נפשנו חיכתה

גם הבוקר מכה בי הידיעה ברגע שעיניי נפקחות, מפתיעה כמו בפעם הראשונה: אתה מת. קברנו אותך באדמה. לעולם לא אראה אותך שוב, לא אגע בך, לא תיגע בי. אני נשארת במיטה ומסתכלת במנורת התקרה, שראיתָ מעליך כאשר שכבת כאן וחייךָ אוזלים. בתמונה התלויה על הקיר, גובלן של ורדים ורודים שסבתא שלך רקמה בצעירותה והעניקה לנו לאירוסינו. בחלון הצר המשקיף אל ענפי עץ השקד ובחלון הרחב, שנראות בו כפות הדקל ומעבר להן נפרשים ירושלים ושמים.

בחלומי פגשתי אותךָ הלילה בחדרי חדריו הלבנים של בית זר, שהיה בית אימך אף שלא דמה כלל לבית אימך שבַּמציאות. בחלומי דיברת כמו שדיברת לפני המחלה, וכאשר השתוממתי על כך, הסברת שבזמן האחרון שב אליך קולך. עמדתי על ידך, בחלומי, ושוב הרגשתי נאהבת ומוּגנת. אבל כשביקשתי שנלך יחד הביתה, אמרת שאי אפשר: בזמן האחרון אינך יכול להימצא אלא בבית אימך. לא היתה לי ברירה, בסופו של דבר, כי אם לצאת בלעדיך אל החושך הסמיך ולחצות לבדי את המרחב הריק והשומם שהפריד, בחלומי, בין בית אימך לביתנו. תוך כדי הליכה ראיתי שזהו אותו המרחב שהשתרע, בעבר, מאחורי הבית שבו אתה ואני גרנו במשך שנים רבות. היום מלא המרחב הזה בבניינים, בעצים ובגינות, ובחלומי הוא שב והיה ריק ושומם. פחדתי, בֶּני, רגליי טבעו בחשכה כמו בבוץ, ואז התעוררתי ונודע לי שאתה מת.

אתה היית הנמען שלי, ומאז מותך חשבתי שלא אכתוב עוד. אבל הבוקר מתחוור לי שאני מוכרחה למצוא את בית אימי שלי. מוכרחה להתחיל להיאסף אל אבותיי. ומוכרחה לכתוב את הדברים, כדי לנסות להבין אותם.

הנה אני כותבת. ואתה הנמען שלי.

חלק ראשון:
קרפָּטים

פייגא וידר בת השש־עשרה התפרצה, נסערת, מִשַּׁער הגימנסיה העירונית לבנות אל השדרה המרכזית של סיגט. צמתה העבה היטלטלה על גבה כאשר חלפה בצעדים מהירים על פני שוק הפרחים והתרחקה מבניין בית הספר ומחַבְרותיה, שיצאו אל הרחוב בעקבותיה וקראו בשמה. היא שמעה רק את שעטות ליבה, ראתה רק את הדוק שמיסך את עיניה ורצתה רק לברוח. שנת הלימודים השנייה שלה בגימנסיה הסתיימה היום, ועם שנת הלימודים, כך אמרה לעצמה, הסתיימו גם חייה. כאשר חולקו תעודות סוף השנה, שיבח המורה את הצטיינותה ודיבר על עתידה המבטיח, בעוד היא נושכת שפתיים ורואה את העתיד שלה קופא כמו הנהר בחורף. כשהמורה ביקש לשוחח איתה על המשך לימודיה ועל המלצתו שבשנה הבאה היא תתמקצע בספרות הונגרית ובשפות לטיניות, מצאה את עצמה נלחמת בנחשול של דמעות ונמלטת מן הכיתה אל המדרגות ומן המדרגות אל הרחוב.

היא האיצה את צעדיה כשעברה מול הכניסה לבית הדפוס המשפחתי, מסתתרת בין העוברים והשבים ומאחורי הכרכרות והסוסים כדי לא להיראות על ידי אביה או על ידי אחד מפועליו וגם לא על ידי אִימהּ, שהיתה עלולה להבחין בה מבעד לחלונות הדירה שמעל בית הדפוס.

בקצה השדרה פנתה לכיוון חזיתו המסוגננת של בניין המִנהל המחוזי, שבילדותה היתה בטוחה שהוא ארמון ושכלואה בו נסיכה אבודה. היא ליכסנה מבט זהיר אל צריחי הכנסייה הפרוטסטנטית העתיקה, כאילו גם משם עלול מישהו להשקיף עליה, פנתה שמאלה, חצתה את שני הרחובות הצרים שממזרח לשדרה ונעצרה רק כשכבר הגיעה אל מעבר לשורת הבתים האחרונה ועמדה לנוכח המרחבים שטופי השמש. אז שאפה אוויר מלוא ריאותיה ומיד פתחה בריצה, חלפה על פני החוות החקלאיות הפזורות פה ושם ועל פני בית העלמין היהודי החדש וכעבור דקות אחדות הגיעה, מתנשפת, אל שפת האִיזָא.

ככל שהתקרבה אל שצף הנהר, הואטה מרוצתה וחזרה אליה נשימתה. ככל שמילאו את אוזניה פִּכפוך המים, צפצוף הציפורים ופצפוץ השלֶכֶת מתחת למדרך רגליה, שקטו הרעשים בתוכה. היא פילסה לעצמה שביל בעומק החורש הסבוך, הלכה כברת דרך נגד כיוון הזרם, ואז שלחה רגל זהירה אל עבר טור של אבנים גדולות שביצבצו מעל פני המים. ידה האחת אוספת את שולי שמלתה הארוכה וידה האחרת פרושה הצידה לאזן את שיווי משקלה, דילגה פייגא מאבן לאבן עד לגדה הנגדית. שם, נסתרת בין וילונות ענפיו של עץ הערבה הטוב, התיישבה על מצע העלים ונשאה עיניים אל חומת ההרים הירוקים המקיפה את סיגט.

במחבוא הסודי הזה שלה ושל אחותה מירְל שככו, מאז ילדותה, רבות מן הסופות שטילטלו את נפשה. אבל הפעם, חשבה, אפילו הנהר וההרים לא יוכלו לעזור לה. שנת הלימודים בגימנסיה הסתיימה, חברותיה מחכות בהתרגשות לחופשת הקיץ ולשנת הלימודים הבאה, ואילו היא עומדת להפוך לאשת איש.

פייגא רצתה כמובן להתחתן, ביום מן הימים, אבל לא ככה ולא כעת. היא רצתה קודם כול להתאהב כמו הגיבורות היפהפיות של הרומנים שקראה, היא רצתה שהעֶלֶם שתתאהב בו ישיב לה אהבה כמו בני זוגן האציליים של הגיבורות ההן, והיא רצתה שהוא יחַזר אחריה, ויחַזר עוד, עד שבסופו של דבר יכרע על ברכו כמו המחזרים שבסיפורים ההם, והיא תביט בו, סמוקת פנים ומאושרת, תיעתר להפצרותיו ותיאות להיות לו לאישה.

להתחתן כן, אבל לא עם מישהו שהיא בכלל לא מכירה. לא עם אלמוני חסר־פָּנים, שאבא שלה שידך לה כמו ששידך בשעתן את אחיותיה הגדולות.

עכשיו קרס כל מה שחשבה על עצמה ועל חייה. היא קינאה בשמים, שאיש אינו מפריע להם להמשיך להכחיל כפי שהכחילו עד היום. היא קינאה בעצים ובעשבים, שמותר להם להוסיף ולהצטמח כאוות נפשם. הלוואי, היא חשבה, שהיתה בת־חורין כמו מי האיזא הזורמים להם בין שתי גדות ירוקות מנוקדות בפרחים, מתמזגים הלאה מכאן עם מי הטִיסה וממשיכים, חופשיים לגמרי, לפגישתם עם מֵי הדנובה היוצאים לקראתם מן היער השחור.

הסיפור שאני כותבת נפתח בשנת 1891 בעיר סיגט, בין הרי הקרפטים, בחבל טרנסילבניה השייך באותם הימים להונגריה. זהו סיפורה של משפחתי כפי שאני מספרת אותו לךָ ולעצמי מתוך הרבה מאוד שברי מידע שאספתי, שברי תקוות ואכזבות, שברי אשמות וגעגועים.

שיניתי כמה מן השמות והוספתי כמה דמיונות, אבל זהו סיפור אמיתי. כל סיפור הוא סיפור אמיתי.

פייגא התחננה בפני הוריה בדמעות שהשידוך יבוטל, או שלפחות ידחו את החתונה בשנתיים ויאפשרו לה לסיים את לימודיה. אבל רֶבּ מנדל רק חייך אליה בסלחנות, וגיטה רק ליטפה את ראשה כאילו היא ילדה קטנה. "אל תבכי, מָאמֶעלֶע," אמרה לה, "את עוד תראי שדרך החיים שלנו היא הכי טובה והכי נכונה. והמשודך המשובח שלך הרי לא ישב וימתין לך שנתיים. גם לא שנה."

המשודך המשובח היה קודש קאהן, והוא הגיע אל ישיבת סיגט מאחד הכפרים שמצפון לעיר. סיפרו שהוא עילוי, שסיים את כל הש"ס־גמרא כמה וכמה פעמים, ושהצטיין עד כדי כך שראש הישיבה, האדמו"ר רבי יום טוב ליפא טייטלבוים בעל ספר "קדושת יום טוב", מינה אותו להיות המורה הפרטי של בנו יואליש.

בפגישתם הראשונה ישבו היא והוא בשני קצות השולחן הגדול בבית הוריה. במשך שעה ארוכה, ארוכה מדי, הכבירו המבוגרים דיבורים של תורה ושל נימוסים, והבחור עצמו שתק. כשפייגא העֵזה להגניב אליו מבט, היא לא הספיקה לראות אלא שהוא צנום וחיוור ושזקנו טרם צימח. מזווית העין קלטה שגם הוא הסתכל בה בחטף ותיכף ומיד הסב את פניו לכיוון אחר.

אני לא מוצאת חן בעיניו, אמרה לעצמה, ונראה שזה הדדי. היא החליטה שכאשר תישָׁאֵל אם היא מסכימה להתקדם עם השידוך, תודיע לאביה שבשום אופן אינה מסכימה. אם הוא מתעקש להשיא אותה, הוא יצטרך לחפש לה שידוך אחר.

אבל אז פנה מנדל וידר אל הבחור בשאלה למדנית על סוגייה מסוימת בגמרא. כאשר פתח קודש את פיו והשיב על השאלה, שמעה פייגא את קולו ותחושה של חום ושל קרבת נפש הציפה אותה מבפנים. היא לא יכלה להסביר זאת לעצמה, אבל ידעה שמעולם לא שמעה קול כזה ומעולם לא הרגישה כפי שהקול הזה גרם לה להרגיש.

אך יצאו האורחים לדרכם, פצחו הוריה ואחֶיה הגדולים בשבחו של המועמד הצעיר. אימהּ פירטה בהתרגשות את מידותיו העדינות ואת צניעות הליכותיו, אביה ואחֶיה היללו את בקיאותו ואת עומק השגותיו. כאשר קראו לה הוריה ושאלו אם היא מסכימה להתקדם עם השידוך, פייגא שמעה את עצמה אומרת, "כן."

אחר כך שאלה את עצמה אם היקַסמוּת מקולו של מישהו היא סיבה מספקת להינשא לו. אף פעם לא נתקלה, ברומנים שקראה, בעלמה שבחרה באלוף נעוריה רק בזכות צליל קולו. אף אחת מגיבורות הסיפורים ההם גם לא התאהבה בבחור רק בגלל משפחתו המיוחסת, ובכל זאת ציפו הוריה שהיא תשמח על עצם הזכות להיות אשת כהן. הכהנים של סיגט היו המכובדים והעשירים שביהודי העיר, והם התחתנו רק בינם לבין עצמם, התפללו בבתי כנסת נפרדים והתגוררו בבתים יפים ברחוב המיוחד שלהם. "אבל מה לי ולכל זה," שאלה פייגא את חברתה הטובה קיילא. "ועם כל הכבוד הראוי למגילת היוחסין הכוהנית של חתני המיועד — מגילה נדירה, שמגיעה כפי שאומרים לי עד לפינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן — איך אני אמורה להצמיח מזה רומנטיקה?"

היא כתבה מכתב נוגה אל אחותה מירְל, שהתחתנה שנתיים קודם לכן ועברה לגור עם בעלה בבודפשט, ומירְל כתבה לה בחזרה: "אומללה שלי. קשה להיות אישה נשואה, ואני רוצה שתדעי שגם חיי הנישואים שלי אינם סוגים בשושנים. אבל אַת, לפחות, זוכה להישאר בסיגט."

"את באמת אומללה," אישרה גם קיילא, "כי על מה בכלל תדבר בחורה משכילה ועמוקה כמוך עם בֶּענְק קְוֶעצֶ'ער שכזה, עם מועך ספסלים ששקוע כל היום רק בגמרא?"

פייגא הבינה שהעילוי ושושלתו המפוארת לא שודכו לה כי אם הודות לאביה, שנודע כאחד משני המוציאים לאור הגדולים בחבל טרנסילבניה וכדמות מרכזית ביהדות מחוז מרמורש. מתחת לדירת המשפחה פעל "דפוס מנדל וידר" שבבעלותו, ופייגא בלטה מאז קטנותה באהבתה למכונות ההדפסה הכבירות שלו ולתערובת ריחותיהם של דיו ושמן סיכה. מילים כתובות משכו את ליבה, מלאכת ההדפסה ריתקה אותה, וכשמלאו לה חמש־עשרה כבר סייעה לאביה בניהול בית הדפוס ובהפקת שלל הספרים, והעיתונים העבריים וההונגריים, שראו בו אור מדי יום.

עוד בהיותה כבת עשר ידעה להרכיב לוחות דפוס מאותיות עופרת מהופכות, לחבר את האותיות למילים ולצופף אותן בשורות ובטורים עד שידיה ושמלותיה כוסו כתמים שחורים.

ורק שתים־עשרה דקות של הליכה מדלגת ומקפצת הפרידו בין הבית שלהם ובין שפת הנהר שבה בילתה הילדה פייגא במשחק עם אחיותיה ועם חברותיה, בקריאת ספרים ובהפלגת דמיונה אל הנפלאות שנכונו לה לכשתגדל.

כל עולמה היה תָּחוּם בטבעת ההרים המיוערים. בילדותה האמינה שמעֵבר להרים אין כלום, שהעיר סיגט על בתיה וגדות נהרותיה הם העולם כולו ואין בלתם. ואולם המקום הזה נותר לב חייה גם לאחר שבגרה וקראה ולמדה. גם לאחר שכבר ידעה, כי בצדם האחר של ההרים הירוקים יש עוד ערים כפרים וארצות ובהם עוד נפשות עלילות ועולמות.

עכשיו לא נותר לה אלא לרקום את ראשי התיבות של שמה ושל שמו על המצעים החדשים שאימא שלה תפרה להם. ולנסות להתנחם, כדברי אחותה מירְל, בעובדה שנישואים לתלמיד הישיבה המקומית פירושם שכל חייה יעברו עליה על יד הנהר שלה, בתוך הירוק העז, בחיקם הבטוח של הקרפטים.

חיפשתי בין התצלומים המשפחתיים הישנים שנשמרו בבית הוריי, חיפשתי אצל קרובינו הקרובים והרחוקים, חיפשתי בארכיונים ציבוריים שנשמרים בהם דרכונים ותעודות אחרות. חיפשתי וחיפשתי, ולא מצאתי ולו תמונה אחת של סבתא־רבתא שלי פייגא.

לכן במקום תצלום שרואים בו את פייגא, אני נושאת עמי תצלום שרואים בו את הגעגוע אל פייגא: מכונית סוסיתא־כרמל דגם 1963 עומדת, בתצלום השחור־לבן הזה, באחד הכבישים הפנימיים של בית העלמין בהר הזיתים. אף שחללה הפנימי אפל, מבט בוחן מגלה כי במושב הסמוך למושב הנהג יושב אדם מזוקן ומחזיק בשתי ידיו משקפת גדולה ושחורה. המשקפת מסתירה את רוב פניו, אבל לא קשה לזהות שזהו סבא מרדכי, אבא של אבא שלי. ושהסיבה שבגללה הוא אינו יוצא מן המכונית ואינו מתקרב אל הקברים, היא שהוא כהן.

לפי המקום שבו המכונית עומדת, הקבר שאותו סבא מבקש לראות הוא קבר אימו, פייגא. הוא התייתם ממנה בילדותו, ולאורך השנים כמעט שלא דיבר עליה, אבל לפני מותו ביקש שיִטְמנו אותו על ידה: בַּמקום שאליו הוא משקיף בתצלום הזה מתוך ה"כרמל" הישנה.

התצלום והגעגוע עולים איתי למטוס לרומניה. בנמל התעופה בקלוּז' נאפוקה מחכה לי בננו אמיתַי, ומקלוז' נצפין לחבל טרנסילבניה, למחוז מרמורש, לעיר סיגט.

שמלת הכלולות הלבנה היתה כל כך מעומלנת ונוקשה שיכלה לעמוד על הרצפה בכוחות עצמה, ופייגא הציבה את השמלה במרכז החדר כאילו היא ישות עצמאית: כלה בלי ראש. "נשלח אותה להתחתן במקומי," אמרה פייגא לקיילא ולאחותה הקטנה לֶנקה, ושלושתן דמעו מרוב צחוק. אבל המועד הלך והתקרב וחגיגת הכלולות תוכננה להתקיים בכפר, אצל משפחת החתן, בנוכחות האדמו"ר ראש הישיבה ובהשתתפות ראשי המתיבתא וכל התלמידים. פייגא ידעה שבסופו של דבר היא עצמה תעמוד מתחת לחופה בתוך השמלה הזאת. היא ממש. כולל הראש שלה, שלמחרת ייגָזזו מעליו מחלפות שיערה החום.

חודשיים לפני החתונה הוסמך החתן העילוי לרבנות והתבשר שאחרי נישואיו יתחיל, למרות גילו הצעיר, לשמש כראש מתיבתא ומגיד שיעור בַּישיבה. בנוסף התבקש להמשיך לשמש כמורו הפרטי של יואליש טייטלבוים, בנו של ראש הישיבה, שטרם הגיע לגיל בר־מצווה אך כבר ניכר בחריפות המחשבה, ובחוסר המנוחה, העתידים להוביל אותו להקמת חצר חסידית משלו בעיר הסמוכה סאטמר.

הוחלט כי בשנים הראשונות יתגורר הזוג הצעיר בדירת הורי הכלה, בחדר הוורוד הנקרא כך על שום שהקמין שלו מחופֶּה באריחי קרמיקה ורודים וקירותיו צבועים באותו הצבע. גיטה ידעה שמכל חדרי הבית מחבבת פייגא שלה את החדר הזה, בזכות הציפורים פרושות הכנפיים המגולפות בדלתות ארון הבגדים העומד בו וגם, ובעיקר, בזכות חלונו המזרחי המשקיף אל ערוץ הנהר. עכשיו, כשהכול כבר סוכם ונחתם, יכלה גיטה להודות בינה לבין עצמה כי בעלה צדק: בשנה האחרונה פייגא אמנם למדה בשקידה, סייעה בניהול בית הדפוס והתנהגה כבת־ישראל כשרה וצנועה, אך בד בבד בילתה מחוץ לבית למעלה מן הראוי, גילתה קרבה יתרה לתרבות הגויים ולספריהם והתעניינה יותר מדי בפעילותו של המועדון הציוני, שפעל בעיר וסחף אליו צעירים רבים.

"אני מתחרט שנכנעתי לרצונך," היה מנדל חוזר וקובל באוזני אשתו, "מתחרט שהסכמתי לשלוח את פייגא לגימנסיה העירונית עם הבנות של המשכילים." וגיטה היתה מנסה לשכנע אותו שבניגוד לבנות מסוימות בקהילה שלהם — שכבר יצאו לתרבות רעה — אצל פייגא הלימודים בגימנסיה דווקא מנתבים את המרץ לכיוונים חיוביים, והטיולים בטבע נוסכים רוגע.

"החברות שאיתן פייגא מבלה הן גִּיט יִידִישֶׁע טוֹכְטֶערְס, בנות יהודיות טובות," אמרה לו, אבל עמוק בליבה חששה גם היא מן הביטחון העצמי המופרז של בתם השביעית. רווח לה כשבעלה החליט להפסיק את לימודיה של פייגא בגימנסיה, ורווח שבעתיים כאשר חתם על השידוך עם בן הכהנים המעולה.

אני מגיעה אל בית הנתיבות הקטן בקלוז' בבוקר צח, בהיר שמים, אחרי טיסה שארכה רק שעות אחדות. אמיתי כבר שכר לנו מכונית סקודה חדישה, אבל לפני שאנחנו יוצאים לכיוון סיגט, אני מבקשת לסייר מעט ברחובות קלוז'.

אתה ואני תיכנַנו לערוך באחד הימים מסע שורשים הונגריים משותף, שהיה אמור להתחיל בפאפה ובקלוז' של המשפחה שלך ולהגיע עד לסיגט של המשפחה שלי. אני רציתי להכיר את עולמם של פייגא ושל קודש, ואתה קיוויתָ ללמוד על התפקיד הבכיר שמילא סבך — עורך הדין החרדי המכובד מרדכי בוקסבוים — במהפכה הקומוניסטית של 1919 בהונגריה. עכשיו אני רוצה לכל הפחות לראות את בית הכנסת הגדול של אחי־סבך, שכיהן כאן כרב עד שנספה בשואה. אבל אמיתי ואני משוטטים בשמש הקופחת במשך שעה ארוכה, שואלים ברחובות מכוערים ובחצרות מרופטות, ולא מוצאים כי אם שני בתי כנסת אחרים לגמרי.

אנחנו חוזרים אל הסקודה, מאתרים בפאתי קלוז' סופרמרקט גדול וחדיש ומצטיידים בירקות, בפירות ובביצים וכן בקלחת, במחבת ובכירה חשמלית.

ושמים פעמינו צפונה.

אחרי החתונה נמשך הכול כמקודם: אביה ואימה, האחיות והאחים, העיר ובית הדפוס, הנהר וההרים. עולם כמנהגו נהג ורק היא הפכה בבת אחת מנערה לאשת איש, רק החיים שלה נסכרו כמו מעיין קולח שפתע הושלך לתוכו גל אבנים.

קודש חלק איתה את החדר הוורוד. קודש חלק איתה בביישנות גם את גופה ואת גופו, מתחת לתקרה הוורודה ששוליה המתקמרים מעוטרים במסגרת של ציורי פרחים ורודים. השכם בבוקר, כשפקחה חצי עין וראתה אותו נוטל את ידיו אל תוך קערת הפח שעל הרצפה, צורתו השברירית הדקה טובעת בטלית־קטן הענקית, היתה צריכה להזכיר לעצמה בכל יום מחדש, מי הוא זה ומדוע הוא נמצא בחדרה. היא נזהרה לא לזוז ולא להשמיע קול כשעמד והתלבש בלאט לקראת יציאתו אל הישיבה, ואחרי שסגר אחריו את הדלת, היתה מתהפכת על צדה ושוקעת אל שינה שלווה ועמוקה מזו שהיתה מסוגלת לה כאשר שכב על ידה. היא היתה עייפה כל הזמן, ובכל מקרה לא היתה לה סיבה לקום ולהתחיל את יומה עד הרבה אחרי שחברותיה עברו — יפות ונטולות דאגה — מתחת לחלונה, חצו את השדרה ונכנסו אל בניין הגימנסיה ליהנות מלימודיהן ומחייהן שעד לא מכבר היו גם לימודיה וחייה.

היא התנחמה בקורותיהן ובאהבותיהן של הדמויות בסיפורים שקראה. סיפורי התורה והנביאים היו גדושים בסאגות מרהיבות של אהבה ותשוקה, ובכל עת היתה פייגא שרויה גם בקריאתו של רומן. היו כאלו שקראה יותר מפעם אחת, כמו "אנה קארנינה", שאותו השאילה לה קיילא. עכשיו חזרה ושקעה בחוויותיה המסעירות של בת האצילים המוסקבאית שנשארה נאמנה לאהבתה. ואפילו בקור החורפי שחזר אל העיר — אפילו בימים שבהם השלג נערם וכיסה, ובטנהּ גָּדלה וכָבדה — היא המשיכה לרדת מן העיר אל הנהר ולהיבלע בסבך השיחים שעל שפת המים, ללכת נגד כיוון הזרימה ולעבור אל הגדה הנגדית בדילוג מאבן לאבן. הערבה הטובה חיכתה לה שם. והשמים. והידיעה שבכל דבר יש יופי, וטעם חייה טמון ביכולתה לראות את היופי הזה באופן שמיוחד רק לה.

כדי להגיע מקלוז' לסיגט, מרחק שלוש שעות וחצי נסיעה במכונית, יש לנסוע בכביש הררי צר שמתפתל בזוויות חדות בתוך יערות־על־גבי־יערות של עצים מחטניים צפופים. הסקודה הקטנה מגששת בין הגזעים הגבוהים, ובתוכה אמיתַי ואני, ואנחנו שתי הנפשות היחידות ביקום מלבד ברגעים שבהם נקלעים אל הכביש שועל או חתול־בר. "ביערות של הקרפטים יש גם דובים," מעיר אמיתי ומחייך. ידיו מחזיקות בהגה בקלילות ואילו אני מכינה את עצמי למפגש עם דובה שמגינה על גוריה, או עם היַלדה זהבה הנמלטת מבית שלושת הדובים הלומת דייסה ושינה.

מפעם לפעם נקטע רצף העצים, במעבה היער מתגלה כפר קרפטים קטן והמכונית חולפת בין שערי העץ המגולפים של גינות נוי קטנות ומטופחות, בורות מים עם מתקני שאיבה נושנים ובתים נמוכים ופשוטים שדומים לַמבנים בשכונת בתי־מונקאטש הירושלמית בצורתם המוארכת, בגגותיהם המשופעים ובטורי חלונותיהם הגדולים. פה ושם נראים בחצרות הבתים פרות, כבשים ותרנגולות. באחד הכפרים אנחנו משתרכים מאחורי עגלת עץ עתיקה, שאיכר קשיש וסוסו הקשיש־כמוהו מובילים בה חבילות חציר אולי כבר מאות בשנים. ביציאה מכפר אחר עומד איכר על יד פרתו המלחכת עשב, ואני נזכרת בג'וזף הרומני, שעבד לפני שנים בצרכנייה שביישובנו ויום אחד פגשתי אותו מסדר שם את מדפי השימורים ופניו נפולות. כשדרשתי בשלומו, השיב באנגלית שזה עתה התבשׂר שאבא שלו מת. האב, סיפר כששאלתי, היה איש בריא וחזק שחי בכפר בקרפטים, ובכל יום ויום היה מוציא את שתי פָּרותיו אל המרעה ואחר כך חולב אותן. "לפני שבועיים וחצי נגנבו שתי הפרות," אמר ג'וזף, "ואבא שלי נפל למשכב ולא קם עוד. אני חושב שהוא מת מרוב צער, ומרוב בושה, ובגלל שכבר לא היה לו בשביל מה לחיות."

בתחילת הערב נראים בכפרים הקטנים אנשים, חיות משק, ילדים משַׂחקים. ככל שדועך אור השמש פוחתים המראות ונמוגים הקולות, ובכפר הבא שאנו עוברים בו החצרות כבר ריקות מאדם והתריסים מוגפים. רק במרפסת חזיתית אחת עוד יושבת משפחה, יושבת וצופה נכחה כאילו הכביש המחשיך הוא מסך טלוויזיה. אף שאנו נוסעים על פני הבית הזה במהירות, אני מספיקה להבחין שבמרפסת שלושה דורות: סבתא וסבא, אימא ואבא, ילד.

אחר כך שב הכביש ונבלע בקילומטרים ארוכים של יער. באחד הצמתים נופל אור פנסי המכונית על שלט דרכים שמצביע שמאלה אל "סאטו מארה", כלומר סאטמר, וכאשר אנחנו נוסעים ישר ומגיעים לכפר נוסף, לילה כבר יָרַד והבתים מואפלים גם מבפנים. לא נותר אלא לנסות ולדמיין את שוכבם ואת קומם של מי שנולדים וחיים ומתים בתוך כפר כזה, שבתוך יער כזה, שבתוך הרים כאלה. הכול נעטף בעלטה שאנחנו נוסעים בה ונוסעים, עלטה ועלטה ונוסעים ונוסעים ואין רואים מאומה עד שלפתע אני מנתרת במושבי בבהלה כשפנסי המכונית מאירים להרף עין, מקרוב מאוד, את צדודית פניו של אדם שפוסע בְּשולי הדרך לבדו. מאַין? לאן?

וממשיכים אל עומק היער ואל עומק הלילה. המכונית מתאמצת במעלה רצף של פיתולי דרך תלולים, גזעים דקים סוגרים עליה מכל עבר וענפים שורטים את חלונותיה ומתדפקים על הדלתות. דומה כי לעולם לא נצא מן היער הזה אך הנה אנחנו מגיחים מקרבו בבת אחת כמו מתוך קבר, או רחם, המכונית עוברת על גבי גשר ואנחנו דוהרים במרחב מישורי פתוח וברחובות לֵיליים מוארים.

סיגט.

הנני, פייגא יקירה. באתי אלייך.

לא מצאתי תצלום של פייגא, אבל הנה הוא נוף מולדתה. אנחנו סובבים ברחובות העיר הרדומים, מתקשרים אל הבעלים של דירת האירוח שהזמנתי לנו דרך האינטרנט ומחפשים את המקום שהצטייר באתר הווירטואלי כבקתה נחמדה עם מרפסת שמשקיפה אל ההרים. אפליקציית הניווט, לעומת זאת, מובילה אותנו אל שיכון פועלים גדול ומכוער, שרבים כמותו נבנו בערי רומניה בתקופת השלטון הקומוניסטי. שיכון שבנייניו מוכי הגורל — לכל אחד מהם חמש קומות דחוסות זו אל זו וגג אזבסט אפור — סובלים כעת מקירות מתקלפים, ממדרגות כניסה מנותצות ומחלונות מעוקמים ופעורים. דומה שזאת שכונה נטושה, אחדות מן הכניסות הראשיות של הבניינים אף חסומות בלוחות עץ ממוסמרים, ורק פה ושם ניבטת מתוך החשכה דירה שנראית מאוכלסת.

"טעינו בדרך," אני אומרת לאמיתי כשהוא מחנה את הסקודה במגרש לא סלול, "לא ייתכן שזאת הכתובת הנכונה." אבל מבחוץ בא לקראתנו בעל דירת האירוח ואנחנו יוצאים מן המכונית, פורקים מזוודות וחבילות והולכים אחריו.

ריח טחב מכה בנו בכניסה לבניין קדורני, ובתוך ריח הטחב אנחנו מטפסים במדרגות בטון תלולות עד לקומה החמישית. המארח שלנו, איש באמצע שנותיו במכנסיים קצרים ובגופייה מתוחה על כרס רחבה, מסייע בנשיאת חפצינו ומפגין חביבות ועליצות. הוא אינו מתלונן על שעת הלילה המאוחרת שבה הזעקנו אותו, אך גם אינו משמיע ולו מילה אחת של התנצלות בגין המדרגות המתישות והבניין המעופש. כשאמיתי שואל אם הוא גר כאן בסביבה, האיש צוחק כאילו שמע בדיחה. "כל מי שרק היה יכול," הוא אומר, "כבר ברח מפה לשכונות יותר טובות."

בסופו של דבר אנחנו נשארים לבדנו בדירה משופצת בסגנון מקומי מצועצע. איני יודעת איך נראתה פייגא, אבל אני משערת שכך נראה סגנון העיצוב שגם היא אהבה, שהרי טעם הוא חוש נרכש. אני עייפה עד מאוד בסופו של היום הארוך הזה אשר בתחילתו, כעשרים שעות קודם לכן, יצאתי מביתי בירושלים. אבל לפני שאני שוכבת לישון בעיר הולדתה של סבתא־רבתא שלי, אני סוקרת בחמלה, אפילו באהבה מסוימת, את קירות דירת הפועלים הקומוניסטית המצופים בטפט פלסטיק דְּמוי נדבכי־אבן מבריקים, את התקרות העטויות סלסולי גבס, את הרהיטים הכהים והמגושמים ואת פרחי הענק המצוירים בסגול ובאדום על דלתות הארונות ועל כל משטח־קיר פנוי. אולי כל זה היה מתאים גם לטעמי, אילו נשארנו אבותיי ואני בסיגט עד עצם היום הזה.

כשאנחנו יוצאים בבוקר המחרת אל המרפסת, המשקיפה מן הבניין המדוכא הזה אל המון המרפסות העזובות והעקמניות של הבניינים המדוכאים הסמוכים, מפתיעה אותנו פה ושם מרפסת מטופחת מקושטת בעציצי פרחים, בעיקר גרניום ובייחוד גרניום אדום. הלב נכמר למראה המאמץ להכניס חן ויופי אל תוך הניוול שמסביב ולמראה הכבסים — מגבות, תחתונים, בגדי עבודה — התלויים על כמה מן המרפסות כמו בכל מקום שמצויים בו גופים אנושיים שנושמים ומזיעים ומפרישים. מה יתרון לו לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ומנין לו לאדם הכוח ללבוש ולפשוט, לכבס ולתלות, להשקות עציצי גרניום ושוב ללבוש ולפשוט ולכבס ולתלות.

אנחנו מסוגלים להישאר כאן למרות המדרגות המרתיעות ולמרות הארון השבור בחדר האמבטיה והכתמים החומים על השטיח במבואה, אבל בדרכנו לכאן אמש ראינו על שפת הנהר מלון עתיק ויפה. אנחנו מחפשים באינטרנט את מספר הטלפון שלו, מתקשרים לבדוק אם יש בו שני חדרים פנויים ומחליטים לעבור להתאכסן בו אף שכבר שילמנו מראש אלף שלוש מאות רון, שהם כאלף שקל, תמורת שבוע שלם בקומה החמישית הטחובה.

בלילות, גוף אל גוף, הילל קודש את יופייה. בתחילה התקשתה פייגא להאמין שהיא אכן שומעת את קולו המרגש אומר לה את פסוקי שיר השירים הללו, המתאימים לרועה בשושנים או למלך שטובים דודיו מיין ולא לישיבה־בּוֹחֶער מסוגף. אימא שלה היא אישה יפה, חשבה תמיד, ואחיותיה גיטְל ומירְל דומות לאימא שלה, ולקיילא יש שיער זהוב נהדר ופני חרסינה. על עצמה, לעומת זאת, חשבה שלכל היותר היא חיננית. והנה זכתה באיש שאין לו לא אפריון שרפידתו זהב ולא קווצות תלתלים שחורות כעורב, אבל הוא מביט בה — לא מזמן גילתה כי צבע עיניו מתחלף, לפי הלוך נפשו, בין גוונים שונים של כחול ואפור וירוק — ואומר לה הינך יפה, רעייתי. הינך יפה.

מה אומרת לי העובדה שאי אפשר להיכנס אל העיר הזאת מבלי לצלוח נהר. מה מלמדת אותי על עצמי הידיעה שבהונגרית "סיגֶט" זה אי, ושהעיר נקראה כך על שום שהיא ממוקמת במעין אי של יבשה בין שני נהרות. ואילו זיכרונות עולים מן הלא־מודע שלי כאשר אני שומעת כי בעבר, לפני שהורחבו ערוציהם של הנהרות הללו, היו מימיהם עולים ומציפים את הרחובות כדבר שבשגרה.

מלון "גראדינה מוריי" שוכן בטירה ימי־ביניימית משוחזרת בתוך פארק מטופח. אחר הצהריים יושבים האורחים על הוורנדה האחורית הצופה אל ההרים או פוסעים לאיטם על שביל רחב, מרוצף בוורוד, החוצה את המדשאות ואת ערוגות הפרחים ומוביל אל ערוץ האיזא.

בנקודה הזאת תלוי מעל הנהר גשר עץ להולכי רגל. הנהר רגוע כעת, אבל צבעה הכהה של האדמה ועושר הצמחייה מעידים שבחורף עולה גאות הנהר ומציפה את הגדה עד לסוללת הבטון התוחמת אותו לכל אורכו. האם גם בימייך, פייגא, טיילו אנשים בזוגות לאורך הגדה הירוקה או ישבו על הספסלים שעל שפת המים, האם גם אז שיחקו כאן הורים עם ילדיהם הקטנים וסוס לבן רעה בעשב הגבוה כשרגליו הקדמיות כבולות זו לזו? אני סוקרת את עצי האלון והארז, האורן, הדולב והערבה, מחפשת ביניהם עצים שעל פי מראה גזעיהם כבר עמדו כאן לפני מאה ומשהו שנים. בשנת 2000 זוהמו מי הטיסה ומי האיזא בעקבות התמוטטות סכר המִכרֶה בבאיה מארֶה הסמוכה, ומאז אסור לרחוץ כאן. אבל בימות הקיץ החמים של שלהי המאה התשע־עשרה את וחברותייך בוודאי עוד שיכשכתן את רגליכן במים האלה ואולי אף נכנסתן אל תוכם לטבול, או לשחות. כשאני הולכת בין העצים והשיחים נגד כיוון הזרימה אני מגיעה גם אל שורה של אבנים גדולות שערוכות מגדה אל גדה כמו גשר טבעי, כיפותיהן מבצבצות מעל פני המים בדיוק במידה שיכלה לאפשר לרגלייך הזריזות והזהירות לדרוך עליהן כדי לחצות את הנהר בדילוג מאבן אל אבן.

זוהי שעת בין ערביים בפתח הסתיו, והיא דומה מן הסתם לכל שעות בין הערביים בפתחי כל הסתווים שעברו על המקום הזה מאז ומעולם: שצף המים, המתנפצים אל שורת האבנים הגדולות ושוטפים הלאה; להקת הציפורים, אולי זרזירים, הנפרשת כמניפה על פני רקיע תכול־אפור; והרֶכֶס ירוק העד ההופך ככל שמתמעט האור לַחוֹמה השחורה, האטומה, שבעיני פייגא הילדה תחמה את העולם ומֵעֵבר לה שָׁכַן האַין.

אני פונה לחזור לכיוון המלון. כשאני מביטה לאחור מנצנץ אליי, מעל לרכס המשחיר, כוכב בודד.

את ארוחות הערב — סלט ירקות, אורז מלא עם עדשים שחורות או פיסות סלמון צלויות — אמיתי ואני מכינים בעזרת קרש החיתוך והכירה החשמלית שקנינו בקלוז'. אנחנו אוכלים במרפסת חדרי, צופים אל הנהר ואל רכס ההרים ורואים איך הוורנדה שמתחתינו מתמלאת באנשים ובמוזיקה. אחר כך אנחנו מפנים את שאריות הארוחה, יורדים עם מַחשבים ניידים אל הלובי ויוצאים גם אנו אל הוורנדה להזמין קנקן תה צמחים ואולי גם לכתוב. בין היושבים מסביב לשולחנות העגולים אני מבחינה בשלושה זוגות של יהודים אמריקנים קשישים שמבלים יחד וביניהם גברת כבת שמונים וחמש, יפהפייה אמיתית, שעושה את עיקר הדיבורים בקבוצה הזאת וזוכה לעיקר ההקשבה. אני מניחה שתיירים, גם תיירים יהודים, נוהגים לנפוש כאן סתם מפני שזהו אתר נופש נחמד, אבל כבר בערב הראשון שלנו ב"גראדינה מוריי" החלטתי שהיפהפייה הזאת היא ילידת סיגט, ושזה מה שמביא אותה ואת חבורתה למלון הזה. רק בערב השלישי או הרביעי, כשאני שוב מביטה בקומתה התמירה, בשיערה הלבן הגלי ובצווארה האצילי הענוד שרשרת פנינים, אני מבינה שתשומת ליבי נמשכת אליה בגלל הדמיון בינה ובין אימא שלי שאילו נותרה בחיים, ובבריאות, אולי היתה נראית בערך כך.

אמיתי ואני עולים משפת הנהר אל השדרה המרכזית של סיגט ואל הבית שבו פייגא נולדה וגדלה. אנחנו הולכים לאט ומחפשים את המקום שבו הצטלם בן־דודי אביעד, כשביקר כאן לפני כשנתיים ואיתר את הכתובת. בתצלום — ששיתף באותו זמן בקבוצת הווטסאפ "הנכדים של סבתא רבקה" — הוא נראה עומד על מדרכה פינתית ומאחוריו הכניסה לְמה שהיה "דפוס מנדל וידר", אבל רק כשאנחנו חורשים את השדרה בפעם השלישית אנחנו מזהים את הפינה הזאת ומבחינים גם בשער הרחב שפיתוחים מסוגננים מעטרים את משקופו המקומר.

זהו מבנה דו־קומתי בן שש מאות שנים, שהדָרוֹ הישן עדיין ניכר אף שגם בו, כמו ברוב הבניינים במרכז סיגט, הותיר הזמן צלקות וכתמי זִקנה. מן הבית הזה יצאה פייגא אל שפת הנהר גם אחרי שנולדה בתה הבכורה הניה, שהיתה תינוקת שקטה ורצינית למן הרגע שבו ראתה אותה פייגא מגיחה מבין ירכיה ופוקחת לעומתה עיניים כהות ומבט מודאג. בימים קרירים ביקשה רוזֶטה האומנת שפייגא תשאיר את הקטנה בבית, אבל פייגא אהבה לקחת את הָנִי איתה. כאן במורד המדרגות, לפני היציאה משער החצר, היא עצרה וחיבקה אל ליבה את בתה החנוטה בבגדים ובעיטופים ומן הנקודה הזאת נשקפו אליה, בדיוק כפי שהם נשקפים אליי כעת, השמים והארץ וטבעת ההרים.

מיום ליום היא הכירה את קודש עוד קצת, מיום ליום חשה שהם מתקרבים זה אל זה בעוד איזה מובן. היא הניחה שהיא והוא לעולם לא יהיו נָטָשָׁה ופייר מ"מלחמה ושלום", אפילו ג'ו ולורי מ"נשים קטנות" הם לא יהיו, וההנחה הזאת ציערה אותה אף שידעה שתלמוד תורה שקול כנגד הכול ומה הם חיי שעה — התאהבויות, ביקורים בתיאטרון, נשפי ריקודים בשמלות ערב נוצצות עמוקות מחשוף — לעומת חיי עולם, חיים לצידו של קודש הכהן העסוק בַּקודש יומם ולילה.

כשם שהוא ממעט באכילה ובשינה כך הוא ממעט בדיבור עם אשתו, הסבירה לעצמה והתקשתה להשלים רק עם העובדה שמיעט לתת את דעתו גם על הבת המופלאה שילדה לו. "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר," ציטט בלי חיוך כאילו כבר ראה בתינוקת הוורדרדה והעגלגלה את הישישה הנוטה למות שהיא עתידה להיות. וכשהפצירה בו: "אבל תראה כמה היא מתוקה," או: "תראה מה היא כבר יודעת לעשות," היה מעווה את פניו במעין חיוך של יציאה ידי חובה ומיד חוזר ושוקע בספר שלפניו.

התחתנת עם מבקש אלוהים אמיתי, אמרה לעצמה. ורק לפעמים מצאה את עצמה תוהה מה משפיע עליו יותר: בקשת האלוהים שלו, או המלנכוליה.

נאום קצר ומהורהר נשאתָ בסעודת "שבע הברכות" הראשונה שלאחר נישואינו ואני כל כך אהבתי את מילותיך החכמות והעמוקות, את קולך המלא שֶׁקֶט, את כפות ידיך החזקות והיפות ואת האופן שבו נעו כשדיברת בפשטות על גדוּלתם של הפרטים הקטנים, על הקדושה המוכמנת אפילו ביומיום הבנאלי־לכאורה ועל כמה שאתה שמח שכלתך היא נינתו של קודש: תלמיד חכם עצום, מקובל מופתי, שכל מעייניו היו נתונים בעולמות עליונים ו"אמונה היא הרי נינה שלו הן מצד אביה הן מצד אִימהּ, נינה כפולה שירשה את התכונות שלו ירושה כפולה."

עכשיו מחולק שטחו של מה שהיה בית הדפוס המשפחתי בין חנות צעצועים צרה, עמוסה מוצרי פלסטיק צבעוניים, לבין בית עסק גדול יותר שמעל פתחו הקשתי מתנוסס שלט צהוב עם כיתוב ברומנית: "מרכז להעתקות. שכפולים, רישומים בשחור־לבן ובצבע, מסמכים". כלומר גם עכשיו שוכן מעין בית דפוס בחלל שבו רעשו בעבר המכונות הידניות הכבירות של "הדפוס המשובח והמפואר של הרבני הנגיד הרב מענדיל ווידער נרו יאיר", שהיה בזמנו אחד משני מפעלי הדפוס הגדולים והמבוססים במחוז מרמורש. את שער "מרכז ההעתקות" מקשטת קשת של בלונים ובפנים שורר שקט נקי של דפוס אלקטרוני ממוחשב, אבל לא קשה לי לשמוע בדמיוני את שאונו והמולתו של דפוס בֶּלֶט כמו זה שהיה כאן, להריח את ניחוחותיו העזים ולראות את אותיות העופרת המהופכות המסודרות בו לפי גוֹפן וגודל, את הגלופות היצוקות, את הידוק האותיות והגלופות אל לוחות ההדפסה ואת משיחת הדיו על כל לוח לקראת פגישתו הדרמטית, החד־פעמית, עם גיליון הנייר הממתין לו תחת מכבש הדפוס.

כשהייתי בת שש־עשרה, הפקיד אבא בידי את העמוד־וחצי של "המדור לקורא הצעיר" בשבועון "פנים אל פנים" שלו ושל דוד שמואל, ועבודתי — שקיבלתי בעבורה את משכורתי הקבועה הראשונה — כללה גם את עימוד המדור בדפוס "תל ארזה" בירושלים. פועלי הדפוס הם כמובן שהפכו את הטקסטים שהבאתי להם לטורים מסודרים של נתיכי עופרת, שיבצו את גלופות התמונות והאיורים, קשרו את הלוחות בחבל ומשחו את הכול בדיו, אבל אני נהניתי להנחות אותם לגבי המקום של כל טקסט ותמונה, לבדוק ולהגיה ולהחליט על הקטנה או הגדלה של גופני אותיות, על קיצור טקסט שלא נותר לו מקום או על הוספה של שורה או תמונה כשנותר מקום עודף.

במוזיאון היהודי המחוזי שבמרכז סיגט, בין פריטים רבים נוספים שאפיינו את בתי היהודים המקומיים בסוף המאה התשע־עשרה ובשליש הראשון של המאה העשרים, אני מוצאת ספרים ישנים ששעריהם המעוטרים נושאים את שמו של "דפוס מנדל וידר". באחד מהם — ספר "ברכת הבית" על דיני ברכות הנהנין — מצוין שהוא נדפס בשנת תרנ"ג (1892), כלומר בשנה שבה המו"ל, בעל בית הדפוס, השיא את בתו פייגא לבחור העילוי קודש הכהן קאהן. במוזיאון מוצגים גם מזנון מגולף, שולחן עץ כמו זה שעמד בוודאי בבית ילדותה של פייגא — מוקף כיסאות כבדים ומכוסה מפת תחרה לבנה, שעליה זוג פמוטי נחושת וקנקן יין — וכן "שעון סבא" גדול ומכתבה מפוארת שנושאת מערכת שַׁיִשׁ מפוסלת לאחסון קסתות דיו, תיבת חותמות, כלים לאבקה סופגת־דיו ולדונג וקולמוסים בגדלים שונים.

הסופר אלי ויזל — שבשנות רווקותו המאוחרת נהג להתארח אצל הוריי בירושלים ובניו יורק, ואחרי נישואיו התגורר בבניין מפואר בשדרה החמישית במנהטן — נולד בַּבית החד־קומתי הזה, המשמש כעת מוזיאון על שמו. בחדר הקדמי של המוזיאון פעלה חנות המכולת של הוריו, ובחלל שמאחורי המכולת התגוררו בני משפחת ויזל עד אביב 1944, שבו נלקחו עם כל יהודי סיגט אל הגטו המקומי ומשם אל מחנות ההשמדה. מקיר הכניסה למוזיאון משקיפים על המבקרים עשרות תצלומי שחור־לבן ישנים של משפחות ושל בודדים, כיתות תלמידים וקבוצות בני נוער, סב ונכדו, אם ותינוקהּ, ילדה ובובתה. הבנים בכובעי קסקט, הבנות בשמלות תפוחות־שרוולים ובצמות קשורות בסרטי בד גדולים, הגברים בחליפות ובמגבעות והנשים בצווארונים לבנים נוקשים ובשיער מתוח לאחור. פָּנִים. כל כך הרבה פָּנים. במשך שעה ארוכה אני עומדת מול הדמויות המצולמות, בוחנת כל דמות ודמות ומחפשת תווים מוּכָּרים: אולי אמצא כאן רמז למראה פניה של פייגא. אולי למראה פניי.

*המשך הפרק בספר המלא*