנות הנסיעות היה הבנק למסחר ולתעשייה. אז עדיין לא שאלנו את עצמנו מה עושה בנק כזה דווקא בגרוֹפּיוּסשטאט, שתושביה במקרה הטוב מקבלים משכורת מהמסחר והתעשייה. אהבנו את הבנק. האדונים האלגנטיים בחליפות המהודרות אף פעם לא התנהגו רע אלינו. חוץ מזה, לא היה להם כל כך מה לעשות, כמו לנשים בחנות הקפה. אצלם יכולתי להחליף בעשיריות את הפּפֶניגים שסחבתי לאימא שלי מבקבוק המטבעות הקטנים. כי בחנות הקפה התפוצצו מכעס כששילמנו בפּפֶניג. חוץ מזה, כשאמרנו יפה "בבקשה" תמיד קיבלנו עוד קופת חיסכון בצורת חיה. האדונים הנחמדים בטח חשבו שאנחנו צריכים כל כך הרבה קופות כי אנחנו חוסכים במרץ. למעשה, אף פעם לא הכנסתי לתוכן אפילו פּפֶניג אחד. בפילים ובחזירים של קופות החיסכון היינו משחקים בגן חיות בארגז החול.

כשהתעלולים שלנו נעשו נועזים יותר, בנו לנו "מגרש הרפתקאות". אני לא יודעת מה האנשים שמתכננים דבר כזה מבינים במילה "הרפתקאות". אבל נראה שהמקומות האלה מקבלים את השם הזה לא כי לילדים באמת מותר לעבור שם הרפתקאות, אלא מפני שהמבוגרים חושבים שהילדים שלהם יכולים לעבור בהם חוויות נפלאות. אין ספק שהדבר הזה עלה הון תועפות. על כל פנים, הבנייה נמשכה המון זמן. וכשסוף־סוף הרשו לנו להיכנס לשם, קיבלו את פנינו עובדים סוציאליים ידידותיים: "נו, מה הייתם רוצים לעשות?" וכדומה. ההרפתקה התבטאה בכך שבמגרש התקיימה השגחה בלתי פוסקת.

היו שם כלי עבודה אמיתיים וקרשים מוקצעים ומסמרים. מסקנה: מותר לבנות שם דברים. ועובד סוציאלי היה משגיח שאף אחד לא ידפוק לו את האצבעות בפטיש. כשמסמר היה תקוע, הוא היה תקוע, ויותר אי אפשר היה לשנות כלום. אבל הרי עוד לפני שגמרנו לבנות משהו, כבר רצינו שהוא ייראה לגמרי אחרת.

פעם סיפרתי לעובד סוציאלי אחד איך היינו בונים קודם מחסות וצריפי עץ אמיתיים. בלי פטיש ובלי אף מסמר. מקרשים וענפים שהיינו מוצאים. וכל יום כשחזרנו לשם, היינו מתעסקים עם זה שוב ומשנים הכול. זה בדיוק מה שגרם לנו הנאה כזאת. אין לי ספק שהעובד הסוציאלי הבין אותי. אבל היו לו האחריות שלו וההוראות שלו.

בהתחלה עוד העלינו רעיונות משלנו, מה אפשר לעשות במגרש ההרפתקאות. למשל, לשחק במשפחה מתקופת האבן ולבשל מרק אפונה אמיתי על אש פתוחה. בעיני העובד הסוציאלי זה היה רעיון מצוין. אבל לצערו, הוא אמר, לבשל מרק אפונה — זה לא בא בחשבון. אולי אנחנו רוצים לבנות איזה צריף. עם פטיש ומסמרים — בתקופת האבן.

אחרי זמן קצר סגרו את המגרש. אמרו לנו שמתכוננים להכניס בו שינויים, כדי שנוכל לשחק בו גם במזג אוויר גרוע. אחר כך פרקו שם תומכות פלדה, הגיעו מערבלי בטון ולבסוף גם צוות של בנאים. הם בנו מקלט בטון עם חלונות. בשיא הרצינות, ממש מקלט ענקי מבטון. לא מבנה בלוקים או משהו כזה, אלא גוש בטון מוצק. כבר אחרי ימים מעטים החלונות היו מנופצים. אני לא יודעת אם זה בגלל שגוש הבטון הזה עשה את הילדים תוקפניים. או שבנו את בית המשחקים שלנו מלכתחילה כמו מקלט, כי בגרוֹפּיוּסשטאט כל דבר שלא היה עשוי ברזל או בטון התקלקל ונשבר. מבנה הבטון המגושם כשלעצמו בלע חלק גדול ממגרש ההרפתקאות. אחר כך בנו לידו גם בית ספר עם מגרש משחקים, ובו מגלשות פח, פיגומים לטיפוס וכמה בולי עץ תקועים במאונך, שמאחוריהם אפשר היה להשתין יופי. מגרש המשחקים של בית הספר חדר לתוך מגרש ההרפתקאות והופרד ממנו בגדר רשת. אז כבר לא נשאר הרבה ממגרש ההרפתקאות.

את החתיכה הקטנה של מגרש ההרפתקאות שעוד נשארה תפסו יותר ויותר הילדים הגדולים, שאנחנו קראנו להם "רוֹקֶרים". הם הגיעו אחרי הצהריים, כבר שיכורים, איימו על הקטנים ופשוט הרסו הכול. הֶרס היה פחות או יותר העיסוק היחיד שלהם. העובדים הסוציאליים לא קמו נגדם. ממילא רובו של מגרש ההרפתקאות כבר היה סגור.

במקום זה זכינו אנחנו, הילדים, באטרקציה אמיתית. התקינו לנו גבעה לגלישה במזחלות. בחורף הראשון זה באמת היה נהדר. מראש הגבעה יכולנו לבחור לנו בעצמנו את המסלולים. היו לנו "מסלול מוות" ומסלולים קלים. הבחורים שקראנו להם "רוקרים" הפכו את זה למסוכן. הם יצרו שרשרות מהמזחלות שלהם וניסו לעקוף אותנו. אבל אפשר היה לחמוק מהם במסלולים אחרים. הימים שירד בהם שלג היו מהימים הכי טובים שלי בגרוֹפּיוּסשטאט.

באביב נהנינו על גבעת המזחלות כמעט באותה מידה. השתוללנו שם עם הכלבים שלנו והתגלגלנו במדרונות. הדבר הכי נפלא היה להידרדר שם עם האופניים. הירידות היו משגעות. זה נראה יותר מסוכן ממה שזה היה באמת. כי מי שעף היה נוחת נחיתה רכה על העשב.

די מהר אסרו עלינו לשחק על גבעת המזחלות. אמרו שהיא נועדה לגלישה במזחלות ולא להשתוללויות, ובטח שלא למסלול לרכיבה על אופניים. הרי הקרחות בדשא צריכות גם להתחדש, וכן הלאה וכן הלאה. אז כבר היינו מספיק גדולים כדי לא לעשות שום דבר פרט לדברים שאסרו עלינו, ופשוט המשכנו לעלות לגבעת המזחלות. יום אחד באו אנשים ממחלקת הנטיעות והקיפו את הגבעה בגדר תיל אמיתית. רק לימים ספורים הרגשנו מנוצחים. אחר כך מישהו ארגן מִגזרי תיל, וחתכנו פרצה בגדר, גדולה מספיק להיכנס דרכה עם כלבים ואופניים. כשסגרו את הפרצה, פתחנו אותה מחדש.

כמה שבועות אחרי כן שוב הופיעו צוותים של בנאים. הם התחילו להקיף את גבעת המזחלות שלנו בחומה, לשפוך עליה בטון, לכסות אותה באספלט. מסלול המוות שלנו הפך למדרגות. דרכים מכוסות אספלט חצו כמעט את כל הנתיבים. על המשטח שלמעלה הניחו לוחות בטון. רק פס דשא צר נשאר כמסלול גלישה.

בקיץ כבר לא היה מה לעשות שם. בחורף המסלול היחיד היה סכנת נפשות. אבל הכי גרוע היה לעלות למעלה. עכשיו היה צריך לעבור לוחות אבן ומדרגות, והם תמיד היו מכוסים קרח. חטפנו פצעים בברכיים, מכות בראש, ובמקרים הכי גרועים — זעזוע מוח.

עם הזמן הכול נעשה מושלם יותר ויותר בגרוֹפּיוּסשטאט. כשעברנו לשם, השכונה לדוגמה הנפלאה עוד לא הייתה גמורה. בעיקר מחוץ לאזור הבניינים עוד היו דברים רבים בהקמה. בטיולים קצרים שגם אנחנו, הילדים הקטנים, יכולנו לעשות, אפשר היה להגיע למקומות שהיו ממש גן עדן למשחקים.

המקום הכי יפה היה ליד החומה שעוברת, כידוע, לא רחוק מגרוֹפּיוּסשטאט. הייתה שם רצועה שקראנו לה "החורשה" או "שטח ההפקר". היא הייתה ברוחב עשרים מטרים בלבד, אבל לפחות קילומטר וחצי אורך. עצים, שיחים, עשב בגובה שלנו, קרשים, בורות מים.

שם טיפסנו, שיחקנו מחבואים, הרגשנו כמו חוקרים שמגלים כל יום עוד חלק בלתי ידוע של יער העד. יכולנו אפילו להכין שם מדורות ולצלות תפוחי אדמה ולהעלות סימני עשן.

מתישהו מישהו שם לב שילדים מגרוֹפּיוּסשטאט משחקים ונהנים שם. אז הופיעו שוב הצוותים ועשו סדר במקום. אחר כך הציבו בו שלטי איסור. עכשיו לא היה מותר כלום. הכול היה אסור: לרכוב על אופניים, לטפס על עצים, להביא כלבים בלי רצועה. השוטרים שהסתובבו שם תמיד בגלל החומה פיקחו על קיום האיסורים שבשלטים. נדמה לי שאת שטח ההפקר שלנו הפכו לשמורת טבע לציפורים. ובהמשך עשו ממנו מזבלה.

חוץ מזה עוד היה גל האשפה הישן שמכוסה אדמה וחול, שעליו שיחקנו לעיתים קרובות עם הכלבים שלנו. בהמשך הגנו גם עליו מפנינו, בהתחלה בגדר תיל ואחר כך בגדרות גבוהות, לפני שבנו שם מצפה־מסעדה.

היה יפה גם בכמה שׂדות שהאיכרים הפסיקו לעבד אותם. עוד צמחו בהם חיטה ודגניות ופרגים ועשב וסרפדים, לגובה כזה שאפשר היה לשקוע בהם עד מעל הראש. את השדות קנתה הממשלה כדי להפוך אותם לאזורי נופש. משבצת אחר משבצת גידרו אותם. חלק אחד של השדות לשעבר תפס מגרש הרכיבה, ועל חלק אחר הקימו מגרשי טניס. אז כבר באמת לא נשאר לנו שום מקום ללכת אליו, לצאת מגרוֹפּיוּסשטאט.

אחותי ואני לפחות עבדנו ורכבנו במגרש הרכיבה. בהתחלה עוד אפשר היה לרכוב לאן שרוצים. אחר כך נאסרה הרכיבה בכל הכבישים והדרכים, וסללו לה שביל מיוחד. שביל חול יפה, כמו ששביל רכיבה מסודר צריך להיראות. בטח עלה הון. שביל הרכיבה הקביל לפסי הרכבת. בין הגדר והפסים נשאר בקושי מקום לשני סוסים. מאז היינו רוכבים רק שם, כשרכבות המשא המוסקות בפחמים רעמו בסמוך. אני בטוחה שאין בעולם סוס שלא יתחיל להשתולל, כששני מטרים ממנו עוברת ברעם רכבת. על כל פנים, הסוסים שלנו היו בורחים בדרך כלל. ונשארה רק תקווה אחת: שהם לא ירוצו ישר לתוך הרכבת. אני לפחות הייתי במצב יותר טוב משאר הילדים, כי היו לי החיות שלי. ולפעמים הייתי לוקחת את שלושת העכברים שלי למגרש המשחקים, לארגז החול. לפחות דבר אחד לא היה כתוב בהוראות של המגרש: "אסור להכניס עכברים". בנינו להם שבילים ומנהרות ונתנו להם לרוץ בתוכם.

יום אחד אחרי הצהריים אחד העכברים רץ לדשא שאסור היה לנו לעלות עליו, ולא מצאנו אותו. הייתי קצת עצובה, אבל התנחמתי במחשבה שבחוץ הוא ירגיש הרבה יותר טוב מאשר בכלוב.

דווקא באותו ערב אבא שלי נכנס לחדר הילדים, הסתכל בכלוב העכברים ושאל כאילו בצחוק, "איך זה שיש כאן רק שניים? איפה העכבר השלישי?" לא חשדתי באסון המתקרב, כי הוא שאל בנימה משועשעת. אבא שלי אף פעם לא אהב את העכברים, ותמיד היה אומר לי למסור אותם. סיפרתי לו שהעכבר ברח במגרש המשחקים.

אבא שלי הסתכל עליי כמו משוגע. היה ברור שתכף הוא יתפוצץ לגמרי. הוא התחיל לצעוק ולהרביץ. הוא השתולל, ואני התקפלתי בתוך המיטה ולא יצאתי ממנה. הוא אף פעם לא הרביץ לי ככה, חשבתי שהוא ממש הולך להרוג אותי. אחר כך, כשהוא התנפל גם על אחותי, היו לי כמה שניות לנשום, ובאופן אינסטינקטיבי ניסיתי להגיע לחלון. אני חושבת שהייתי קופצת החוצה, מקומה אחת־עשרה.

אבל אבא שלי תפס אותי וזרק אותי שוב על המיטה. אימא שלי עמדה כמובן גם הפעם ליד הדלת ובכתה, אבל אני אפילו לא ראיתי אותה, אלא ברגע שהיא השליכה את עצמה בין אבא שלי וביני. היא חבטה באבא שלי באגרופים.

הוא ירד מהפסים. הוא הרביץ לאימא שלי במסדרון. פתאום חששתי לה יותר מאשר לי. הלכתי אחריהם. אימא שלי ניסתה לברוח לחדר האמבטיה ולנעול את הדלת בפניו, אבל אבא החזיק חזק בשערות שלה. בתוך האמבטיה הייתה מוּשרית כביסה, כמו בכל ערב. למכונת כביסה עוד לא הגענו אז. אבא שלי תקע את הראש של אימא שלי בתוך האמבטיה המלאה. איכשהו היא הצליחה להשתחרר. אני לא יודעת אם אבא שלי עזב אותה או שהיא השתחררה בעצמה.

אבא שלי נעלם לתוך הסלון, חיוור כמו מת. אימא שלי ניגשה למלתחה ולבשה מעיל. היא יצאה מהדירה בלי להגיד מילה.

זה היה אחד הרגעים הנוראים ביותר בחיי, כשאימא שלי פשוט יצאה מהדירה, בלי להגיד אף מילה, והשאירה אותנו לבד. ברגעים הראשונים חשבתי רק: עוד מעט הוא שוב יבוא וימשיך להרביץ. אבל בסלון היה שקט פרט לטלוויזיה. היא דלקה.

לקחתי את אחותי אליי למיטה. חיבקנו זו את זו. לאחותי היה פיפי. היא לא העיזה להיכנס לאמבטיה ורעדה מפחד. אבל היא גם לא העיזה לעשות במיטה, כי היינו חוטפות מכות על זה. בסוף לקחתי אותה ביד לחדר האמבטיה. אבא שלי אמר לנו "לילה טוב" מהסלון.

למחרת בבוקר אף אחד לא העיר אותנו. לא הלכנו לבית הספר. מתישהו לפני הצהריים אימא שלי חזרה. היא לא אמרה כלום. היא ארזה כמה חפצים שלנו, דחפה את פֶּטֶר החתול לתוך תיק ואמרה לי שאקח את איאקס קשור ברצועה. אחר כך הלכנו לרכבת התחתית. בימים הבאים גרנו בדירה קטנה אצל חברה של אימא שלי מהעבודה. אימא שלי הסבירה לנו שהיא רוצה להתגרש.

הדירה של החברה מהעבודה הייתה קטנה מדי לאימא שלי, לאחותי, לאיאקס, לפֶּטֶר ולי. בכל מקרה, אחרי כמה ימים החברה כבר נראתה מעוצבנת לגמרי. אימא שלי ארזה שוב את החפצים המעטים שלנו, לקחנו את החיות ונסענו בחזרה לגרוֹפּיוּסשטאט.

אבא שלי נכנס לדירה בדיוק כשאחותי ואני ישבנו באמבטיה. הוא נכנס אלינו לחדר האמבטיה ואמר בטון רגיל לגמרי, כאילו שום דבר לא קרה, "למה הלכתן מפה? אין שום צורך שתישנו אצל אנשים זרים. שלושתנו כבר היינו מסתדרים יופי." אחותי ואני הסתכלנו אחת על השנייה כמו מטומטמות. באותו ערב אבא שלי התנהג כאילו הוא לא רואה את אימא שלי. אחר כך הוא הסתכל גם דרכנו, כאילו לא היינו שם בכלל. הוא גם לא אמר לנו אף מילה יותר. משום מה זה היה יותר גרוע מהמכות.

אבא שלי לא הרביץ לי יותר לעולם, אבל הצורה שבה הוא התנהג עכשיו, כאילו אין לו יותר שום קשר אלינו, הייתה איומה. עכשיו הרגשתי בפעם הראשונה שהוא לא באמת אבא שלי. אחרי הכול אף פעם לא שנאתי אותו, רק פחדתי ממנו. חוץ מזה, תמיד התגאיתי בו. כי הוא אהב חיות, וכי הייתה לו מכונית שווה כל כך, הפּוֹרשֶה שלו. איכשהו עכשיו הוא לא היה יותר האבא שלנו, למרות שהוא עדיין גר איתנו בדירה הקטנה. ואז קרה עוד דבר נורא: איאקס, הכלב שלנו, קיבל קרע בחלל הבטן ומת. לא היה מי שינחם אותי. אימא שלי הייתה שקועה בעצמה ובגירושים שלה. היא בכתה הרבה והפסיקה לגמרי לצחוק. הרגשתי בודדה מאוד.

ערב אחד כשצלצל הפעמון ואני פתחתי את הדלת, עמד שם קלאוּס, אחד החברים של אבא שלי. קלאוּס בא לקחת את אבא שלי לסיבוב בָּרים, אבל אבא שלי כבר הסתלק.

אימא שלי הזמינה את הבחור להיכנס. הוא היה הרבה יותר צעיר מאבא שלי, איפשהו בתחילת שנות העשרים. ופתאום קלאוּס הזה שאל את אימא שלי אם היא רוצה לצאת איתו לאכול משהו. אימא שלי ענתה מייד, "כן, למה לא." היא התלבשה, יצאה עם הבחור והשאירה אותנו לבד.

ילדים אחרים היו כועסים ואולי דואגים לאימא שלהם. לכמה דקות היו גם לי רגשות כאלה. אבל אחר כך שמחתי בכֵנות בשביל אימא שלי. היא באמת נראתה עליזה כשהם יצאו, גם אם לא הראתה את זה כלפי חוץ. לאחותי הייתה הרגשה דומה. היא אמרה, "אימא ממש שמחה."

קלאוּס ביקר אצלנו עכשיו לעיתים קרובות, כשאבא שלי לא היה בבית. ביום ראשון אחד, אני זוכרת את זה בדיוק, אימא שלי שלחה אותי להוריד את פח האשפה. כשחזרתי למעלה הייתי שקטה ממש. אולי בכוונה הייתי שקטה כל כך. כשהצצתי לסלון, ראיתי את קלאוּס הזה מנשק את אימא שלי.

זה היה מגוחך בעיניי. חמקתי לחדר שלי. השניים לא ראו אותי. ולא דיברתי עם אף אחד על מה שראיתי. גם לא עם אחותי. עד אז אף פעם לא היו לי סודות.

האיש שבא עכשיו בקביעות גרם לי תחושה לא נוחה. אבל הוא היה חביב אלינו. והעיקר, הוא היה חביב מאוד אל אימא שלי. היא חזרה לצחוק והפסיקה לגמרי לבכות. היא גם חזרה לחלום. היא דיברה על החדר שאחותי ואני נקבל כשנעבור לגור עם קלאוּס בדירה החדשה. אבל הדירה הזאת עוד לא הייתה, ואבא שלי לא יצא מהדירה שלנו. גם לא אחרי שהם התגרשו סוף־סוף. ההורים שלי ישנו יחד במיטה הזוגית ושנאו אחד את השני. ועדיין לא היה לנו כסף.

וכשסוף־סוף הייתה לנו דירה, תחנה אחת הלאה ברכבת התחתית, ברוּדוֹ, גם אז לא הכול היה אידיאלי. עכשיו קלאוּס היה כמעט תמיד בבית, ואיכשהו זה הפריע. נכון שהוא עדיין היה חביב, אבל הוא פשוט נתקע בין אימא שלי וביני. עמוק בלב לא קיבלתי אותו. לא רציתי לשמוע בקולו של האיש הזה שבתחילת שנות העשרים שלו. התגובות שלי אליו נעשו תוקפניות מיום ליום.

אחר כך גם פרצו מריבות בינינו. על דברים קטנים. לפעמים גרמתי להן בכוונה. רובן היו על תקליטים. אימא שלי קנתה לי פטפון ליום הולדת אחת־עשרה, והיו לי כמה תקליטים, דיסקו־סאוּנד, מוזיקה לנוער. בערבים הייתי שמה לי תקליט ומגבירה את הקול עד שהאוזניים כמעט התפוצצו. ערב אחד נכנס קלאוּס לחדר הילדים ואמר לי להנמיך את הקול. לא עשיתי את זה. הוא בא שוב והרים את הזרוע של הפטפון מעל התקליט. אני החזרתי אותה למטה ונעמדתי לפני הפטפון כדי שהוא לא יוכל להתקרב. הוא תפס אותי ודחף אותי משם. כשהאיש הזה נגע בי, ממש חטפתי עצבים.

במריבות האלה שלנו, אימא שלי בדרך כלל עמדה בזהירות רבה לצידי. זה היה טיפשי, כמובן, כי אז העניין היה מתפתח למריבה בין קלאוּס לבינה, ואיכשהו הרגשתי אשמה. היה מישהו מיותר בדירה.

העובדה שפה ושם היו מריבות לא הייתה הדבר הגרוע. הגרוע באמת היה כשבבית שרר שקט מוחלט, כשכולנו ישבנו בסלון וקלאוּס דפדף בשבועון או העביר תחנות בטלוויזיה, כשאימא שלי ניסתה לשוחח פעם איתנו ופעם עם החבר שלה, ואף אחד לא הגיב. במקרים כאלה היה ממש לא נעים. אחותי ואני הרגשנו שיש יותר מדי אנשים בסלון. כשהיינו אומרות שאנחנו רוצות לצאת מהבית, אף אחד לא התנגד. קלאוּס, לפחות, כך היה נדמה לנו, שמח מאוד כשהיינו בחוץ. בגלל זה נשארנו בחוץ לעיתים קרובות, כמה שרק יכולנו.

במחשבה לאחור אני לא מאשימה את קלאוּס בכלום. אחרי הכול הוא היה צעיר. הוא לא ידע מה זה משפחה. הוא לא תפס לעומק עד כמה אימא שלנו תלויה בנו ואנחנו תלויות בה. שבעצם נזקקנו לאימא במשרה מלאה בפרקי הזמן הקצרים שראינו אותה בערבים ובסופי השבוע. ייתכן מאוד שהוא קינא בנו, ואין ספק שאנחנו קינאנו בו. אימא שלי רצתה להיות בבית בשבילנו, ויחד עם זה לא לאבד את החבר שלה, וזו הייתה דרישה מוגזמת.

אני הגבתי למצב הזה בקולניות ובתוקפנות. אחותי, לעומת זאת, השתתקה מיום ליום, וסבלה יותר ויותר. אין לי ספק שהיא עצמה לא ידעה בדיוק ממה היא סובלת. אבל הרבה פעמים היא אמרה שהיא רוצה לעבור לגור עם אבא שלי. בעיניי זה היה רעיון מטורף לגמרי, אחרי כל מה שעבר עלינו איתו. אבל עכשיו הוא הציע לנו ברצינות שנבוא אליו. הוא השתנה מאוד מאז שהתרחק מאיתנו. הייתה לו חברה צעירה, וכל פעם שנפגשנו איתו היה לו מצב רוח טוב. הוא היה חביב אלינו ממש. ואפילו נתן לי שוב כלב במתנה. נקבה.

מלאו לי שתים־עשרה, התחילו לצמוח לי שדיים, ובצורה מגוחכת מאוד התחלתי להתעניין בבנים ובגברים. הם היו מבחינתי יצורים משונים, כל הבחורים הצעירים ברחוב, ממש כמו אבא שלי, ובדרך משלו גם כמו קלאוּס. פחדתי מהם. אבל הם גם משכו אותי. הם היו חזקים והיה להם כוח. הם היו כמו שאני רציתי להיות. הכוח שלהם משך אותי.

התחלתי לייבש את השיער שלי בפן. קיצרתי קצת את השערות בפוני במספריים לציפורניים, וסירקתי אותן הצידה. התעסקתי בשערות שלי, כי פה ושם אמרו לי שיש לי שיער ארוך ויפה. לא רציתי יותר ללבוש את המכנסיים המשובצים הילדותיים אלא רק ג'ינס. קיבלתי ג'ינס. דרשתי נעליים על עקבים גבוהים. אימא שלי נתנה לי זוג ישן משלה.

בג'ינס ובנעלי עקב הייתי משוטטת בערבים ברחובות כמעט כל יום עד עשר בלילה. הבית שלי דחה אותי. מצד שני, אהבתי את החופש שהיה לי בו. אולי אפילו נהניתי לריב עם קלאוּס. היכולת לריב עם אדם מבוגר נתנה לי תחושת כוח.

אחותי לא יכלה לסבול את כל זה. היא עשתה את הצעד הלא־מובן לי — עברה לגור עם אבא שלי. היא עזבה את אימא שלי, ובראש וראשונה אותי. עכשיו הייתי בודדה עוד יותר. אבל בשביל אימא שלי זאת הייתה מכה נוראה. היא חזרה לבכות, קרועה בין הבנות שלה והחבר שלה, ולא הצליחה להתגבר על העניין.

הייתי בטוחה שאחותי תחזור מהר. אבל החיים אצל אבא שלנו מצאו חן בעיניה. היא קיבלה דמי כיס. הוא שילם בעד שיעורי הרכיבה וקנה לה מכנסי רכיבה אמיתיים. לי היה קשה מאוד. הייתי צריכה להמשיך להרוויח את שיעורי הרכיבה שלי בעבודה באורווה. אבל זה לא תמיד הלך, ותוך זמן קצר אחותי עם מכנסי הרכיבה האלגנטיים שלה ידעה לרכוב יותר טוב ממני.

מאוחר יותר קיבלתי פיצוי, אבא שלי הזמין אותי לטיול בספרד. בסוף כיתה ו' קיבלתי תעודה טובה מאוד, וקבעו שאני מתאימה ללימודים בגימנזיוּם. נרשמתי לבית הספר המקיף בגרוֹפּיוּסשטאט. לפני שהתחיל הפרק החדש בחיי, שאמור היה להסתיים בתעודת בגרות, טסתי עם אבא שלי וחברה שלו לספרד, לטוֹרֶמוֹלינוֹס. זאת הייתה חופשה נפלאה. אבא שלי היה נפלא. הבנתי שבצורה מסוימת הוא גם אוהב אותי. עכשיו הוא התייחס אליי כמעט כאילו הייתי בוגרת, ובערבים אפילו היה מותר לי לצאת איתו ועם החברה שלו.

הוא נעשה ממש שפוי. הייתה לו חברה בגילו, והוא סיפר לכולם שכבר היה פעם נשוי. לא הייתי צריכה יותר לקרוא לו דוד ריכרד. הייתי הבת שלו. והוא אפילו נראה גאה בכך שאני הבת שלו. אבל כאופייני לו, הוא תכנן את החופשה כך שתתאים בעיקר לו ולחברה שלו, בסוף חופשת הקיץ שלי. ואני איחרתי בשבועיים לבית הספר החדש. כך התחלתי מייד בהיעדרות מהלימודים.

בבית הספר הרגשתי לא שייכת בגלל זה. בכיתה כבר נוצרו חברויות וחבורות. אני ישבתי לבד. והעיקר, במהלך השבועיים שביליתי בספרד הסבירו לכולם את שיטת הלימוד בבית הספר המקיף, שהיא מסובכת מאוד למי שמגיע מבית הספר היסודי. כולם קיבלו עזרה בבחירת הקורסים שאליהם נרשמו. אני נאלצתי להסתדר לגמרי לבד. לא היה לי מבט כולל על בית הספר, ואף פעם גם לא הצלחתי לרכוש מבט כזה. לא היה שם מחנך כמו בבית הספר היסודי, שטיפל בכל תלמיד בנפרד. כל מורה לימד כמה מאות תלמידים בכיתות שונות ובנושאים שונים. כשרוצים לקבל תעודת בגרות בבית ספר מקיף, צריך לדעת איך להתקדם לקראת המטרה. צריך להחליט על הלימודים מתוך בחירה חופשית. צריך להבין מה לעשות כדי להגיע לקורסים המתקדמים. או שיש לך הורים שאומרים תעשה את זה ואת זה ומדרבנים אותך. לי לא היה את זה.

הרגשתי לא מקובלת. הרי לאחרים היה יתרון של שבועיים. בבית ספר חדש זה יתרון ענקי. ניסיתי גם כאן את המתכון שלי מבית הספר היסודי — לקטוע את דברי המורה בקריאות ביניים, להתנגד לו. לפעמים מפני שצדקתי, ולפעמים סתם ככה. שוב נלחמתי. במורים ובבית הספר. רציתי להיות מקובלת.

לילדה הכי מגניבה בכיתה שלנו קראו קֶסִי. כבר היו לה שדיים ממש. היא נראתה גדולה מכולנו בשנתיים לפחות, ובאמת הייתה מבוגרת יותר. כולם אהבו אותה. אני הערצתי אותה. הדבר שהכי רציתי בעולם היה שקֶסִי תהיה חברה שלי.

לקֶסִי היה גם חבר מגניב. הוא למד בכיתה המקבילה אבל היה מבוגר יותר. קראו לו מילאן. לפחות מטר שבעים גובה, עם שיער שחור ארוך ומתולתל, שהגיע לו עד הכתפיים. הוא לבש ג'ינסים הדוקים ומגפיים אופנתיים על עקבים גבוהים. כל הבנות השתגעו עליו. קֶסִי הייתה מקובלת לא רק בגלל החזה שלה והמראה המבוגר, אלא גם מפני שמילאן היה החבר שלה.

לבנות היו מושגים מוגדרים מאוד לגבי מה זה בחור מגניב. אסור היה לו ללכת במכנסי שלושת רבעי, אלא בג'ינסים הדוקים. ילדים בנעלי התעמלות נראו לנו אידיוטיים. הם היו מוכרחים לנעול נעליים אופנתיות, והכי טוב — מגפיים מעוטרים עם עקבים. הילדים שהעיפו כדורי נייר או זרקו שאריות תפוחים בכיתה נראו לנו מטופשים. אלה אותם ילדים שבהפסקה בחצר שתו חלב והתרוצצו עם כדורגל. הבנים המגניבים היו אלא שכבר בהתחלת ההפסקה נעלמו בפינת המעשנים. הם גם היו מוכרחים לשתות בירה. אני עוד זוכרת איך התרשמתי כשקֶסִי סיפרה לי שמילאן השתכר פעם לגמרי.

תמיד חשבתי מה אני צריכה לעשות כדי שאיזה בן כמו מילאן יתחיל לדבר איתי, ואולי אפילו יצא איתי. או — וזה בעצם אותו דבר — כדי שקֶסִי תקבל אותי. אפילו הכינוי שלה, קֶסִי, היה ממש מגניב בעיניי. גם אני רציתי להגיע לזה שיהיה לי כינוי מגניב.

אמרתי לעצמי, מה מעניינים אותך בעצם המורים? את רואה אותם מדי פעם לשעה, למה את צריכה למצוא חן בעיניהם? מה שחשוב זה שהאנשים שאת נמצאת איתם יקבלו אותך. היחסים ביני ובין המורים הידרדרו לגמרי. לא היה לי שום קשר אישי איתם. לרובם ממילא לא היה אכפת מכלום. הם ממש לא היו טיפוסים סמכותיים, וסתם הסתובבו בשטח. אצלי היו להם תמיד חיים קשים. כעבור זמן קצר יכולתי להעמיד את כל הכיתה על הראש ולבזבז שיעור שלם. מובן שזה הביא לכך שיכירו בי.

גירדתי לי כסף מפה ומשם כדי שאוכל לקנות סיגריות וללכת לפינת המעשנים. קֶסִי הייתה הולכת לפינת המעשנים בכל הפסקה. כשגם אני התחלתי לבוא לשם בקביעות, ראיתי שהיא מקבלת אותי יותר ויותר.

עכשיו היינו מדברות גם אחרי הלימודים. בסוף היא הזמינה אותי אליה הביתה, ושתינו בירה עד שהרגשתי מוזר בראש. דיברנו על המצב אצלנו בבית. החיים של קֶסִי היו דומים מאוד לשלי. אם כי למעשה היא הייתה בבוץ עמוק יותר.

קֶסִי נולדה מחוץ לנישואים. אימא שלה החליפה בני זוג לעיתים קרובות, והם כמובן לא היו מוכנים לקבל את קֶסִי. באותו זמן הייתה מאחוריה תקופה גרועה עם חבר עצבני של אימא שלה. הוא גם היה אלים, ויום אחד הוא הרס את כל הרהיטים בבית ולסיום זרק את הטלוויזיה דרך החלון. אבל אימא של קֶסִי הייתה שונה מאימא שלי, היא ניסתה להיות קפדנית. בערב קֶסִי הייתה צריכה לחזור הביתה לפני שמונה.

אחרי זה הלך לי בבית הספר. זאת אומרת זכיתי בהכרה מלאה מצד הילדים מהכיתה שלי. זאת הייתה מלחמה קשה ומתמדת. ללימודים כמעט לא נשאר זמן. יום הניצחון שלי הגיע כשהצלחתי לשבת ליד קֶסִי. מקֶסִי למדתי לברוח מהלימודים. כשלא היה לה חשק, היא פשוט הייתה מסתלקת לכמה שעות כדי להיפגש עם מילאן או לעשות משהו אחר שהתחשק לה. בהתחלה פחדתי מזה. אבל מהר מאוד הבנתי שקשה לעלות על מישהו שנעלם לכמה שעות. רק בשעה הראשונה רשמו את שמות החסרים. בשיעורים שאחריה היו למורים הרבה יותר מדי תלמידים, והם לא היו מסוגלים לראות מי נמצא ומי לא. לרובם גם לא היה אכפת.

באותה תקופה קֶסִי כבר הייתה מתחבקת ומתנשקת עם בנים, והיא הלכה למרכז הקהילתי בית המרכז. זה היה בית נוער של הכנסייה האוונגלית, שבמרתף שלו היה מין דיסקוטק, "המועדון". למועדון מותר היה להיכנס רק מגיל ארבע־עשרה. אבל על קֶסִי לא ראו שהיא בקושי בת שלוש־עשרה.

התחננתי לאימא שלי בלי סוף עד שהיא קנתה לי חזייה. עוד לא באמת הייתי צריכה, אבל החזייה הגדילה את החזה שלי. גם התחלתי להתאפר. ואז קֶסִי לקחה אותי איתה למרתף, שנפתח בחמש אחרי הצהריים.

האדם הראשון שראיתי שם היה נער מבית הספר שלנו, מכיתה ט', מבחינתי הטיפוס הכי מגניב בכל בית הספר. עוד יותר ממילאן. ויותר חתיך. והעיקר, נוטף ביטחון עצמי. בבית המרכז הוא הסתובב כמו מלך. ראו שהוא מרגיש מעל כולם. קראו לו פּיט. פּיט היה שייך לקבוצה שתמיד עמדה או ישבה בצד. נראה שהם לא קשורים לשאר בני הנוער שהסתובבו שם. כל הקבוצה הייתה מגניבה בטירוף. הבנים נראו מעולה. הם לבשו ג'ינסים הדוקים, מגפיים עם עקבים גבוהים ממש ומעילי ג'ינס רקומים או מעילים מהממים מאריגי שטיח וכל מיני בדים יפים אחרים.

קֶסִי הכירה את הבנים האלה והכירה להם אותי. התרגשתי ממש. חשבתי שזה אדיר שהיא יכולה להביא אותי אליהם. כולם בבית המרכז עשו כבוד לקבוצה הזאת. ולנו הם אפילו הרשו לשבת איתם.

כשבאתי למרתף למחרת בערב, הקבוצה הביאה איתה לשם נרגילה ענקית. בהתחלה אפילו לא ידעתי מה זה. קֶסִי הסבירה לי שהם מעשנים חשיש, ואמרה שמותר לי להצטרף. לא ידעתי הרבה על חשיש, רק שזה מין סם שאסור באיסור חמור.

הם הדליקו את החומר והעבירו את הצינור ביניהם. כל אחד שאף ממנו. גם קֶסִי. אני סירבתי. לא שרציתי לסרב, הרי רציתי להשתייך לקבוצה. פשוט עוד לא הייתי מסוגלת לעשן סמים. עוד פחדתי מזה.

הרגשתי חוסר ביטחון נוראי. רציתי להתפוגג באוויר. אבל לא יכולתי להסתלק מהשולחן, כי זה היה מתפרש כאילו אני חותכת מהקבוצה הזאת מפני שמעשנים בה חשיש. במקום זה אמרתי להם שדווקא בא לי על בירה. נהגתי לאסוף בקבוקים ריקים, כי תמורת ארבעה כאלה אפשר היה לקבל 80 פּפֶניג או בקבוק בירה מלא. לראשונה בחיי השתכרתי כשהאחרים שאפו מהנרגילה. הם דיברו על סוג של מוזיקה שעוד לא הבנתי בו ממש. אני אהבתי לשמוע מוזיקה פופולרית, נדלקתי על כל להקות הפּוֹפּ. ממילא לא יכולתי להשתתף בשיחה, אז טוב שהייתי שיכורה ולא סבלתי מדי מרגשי נחיתות.

אחר כך קלטתי מהר מאוד איזה מוזיקה הם אוהבים, ונהייתי מומחית לה. דיוויד בּוֹאי וכל זה. בשבילי הבחורים עצמם היו סטארים. מאחור הם כולם נראו בדיוק כמו דיוויד בּוֹאי, אם כי בקושי מלאו להם שש־עשרה.

האנשים האלה נראו לי מדהימים בצורה חדשה לגמרי. הם לא היו קולניים, לא הלכו מכות, לא עשו רוח, היו שקטים מאוד. העליונות שלהם נבעה מתוכם. גם בינם לבין עצמם הם היו מגניבים בטירוף. אף פעם לא היה שם ריב, וכל חבר בקבוצה שהגיע למועדון קיבל נשיקה על הפה מכל השאר. אמנם הבחורים נתנו את הטון, אבל הבנות היו מקובלות מאוד. לפחות לא היו שם המלחמות הטיפשיות בין בנים ובנות.

יום אחד הסתלקתי שוב עם קֶסי מבית הספר בשעתיים האחרונות ללימודים. קֶסי קבעה להיפגש עם מילאן בתחנת התחתית שדרות ווּצקי. כשחיכינו לו שם הסתובבנו באזור התחנה ובדקנו שאין באזור מורים, שבשעה הזאת כבר היו עלולים להופיע.

קֶסִי הדליקה סיגריה, ובאותו רגע ראיתי את פּיט וחבר שלו קָאתי, עוד אחד מהקבוצה. זה היה הרגע שחלמתי עליו כל כך הרבה. תמיד רציתי לפגוש את פּיט או מישהו אחר מהם בשעות היום, כדי לשאול אותו אם ירצה לבוא אליי הביתה. לא רציתי שום דבר מהבנים. למעשה, בנים בתור גברים עדיין לא עניינו אותי בכלל. רק לא מזמן הייתי בת שתים־עשרה, ואפילו מחזור עוד לא קיבלתי. רציתי שאוכל לספר שפּיט היה אצלי בבית. אז כולם היו חושבים שאני יוצאת איתו, או שאני שייכת לגמרי לקבוצה המגניבה הזאת.

אז פּיט וקָאתי הופיעו פתאום. ידעתי שאין כרגע אף אחד בדירה שלנו, כי אימא שלי והחבר שלה עבדו במשך היום. הצעתי לקֶסי שניגש לבחורים ונפטפט איתם קצת. הלב שלי דפק. אבל כבר אחרי כמה דקות שאלתי את פּיט בביטחון עצמי מלא, "בא לכם לבוא אליי? אין אצלנו אף אחד. ולחבר של אימא שלי יש תקליטים מטורפים, לֶד זֶפֶּלין, דיוויד בּוֹאי, טֶן יִירז אַפטֶר, דיפ פֶּרפֶּל והאלבום של פסטיבל ווּדסטוק."

בינתיים הספקתי ללמוד די הרבה. לא רק שהכרתי את המוזיקה שהם עפו עליה, אלא גם למדתי את השפה שלהם. היא הייתה שונה, כמו כל דבר אצלם. שיננתי את כל הביטויים החדשים ששמעתי מהם. זה היה חשוב לי יותר מללמוד מילים באנגלית או נוסחאות במתמטיקה.

פּיט וקָאתי הסכימו מייד. שמחתי מאוד, הייתי בטוחה בעצמי לגמרי. בבית אמרתי, "לעזאזל, חברים, אין מה לשתות פה." אז גירדנו את כל המטבעות שהיו לנו, ויצאתי עם קאתי לסופרמרקט. הבירה הייתה יקרה מדי. כדי להתחמם קצת היינו צריכים כמה מארקים. אז קנינו ליטר יין אדום ב-1.98 מארק. יין של הומלסים, כמו שקוראים לו.

בבית שתינו את כל הבקבוק וקשקשנו, בעיקר על המשטרה. פּיט אמר שהוא מוכרח להיזהר נורא עכשיו מהכחולים בגלל החשיש. לחשיש הם קראו "חומר". הם קיללו את הכחולים ואמרו שאנחנו חיים במדינה של כחולים.

בשבילי כל זה היה חדש לגמרי. מבין בעלי הסמכות הכרתי עד היום בעצם רק את האחראים על הבניינים, שצריך היה לשנוא אותם כי הם תמיד עמדו לנו על הראש כשרצינו ליהנות ממשהו. שוטרים עדיין היו בשבילי סמכות לא מוחשית. עכשיו למדתי שעולמו של האחראי על הבניין בגרוֹפּיוּסשטאט הוא עולם של כחולים. שהכחולים מסוכנים הרבה יותר מאחראים על בניינים. קיבלתי את מה שפּיט וקאתי אמרו כאמת מוחלטת.

כשנגמר היין פּיט אמר שיש לו עוד חשיש בבית. כולם התלהבו. פּיט יצא דרך המרפסת. גרנו עכשיו בקומת הקרקע, ובדרך כלל גם אני הייתי יוצאת משם. אחרי שנים של מגורים בקומה האחת־עשרה, האפשרות הזאת נראתה לי ממש מגניבה.

פִּיט חזר עם טבלה בגודל כף יד בערך, מחולקת לריבועים של גרם, עשרה מארק לגרם. הוא הוציא צ'ילוּם. זה מין קנה של עץ באורך של עשרים סנטימטר בערך. בהתחלה הוא דחף מלמעלה טבק, כדי שלא נצטרך לעשן עד סוף העץ. אחר כך הוא ערבב טבק וחשיש ודחף את התערובת מעל זה. כדי לעשן היה צריך לכופף את הראש לאחור ולהרים את הקנה למעלה בצורה מאונכת עד כמה שאפשר, ככה ששום פירור לא ייפול החוצה.

הסתכלתי בתשומת לב כדי לראות מה אחרים עושים. היה לי ברור שעכשיו, כשפּיט וקאתי אצלי בבית, לא אוכל להגיד לא. אז אמרתי לגמרי באדישות, "היום בא לי גם." והעמדתי פנים כאילו זה ממש לא העישון הראשון שלי.

השארנו את התריסים סגורים. באור המועט שחדר דרכם נראו ענני עשן. שמתי תקליט של דיוויד בואי, שאפתי מהקנה והחזקתי את העשן בריאות עד שקיבלתי התקפת שיעול. כולם ישבו בשקט גמור, בוהים באוויר ומקשיבים למוזיקה.

חיכיתי שיקרה לי משהו. חשבתי לי, עכשיו, אחרי שעישנת סמים, מוכרח לקרות לך משהו חדש ונפלא. אבל לא קרה שום דבר. רק הרגשתי טיפה מסוחררת, מתברר שמהיין בכלל. עוד לא ידעתי אז שבדרך כלל לא מודעים לשום דבר בפעם הראשונה שמעשנים חשיש. נדרש קצת זמן עד שמרגישים את החוויה באמת. אלכוהול משפיע הרבה יותר.

ראיתי שפּיט וקֶסי, שישבו על הספה, מתקרבים אחד לשני. פּיט ליטף לה את היד. אחרי זמן קצר שניהם קמו, נכנסו לחדר הילדים וסגרו את הדלת.

נשארתי לבד עם קאתי. הוא התיישב לידי על משענת הכורסה והניח יד על הכתפיים שלי. מייד חשבתי שהוא עוד יותר נהדר מפּיט. הייתי מאושרת מזה שקאתי בא אליי והראה שהוא מתעניין בי. באותה תקופה עדיין פחדתי שהבנים רואים שאני בת שתים־עשרה ומתייחסים אליי כמו אל ילדה קטנה.

קאתי התחיל ללטף אותי. עכשיו כבר לא ידעתי אם מותר לי ליהנות מזה. נעשה לי חם נורא. מרוב פחד כנראה ישבתי כמו פסל וניסיתי להגיד משהו על התקליט שהתנגן ברקע. כשקאתי נגע לי בשדיים, כלומר במה שהיה אמור להיות שדיים, קמתי, ניגשתי לפטפון והתחלתי להתעסק איתו.

פּיט וקֶסי בדיוק יצאו מהחדר שלי. הם נראו מוזרים מאוד, מבולבלים ואיכשהו גם עצובים. הפנים של קֶסי היו אדומות לגמרי. שניהם לא הסתכלו אחד על השני, לא אמרו אף מילה. הרגשתי שקסי עברה חוויה רעה. או לפחות חוויה שבהחלט לא תרמה לה כלום. שבטח הייתה מאכזבת מאוד לשניהם.

בסוף פיט שאל אם אני באה בערב לבית המרכז. זה שימח אותי שוב. הצלחתי להשיג המון. הכול הסתדר בדיוק כמו שחלמתי. הנה, הזמנתי את פּיט וקאתי אליי הביתה, ומציעים לי להצטרף לקבוצה בערב.

פִּיט וקֶסִי יצאו דרך המרפסת. קאתי נשאר לעמוד בחדר. שוב התחלתי להרגיש מין פחד, לא רציתי להישאר לבד איתו. אמרתי לו שאני צריכה לסדר עכשיו את הבית ואחר כך להכין שיעורים. פתאום לא היה לי אכפת מה הוא חושב. גם הוא הלך. נשכבתי בחדר שלי, בהיתי בתקרה וניסיתי להסתכל על הדברים בשיקול דעת.

אמנם קאתי ממש חתיך, אבל איכשהו הוא כבר לא מצא חן בעיניי. אחרי שעה וחצי צלצלו בדלת. דרך חור ההצצה ראיתי את קאתי. לא פתחתי וחזרתי על קצות האצבעות לחדר שלי. באמת פחדתי להיות איתו לבד. באותו רגע הוא ממש הגעיל אותי, ובאיזשהו מקום גם התביישתי בעצמי. אפילו לא ידעתי למה, אם זה בגלל החשיש או בגלל קאתי. אבל בעצם הרי לא קרה כלום איתו.

פתאום הרגשתי עצובה. עכשיו, כשהתקבלתי לקבוצה, נראה לי שבעצם אני בכלל לא שייכת אליהם. עוד הייתי צעירה מדי לעניינים עם בנים. היה ברור לי עכשיו שלזה אני עוד לא מסוגלת. ומה שהם אמרו על המשטרה והמדינה והכול היה לגמרי זר בשבילי. ובכלל, שום דבר מזה לא נגע לי באמת.

ובכל זאת, כבר בשעה חמש הייתי בבית המרכז. הפעם לא נכנסנו למועדון, אלא לקולנוע. רציתי לשבת בין קֶסי למישהו שלא הכרתי, אבל קאתי נדחף בינינו. כשהסרט התחיל, הוא שוב התחיל ללטף אותי. ברגע מסוים הוא הכניס את היד שלו בין הרגליים שלי. לא התגוננתי, הייתי ממש משותקת. הרגשתי פחד נורא. התחשק לי לברוח החוצה, אבל מייד אמרתי לעצמי, כריסטיאנה, זה המחיר שאת צריכה לשלם תמורת זה שאת שייכת עכשיו לקבוצה. סבלתי הכול בשקט ולא אמרתי כלום. אחרי הכול, באיזשהו מקום גם הרגשתי יראת כבוד אדירה כלפי הטיפוס הזה. רק כשהוא אמר לי ללטף אותו גם, וניסה למשוך את היד שלי אליו, רק אז שילבתי ידיים והנחתי אותן בתחתית הבטן.

כשהסרט נגמר שמחתי מאוד. התרחקתי מייד מקאתי וניגשתי אל קֶסִי. סיפרתי לה הכול ואמרתי לה שאני לא רוצה לשמוע מקאתי. אני בטוחה שקֶסִי סיפרה לו את זה, כי קצת יותר מאוחר התברר שהיא בעצמה משוגעת על קאתי. יום אחד היא התחילה ליילל במועדון כי קאתי לא הקדיש לה יותר תשומת לב מאשר לשאר הבנות, ואחר כך היא סיפרה לי כמה היא מתה עליו, ושתמיד כשקאתי בסביבה בא לה לבכות.

למרות הסיפור עם קאתי הייתי עכשיו שייכת לקבוצה. אמנם בשביל האחרים הייתי "הקטנה", אבל הייתי שייכת. אף אחד מהבנים לא ניסה לגעת בי. הם בטח דיברו על זה ביניהם וקיבלו את זה שאני עדיין מרגישה צעירה מדי מהבחינה הזאת. זה היה שונה מאוד מאשר אצל האלכוהולים. ככה קראנו לצעירים שתמיד השתכרו מבירה ומשנאפס. אלה היו ממש אלימים לבנות שלא שיתפו פעולה. הם עשו מהן צחוק, העליבו אותן ונידו אותן. אצלנו לא הייתה שום אלימות. קיבלנו אחד את השני כמו שאנחנו. ממילא כולנו היינו דומים איכשהו. לפחות היינו באותו הטריפ. הבנו אחד את השני בלי הרבה קשקושים. אף אחד מהקבוצה לא היה קולני ולא קילל. הבִּרבורים של האחרים לא עניינו אותנו במיוחד. הרגשנו שאנחנו מעליהם.

חוץ מפִּיט, מקֶסִי וממני, כולם כבר עבדו. אצל כולם המצב היה דומה — חרא בבית וחרא בעבודה. בניגוד לאלכוהולים, שהביאו את הבלגן שלהם למועדון והיו אגרסיביים, החבר'ה שלנו ידעו להתנתק לגמרי. אחרי העבודה הם התמקדו בדברים המגניבים שלהם, עישנו חשיש, הקשיבו למוזיקה טובה, וזה היה שיא השלווה. אז שכחנו את כל החרא שנאלצנו להסתובב בתוכו בשארית היום.

עדיין לא הרגשתי את עצמי בדיוק כמו האחרים. בשביל זה, חשבתי, אני עדיין צעירה מדי. אבל לקחתי דוגמה מהם. רציתי להיות כמוהם או דומה להם ככל האפשר. רציתי ללמוד מהם, כי חשבתי שהם יודעים איך להעביר את החיים בשלווה, ולא נותנים לכל הנבלות לבאס אותם. להורים ולמורים ממילא לא הקשבתי יותר. הקבוצה הייתה עכשיו הדבר היחיד שהיה חשוב לי בחיים — חוץ מהחיות שלי.

אחת הסיבות שהשקעתי את עצמי לגמרי בקבוצה הייתה המצב בבית. החיים שם נעשו בינתיים ממש בלתי נסבלים. הדבר הכי בלתי נסבל היה שקלאוּס, החבר של אימא שלי, שנא חיות. ככה לפחות חשבתי אז. זה התחיל כשקלאוּס ברבר בלי סוף על זה שאי אפשר עם כל החיות האלה בדירה כל כך קטנה. אחר כך הוא לא הסכים שהכלבה החדשה שלי, זאת שקיבלתי מאבא שלי, תשכב בסלון.

זה הספיק כדי שאתחיל להשתולל. הכלבים שלנו תמיד היו חלק מהמשפחה. התייחסנו אליהם כמו אל כל בן משפחה אחר. עכשיו בא הטיפוס הזה ואומר שאסור לכלבה להיכנס לסלון. ואז קרה משהו חמור הרבה יותר: הוא לא רצה שהכלבה תישן ליד המיטה שלי. הוא התכוון בכל הרצינות שאבנה בחדר הקטנטן שלי מלונה לכלבה הענקית. ברור שלא עשיתי את זה.

ואז קלאוּס עשה את הצעד הסופי: הוא אמר שצריך לסלק מהבית את כל החיות. אימא שלי תמכה בו ואמרה שממילא אני כבר לא מטפלת בהן. זה נראה לי שיא השיאים. נכון שעכשיו לא הייתי בבית ברוב הערבים, ואחד מהם היה צריך לצאת עם הכלבה. אבל חוץ מזה, חשבתי, טיפלתי בה ובשאר החיות בכל רגע פנוי שהיה לי.

לא עזרו לי שום איומים, שום צעקות ושום יללות. הכלבה שלי נמסרה. היא הגיעה לאישה אחת, שהייתה לפחות בסדר. היא באמת אהבה אותה. אבל כעבור זמן קצר האישה הזאת חלתה בסרטן ונאלצה למסור את הכלבה הלאה. שמעתי שהיא התגלגלה לאיזה בָּר. היא הייתה נורא רגישה, כל רעש שיגע אותה. ידעתי שבבר היא תיגמר. את האחריות לזה הטלתי על קלאוּס ועל אימא שלי. לא רציתי יותר שום קשר עם אנשים שכל כך שונאים חיות.

 

כל זה קרה בתקופה שהתחלתי לבקר בבית המרכז ועישנתי חשיש לראשונה. שני חתולים נשארו אצלי, אבל הם לא היו צריכים אותי במשך היום. בלילות הם ישנו במיטה שלי. אחרי שלקחו לי את הכלבה, לא נשארה לי שום סיבה להיות בבית. לא נשאר לי שם שום תפקיד. ועכשיו, כשלא הייתה לי כלבה, כבר לא נהניתי מהליכות. הייתי מחכה עד שתגיע השעה חמש והמועדון ייפתח. לפעמים ביליתי אחרי הצהריים עם קֶסִי ואחרים מהקבוצה.

כל ערב עישנתי. אלה מהקבוצה שהיה להם כסף התחלקו עם האחרים. כבר לא עשיתי עניין גדול מעישון חשיש. הרי עישנו לגמרי בגלוי בבית המרכז. העובדים הסוציאליים מהכנסייה, שהשגיחו על המועדון, נאמו לנו בכל פעם שעישנו. היו ביניהם כל מיני טיפוסים, אבל הרוב הודו מייד שגם הם עישנו. הם באו מהאוניברסיטה, ושם כולם עישנו חשיש. הם ביקשו שלפחות לא נגזים, ושזאת לא תהיה הבריחה שלנו. ובעיקר, שלא נעבור מזה לסמים קשים.

הדברים נכנסו לנו באוזן אחת ויצאו מהשנייה. מה הם מבלבלים את המוח בכלל, אם הם מודים שגם הם מעשנים? אחד מאיתנו אמר פעם לאחד מהם, "אתם חושבים שסטודנטים שמעשנים חשיש זה בסדר, כי יש להם שיקול דעת, אבל כשצעירים כמונו מעשנים זה מסוכן. טענה כזאת לא עובדת עלינו." העובד הסוציאלי פשוט לא ידע מה לענות לו.

אני לא רק עישנתי. כשלא היה לי חשיש, שתיתי יין ובירה. זה היה מתחיל כבר אחרי הלימודים, ולפעמים אפילו לפני הצהריים, כשהסתלקתי מבית הספר. תמיד הרגשתי צורך לטשטש את עצמי באיזושהי צורה. הייתי מסטולית לגמרי באופן קבוע. הייתי צריכה את זה כדי לחיות בשלום עם כל הזבל שבבית הספר ובבית. מהלימודים כבר לא היה אכפת לי בכלל. ירדתי במהירות מממוצע של 8 ל-5 או 4.

גם מבחינה חיצונית השתניתי ממש. רזיתי נורא, כי כמעט לא אכלתי כלום. כל המכנסיים שלי היו גדולים עליי. הלחיים שלי שקעו. באותה תקופה הסתכלתי על עצמי הרבה במראה. השינוי שעברתי מצא חן בעיניי. נעשיתי יותר ויותר דומה לשאר הקבוצה. פני הילדה התמימות שלי נעלמו סוף־סוף.

התעסקתי המון במראה החיצוני שלי. אימא שלי הייתה מוכרחה לקנות לי נעלי עקב ומכנסיים צמודים. עשיתי שביל באמצע וסירקתי את השערות על הפנים. רציתי להיראות מסתורית. לאף אחד היה אסור להציץ לתוכי. לאף אחד היה אסור להבחין שבעצם אני בכלל לא הבחורה המגניבה שרציתי להיות.

ערב אחד שאל אותי פִּיט במועדון אם כבר לקחתי פעם טריפּ אמיתי. עניתי לו, "מה נראה לך?" כבר שמעתי הרבה על האֶל־אֶס־דִי, שקראו לו "כדור" או "טריפּ". לעיתים קרובות שמעתי אנשים מספרים על הטריפּ האחרון שלהם. פִּיט גיחך, וכשהבנתי שהוא לא מאמין לי, התחלתי לבלף. בניתי טריפ דמיוני מכל מה שאחרים סיפרו לי. פּיט עדיין לא האמין לי. לא היה אפשר לעבוד עליו. חוץ מזה, סיפרתי את זה גרוע, והתביישתי בעצמי.

פִּיט אמר, "אם בא לך פעם לנסות, בשבת יהיו לי טריפים טובים. את יכולה לקבל קצת."

ציפיתי ממש לאותה שבת. חשבתי שאחרי שאנסה את הכדור באמת, אשתייך לגמרי לאחרים. כשהגעתי לבית המרכז, קֶסִי כבר לקחה את הטריפּ שלה. פִּיט אמר, "אם את באמת רוצה, אני אתן לך חצי. זה יספיק לפעם ראשונה." הוא נתן לי חתיכה קטנה של נייר סיגריות שבתוכה היה עטוף פירור של כדור. לא יכולתי לקחת אותו סתם ככה לפני כולם. התרגשתי נורא. איכשהו גם פחדתי להיחשף. חוץ מזה, באיזשהו מקום רציתי שזה יהיה חגיגי. אז הלכתי לשירותים, סגרתי את הדלת ובלעתי אותו.

כשחזרתי לחדר, פִּיט חשב שזרקתי את הכדור לאסלה. חיכיתי בקוצר רוח שמשהו כבר יקרה לי, כדי שהאחרים יאמינו שאכן לקחתי את הכדור.

בעשר בערב, כשהמועדון בבית המרכז נסגר, עדיין לא הרגשתי כלום. הלכתי עם פִּיט לתחתית. בתחנה פגשנו שני חברים שלו, פרנק ופָּאוּלי. הם לבשו בגדים תואמים. הם היו שקטים נורא. הם מצאו חן בעיניי. פִּיט אמר לי שהם על H, זאת אומרת על הרואין. באותו רגע זה לא עשה עליי שום רושם. הייתי צריכה לדאוג לעצמי ולכדור, שלאט־לאט התחיל לפעול.

כשנכנסנו לרכבת התחתית התחיל ההתקף. טירוף אמיתי. חשבתי שאני נמצאת בקופסת פח שמישהו בוחש בה בכפית ענקית. הרעש של התחתית במנהרה היה ממש מפחיד. חשבתי שלא אחזיק מעמד ברעש הזה. לנוסעים סביבי היו פרצופים מבהילים. זאת אומרת, הם נראו כמו תמיד, רק שבַּפָּנים שלהם ראו עכשיו בצורה ברורה איזה בורגנים מגעילים הם. דמיינתי לעצמי שהחזירים השמנים האלה חוזרים עכשיו מאיזה בר מחורבן או מאיזו עבודה מזורגגת. עוד מעט פרצופי החזיר האלה ילכו למיטה, ואחר כך שוב לעבודה, ואחר כך יראו טלוויזיה. חשבתי לעצמי, תשמחי שאת לא כמוהם. שיש לך את הקבוצה, שאת על כדור עכשיו ואת רואה איזה בורגנים עלובים יושבים בתחתית. ככה בערך חשבתי לעצמי. זה קרה גם בטריפים הבאים. אחר כך התחלתי לפחד מהפרצופים. הסתכלתי על פִּיט. גם הוא היה איכשהו יותר מכוער מתמיד. הפנים שלו היו קטנות יחסית לפרצופי החזיר, אבל הוא עוד נראה איכשהו נורמלי.

שמחתי כשיצאנו מהרכבת ברוּדוֹ. הרגשתי ממש טוב. כל הצבעים היו בוהקים בטירוף. פנס רחוב אחד מעלינו היה בהיר יותר משאי־פעם ראיתי את השמש. בתוך התחתית קפאתי מקור, עכשיו נהיה לי ממש חם. חשבתי שאני נמצאת איפשהו בספרד, ולא בברלין. כמו באחת הכרזות היפות שהיו תלויות בסוכנות הנסיעות בגרוֹפּיוּסשטאט. העצים היו דקלים והכביש — חוף ים. הכול היה בוהק בטירוף. לא אמרתי לפִּיט שזה עובד. באיזשהו מקום רציתי להיות לבד בטריפּ הפראי הזה.

פִּיט, שגם לקח כדור, אמר שאנחנו יכולים ללכת לחבֵרה שלו, אם ההורים שלה לא בבית. הייתה לו חברה שהוא אהב מאוד. נכנסנו לחניה התת־קרקעית של הבית שלה. הוא רצה לראות אם המכונית של ההורים שלה שם. בתוך המוסך נתקפתי קצת חרדה. התקרה הנמוכה התקרבה אליי יותר ויותר. היא ממש התכופפה. עמודי הבטון התנדנדו לכאן ולכאן. המכונית של ההורים עמדה שם.

פִּיט אמר, "לעזאזל, איזה חניה מחורבנת יש להם." ואז כנראה עלה בדעתו פתאום שהוא לבדו בטריפ, והוא שאל אותי, "לאן באמת זרקת את הכדור?" הוא הסתכל עליי, ואחרי זמן קצר אמר, "וואו, ילדונת, תשכחי ממה שאמרתי. האישונים שלך מכסים לך את כל העיניים."

בחוץ היה שוב נעים. התיישבתי על העשב. הקיר של אחד הבתים היה כתום כאילו השמש הזורחת משתקפת בו. הצללים התנועעו כאילו הם רוצים לפַנות מקום לאור בכל מקום. הקיר של הבית התקמר, ופתאום היה נדמה לי שהוא בוער.

הלכנו אל פִּיט הביתה. פִּיט ידע לצייר מדהים. בחדר שלו היה תלוי ציור שלו, של סוס שמן נורא. על הסוס ישב שלד עם חרמש. התקרבתי לציור. כבר ראיתי אותו כמה פעמים, ואז חשבתי שזה מלאך המוות. עכשיו הציור לא הפחיד אותי בכלל. באו לי מחשבות תמימות לגמרי. חשבתי שהשלד בחיים לא יוכל להשתלט על הסוס האביר. הוא כבר איבד את השליטה על הסוס. פטפטנו הרבה זמן על הציור. אחר כך פִּיט נתן לי עוד כמה תקליטים. הוא אמר, "הם מעיפים את המוח כשנמצאים בטריפּ." הלכתי הביתה.

ברור שאימא שלי עוד הייתה ערה. היו הבִּרבּורים הרגילים. איפה הייתי. ככה זה לא יכול להימשך. ובכלל. אימא שלי נראתה לי מגוחכת להחריד. עבה ושמנה בכתונת הלילה הלבנה שלה, הפרצוף מעוות לגמרי מרוב כעס. בדיוק כמו הבורגנים מהרכבת התחתית.

לא אמרתי אף מילה. ממילא כבר לא דיברתי איתה בכלל, חוץ מהדברים ההכרחיים. לא רציתי לקבל ממנה שום סימני חיבה ושום ליטופים. אמרתי לעצמי — מדי פעם — שאני כבר לא צריכה שום אימא ושום משפחה.

אימא שלי והחבר שלה חיו בעולם שונה לגמרי מהעולם שלי. לא היה להם שמץ של מושג מה אני עושה. הם בטח חשבו שאני ילדה רגילה שלא מזמן הגיעה לגיל ההתבגרות. ומה יכולתי לספר להם? הם לא היו מבינים כלום. מקסימום היו אוסרים עליי כל מיני דברים, חשבתי. למרות שעל אימא שלי עוד ריחמתי. ראיתי איך היא חוזרת מהעבודה בלחץ נוראי ומסתערת על הבית. אבל חשבתי שזאת אשמתה שהיא בוחרת לחיות חיים בורגניים כאלה.