שניים יחדיו - שלוש נובלות וסיפור אחד

עלייתו לשמים של פרופסור יעקובי

האח ג'ורג', שנוהג בו בכבוד מאז ששמע מבתו שהוא פרופסור, מוביל את כיסא הגלגלים שבו פרופסור יעקובי יושב אל מתחת לצלו של עץ אלה, אחד מעצי האלה הנטועים בדשא, וכמו מדי יום אומר לו שכאן יהיה לך צל ונעים, ופרופסור יעקובי רק נד בראשו בתודה כי הדיבור קשה עליו, כי ג'ורג' תמיד דואג להושיב אותו בפינה מוצלת, רחוקה דיה מהשביל, כלומר, רחוק מהמבקרים, כי הוא מתעב רחמים, וכי אין בעיניו דבר מתועב ומשפיל מלהיות מושא לרחמים, וכבר כשהתעורר והתוודע למצבו, ואחרי שהתחוור לו איך הגיע לבית החולים הזה, כול הווייתו התקוממה למשמע דברים שנאמרו, שאף שבדרך כלל נאמרו בלחישה, לא תמיד הקפידו הדוברים להתלחש ביניהם, ולכן, אחרי שהתעורר והיה מודע למצבו, התכנס בתוך עצמו ובחר בשתיקה, וגם אחרי שעבר למקום המדכדך הזה, למוסד השיקומי, הוא ממשיך בשתיקתו, וכשהוא יושב בכיסא הגלגלים וצופה בכמה מהמאושפזים האחרים במקום המדכדך הזה, הישובים גם הם בכיסאות גלגלים, אף שיש כמה מהם המהלכים באיטיות על השביל, הוא אינו מוצא ניחומים בשותפות הגורל, או בכך שלמזלו הטוב הגיע בזמן לבית החולים, כי במקרה של אירוע מוחי כל דקה חשובה, וגם לא מהידיעה שאחרי כחודש של פיזיותרפיה יוכל לשוב הביתה, כלומר, לקוטג' ולמדרגות הפנימיות, מה שיקשה עליו לרדת למטבח, או לעלות לחדר העבודה, וגם הבית לא יחזור לקדמותו, ולא חש נחמה בבשורה שמוחו, שתוכנו כאילו נמחה, נברא מחדש והרִיק הולך ומתמלא בזיכרונות ובהזיות ובזוטות, כמו, לדוגמא, שאחרי שבתו הפתיעה אותו בבשורה על בואה, הלך לסופרמרקט לקנות חלב וקקאו לילד שבתו תביא איתה, ילד בן ארבע שאינו יודע את שמו, כי בתו מסתירה ממנו את שמו, והוא מביט בגבר גלמוד כבן חמישים, שמתמיד לטלטל את ראשו מצד לצד, כמו מוחה על מצבו, ובכל בימים שהוא יושב כאן לא ראה שאיש בא לבקרו, והוא חש רחמים, אף שהוא עצמו מבכר שלא יבואו לבקרו, לבד מבתו, שעכשיו הוא יושב בכיסא גלגלים וממתין לבואה, כי בתו מגיעה בדרך כלל לבקרו בשעה הזאת, וכמו בעת שביקרה אותו בבית החולים, פונה אליו בדברים וממלאת בכך את עצת הרופאים שלפיהם יועיל מאד שתדבר אליו, כדי שישמע את קולה, אף שכרגע אינו יכול להשיב, כי טוב שישמע את קולה, וכמו בימים הקודמים לזה, יושב בכיסא הגלגלים הוא מצפה לבואה, כבר יודע שהגיעה מאמשטרדם, שם היא מתגוררת כחמש שנים, וזוכר שלא באה בבהילות מיד כשנודע לה על אשפוזו בבית חולים בגלל אירוע מוחי, כי הרי לא היה מי שיבשר לה על האירוע המוחי, ורק כשירדה מהמונית ליד הבית, שאותו עזבה לפני כעשרים שנה, נדהמה לשמוע על האירוע מוחי, כי מובן שלא לקבלת פנים כזאת ציפתה כשבאה עם הילד בן הארבע, שאינו באמת בנה, כלומר, אינו בנה הביולוגי, ומן הסתם הייתה מתוחה לקראת המפגש אתו, כי באה בגלל מצוקה, ועכשיו היא תלויה בטוב לבם של אנשים זרים לה שיתגייסו להשגיח על הילד כדי שתוכל לנסוע אליו, תחילה לבית החולים, ועכשיו לכאן, למוסד השיקומי, והאח ג'ורג' שב ואומר לו, שכאן, פרופסור, תהייה מוגן מהשמש, אף שלפעמים קרן שמש חודרת בין הענפים, ואז הוא עוצם את עיניו וממתין שתעלם, וג'ורג' מוסיף ואומר, אולי תנמנם קצת, ואני אעיר אותך כשתבוא, ולא ממתין לתשובה, כי הרי פרופסור יעקובי לא משיב, ורק נד בראשו, או מהמהם משהו, כי האירוע המוחי שעבר עוד מקשה עליו את הדיבור, דבר שגילה אחרי שהתעורר מהתרדמת, הבין שהוא שוכב בבית חולים, ולא הצליח להשיב לרופא הצעיר, שרכן עליו, ושאל איך אתה מרגיש, והסביר שעברת אירוע מוחי, פרופסור יעקובי, אבל, למרבה המזל, הגיע בזמן לבית החולים, כי במקרה של אירוע מוחי, כל דקה גורלית, אבל לא פירט איך הגיע לבית החולים, והאירוע המוחי, את זה למד אחר כך, היכה בו כשעמד על המדרכה לפני הבית והמתין לבואה של בתו, האמורה להגיע במונית מלוד עם הילד, והתמוטט על המדרכה, ובימים הבאים הוסיף ושמע את שיחת הדמויות שעמדו לצד מיטתו והתלחשו ביניהן, ומשהו בתוכו דחק בו לפנות אליהם ולומר שהוא שומע את שיחם, ושגם בזמן ששכב מורדם, היה מוחו פעיל, והדמויות, שדיברו בלחש, לא יכלו לדעת שכששכב מורדם ומונשם ניסה מוחו, שכאילו הלך ונולד מחדש, לשחזר את הימים שקדמו לאירוע המוחי, וגם עכשיו הוא מנסה לחבר קטעי זיכרון שהבליחו מתוך גלים של ערפל, ולפעמים לופת אותו ייאוש בשומעו שרק טבעי שישקע בדכדוך, ושלפעמים ירים את קולו, ולכן צריך יהיה לגלות הרבה סבלנות למצבי הרוח שלו, וחשב כמה אירוני הדבר שבשנים האחרונות, לאמתו של דבר, כשהגיע לגיל שבעים, נתקף במעין חרדה קמאית מהתקף לב פתאומי, חרדה שבגינה התעורר משנתו כמה פעמים, ולכן התקין לחצן מצוקה ליד המיטה, אבל לא חשש מאירוע מוחי, כי מוחו היה צלול, וכשנדרש למובאה מהספרות, לא נזקק לחפש אחריה בספר, והמתקין, לא התאפק מלומר שאדוני נראה בריא, לא כמו הקשישים שאצלם הוא מתקין לחצנים, ובדרך כלל זה משום שהם חרדים מפורצים, וכבר קרו לא מעט מקרים כאלה כי הפורצים הם חסרי בושה, ואולי פוקדים אותו חלומות רעים, והוא אמר שכלל לא, אדרבא, החלומות שלו נעימים, וכל השעות הארוכות שבהן דנו בגורלו, שכב על גבו, ריק מתודעת זמן, שומע קולות ורחשים, מודע לכך שלא יחזור להיות האדם שהיה, ובעיקר, שיהיה תלוי באחרים, ובוודאי שזמן רב לא יוכל לעלות ולרדת במדרגות, ולכן עכשיו, יושב בכיסא גלגלים, כשזכרונו הולך ומתבהר מתוך הערפל, עולה בדעתו שכל זה אולי לא היה מתרחש אילו הקדים ונסע לאמשטרדם, ולא התחבט בשאלה האם לנסוע לבתו באמשטרדם, כי כשבועיים קודם לכן שוחחו בטלפון, שיחה ארוכה מתמיד, שאחריה גמר אומר לנסוע, ושהפעם לא יירתע מנסיעה, ולא ימצא תירוץ לדחות אותה, ולאמתו של דבר, כבר בירר את מועדי הטיסות והתכוון לארוז את המזוודה, אבל בלילה, כשלמרות השעה המאוחרת ישב בחדר העבודה שלו, עליית גג קטנה מעל הקומה השנייה, וקרא בקפדנות את יריעות ההגהה של ספרו החדש העומד להופיע בהוצאת "מור־זיבק" בטיבינגן, וכשהגיע לעמוד 127 (מתוך 231), מפעם לפעם נקרה במוחו השאלה האם לנסוע לאמשטרדם, והאם להודיע לבתו על ביקורו הצפוי, או להפתיע אותה, והסיחה את דעתו, ואז שמע רשרוש שבא מכיוון החלון הפונה אל החצר האחורית, ממנו אפשר לראות את הוואדי, וגם קטע קטן מהים, וסבר ששוב מדובר בחתול אפור שהתנחל בשבוע האחרון בחצר, עשה לו משום מה מנהג לטפס לאדן החלון של חדר העבודה ולרבוץ עליו, ולפעמים הרים את ראשו להביט בו במה שנדמה פעם כמבט נוגה של קרבה, או של שותפות גורל, ופעם כמבט מתגרה, וכבר כמה לילות תהה מנין הגיע החתול הנווד הזה, ולמה בחר לטפס מהחצר, או אולי לרדת מהגג, דווקא לאדן החלון של חדר העבודה שלו, כי הרי לא חיבב חתולים, והגיע למסקנה שהאור הדולק בחדר העבודה בשעה מאוחרת מושך אליו את החתול, ושמן הסתם יסתלק אחרי שיכבה האור והוא יירד לקומה השנייה, אבל, כשהרשרוש הפך למעיין תיפוף טורדני, לנקישות, שהסיחו את דעתו, קם מכיסאו, עקף את שולחן הכתיבה, ניגש לחלון, וקירב את פניו לשמשה — ולא חתול אפור רבץ על אדן החלון; עמד עליו יצור שדמה לציפור גדולה, שמן הסתם טעתה במעופה, נמשכה אל האור, נתקלה בזכוכית החלון, ועכשיו כנפיה מקישות על השמשה, וכשמחה בכף ידו את ההבל מהשמשה התגלה לעיניו מה שנראה כמו ילד ששערו זהוב ולחייו וורודות, ולו שתי כנפיים לבנות ורדרדות, והוא עצם את עיניו, סמוך ובטוח כי כשיפקח אותן יימוג מראה התעתועים בהקיץ הזה שפקד אותו, מן הסתם בגלל העייפות שירדה עליו אחרי שעות של קריאה מאומצת, או, אולי, בגלל שדעתו נדדה באחרונה לשיחת הטלפון המטרידה עם דורית, בתו, שמתגוררת בשנים האחרונות באמשטרדם, אחרי שנדדה בין כמה ערים באירופה, שיחה שהפעם, שלא כרגיל, התארכה, והשרתה עליו הלך רוח עגמומי, ושוב עוררה בו הרהורים נוגים על אבהות שכשלה, או הוחמצה, גם באשמתו, ועל בתו שבחרה לנדוד בין ערים זרות, ועכשיו, כמעט בת ארבעים, היא מטופלת בילד, שאינו שלה, נכון יותר, שלה רק מבחינה משפטית, כך נקבע בהסכם ההורות המשותפת בין זוגתה ובינה, והיא נותרה לבדה עם המחויבות האימהית שקיבלה על עצמה מרצון, ואף שבתו לא העלתה את האפשרות שיבוא לבקרה, אדרבא, אף פעם לא הציעה שיבוא לבקרה, דבריה עוררו בו את הצורך לנסוע לאמשטרדם, ושלמרות הרתיעה מהביקור הזה, הפעם לא יוכל להתחמק ממנו, אבל לא ייסע כדי להפציר בה לשוב הביתה, כי הרי תשוב עם ילד, שלאמתו של דבר אינו בנה, אלא כדי להציע לה עזרה, למשל, לשכור לה דירה מרווחת יותר, ושכשפקח את עיניו, התחוור לו כי לפניו לא תעתוע, לא פרי של הזיה, וגם לא התממשות מדומה של הלך נפש, כי על אדן החלון של חדר העבודה שלו הפונה לחצר האחורית, במקום שבו נוהג החתול האפור להגיע בשעה קבועה, כאילו מוטמע בו שעון המכוון אותו מתי לעבור מחצר לחצר, ומתי לעלות לאדן החלון, עומד מה שנראה כמו מלאך לבן כנפיים; בן דמותם, לדוגמא, של המלאכים במדונה הסיסטינית של רפאל, רק שלחייו של זה שעל אדן החלון אינן תפוחות כמו שלהם, ולכן קפא לרגע על עמדו ובהה בדמות, כי מה שראו עיניו היה לא סביר בעליל, מכיוון שהחתול האפור בוודאי לא התגלגל בדרך פלא למלאך, ותמוה היה בעיניו למה הגיע מלאך לאדן החלון, אם אכן לפניו מלאך, ולא איזה בעל כנף זר, כמו אלה שנכתב עליהם הרבה באחרונה, אחד ממיני העופות הפולשים, שדחקו את העופות הוותיקים, ודווקא לכאן, לשכונה השקטה הזאת, העטופה בעצים ומשקיפה אל הים, בעיר שאינה ידועה לא בחסידותה ולא בחטאיה, וגם אינה יכולה להתהדר בנס או במאורע פלאי כלשהו שהתרחש בה בזמן מן הזמנים, ואף לא אחד מדריה זכה אי־פעם להתגלות, או היה בשיח עם בורא עולם, התייעץ בו, ולפעמים גם ייעץ לו, אף שהגיוני שיגיע למקום ראוי הרבה יותר למלאך, ירושלים, כמובן, אבל גם צפת, או אפילו חדר העבודה של פרופסור גרהרד הופמן, מארחו בימים רחוקים, בגלל שהווילה שלו, עם החצר רחבת הידיים, שבה פרופסור הופמן ערך מסיבות גן, נמצאת סמוך לכנסייה מהמאה השבע עשרה, אלא משום שפרופסור הופמן, הנושק לשנתו התשעים, נתקף לעיתים קרובות בהזיות, ובין היתר הולך לשבת על ספסל בגן רחב הידיים, מאכיל את הציפורים, ומדבר אליהם בלטינית כאילו היה פרנסיסקוס הקדוש, כך לפחות סופר עליו, מה שעורר בו רגש עמום של חמלה, כי חב הרבה לפרופסור הופמן, שהיה מארח נדיב, והלוא כאן בסמוך לא יקשה למצוא כמה פרופסורים ומלומדים תמהונים, או כאלה הנחשבים לתמהונים, והבחירה בהם תהייה מוצדקת בהרבה מהבחירה בו, כי הרי אינו מלומד קשיש ותימהוני, או פרופסור הידוע בהליכותיו המוזרות, כי מוסכמה נפוצה קובעת שבין הפרופסורים יש לא מעט תמהונים, אבל, באשר לו, אף שלא כמו כמה עמיתים בני גילו, שאחרי הפרישה מהוראה היו למעיין מתגבר, כל מה שעלה בידו לכתוב מאז שיצא לגמלאות הריהו הספר שאת יריעות ההגהה שלו הוא קורא עכשיו, מוחו צלול כשהיה, ובדרך כלל זכרונו לא בוגד בו, אף שלפעמים הוא חש בלאות ותוקפת אותו מלנכוליה קלה, ואם כך, לא נותר אלא לחזור ולתהות למה מכל הבתים ברחוב, שבהם יש עליית גג, בחר המלאך לרדת דווקא על אדן החלון של חדר העבודה שלו, ולא ירד על גג אחד מהבתים רבי הקומות שנבנו באחרונה בצדו האחר של הרחוב ושינו את פניה של השכונה, למגינת לבם של התושבים הוותיקים, שמחו לשווא, שגם הוא הצטרף אליהם, והרי המלאך שעל אדן החלון אינו מלאך נושא בשורה, כי לא ציפה לבשורה, ואין צורך לומר שלא האמין בקיומם של מלאכים, או נכון יותר, אף פעם לא נדרש לקבוע עמדה בנידון, והעניין היחיד שהטרידו בימים האחרונים הייתה השאלה האם לנסוע לאמשטרדם כדי לבקר את בתו, ומה יאמר לה כשיבוא, ואיך ינהג עם הילד, אבל, הופעתו הפתאומית של המלאך, אם אכן מדובר במלאך, הסיחה את דעתו מהשאלה הזאת והוא נפנה אל המלאך שעל אדן החלון, והסברה הראשונה שעלתה על דעתו הייתה שלפניו מלאך ינוקא, שנפרד אי־שם באחד הרקיעים מחבורת מלאכים שבתוכה ריחף, איבד את דרכו בחשכה, התעופף מבוהל, וכשתש כוחו, נפל לארץ, ורק באקראי נחת על אדן החלון של חדר העבודה שלו, והסברה הזאת התחלפה בסברה אחרת, כלומר, שלפניו מלאך שיצא לתרבות רעה, חמק מחבורת המלאכים, שבחברתה עף ברחבי הרקיע, עשה דרכו לארץ, וכשעייף, נחת על אדן חלון, בלי לדעת כמובן שזה חלון חדר העבודה שלו, של פרופסור אמריטוס מיכאל יעקובי, ומכיוון שמן ההיגיון היה להניח שגם מלאכים, ועל אחת כמה וכמה מלאך ינוקא, סובלים מקור, הוא אמר לעצמו שאדן חלון אינו מקום שראוי שהמלאך, או מלאכון, יבלה עליו את הלילה הקריר, מה גם שלפי התחזית אמור לרדת גשם בלילה, וזאת ועוד, החתול הנווד עלול להגיע ולאיים על הזר שפלש לנחלתו, ואפילו, חלילה, לנסות לטרוף אותו, אף שההיגיון אומר שאי אפשר לטרוף מלאך, ולכן הושיט יד למלאך כדי לעזור לו להיכנס לחדר העבודה החמים, והמלאך נרתע וניסה לפרוש את כנפיו ולעוף, ואז הבחין שכנף שמאל שלו נותרה שמוטה, וזו הסיבה מן הסתם לכך שאינו יכול לפרוש את שתי כנפיו ולהמריא, וכשהתעשת מהתדהמה ומהבלבול, מיהר לרדת במדרגות לחדר האמבטיה, הוריד מגבת גדולה ממתלֶה, חזר לחלון, ונגב בה את המלאך, נזהר לא לפגוע בכנפיים הלבנות־ורדרדות, ומגעו הרך הרגיע את המלאך, ולכן אמר לעצמו שצריך להכניס את המלאך פנימה כדי שיתחמם, ינוח מעט, יתאושש, הכנף הפגועה תרפא חיש קל, ואו אז יוכל לפרוש כנפיים ולעוף כלעומת שבא, או שמישהו שם למעלה בוודאי גילה שנעלם, נמלא דאגה, ואולי אפילו נשלחה משלחת מלאכים לחפש אחרי המלאך האובד, אבל המלאך רעד, ולכן עטף אותו במגבת ונשא אותו לחדר, שהיה לפני שנים חדרה של דורית, בתו, שמטופלת עכשיו בילד כבן ארבע, שזהות אביו לא ידועה, והיא מתגוררת באמשטרדם, אליה עברה לפני כארבע שנים מפריז, שם פגש אותה בפעם האחרונה, ובשיחה האחרונה סיפרה לו שבת זוגה יצאה בוקר אחד מהדירה, ולא שבה, בלי להשאיר אחריה מכתב שבו הסבירה למה עזבה ולאן, והשאירה לה את הילד, ובתו המתינה כמה ימים לשובה, טלפנה מודאגת לכמה בתי חולים כדי לברר אם אושפזה, עד שנואשה, והסיפור שסיפרה לא הירפה ממנו, ולא בגלל המעשה בהורות המשותפת וההיעלמות של זוגתה, אלא משום שסבר שזה סופן של התקשרויות תלויות באוויר, וזו הפעם השלישית, ככל הידוע לו, שבתו נפרדה מבת זוג, ולכן, אולי, בתו לא אמרה לו את שמה של זוגתה, וגם לא את שמו של הילד, ולאמיתו של דבר, גם לא שלחה אף פעם תמונה שלו, מה שהביא אותו לתהות, מה היא מסתירה ממנו, מה שהעביר בראשו תסריטים שונים, שכולם עוררו בו חרדה עמומה, כי לא קשה היה לשער שחייה באמשטרדם אינם קלים, ועכשיו הפכו לקשים עוד יותר בגלל הסתלקותה הפתאומית של זוגתה, שהשאירה לה את הילד, ופתאום, בגיל ארבעים, היא מטופלת בילד, שאינה אמו הביולוגית, ואף שלא נטר לה טינה על כך שבחרה להתרחק, לא באה לבקר את אמה בבית החולים, ואפילו לא טרחה לבוא להלווייתה, וכשהודיע לה על מות אמה, לא אמרה מילה של צער, כי סבר שמרחק גיאוגרפי מונע חיכוכים, ובאופן פרדוכסלי אולי, משמר קִרבה יותר משיחות פנים אל פנים, שמתגלגלות לא אחת לחילופי דברים קשים ומרים, אבל, הקלה עליו העובדה שהפרידה מבתו לא הייתה נתק מוחלט, כי מפעם לפעם טלפנה להחליף דברים אגביים, הוא שאל לשלומה, והיא לשלומו, ולכן לא ציפה לשובה, וכשלפני כחמש שנים נפגשו בפריז, מה שהייתה פגישתם האחרונה, כי החליט להשתתף בכנס ב-Collège de France כדי לפגוש אותה, שניהם ישבו בבית קפה מול גני לוקסמבורג, ובתו הטיחה בו שלא היה לו לא אומץ ולא יושרה לקום ולעזוב את הבית, שהיה מעין כלא, כלוב של זהב, והכל, הוא הודה, בגלל אנוכיות צרופה, ומתבקש היה שישאל מה הועיל לה שקמה ועזבה, לאמתו של דבר, לא עזבה, אלא ברחה רחוק, ומאז היא נודדת מעיר לעיר, מבית לבית, ומבת זוג לבת זוג, אבל, מכיוון שמטבעו אינו נוטה למהפכים ולעימותים, בחר להקשיב בשקט לדברים הקשים, שתלו בו את האשמה לנדודיה, כדי לא להעכיר את הפגישה הנדירה עם בתו, וכדי שלא תקום ברוגז ותלך, ובתו אמרה שתמיד היה גבר נאה, וגם עכשיו, מתקרב לשבעים, הוא עדיין שומר על חזות צעירה, ואחרי מות אשתו — היא לא אמרה מות אמה — היה צריך להינשא שוב, וגם לפני שמתה היה יכול לקום ולעזוב את הבית, אבל הוא בחר להישאר, והרי כל מכריו תהו מה מצא באשתו, שהייתה בת שמונה עשרה כשנישאו, צעירה ממנו בהרבה, כי כך נפטרה משירות צבאי, לבד מזה שאביה השתייך לדור המתעשרים החדשים, ולכן הניחו שבחר בחיים נוחים, כי אף שאמו אמרה שכסף אינו הכול בחיים, דעתו הייתה שכסף מביא בטחון ונוחות, ללא דאגות חומריות, והוא רצה לומר שהחופש המדומה שבו בחרה הוביל אותה לחיים של דלפונית בפריז, בדירה קטנה בקומה רביעית, בלי מעלית, וכששמע ממנה בגני לוקסמבורג שלפני כמה חודשים נפרדה מבת הזוג שלה, שאינה בת הזוג שאיתה עזבה לפריז, אלא פרנסיס, מרצה לאמנות הרנסנס בסורבון, שקראה, אגב, כמה ממאמריו, התרשמה ממלומדותו, והייתה שמחה לפגוש אותו, ושבקרוב תעבור להתגורר באמשטרדם, שם ממתינה לה משרה בגלריה, ואחרי השיחה האחרונה, הארוכה, זו שבה סיפרה שנשארה לבדה עם ילד, נתקף ברגשי אשמה על כך שאפילו אז לא ניסה לשדל אותה לחזור, כי בשנים הראשונות ציפה שתחזור, וכשלא חזרה, הבין שאין בכוונה לחזור, ולכן, התעורר בו דחף שלא רפה ולא הירפה, לטוס בהקדם לאמשטרדם, כלומר, מיד אחרי שישלח את ההגהות לבית ההוצאה הנכבד בטיבינגן, ויפתיע את בתו בביקור לא צפוי, כי עכשיו, בן שבעים ושתיים. הזמן דוחק, ומי יודע מה יילד יום, וכך, לפות בהרהורים האלה, ירד במדרגות לקומה השנייה, נושא את המלאך בזרועותיו, נותן דעתו לכך שהמלאך קל כנוצה, ללא משקל כלשהו, ושאולי המלאך, מעצם היותו מלאך, אינו נזקק לשינה, או למנוחה, ובכל מקרה, בוודאי לא למיטה, שמיכה וכר, ובכל זאת הניח את המלאך בזהירות על המיטה, הסיר מעליו את המגבת, מצא בתחתית הארון מנורת הלילה, שעל האהיל שלה מרחפים פרפרים צבעוניים, שעמדה על השידה שליד המיטה עד שבתו הייתה בת שמונה, והציב אותה על השידה, כי הלוא המלאך הגיע ממקום שבו שורר, כך אומרים, אור נצחי, וחדר אפלולי יכול להטיל עליו מורא, ונזכר שכבר שנים לא לן בביתו אורח וישן בחדר הזה, ושהפעם היחידה הייתה כשאחותו, ברוריה, המבוגרת ממנו בשלוש שנים, הופיעה במפתיע לביקור, שהסתיים, כצפוי, במריבה, והיא באה לפנות ערב, 

*המשך העלילה בספר המלא*