אגדה או מציאות

1.
עושים עליה

עם קום המדינה, נפתחו שערי ארץ ישראל בפני עולים מכל קצוות תבל.

הכמיהה להגיע לירושלים בערה גם בליבותיהם של רבים מיהודי אירן, שהתקבצו לקהילות במדינה רחבת הידיים ובנו להם חיים בכפרים ובישובים שונים, בעיירות ובערים קטנות וגדולות.

את החלום להתיישב בארץ הקודש הם נשאו עמם שנים רבות, וכשהוכרזה עצמאותה של מדינה יהודית לא היה גבול לשמחתם.

עם זאת, משפחות רבות ברוכות ילדים עמדו בפני דילמה קשה. כל כך הרבה תהיות התעוררו. איפה מתחילים ומה עושים קודם? מוכרים את הבית ואת החפצים שנאספו בו? מה כדאי לקחת למסע, ומה לא? ואיך אפשר להשאיר מאחור את זיכרון החוויות שליוו אותם מהיום שבו נולדו? זיכרונות מהוריהם, מסבא ומסבתא, מהחגים ומהמסורת שעל יסודותיה התחנכו במשך שנים.

ציון והלן משיח היו זוג נשוי והורים לילדים, וההתלבטות לא פסחה גם עליהם. מצד אחד, רעיון העלייה מאוד קסם להם, ומצד שני הם היססו. מה מחכה לנו בארץ ישראל? האם הפרנסה תהיה מספקת? ובמקרה שלא ימצאו את מקומם ולא יסתדרו בחיים החדשים, האם יוכלו אי פעם לחזור לכאן, לארץ שבה נולדו ושהייתה ביתם כל כך הרבה שנים? והשפה? גם ללמוד עברית זה לא פשוט בגילם, ובלי לדעת את השפה המדוברת אי אפשר להסתדר בארץ חדשה.

ציון היה צורף במקצועו, ומי מבטיח לו שיש מקום לצורפים בארץ שזה עתה נוסדה? השאלה הזו הציקה לציון ולא נתנה לו מנוחה.

"סע לשם," אשתו יעצה לו, "ותברר מה המצב בענף הצורפות." הלן הייתה מעשית כדרכה.

ציון שמע לה וטס לישראל, ולאחר ברור יסודי שערך הוא חזר עם תשובות מעורפלות למדי.

"נו, מה הצלחת לברר?" שאלה הלן.

"חבר שלי, אלישע, לקח אותי לסיבוב," הוא ענה. "בתל אביב יש כמה צורפים, שמתרכזים כולם ברחוב בשם 'אלנבי'. הלכתי לשם וראיתי שחנות אחת הייתה מלאה בקליינטים, וזו הצמודה לה הייתה לגמרי ריקה. איש לא מבין ולא יודע על מה ולמה."

הלן, כך נראה, הייתה פחות מעוניינת בעובדות שמסר לה. מחשבותיה היו נתונות לעניין אחר לגמרי.

"אז מה נעשה? אנחנו מוכרחים לעשות שינוי. שכחת שיש לנו את לואיז?" היא שאלה.

"מה זאת אומרת 'מה נעשה'? כמוה כמו כולם," ציון לא ירד לסוף דעתה. למה היא מתכוונת?

"ציון! אתה הרי יודע עד כמה היא כרוכה אחרי בחור מוסלמי, ובאיזו התלהבות הוא רודף אחריה."

"דלוקה או כבויה, היא תעשה מה שאומרים לה. מוכרחים להרחיק אותה ממנו. לא נשאיר אותה כאן לבדה, ובכלל, לא נסכים שהיא תיפגש איתו. כל כך חששנו להתבוללות ילדינו, ובשום פנים ואופן לא ניתן לזה לקרות."

"לא, ודאי שלא, אבל היא כמעט בת עשרים ואחת. על פי החוק, היא נחשבת לבוגרת ויכולה לנהל את חייה כרצונה. אתה יודע שהיא כבר הולכת למסיבות ומתרועעת שם עם אנשים מכל הסוגים. את חלקם היא הכירה באוניברסיטה, ויש כאלה שפגשה במועדון היהודי. איך נוכל לעצור בחורה שכבר עומדת ברשות עצמה?"

הלן לא גילתה לציון שלואיז ביקשה רשות להביא את עומאר, ידידה המוסלמי, לארוחה בבית הוריה, ודווקא לקידוש ולארוחת ערב שבת. הוא כל כך רצה להכיר את היהודים, ובעיקר את בני משפחתה של חברתו ללימודים.

כשקרב סוף השבוע, הלן החליטה לענות בשלילה.

היא צפתה מראש מה עלול לקרות. ציון יחמיץ פנים וישתוק כל הערב, אולי אפילו יתפרץ ויעליב את הבחור. מוטב יהיה להסביר ללואיז את הסיבה לסירוב, ולמנוע ממנה עוגמת נפש רבה.

"את רואה," הפנים של ציון האדימו מכעס. "זו בדיוק הסיבה שמוכרחים לעזוב ולעלות לישראל. הקשר שלה עם הבחור המוסלמי רק הולך ומתחזק, ואנחנו מוכרחים לעשות הכול ולהרחיק אותה מהטיפוס הזה. הוא נטפל אליה ויהרוס את חייה. רק צרות יהיו לה בגללו."

"מה אתה מדבר," הלן מחתה. "עומאר גם הצטרף למועדון היהודי הציוני. מלמדים אותם שם עברית, ממלאים אותם בציונות, מלהיבים את הצעירים לעלות לארץ ישראל. אתה זוכר איך חינכנו אותם על ברכי המסורת והתפללנו יחד איתם עם הפנים לירושלים? אז ככה הם מחנכים גם שם, במועדון. האמת היא שאני לא מבינה איך הבחור הזה הגיע למועדון של יהודים, מה בכלל יש לו לחפש שם?"

"אני לא אתן לבתי הבכורה להתהולל, להמרות את פי ולשמש דוגמה רעה לאחֵיה!"

ציון דפק על השולחן באגרופיו. הוא כעס מאוד.

הלן כל כך נבהלה. היא לא ידעה איך עליה לנהוג. הרי גם ילדיה הבוגרים האחרים, שירין ושמואל, מבקרים יחד עם לואיז במועדון הציוני. פעם בשבוע הם הולכים לשם וחוזרים מאושרים. השליחים של הסוכנות מישראל עושים עבודה מצוינת ומעודדים אותם לעשות עלייה.

"מה לבחור המוסלמי ולכל זה?" שאל ציון בזעף.

"אתפוס אותה לשיחה מלב אל לב," אמרה הלן, שניסתה בכל דרך להרגיע את בעלה.

"אין שיחות ואין הנחות," ציון התעצבן. "אנחנו עולים לארץ ישראל כולנו יחד.

לא נשאיר את לואיז לבדה, בחורה יפה עם מגבלה כמו שלה. אני לא סומך על דודים ודודות, ולא על אף אחד מלבדנו. היא צריכה להיות איתנו!"

ציון התרומם מכיסאו ונעמד. הסתובב בחדר חסר מנוחה.

"בוודאי," הסכימה איתו הלן. "אבל יש לנו עוד זמן להחליט מה עושים. לא נעשה שום צעד פזיז, בטח לא לפני שהיא תסיים את לימודיה. אתה זוכר את לילי, הבת של השכנים? היא נפרדה מהמשפחה, נסעה עם חייל אמריקאי לניו ג'רזי וכולם נסעו אחריה להשתתף בחתונה."

"הלן, מה את מדברת. אני מתפלא עליך! איך את משווה את המקרה של לילי לבת שלנו. ללילי אין מגבלה, והחייל שלה הוא יהודי. זה אותו דבר בעינייך? וחוץ מזה, אל תשכחי שאף אחד לא חיזר אחריה והמשפחה שלה שמחה מאוד כשסוף סוף מישהו התאהב בה."

הלן שתקה. מסקנתה הייתה שדברי ההרגעה שלה רק מציתים את האש. היא חיפשה פיתרון, שבינתיים לא היה לה. איך עליה להתמודד עם המצב שהסתבך?

2.
לואיז

לואיז, בת בכורה במשפחת משיח, הייתה חביבה ואהובה על כל בני המשפחה.

כשנולדה, היא מילאה את הבית בשמחה ואושר, אבל אט אט גילו הוריה שראייתה של בתם אינה חדה דיה.

אבחנת רופא העיניים היכתה את הלן וציון בהלם, והשרתה עליהם עצב עמוק.

"לילדה יש מחלת עיניים, וראייתה תלך ותידרדר עוד יותר. למרבה הצער, אין ריפוי למחלה הזאת," כך פסק הרופא.

הורי הילדה עמדו מולו, שחוחים וחסרי אונים.

"מה נעשה? מה עשינו לא נכון? מה עלינו לעשות?"

"מצטער, כרגע זה המצב. אני לא יכול לעזור לכם," הרופא הבין ללבם של ההורים, אך לא היה לו פתרון עבורם. "הרפואה מתקדמת," הוא אמר בקול רך, "ומדי פעם יש חידושים. בכל שנה אני נוסע לכנס השתלמות של רופאי עיניים, ואני מקווה שיבוא הרגע שבו אוכל להביא אתי בשורה טובה שתשמח אתכם."

שנים עברו, ולואיז, למרות ראייתה הלקויה, סיימה בהצטיינות את לימודיה בבית הספר התיכון. היא התעקשה להמשיך את לימודיה באוניברסיטה.

ההורים, שתמיד עודדו את ילדיהם ללמוד ולהשכיל, לא יכלו לסרב לה. הם היו מודעים לכישוריה, אך לא האמינו שיש ביכולתה לעמוד בדרישות הלימודים התובעניות. הקריאה הייתה קשה לה, וכתב היד שלה היה משובש ולא ברור.

ברור היה להם שהיא צועדת לקראת עיוורון מוחלט, בדיוק כמו שצפה הרופא כשנשא את נבואת הזעם שלו.

מה נעשה? לא נוכל לגרום לה עגמת נפש ולגזול ממנה את תשוקתה ללמוד ולרכוש ידע והשכלה. אולי הפתרון הוא מורה פרטי שישמש לה במקום עיניים ובמקום עט כתיבה?

אבל גם אם כך יעשו, איך יעמדו בהוצאות החינוך היקר? הרי יש לה גם צרכים אחרים שעולים בכסף, ומה עם שאר ילדיהם הצעירים שגם להם צריך לדאוג? האם צריך לדחות את רעיון העלייה שעליו הם חולמים כבר שנים?

המחשבות הדירו שינה מעיניהם. התלבטו והתחבטו בשאלה מהו הדבר הנכון לעשות.

לואיז בחרה בלימודי המזרחנות.

"מה היא תעשה עם זה?" שאל ציון, "מה נכנס לה לראש?"

"אתה יודע שהיא תמיד חושבת קדימה. אולי היא מתכננת להיות מרצה באוניברסיטה? כל כך מתאים לה. אני כבר מדמיינת אותה עומדת על הקתדרה מול שלושים-ארבעים סטודנטים, וכל העיניים נשואות אליה," אמרה הלן בגאווה.

"אני לא יודע," ציון לא באמת השתכנע. "אולי נציע לה משהו אחר..."

הלן, חסרת סבלנות, קטעה את דבריו.

"ציון! כרגע אנחנו צריכים לדאוג שתהיה לה תעסוקה ושהיא תהיה מאושרת," דמעות חנקו את גרונה. "אם היא תשב בבית ללא מעשה, היא תתנוון ותיכנס לדיכאון. היא בת שמונה עשרה בלבד, ומהן האפשרויות העומדות בפניה? העיקר שתהיה עסוקה. הלימודים נמשכים שלוש או ארבע שנים, ואחר כך נראה. דיה לצרה בשעתה."

"הכול על פי דרכה," ציון נשמע מיואש. "הלימודים האלה לא יעילים. את שמה לב שהיא זו שמובילה אותנו, ולא אנחנו אותה?"

"כן, אנחנו ההורים שלה והיא בבעיה. תודה לאל שיש לה אמביציה. ילדה כל כך יפה וחטובה. אולי בסוף היא תבחר בקריירה של שחקנית, או דוגמנית?

"הלן!" ציון הזדעק. "את השתגעת? לאן את הולכת? לאן את שולחת אותה?"

הלן לא נבהלה מתגובתו. "אתה רואה איך כולם מתאהבים בה, היא כובשת את כול הלבבות."

"כן, עד שמבחינים בכך שהיא לא רואה. שכחת כבר כמה מחבריה לכיתה דחו את חברתה, נידו אותה ממש?"

"ואתה כבר שכחת כמה מהם דלוקים עליה עד היום?"

כך נמשכו חילופי המלים בימים ארוכים ובלילות חסרי שינה.

ולואיז לא ויתרה. היא נרשמה לאוניברסיטה, ואחרי שעברה את מבחני המיון בהצלחה הוריה דאגו לה לעזרה צמודה.

שלוש שנים של לימודים לא עברו בקלות. מכשולים ציפו לה על כל צעד ושעל, אבל היא התמודדה וניצחה, ובגדול.