פאדרה פדרונה אבי, אדוני

ב־7 בינואר 1944 מצאתי את עצמי בפעם הראשונה על ספסלי בית הספר, בשלושה חודשי איחור לעומת חברַי. מבחינת החוק הייתי בן שש, אף שביולוגית הייתי בן חמש. אבל יום ההולדת השישי שלי היה צפוי במהלך 1944, והמורה נאלצה לקבל אותי. בימים הראשונים החברים לעגו לי וגיחכו על הבּוּרוּת שלי. כולם, בנים ובנות, היו מבוגרים ממני. רבים מהם נשארו כיתה. הם הרימו את האף מעלַי: ידעו לצייר אותיות, לקרוא ולכתוב את התנועות והעיצורים. למזלי, יצא ששכני לספסל היה פִּיצֶנְטֶה, שהצטרף לכיתה באותו יום משום שהיה בן גילי. למעננו נאלצה המורה לשנן את האותיות. ובכל מקרה יכולתי לחלוק אִתו את היראה והביישנות שלי, שעד מהרה הוא קרא עליה תיגר: תלמיד נטול רסן שביקש ללמוד הכול, מלבד קרוא וכתוב.

אני זוכר ששכני לספסל אף פעם לא היה מאורגן: מעולם לא הביא תיק או מחברות ולא הקשיב לשיעורים. בשעה שהמורה זִמררה לנו את צלילי האותיות, מלווה אותן בתנועות שפתיים, ובשעה שציירתי את האותיות בדממה, הוא הפשיל מדי פעם את מכנסיו אגב התפתלויות זהירות והציג את הבולבול שלו לחברים שישבו לידו. בעיניו זה היה מעשה אמיץ, שבאמצעותו הפגין שאיננו ירא מאיש. כל הכיתה הזדעזעה. כשהייתה חייבת, הייתה המורה מכה אותו, נוזפת בו ומעמידה אותו בפינה. אבל כאשר רק מעטים הבחינו במעשיו, היא העדיפה להתעלם ממנו ותשומת לבה של הכיתה לא הופרעה. אז באמת הרגיש פִּיצֶנְטֶה הכי חזק.

אם קרה שהמורה יצאה החוצה, הוא היה עולה על המושב ומצית בהתרסה את הסקרנות שלנו, מלווה את החשפנות שלו בלעג מתנשא על התלמידים שידעו להעתיק יפה את האותיות. כמה מחבריו חיקו אותו אז. הבנות, אף שכלפי חוץ היו מבוישות ומזועזעות, לא הצליחו להסתיר את העניין שלהן. רוב הבנים, וביניהם אני, התביישו והזדעזעו מהמתרחש. אני אפילו הרגשתי אשם, כאילו אני מחולל את התעלולים האלה. התוצאה הייתה שעזות הפנים של החבר שלי לא רק התנגשה בביישנותי אלא אף העצימה אותה להחריד. חוץ מזה, היה עלַי להדביק את הזמן האבוד, לגשר על הפערים שנפערו - שלא באשמתי - ביני לבין חברַי, ואסור היה שפִּיצֶנְטֶה יסיח את דעתי. בהפסקות הפצרתי בחברות ובחברים לכיתה שיעזרו לי להעתיק את התנועות והעיצורים, שהם כבר החלו לכתוב במיומנות כלשהי.

בניגוד לרצוני ולרצון המורה שלי, חוויית בית הספר שלי ארכה קצת יותר מחודש והסתיימה הרבה לפני שהייתי לתלמיד של ממש. המורה חיבבה אותי מאוד, ואת לבם של מרבית הילדים והילדות, שבהתחלה שמו אותי לקלס, כבשתי לאחר ששדדתי מהם אותיות, תנועות ועיצורים. אבל גלגל ההיסטוריה נטה לרעתי לבלי שוב, כפי שהזמן מתגלגל לו. בוקר אחד, בפברואר, בעוד המורה מתאמצת לעזור לי לכתוב על הלוח, ירד אבי כברק מן הרחוב אל בית הספר, נישא על גבי ההכרה המוסרית שהוא האדון שלי, ומבטו כמבט נשר מורעב. הוא נכנס לבית הספר בדהרה רועמת ונחת בכיתה. ניגש לשולחן המורה בלי להוציא הגה ובירך אותה בברכת שלום חטופה. "שלום," ענתה לו המורה בעודו מתייצב מולה, נוקשה ונבוך בגלל המעמד.

כל התלמידים השתתקו למראהו. אבי ניגש מייד לעיקר.

גאוותו ורום־קומתו חלשו על בגדי הרועה שלו: מכנסי פשתן, ז'קט קורדרוי חלק, מגפיים וברט שטוח.

אף־על־פי־כן, בתחילה לא הצליח להסתיר את קוצר רוחו הגדול. עיניו ברקו.

"באתי להחזיר את הילד. אני זקוק לו כדי לשלוט בכבשים ולהשגיח עליהן... הוא שייך לי, ואני לבדי. אני לא מסוגל להמשיך להשאיר את העדר ללא השגחה בזמן שאני נוסע לכאן, לסיליגו, להביא את החלב למחלבה או כדי להביא מכאן מצרכים. אני לא רק רועה צאן. כדי להתקיים בכבוד, בלי לגנוב מהאחרים, אני מגדל חיטה בחלק מהנחלה בשביל המשפחה. גָווינוֹ, גם אם הוא קטן, ישגיח על הכבשים בזמן שאני עורם את החיטה או עודר את כרם הענבים או עובד בכרם הזיתים שכבר התחלתי לשתול... כמו שאת מבינה, אני לא מסוגל לעשות את כל העבודות האלה בעצמי וגם להסתובב עם הכבשים. אם לא משגיחים עליהן, הכבשים עלולות לעלות על הכרם או על החיטה, ולא נוכל לחיות שנה בלי לחם... בקיצור, הוא ישגיח על הכבשים בזמן שאני אעשה את כל הדברים האלה, כדי לקושש פרנסה לאחים היותר קטנים שלו... אין לי כסף לקנות להם מוצרי יסוד. הכסף שאני מרוויח מהחלב של הכבשים מספיק בדוחק בשביל הבגדים והדברים האחרים שאנחנו, הרועים, לא מסוגלים לייצר. את תפוחי האדמה, החיטה, הבצל, השעועית - אני חייב לגדל בעצמי... אני מצטער שאני מחזיר אותו, אבל בלעדיו לא אוכל להמשיך. זה הסיפור שלנו, הרועים, מאז ומעולם. בכל פינה יש שודדים, את יודעת זאת היטב, גבירתי המורה."

"גווינו קטן מדי! איך הוא יוכל להשגיח על הכבשים ולהפחיד את השודדים? הנוכחות שלו לא תועיל... כאן הוא ילמד לחיות לפני שהוא ייחשף לחיים. הוא זקוק לנוצות לפני שיפרוש כנפיים."

"מה את יודעת על חיי הרועים? הרועים עפים כולם בלי כנפיים." נימת קולו נעשתה נחושה.

"אין צורך שהילד יהיה גדול כדי שישגיח על הכבשים. ובמה שנוגע לשודדים, צריך שיהיה לו אוויר בריאות. שיהיה לו מספיק אוויר כדי לקרוא לי מהעמק השני, אם יהיה צורך. הנחלה שלי לא גדולה כל כך. אבל הכבשים רצות מהר, רבות על גבעולי העשב המעטים ועל הבלוטים הטעימים. לעתים קרובות הן מתחבאות בעמק כמסתור מפני הרוח, ולפתע נעלמות. ואז, כשאני עובד בקצה אחד של השדה והן נעלמות בקצה השני, באים השודדים והזאבים ומבצעים את זממם... הזאבים! כן! הזאבים! גם הם אִיוּם נורא ומתמיד. במיוחד בעונת ההמלטה... הם נועצים שיניים בטלאים. וטלה, בשביל רועה מסכן כמוני, הוא לא דבר של מה בכך. תביני שבניגוד למה שאומרים, העוני גוזר עלינו, הרועים, לא לאכול בשר טלה. מי שאוכל הרבה בשר טלה - גונב אותו. בשווי של טלה בכסף, אני יכול להאכיל את המשפחה לחם ופסטה במשך עשרה ימים... הוא מוכרח להשגיח על הטלאים שהעדר שלי ממליט... הוא לא יהיה הראשון ולא האחרון... גם הילדוּת שלי עברה עלַי ככה. ילדוּת! פחְחְ! נאלצתי להתבגר בטרם עת. שימשתי לזקנים שומר נגד מתקפות הזאבים באמצע החורף... ועל הכבשים שמרתי אפילו שהייתי זקוק לפטמה של אימא יותר מאשר לפטמות של הכבשים."

ברגע ההוא השתררה דממה בחדר, כאילו אין בו דבר מלבד רצונו של אבי. נדמה שאפילו המורה והתלמידים רצו להאזין לה, לדממה הנוראה ההיא.

"אני אדע להפוך אותו לרועה מצוין שמסוגל לעשות חלב, גבינה ובשר. הוא לא צריך ללמוד. עכשיו כל מה שהוא צריך לעשות זה לגדול. כשיהיה גדול, הוא יגמור בית ספר עממי כמו שגומרים רבים לפני שהם מתגייסים. לימודים זה עסק לעשירים: זה בשביל אריות, אנחנו רק טלאים."

החברים שלי האזינו לדברים השוצפים והבוערים האלה, כאילו היו הברק והרעם הראשונים המבשרים את בוא הסוּפָה שבעתיד הקרוב תפרוץ לממלכת הצמחים שלהם.

אני עמדתי שם מול הלוח, משותק, כאילו הנאום הזה מסמרר את כפות רגלַי אל במת־העץ. אך לפתע, לנוכח "דבר המציאות", לא יכולתי שלא לבכות ולהיתלות על המורה כאילו כדי לעמעם, בקצה האופק של המציאות החדשה, את אורו הנורא של הברק ואת נהמת הרעם שהתפוצצו מתוך עיניו ומתוך פיו של אבי, התפשטו בחדר וזִעזעו את דמיונם של התלמידים כמו נבואה אפלה.

כך, שעוּן על המורה, פנַי שקועות בחיק זרועי הימנית, אותו אור נורא נעלם מייד, והרעם, שכמו בישר לי דברים איומים בעיני רוחי, נדם ושט על פני השמים והחורשות שכבר התחלתי לראות בדמיוני. המורה הניחה לי לרגע לפרוק את בכיי ומייד החלה גם היא להכין אותי לקראת המציאות העגומה, וריככה את התמימות שלי.

"אתה תהיה רועה גדול. אבא שלך ילמד אותך לחלוב את הכבשים ואת הפרות. הן מאוד יפות, אתה יודע! וחוץ מזה, בשדות יש המון פרחים, הרבה עשב והמון עצים מלאים בציפורים שמצייצות ושרות. הן בונות קִנים בשיחים, על האדמה, על העצים ואתה תוכל לצוד כמה שתרצה. כאן, בסיליגו, אין כלום."

היא לחשה באוזנַי את הדברים האלה בעודה מלטפת את שערי, מנסה להרגיע את בכיי, מקנחת את הדמעות בממחטה שלה. אבי עמד שם, קפוא בבגדי הרועים שלו, ממתין שאסתגל למציאות שנחתה במהירות רבה מדַי. מתוך קיפאונו נשקפה מבוכה קשה מנשוא, וכאילו כדי לגבור על המועקה שלו, בשעה שהתרחק וגרר אותי לעבר הדלת, לא התאפק וחיפש נימוקים נוספים למען המורה והתלמידים, ההלומים מן הדברים.

"אני זקוק לו, בשדות... אחרת לא אוכל לפרנס את המשפחה. ככה! אם הממשלה הייתה משלמת לי בעבור מישהו שישגיח על הכבשים או יעזור לי באיזשהו אופן, הייתי משאיר אותו... ללמוד. הילד הוא שלי. מה רוצה הממשלה הזאת? ששאר הילדים שלי ימותו ברעב כדי שאשלח את הילד הזה לבית הספר? לא. לא. אני לוקח את הילד ומשתמש בו כי אין לי ברֵרה אחרת. ואני רוצה להסתכל לחוק הפחדני הזה בעיניים, מה הוא יכול לעשות לי? אני רגוע! החוק לא רגוע. הוא רוצה להפוך את בית הספר לחובה. העוני! העוני הוא החובה."

בדמעות בעיניים ועם הרעם ההוא שעדיין מהדהד בראשי, זרקתי מבט אחרון, חודר, על החדר כולו, כאילו ביקשתי לעבור במסדר חפוז בין הספסלים ולקחת אתי את כולם. בשתיקה נפרדתי לשלום מחברַי, טבעתי אותם בזיכרוני כדי שלא אשכח אותם לעולם. פעם נוספת נעצתי את מבטי בחדר, בחפצים שהילכו עלַי קסם יותר מכול: הלוח, שולחן המורה, המפות הגיאוגרפיות.

"טוב, שלום, גברתי המורה."

"תהיה אמיץ, גווינו," לחשה המורה, מוחקת אט־אט את החיוך מעל פניה, סוגרת את כנפות הדלת.

כשיצאתי מהחדר, לפתע הרגשתי כמו ארנבת שנחשפה במאורתה, והיא בורחת מפני הכלב ויריות הציידים שלא יכולתי לראותם אף שקליעיהם כבר פצעו אותי. כשירדתי במדרגות בית העירייה, הִדהדו במוחי המילים והמשפטים שנשא אבא: "הוא ישגיח על הכבשים בזמן שאני עורם את החיטה... למען האחים הקטנים יותר שלו... הוא האח הבכור ומוכרח לעזור לאחרים לגדול בלי למות ברעב..."

אהבתי את האחים שלי ולא רציתי שימותו ברעב. לרגע קט, ראיתי בדמיוני את אחַי הקטנים נתונים בסכנה, מפצירים בי ללכת בעקבות אבי. ולכן, אחרי פרצי הבכי הראשונים, ויתרתי והלכתי בעקבותיו מבלי לשנוא אותו. הזמן שחלף מרגע שיצאנו מן הכיתה ועד שהגענו הביתה - די היה בו כדי שאכין עצמי ליציאה לדרך.

"מָרִיאָנְטוֹוו! מִינְטוֹוו!" קרא אבי ברגע שהגיע הביתה.

"אני כאן," ענתה אימא, מודאגת, מעליית־הגג, שם התקינה מזון בשביל אבי והכלב והכניסה אותו אל שַׂקַּיִים עשויים צמר.

"תכיני את גווינו. מהר! אני לוקח אותו אִתי לשדות," צרח בלהט. אימא לא עשתה צרות. אולי כבר הייתה בסוד העניינים. וכך, תוך פחות מחצי שעה, שיניתי את המראה שלי: מכנסי פשתן, מגפיים ומעיל. רועה אמִתי! באותו זמן אבי אכף את החמור בחוץ, פער את הדלת לרווחה ונכנס הביתה בחפזה. "אתה מוכן?" הגבתי בשתיקה, צועד לעבר שער הכניסה. החמור היה מוכן ליציאה, עם המטען שלו. הוא היה קשור עדיין לטבעת התלויה על קיר הבית, רקע ברגליו, הניף את פרסותיו אל בטנו הצמרית וכִּשכש בזנב, כאילו הוא מתכונן ליציאה. בתנועה שגורה שִחרר אבי את החמור מהטבעת. הניח לרִתמה ליפול לרגע ארצה, השליך אותה על כתף החמור, ועלה עליו בניתור אחד, לאחר שהניח את ידו על רעמתו ותקע את ישבנו באוכף. רגליו התנודדו וגלשו לצִדי הבהמה. הוא ישב זקוף על גווה של הבהמה, נופף בחבל, והצעיד את כלי הרכב שלנו בדרך המובילה אל הדיר.