שקרים ויופי 1 - מתחת ליופי

1
 
אִידן

ניערתי את השלג ממעילי, צחקתי למראה סנטה המתנפח התלוי ממעקה המרפסת ופתחתי את הדלת הקדמית. טרוור, אחד השותפים של לוק, ישב על הספה. רגליו היו פשוטות על שולחן הקפה, משולש פיצה בידו האחת והשלט של הטלוויזיה באחרת. ״היי, טרוו.״ הסרתי את כובע הצמר שלי והנחתי לשערי הבלונדיני להתנחשל ולגלוש. ״לומד קשה לבחינות סוף השנה?״ התבדחתי.
הוא זרק את שארית הפיצה לקופסה וזינק מעל גב הספה.
״מרשים. אתה עושה את זה לכבוד כל הבנות?״ שאלתי בחיוך.
הוא העביר יד בשערו הפרוע, ועיניו התרוצצו בחדר והסתכלו על הכול, רק לא עליי. ״מה את עושה כאן? זה יום חמישי.״
צחקתי. ״אסור לי לקפוץ לביקור בימי חמישי? יש איזה חוק כזה?״
״בדרך כלל את לומדת כל היום.״
זה נכון. אבל היום הברזתי מהשיעורים של אחר הצהריים. הודעת הטקסט של לוק הטתה את הכף: ותרי על השיעור הבא שלך, אני צריך אותך. עכשיו. הוא בחיים לא ביקש שאוותר על שיעור בשביל סקס, והייתי מרוגשת מההזדמנות להכיר את הילד הרע החבוי בתוכו. ממש רצתי הנה. ״הוא בחדר?״
״אה, לא... הוא יצא.״
הרמתי גבה. ״הוא אמר לי שהוא יהיה כאן.״
״בואי נצא לשתות בירה. אני מזמין.״
״אני עוד צריכה להתאושש מאתמול, ממסיבת יום ההולדת.״
״זה יעזור להעביר את ההנגאובר.״
סקס יעזור יותר, אמרתי לעצמי. ״אני אחכה לו בחדר.״ חלפתי על פניו והוספתי, ״נתראה אחר כך.״
טרוור תפס את זרועי ומשך אותי לאחור.
״לא כדאי לך לעלות לשם.״
העפתי מבט אל המדרגות וחרדה החלה לאכול אותי מבפנים. ״למה לא?״ שאלתי בלחש.
״פשוט... אל תעשי את זה.״
ניערתי ממנו את זרועי ועליתי בשקט במדרגות. התקדמתי בשקט במסדרון לכיוון החדר של לוק, ושמעתי קולות בוקעים ממנו. הדלת שלו הייתה פתוחה מעט, ואני נעמדתי מאחוריה והתאמצתי להקשיב.
״מתי כבר תספר לה?״ אחרי שלוש שנים של הקשבה לקולה של לקסי בחושך, כשהיינו מדברות עד השעות הקטנות של הלילה, הכרתי אותו היטב.
״בקרוב,״ אמר לוק. ״אני צריך עוד קצת זמן. לא יכולתי לספר לה ביום ההולדת שלה. ועכשיו בחינות סוף השנה מתקרבות...״
״זה משגע אותי,״ אמרה לקסי. ״אני מלאה רגשות אשמה. כל פעם שאני מסתכלת עליה יש לי הרגשה שהיא יודעת.״
לא ידעתי. לא היה לי מושג.
לא יכול להיות שזה קורה.
״אל תבכי, לקס. אני אדבר איתה. זה פשוט... קשה.״
אוי לא. מתי? איך? אימצתי את המוח וניסיתי להבין איך זה ייתכן.
״אתה עוד אוהב אותה?״ היא שאלה ומשכה באפה.
עצמתי עיניים, עצרתי את נשימתי וחיכיתי לתשובה. ״היא עדיין חשובה לי.״
אני חשובה לו? זה כל הרגש שהוא הצליח להוציא מעצמו? בשנה האחרונה שלנו בתיכון הוא התחנן שאבוא איתו לאוניברסיטת פנסילבניה. ואני, טיפשה שכמותי, הלכתי אחריו לקולג' שהוא בחר ושכנעתי את עצמי שאומנות היא רק תחביב, שאני יכולה להסתדר גם בלי תואר יוקרתי בתחום. לא שאבא שלי היה מממן לי בית ספר יוקרתי לאומנות. אבל יכולתי לפחות לנסות להתקבל, ולמצוא דרך לממן את הלימודים בעצמי. אבל לא, זרקתי הצידה את כל העלונים של בתי הספר לאומנות.
רק כי לוק היה האהבה הראשונה שלי.
״לוק... אני... אני צריכה לספר לך משהו.״
״מה?״ הקול שלו נשמע מעומעם. אולי הוא טומן את פניו בשערה? אולי הוא מחבק אותה? מנשק אותה? ידיי נקמצו לאגרופים וציפורניי הותירו חריצים בעור הרך. התאמצתי להכניס אוויר לריאות. הלב שלי כאב כל־כך שבקושי הצלחתי לנשום.
״תבטיח לי שלא תכעס,״ היא ביקשה. ״זה קרה בטעות. אני אפילו לא יודעת איך. אבל... אני בהיריון.״
נשענתי על הקיר כדי לא ליפול. בהיריון? היא לא יודעת איך זה קרה? בחילה עלתה בגרוני, אבל בלעתי את המרירות והזדקפתי.
זעם הציף אותי.
דחפתי את הדלת והיא הוטחה בקיר. הנחתי את כפות ידיי על המותניים, התייצבתי בעמידה איתנה וסקרתי את התמונה שלפניי. לוק חיבק אותה מאחור בכפיות, והיא שכבה בפניה אל הדלת וחיוך מדושן עונג על פניה. היא נראתה מלאה בחדוות ניצחון, ובכלל לא מופתעת שהגעתי. היא כנראה זאת ששלחה לי את ההודעה מהטלפון של לוק. התוכנית שלה הצליחה, והיא חגגה את ההצלחה.
הפנים של לוק, לעומת זאת, קפאו בהלם מוחלט. עיניו החומות התרחבו ופיו נפער כאילו תפסתי אותו באמצע המשפט. קווצות השיער החום־זהוב שלו היו פרועות, כאילו לקסי העבירה בהן את אצבעותיה. הסטתי את המבט. לא יכולתי לשאת את מראהו של הבחור שאהבתי חמש שנים. חמש שנים.
״אני מפריעה?״ שאלתי, ובעצמי הופתעתי מהנימה הרגועה שלי.
לוק התגלגל אל גבו וכיסה את פניו בידיו. פחדן. לפי הבגדים הפזורים ברחבי החדר היה ברור שהוא עירום מתחת לשמיכות, ועכשיו התברר לי בדיוק למה הסקס בינינו הלך ופחת בחודשים האחרונים. הוא קיבל את זה ממישהי אחרת, מהחברה הכי טובה שלי.
״אידן... זה לא מה שאת חושבת.״ הוא נשמע עלוב כל־כך שלא יכולתי שלא לצחוק צחוק צורם. ״אני יכול להסביר.״
״תשמור את ההסברים שלך למישהי שאכפת לה.״
אהבתי אותך. איך יכולת לעשות לי את זה? ולקסי, היא תקעה לי סכין בגב, והיא הייתה השותפה שלי לחדר מהשנה הראשונה ללימודים. הזמנתי אותה אליי הביתה בחגים כי היא אמרה שלהורים שלה לא אכפת ממנה. השאלתי לה בגדים. החברים שלי הפכו להיות החברים שלה, ועכשיו החבר שלי הפך להיות החבר שלה.
הלב שלי התרסק לרסיסים, ולא ידעתי איך אוכל לאחות אותו, אבל לא הייתי מוכנה להניח ללקסי לראות אותי נשברת. עכשיו זה זמן לפעול, לא לבכות. פתחתי בתנופה את הארון של לוק ושלפתי ממנו מחבט בייסבול. בחרתי במחבט מסוג קוֹמבַּט מַקסוּם, כזה שמתאים לחובטים חזקים, והנפתי אותו. לקסי נרתעה וחיבקה את עצמה במגננה.
צחקתי. ״אל תדאגי, לקסי. את לא שווה מעצר על תקיפה.״
יצאתי מהחדר בראש מורם, הגעתי אל המסדרון ומשם ירדתי בריצה במדרגות ויצאתי במהירות מהדלת הקדמית. טסתי במורד מדרגות המרפסת, פניתי ברחוב וכמעט החלקתי ונפלתי תוך כדי ריצה עד שהגעתי לב־מ־וו הכסופה של לוק, שאותה קיבל מהוריו לרגל סיום התיכון. עצרתי מולה בבת אחת. לוק פרֶסקוט קיבל הכול על מגש של כסף. הוא היה בן יחיד, וההורים שלו העריצו אותו ופינקו אותו בלי גבולות. הם היו צריכים לתת לו קצת ערכים, במקום מתנות חומריות. מי מקבל ב־מ־וו במתנה לסיום התיכון?
הנפתי את המחבט ופגעתי במכסה המנוע. בום. עוד הנפה ועוד חבטה, ואחד הפנסים הלך. הגוף שלי היה טעון בזעם, והייתי חייבת לפרוק אותו. הכעס התגבר על החלופה היחידה — להתכווץ לכדור ולהזיל אוקיינוס של דמעות.
״אידן, תפסיקי!״ צעק לוק. התעלמתי ממנו והכיתי בעוד פנס. בום! בום! בום! המשכתי להניף את המחבט שבידי ולעוות את המתכת. אפילו אש הגיהינום לא הייתה חמה כמו אידן מאדלי הרותחת. לא שהייתי בן אדם אלים, אבל ראיתי בעיני רוחי את החיוך הזחוח של לקסי, והוא הזין את כעסי.
הנפתי את המחבט והתכוננתי להכות בו שוב, אבל לוק כרך סביבי את ידיו מאחור וגרר אותי למרחק בטוח ממכוניתו. ״מה עשית?״ הוא יילל, ונשמע כמו תינוק מגודל.
״מה שאתה עשית ללב שלי.״
השתחררתי מאחיזתו וזרקתי את המחבט אל הקרקע. עכשיו, כשהמשבר הסתיים מבחינתו, הוא התקרב ובחן את הנזק למכונית וניקה ממנה קצת שלג בידיו. לי זה בכלל לא הספיק, אבל התבוסה וכאב הלב סחטו ממני את כל האנרגיה. ״אני מצטער,״ הוא אמר בגבו אליי. אפילו לא היה לו אומץ להסתכל לי בעיניים. ״אני ממש מצטער, אידן.״
״לך תזדיין, לוק. ואת הצער שלך אתה יכול לדחוף לתחת.״ התרחקתי משם בפסיעות החלטיות, בגב זקוף ובראש מורם, וניסיתי להיאחז בשרידי הכבוד העצמי שלי. דמעות חנקו את גרוני, אבל בלעתי אותן. בדרך הנה חשבתי כמה יפה השלג, הרגשתי כאילו התהלכתי בעצמי בתוך כדור שלג חגיגי. עכשיו השלג צרב את פניי ועיכב אותי בדרכי. הידקתי סביבי את המעיל ותחבתי את ידיי בכיסים.
״היי, אידן,״ קרא אחריי טרוור והשיג אותי בריצה. הוא ידע מה קורה אצלם בבית. אני הייתי האחרונה שגילתה. זה תמיד ככה, לא? ״זה בטח לא משנה לך עכשיו, אבל לדעתי מגיע לך מישהו הרבה יותר טוב ממנו. אם תרצי לשתות איתי בירה מתישהו, תתקשרי.״
הנהנתי והמשכתי ללכת ולבלוע את הדמעות. פתחתי את הצמיד שלוק נתן לי אתמול ליום הולדתי העשרים ושניים, זרקתי אותו ארצה ומעכתי אותו בסוליית המגף. קיבלתי אותו בתוך קופסה כחולה של טיפאני'ס — זה היה צמיד עשוי מחוליות כסף עם תליון בצורת לב.