פרולוג
הידיעה על דבר מותו הממשמש ובא של ניקיטה נתנִאל קוּזנִצוֹב התפשטה בעולמות העליונים כמו אש בשדה קוצים. בתחילה, כצפוי, היו רק לחשושים. לאחר מכן העזו המלחששים, ספק מלאכים, ספק בני אדם, להביע את דעתם בגלוי, לכאן ולכאן: חלקם הגדול של המלחששים טען שהיה רשע גמור, אדם החושב אך ורק על עצמו ולעולם לא על זולתו; חלקם הקטן החל מונה את חטאיו על אצבעות ידיהם, וכשנגמרו אצבעות ידיהם שלחו להביא מחשבון — משום שפנקס נייר — כדבריהם — לא היה עתיד להספיק לכל מעלליו; בודדים החלו לסנגר עליו כבר עכשיו, עוד לפני המשפט, וטענו שאם אך הייתה ניתנת לו הזדמנות שנייה היה בוודאי ובוודאי מתקן את דרכיו. לבסוף, הסכימו כולם פה אחד, כלאחר השלמה, שהגיעה שעתו של האיש ושאין זה מן הנמנע שבקרוב מאוד ייאסף אל אבות אבותיו.
מרגע שהגיעו לידי הסכמה ביניהם בדבר מידותיו של הברנש ובדבר העתיד להתרחש תוך זמן קצר, נשאו את עיניהם מעלה והמתינו בדריכות.
התשובה לא איחרה מלהגיע בדמות רעמים וברקים וגשם עז — שניתך עליהם מלמעלה בכל הכוח. הם תפסו מחסה מתחת לעננים.
"מה יש, מה כבר אמרנו?" אמר אחד מהם בהפתעה, "זה הרי לא סוד שהנפטר לא היה צדיק גמור."
"ששש... הוא עוד לא מת סופית — הוא במוות קליני. כבר שכחת שאסור להגיד עליו דברים רעים לפני המשפט?" אמר השני בחשש.
"לא שכחתי, לא שכחתי. רק ציינתי את הברור מאליו — את הידוע לכול."
"ובכן, 'הוא' לא אוהב את זה. אסור לדבר לפני המשפט! אסור באיסור מוחלט! הנה, תראה, הוא הוריד גשם, בדיוק כשאמור היה להיות יום חם."
"מה שנכון נכון," אמר חברו והניד בראשו בחרטה, "אסור היה לנו לדבר רעות על הנפטר... אהה, סליחה — על העתיד למות תוך זמן קצר."
"אז את מי נשלח לקחת אותו?" שאל המבוגר שבחבורה, לאחר שהגשם נפסק באותה פתאומיות שבה הופיע, והם יצאו ממקום מסתורם. "כולם עסוקים. היו השנה הרבה מקרים של מוות, ובייחוד היום. אנשים אכלו יותר מדי בארוחת חג המולד, הגזימו בשתייה, ופוף —" הוא עשה תנועה מהירה של סיום בידו.
"ניסית את אנדריי או את אלכסיי?"
"בטח, בטח. המחשבה הראשונה שלי הייתה עליהם, אבל הם עסוקים עד מעל לכנפיהם הלבנות."
"אז אולי את סרגיי או את ויטאלי?"
"הם נקראו בדחיפות ללוות צדיקים, אנשים שמידותיהם ללא רבב או פגם."
"וכל היתר?" והוא החל מונה עשרות שמות אחרים.
המבוגר עצר אותו. "אין אף אחד, באמת שלא. לצערי כל הטובים כבר תפוסים. למעט... למעט..." והוא קימט את מצחו בהיסוס, ולאחר מכן ירה את המילים בחיפזון, כמו בוש בעצמו על עצם הופעת הרעיון: "למעט נֵלוֹ."
"נלו?! אתה לא יכול להיות רציני! המלאך העצלן ההוא? הלא־יוצלח? אתה באמת רוצה לתת לניקיטה קוּזנִצוֹב, האומן המפורסם ביותר בעולם, מלאך כמו נלו?" הצעיר פרץ בצחוק מתגלגל כאילו זה עתה סופרה בדיחת השנה.
"ומה בכך," אמר המבוגר וכיבד אותו במבט צונן, "כאן למעלה כולם שווים! כולם שווים! זה הדבר הראשון שלימדו אותנו בבית הספר למלאכים."
"שווים, שווים, אבל בכל זאת... זו פשוט התעללות לתת לאיש המסכן הזה דווקא את נלו בתור סנגור, אחרי שעשה כל כך הרבה חטאים בימי חייו... באמת, אני לא יודע."
"הוא יסתדר כבר, אין מה לעשות. זה לא שיש לנו עוד אופציות."
הצעיר לא היה בטוח בכך בכלל. הוא חשב לעצמו שזה רעיון גרוע. ממש גרוע. אבל הוא החליט לא להגות עוד בנושא.
לאחר שהמועצה העליונה של המלאכים החליטה, הם קראו פה אחד "נלו!" בקול גדול, והמתינו.
אף אחד לא הגיע. לא מלאך ולא בן אדם, ואפילו לא חצי בן אדם.
שוב ושוב הם קראו, "נלו!"
לבסוף, בצעדים מהוססים, יגעים, הגיחה דמות עם כנפיים לבנות מבעד למסך העננים והתקדמה לעברם אט־אט, כמי שחזר זה עתה ממסע ארוך, או התעורר משינה לא מספקת.
"מי זה צועק? מישהו קרא לי?" שאל בקול חלול.
"כן, נלו, זה אנחנו. למה לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע? שוב נרדמת? תקשיב, יש לנו משימה מיוחדת בשבילך. אתה זוכר את הילד הרוסי ההוא שליווית מהיום שנולד? ובכן, החלטנו שאתה תשמש לו גם כסנגור."
"אני לא יכול! באמת שלא! מחכים לי. יש לי התחייבויות קודמות, יש עוד קריאות. ומלבד זה אני אמור להופיע במשפט שלו בתור עד, לא בתור סנגור."
"אין ברירה, נלו. אין אף אחד אחר למלאכה, והמסכן ההוא לא יכול להתייצב לבדו ביום הדין בלי שום הגנה."
נלו גירד את פדחתו וחשב לכמה רגעים. "נו טוב, שיהיה. אולי זה לא רעיון כזה גרוע, אחרי הכול. אני רק מקווה שהוא לא ייאלץ אותי לרוץ אחריו גם הפעם כל כך הרבה, כמו שעשה כשהיה ילד." הוא נאנח בהבעה של השלמה ולאחר מכן פרש לצדדים את כנפיו הלבנות, הדהויות קמעה, וצלל מטה בקרטוע של ציפור מרוטת נוצות אל עבר משימתו החדשה.
1
אומרים שאנחנו חיים רק פעם אחת, והאמת היא, שאם הייתם שואלים אותי לפני מספר שנים אם אני מאמין בכך שאפשר לחיות פעמיים, הייתי מגחך ומשיב לכם:
"פעמיים? שטויות במיץ עגבניות! מה פתאום! אף אחד עוד לא חזר מבין המתים!"
ובכן, בערב חג המולד בשנת 2017 שיניתי את דעתי. אדם יכול לחיות פעמיים, או לפחות אני, ניקיטה נתנִאל קוּזנִצוֹב, חייתי פעמיים. החיידק האלים שתקף אותי ביום ההוא שינה את כל מה שידעתי, את כל מה שאני ואת כל מה שהייתי. עד אותו יום גורלי העולם היה עבורי במה אחת גדולה, והחיים — הבמה האישית שלי. היום אני מחלק את החיים שלי לשניים: ניקיטה שלפני החיידק וניקיטה שלאחריו.
הרגשתי חולה. חולה מאוד. במשך שבוע סבלתי מכאבים עזים וחולשה בכל הגוף, אך לא רציתי ללכת לרופא. בשביל מה? אני אדם בריא בדרך כלל ושונא ללכת לרופאים. אך הכאבים התגברו, וכשהגיע ערב חג המולד ידעתי שסוף העולם הגיע. אומנם אני יהודי ואיני חוגג את חג המולד, אבל קָאט חוגגת אותו, ואני נוהג להצטרף אליה. בכל זאת, חג המולד הוא היום היפה ביותר בשנה בניו יורק, ולהיאלץ ללכת לבית החולים דווקא בערב חג המולד כשכולם מבלים עם משפחתם ואני עם קאט היפה שלי בהמפּטוּנס, היה ממש לא פשוט עבורי בלשון המעטה, אבל הרגשתי שזהו זה — אני הולך ונגמר.
"אני לא יכול יותר. מהר, קאט, קחי אותי לבית החולים."
קָטַלינָה הסכימה מיד.
"מוטב שנלך למָאוּנְט סינַי. הוא גם קרוב לבית שלנו בעיר," אמרה קאט.
חשבתי לעצמי שזה רעיון מעולה ומיהרתי להנהן בראשי הקודח. אם כבר צריך ללכת לבית החולים כדאי לשמוע לקאט וללכת לטוב ביותר, גם מכיוון שבמאונט סיני יכולת לקבל סוויטה דה לוקס בקומה האחת־עשרה היוקרתית עם נוף מלא לסנטרל פארק, בתוספת של אלפי דולרים, כמובן. בעיני רוחי כבר ראיתי את כל פגישות העסקים החשובות שאקיים שם בעודי מחלים, ואת השמפניה והקוויאר שיוגשו שם בשפע (כדי לחגוג את יציאתו לאקרנים של סרטי החדש "נמוג עם שחר"), היישר מחדר האוכל המשודרג שאינו נופל באיכותו ממלון של חמישה כוכבים.
עזבנו את בית הקיץ שלנו בהמפטונס, לונג איילנד, שם שהינו בעיקר בחגים ובחופשות, ועשינו כברת דרך במכונית אל עבר בית החולים מאונט סיני, הממוקם בצידו המזרחי של הסנטרל פארק, בשדרה החמישית במנהטן. קאט נהגה באיטיות ובאדישות, כהרגלה, כאילו כלום לא קרה, ואני שכבתי במושב האחורי, קודח מחום, מוטל במכונית חסר תזוזה וכמעט חסר חיים. היא לא ידעה וגם אני לא יכולתי לדעת, שרגע האמת שלי — אותו רגע מכונן בחיי שבו כמעט ונפרדתי מכל היקר לליבי על פני האדמה — התקרב אליי, ובצעדי ענק.
ביום הראשון שלי בבית החולים עדיין חשבתי שזה כלום ושהכול יהיה בסדר, ואפילו הכרחתי את קאט להבריח אותי לכמה שעות מהמחלקה ולקחת אותי לתוכנית הבוקר "בוקר טוב אמריקה" של רובין רוברטס, במהדורה מיוחדת לחג המולד. הלכנו לשם כשאני קודח מחום. התעקשתי להגיע, למרות מחאותיה הקלות של קאט. לא יכולתי לאכזב את רובין בשום אופן; אותו קול פנימי שקורא לי לקיים תמיד את כל הבטחותיי לא נותן לי לאכזב אף פעם אף אחד, אולי כי משהו בתוכי פשוט לא יכול לשאת את המחשבה שמישהו עשוי להתבונן בי בעיניים מאוכזבות.
כשחזרנו בצהריים לבית החולים מצבי החריף. התגלה בגופי זיהום חמור בדם שנבע מחיידק אלים במיוחד, סטרפטוקוקוס פּיוֹגֵ'נֶס. הרופאים הכניסו אותי לטיפול נמרץ והחליטו להנשים ולהרדים אותי. הם ניסו הכול, אבל שום טיפול לא עזר ואני התנדנדתי בין חיים למוות. הרופאים היו מיואשים, וכולם מסביבי בכו.
מתוך הערפל שבו הייתי שרוי שמעתי את קולו של הרופא:
"גברת קוזנצוב, אנחנו מצטערים. עשינו את כל מה שיכולנו."
ואז לפתע הכול נגמר. הייתי לבד. לגמרי לבד. לא שמעתי כלום יותר.
הכול נדם והחשיך סביבי. איפה אני? איפה הקהל? אני ששונא להיות לבדי, אני שזקוק לאהבה של כל אחד במינון מטורף ומחפש באופן תמידי אישור לכך שאני מספיק טוב — פתאום לבד.
הרגשתי מנותק מהגוף שלי, מרחף בחלל החדר מעל לגוף ששוכב פרקדן חסר אונים בין הסדינים, ומתקשה להאמין שזה באמת אני שם למטה, זרוק ככה חסר חיים במיטת בית החולים.
לפתע חשתי שאני לא לבד. היה עוד מישהו לידי, אבל לא יכולתי לראות אותו, רק לשמוע. והוא אמר לי בקול ברור:
"באתי לקחת אותך. תזדרז, יש לנו עוד דרך ארוכה."
"מה? לאן זה?" שאלתי בתמיהה.
"לפגוש את קרובי המשפחה שלך. הם מחכים לך. סיימת פה, עכשיו אנחנו הולכים."
"רגע, אני לא מסכים ללכת!" מחיתי בתוקף. הקול הזה, שהיה פעם שייך לי, דיבר בטלפתיה עם הקול האחר.
"מה זאת אומרת אתה לא מסכים? ההצגה נגמרה, חביבי. אפשר ללכת הביתה. כיבוי אורות," אמר לי הקול בנחרצות.
"אבל אדוני, עוד לא הספקתי כלום! ההצגה עדיין לא נגמרה! למעשה, היא אפילו לא התחילה. אני צריך ללכת לחזרות עם סטיבי וונדר כשאני יוצא מכאן. תשמע, אני לא בדיוק יודע מי אתה, אבל הגעת ממש ברגע הלא מתאים! חוץ מהמופע החדש עם וונדר יש לי עוד הרבה שירים להלחין, ואני צריך לשחק בסרט החדש ששפילברג מתכנן ולהופיע בברודווי, וגם לנצח על התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק. ורגע, הכי חשוב — עדיין לא הספקתי להגיד לקאט שהיא האהבה הכי גדולה של החיים שלי ושמעולם לא אהבתי אף אחת אחרת כמו שאהבתי אותה."
"אמרת! אמרת! כבר שכחת שאמרת לה את זה רק אתמול?"
"אבל אתמול זה אתמול והיום זה היום," התעקשתי. "אני לא יכול ללכת איתך לפני שאגיד לה עוד פעם אחת אחרונה שאני אוהב אותה."
"תמיד היית כזה סנטימנטלי ונמרח, ניק?" אמר הקול חסר הצורה בתקיפות.
"נראה לי שכן, על אף שהיו לי אין־ספור נשים, ואולי היה מצופה ממני שאתרגש קצת פחות. תבין, כל מה שאי פעם רציתי זה רק שיאהבו אותי."
"נו, בטח. ומי לא? אתה לא שונה מאחרים."
"זהו, שכן. רק עכשיו נפגשנו, ואתה לא ממש מכיר אותי. אני הייתי הכבשה השחורה במשפחה — הכבשה השחורה היחידה שיכולה הייתה להיות, כי לא היה שם אף אחד אחר חוץ ממני. היינו רק אני ואימא ואבא. אז כן, חשוב לי שיאהבו אותי. תמיד עשיתי הכול בשביל זה."
"אין זמן יותר לדיבורים. צריך ללכת."
"אבל לאן?" מחיתי, "הכול חושך מסביב."
"לא בדיוק. תסתכל לשם. אנחנו תכף נכנסים למנהרה."
פקחתי עיניים, או לפחות חשבתי שאני פוקח עיניים, כי ידעתי שבממד אחר העיניים שלי עצומות ואני מונשם ומורדם. אבל שם, מעבר לזמן ומעבר למה שאפשר לתפוס ולהבין באמצעות חמשת החושים, הכול הרגיש אמיתי יותר מכל מה שידעתי והרגשתי אי פעם.
סוף־סוף ראיתי על מה הוא מדבר: עמדנו לפני מנהרה ארוכה ומלאה באור אין־סופי.
האור שבקע מהמנהרה סנוור אותי; זה היה הדבר הכי בהיר שראיתי בימי חיי. נשאבתי לתוכה. לא הייתי מסוגל לסרב לקול שקרא לי לבוא וגם לא רציתי; כי בתוך המנהרה הייתה ישות מלאת אור, אהבה ורחמים שהמתינה לי ואהבה אותי אהבה עצומה. נותרתי המום מגודל הנתינה והרחמים שקרנו מהישות העלומה הזאת, הרואה והבלתי נראית. היא לא שפטה אותי וגם לא ביקרה אותי, ולראשונה בחיי הרגשתי באמת אהוב, כפי שתמיד רציתי להיות.
רציתי לדבוק בישות מלאת האור והאהבה שדיברה איתי בטלפתיה ולהתאחד איתה, להיות חלק מהאהבה ומהאור והרחמים הגדולים שהיו כולם בתוכה, ומיהרתי להתקדם במנהרה.
"לאט, ניק, לאט," שמעתי קול מאחוריי. הפניתי את ראשי לאחור כדי לראות מי זה שמדבר איתי, ונוכחתי לדעת שבחפזוני שכחתי "אותו".
הוא התגלה לי לראשונה, פוסע מאחור, מקפיד לא לאבד אותי.
הוא היה לבוש כולו בלבן והיה גבוה ממני, אבל אולי זה נדמה לי משום שהוא זקוף קומה ואילו אני, קומתי השתופפה מעט מעול השנים, כדרכן של השנים שעוברות לא לשכוח ולא לפסוח על אף אחד. פניו זרחו ושערו השחור המתולתל היה השיער הנפלא ביותר שראיתי אי פעם: מלא, עבה ומבריק. באופן די מוזר הוא נראה מאוד דומה לי, רק צעיר ממני בהרבה אם לשפוט לפי שערו השחור.
"מי אתה?" שאלתי בסקרנות.
"עוד לא הבנת מי אני?" הוא נאנח, והוסיף: "אולי אתה באמת קצת קשה תפיסה ניקיטה, כמו שאמרו עליך בבית הספר. אני המלאך המלווה שלך. אני איתך מהיום שנולדת, ואני גדל איתך, לאורך השנים. אני תמיד שם כדי להגן עליך ולמנות את מעלותיך הטובות בפני אלוהים."
"אז איך זה שאתה נראה כל כך צעיר? אתה לא מתבגר יחד איתי?" התפלאתי.
"תגיד לי, בנוסף לזה שאתה קשה תפיסה ושתמיד הייתי צריך לרוץ אחריך כשהיית ילד, אתה גם עיוור? אתה לא רואה את הקמטים שיש לי?! תסתכל על הלחיים והמצח שלי, הם מלאים בקמטים!"
התבוננתי בו שוב ולראשונה שמתי לב. מוזר. מצחו ולחייו באמת חרושים קמטים, שאינם הולמים את חזותו הצעירה. הוא צדק.
הוא גער בי, והוסיף בטון מאשים: "הקמטים הם באשמתך, ורק באשמתך! כל פעם שאתה עושה משהו לא טוב אתה מוסיף לי עוד קמט. כל מחשבה אנוכית שלך, כל הרהור חמדני או לשון הרע — כולם מוסיפים לי עוד ועוד קמטים ומזקינים אותי. אני סופח אליי את כל החטאים שלך. אבל אל תדאג, אתה נמצא בחברה טובה: כל בני האדם הם כאלו. מעטים הם הצדיקים שממלאים את העולם במעשי צדקה וחסד ובתפילות מהבוקר ועד הערב. כל היתר, האנשים הרגילים, ממלאים בקמטים את המלאכים השומרים שלהם, מי יותר ומי פחות. אתה דווקא עשית כמה מעשים טובים בחיים שלך, וזו הסיבה שיש לי קצת פחות קמטים ממלאכים שומרים אחרים."
"סליחה, אדוני. לא ידעתי. אם רק הייתי יודע שזה ככה הייתי משתדל להיות טוב יותר. אני מניח שעכשיו זה מאוחר מדי. אני נשב —"
המלאך השומר שלי עצר אותי והניח את ידו על שפתיי. הוא לא נתן לי לסיים.
"אל תישבע. 'הוא' לא אוהב שנשבעים. זה כתוב גם בתורה הקדושה. אסור לשאת את שם האלוהים לשווא," אמר לי בקול חמור.
"אהה, סליחה. לא חשבתי שיש בעיה עם זה. בסדר, לא אשבע יותר. אבל איפה 'הוא'? על מי אתה מדבר?"
"על אלוהים, כמובן. אתה לא יכול לראות אותו. עדיין לא, בכל אופן. לא לפני שתעבור לצד השני באופן סופי."
"מה זאת אומרת? אני עוד לא מת?! תשמע, אני לא מוכן לחזור לשם! בשום פנים ואופן! אני רוצה להישאר כאן, קרוב אל האור ואל האהבה והרחמים," אמרתי בתוקף.
"אין לך ברירה, ניק. אנחנו לא מחליטים על כלום. מחליטים עבורנו למעלה, בעולמות העליונים, אבל יכריעו סופית רק אחרי המשפט."
"מה, יש גם משפט? כמו משפט שדה אתה מתכוון?" ניסיתי להתלוצץ, אבל לראשונה בחיי הבדיחות שלי נשמעו תפלות. הייתי מוכן להגיד כל דבר, העיקר שהטיפוס הזה שהלך לצידי וליווה אותי, יגיד לי שאני יכול להישאר שם.
"תכף תראה. תקשיב לי טוב: מה שלא יהיה אל תלך בשום אופן עם קרובי המשפחה שלך לצד השני של הנהר — כי אחרת לא תוכל לחזור."
"מה זאת אומרת? אני אפגוש אותם עוד מעט?"
"בוודאי," הוא התבונן בי במבט גוער. "אני מתפלא עליך, ניקיטה. לא קראת על חוויות חוץ־גופיות של אנשים שהיו מורדמים ומונשמים או חוו מוות קליני? זה בדיוק ככה, כמו שמספרים. פוגשים בקצה המנהרה את כל האנשים שאהבת בחייך ושאהבו אותך. תכף תפגוש את קרובי המשפחה שלך. הנה, תראה, הם מחכים לך שם, בקצה המנהרה."
הפניתי את מבטי לכיוון שעליו הוא הצביע. הוא צדק. ראיתי את אימא ואבא שלי. הם חיכו לי.