חרדיות ישראלית: אידיאולוגיה, ריאליה, זכויות אדם

מבוא

השוני המהותי בין תפיסת העולם הליברלית ובין תפיסת העולם הדתית מעורר לא מעט שאלות ולעיתים אף קונפליקטים הנחזים לבלתי־פתירים. במדינת ישראל מרובת הקבוצות הדתיות, הפער בין התפיסה הליברלית לתפיסה הדתית קיים בהקשרים רבים, אחד הבולטים שבהם נוגע לנעשה במגזר החרדי. לנוכח מחויבותו של הליברליזם לשמירה על זכויות הפרט, עולה השאלה האם וכיצד פרקטיקות הייחודיות למגזר עולות בקנה אחד עם דיני זכויות האדם.

מזה שנים רבות השיח הציבורי בישראל מעניק מקום של ממש לדיון על המגזר החרדי. עם העלייה המתמדת במשקלו הדמוגרפי והפוליטי של המגזר, גובר העיסוק במגוון שאלות והערכות לגביו ונשמעים טיעונים מנוגדים. כך, בקצה האחד מצויים אלו הגורסים כי הנעשה במגזר החרדי, בייחוד בתחומי התעסוקה וההשכלה, כרוך בפגיעה בזכויות אדם כגון הזכות לשוויון והזכות לחינוך, ואף צפוי להפוך את מדינת ישראל למדינת עולם־שלישי. ואילו בקצה האחר ישנם אלו הטוענים כי אין מקום לפסימיות וודאי שלא לתחזיות אפוקליפטיות, מכיוון שתהליכים המתרחשים במגזר מלמדים שמתחולל שינוי רחב־היקף שצפוי לפתור את הבעיות הנוכחיות. לראיה הם אף מצביעים על מספר ממשי של חרדים המשולבים בתחומי ההשכלה, התעסוקה והשירות הצבאי.

ריבוי הדעות והפרטים בנוגע לחברה החרדית והשפעתה על מציאות ההווה והעתיד, מעורר את הצורך ביציאה ממסגרת החשיבה המוכרת לטובת הבנת מכלול רכיבי התמונה. החיבור שואף לענות על צורך זה, ולשם כך הוא כולל מחקר בין־תחומי המבקש לחקור שלוש פרקטיקות מרכזיות הקיימות בחרדיוּת הישראלית ולדון בהן לאור דיני זכויות האדם. אלה שלוש הפרקטיקות:

א. אי־השתתפות שווה של גברים חרדים בשוק התעסוקה, בעיקר על רקע עיסוקם בלימוד תורה בלבד;

ב. התנגדות להוראה מספקת של לימודי ליבה במוסדות החינוך לבנים;

ג. התנגדות לגיוס לצבא.

החלק הראשון של החיבור יבחן את התשתית האידיאולוגית המכוננת את שלוש הפרקטיקות; החלק השני יעסוק בשאלה אילו זכויות אדם נפגעות כתוצאה מיישומן של שלוש הפרקטיקות, אילו זכויות עומדות בעבר האחר של המתרס, ואם ישנה הצדקה להתערבות מדינתית שתכליתה שינוי מתכונתן הנוכחית של שלוש הפרקטיקות; החלק השלישי יצביע על הקשיים המגבילים את יכולתן של סנקציות מדינתיות להשיג את השינוי המתבקש בנוגע לשלוש הפרקטיקות; החלק הרביעי ידון במגמות שינוי הקיימות כיום בחברה החרדית ויציג מתווה פעולה בר־ביצוע שאינו כרוך בכפייה ואינו מוגבל על ידי הקשיים שהוצגו בחלק השלישי, בד־בבד עם יכולתו לתת מענה ראוי לפגיעה בזכויות הפרט הכרוכה בשלוש הפרקטיקות.

אף שכל ארבעת החלקים הללו קשורים זה לזה, כל אחד מחלקי החיבור ניתן לקריאה גם בפני עצמו, בהתאם לתחום התעניינותו של הקורא. להלן אפרט את מהלך החיבור.

שני עקרונות הציר של החרדיוּת

שני הפרקים הראשונים יבחנו את מערכת ההצדקות שבגינה החרדיוּת מיישמת את שלוש הפרקטיקות. ראשית אצביע על שני עקרונות ציר העומדים בבסיס האידיאולוגיה החרדית: את העיקרון הראשון אגדיר "תיבת נח", בשל הדגשתו את הצורך בהסתגרות הגנתית מקסימלית מפני השפעת ההוויה המודרנית־חילונית. את עיקרון הציר השני אגדיר "תורה בלבד לכול", על רקע התפיסה הדוגלת בהפניה גורפת של כלל הנערים והגברים ללימוד תורה בלבד כאידיאל הראשון במעלה, ומכאן גם הגדרתה של החברה החרדית "חברת לומדים".

הדיון במאפייניהם של עקרונות הציר "תיבת נח" ו"תורה בלבד לכול" יעמוד על שלבי ההתפתחות המרכזיים — התיאורטיים והמעשיים — של עקרונות אלו, עד להתגבשותם הסופית במציאות הישראלית הנוכחית. דיון זה יכלול מחקר היסטורי וניתוח טקסטואלי שיתבסס על מקורות מגוונים. בין היתר אפנה לטקסטים שנחשבים לחלק מהקנון התורני, לרטוריקה של ההנהגה הרבנית בתקופות שונות ואף לפובליציסטיקה חרדית לסוגיה המתייחסת לחשיבות הציות לעקרונות אלו.

הצורך בהתחקות מדוקדקת ובמיפוי שיטתי של האידיאולוגיה החרדית חשוב במיוחד לאור העובדה שמדובר בקבוצה שתכלית קיומה (raison d'être) היא התאגדות סביב אידיאולוגיה דתית ספציפית, להבדיל מקבוצות מיעוט אחרות המיוסדות על שיוך אתני וכדומה. ואולם למרות היותה קבוצה אידיאולוגית, דומה כי בכתיבה הלא מעטה על החברה החרדית ישנם בעיקר דיונים העוסקים בתיאור וניתוח מציאות ההווה או העבר של חברה זו, ורק מעט מחקרים שואפים להבין עד דק ולמפות עד תום את האידיאולוגיה החרדית, על שורשיה התיאולוגיים ואופני התפתחותה. לטעמי שאלת ה"לָמה" חשובה לא פחות משאלת ה"מה", ולכן אין די לשאול מה עושים או לא עושים החרדים, אלא יש לבחון גם את המניעים לפעולה או לאי־פעולה.

בין אידיאולוגיה למציאות חברתית

לאחר שאציג את קווי המתאר של עקרונות הציר "תיבת נח" ו"תורה בלבד לכול", הפרק השלישי יעמוד על הקשר בין אידיאולוגיה לריאליה. פרק זה ינתח את שלוש הפרקטיקות העומדות במרכזו של חיבור זה, ויבהיר כיצד שני עקרונות הציר יוצרים — כל אחד בדרכו — את המאפיינים הספציפיים של כל אחת ואחת מהפרקטיקות.

תחילה אדון בפרקטיקה הנוגעת לאי־הוראה מספקת של לימודי ליבה בחינוך החרדי לבנים. לאחר שאציג נתונים המלמדים על המצב הקיים במוסדות החינוך החרדיים, אבחן נתונים אלו לאור התובנות שעלו בפרקים הקודמים לגבי האידיאולוגיה החרדית. כאן אצביע על ההבדל בין ההתנגדויות להוראת לימודי ליבה — האחת נובעת מעקרון "תיבת נח" והאחרת מעקרון "תורה בלבד לכול" — ובהתאם גם תובהרנה הנפקויות המעשיות הנגזרות מהשוני בין שני סוגי ההנמקות. כך, ההתנגדות החרדית להוראת מקצועות לימוד מסוימים נעוצה בטענה שהחשיפה להם מסכנת את שימור האמונה הדתית, ומכאן אפוא הקשר לעקרון "תיבת נח". לעומת זאת, ההתנגדות אפילו להוראת מקצועות לימוד "ניטרליים" נובעת מהעמדה שהקדשת זמן ללימוד "לימודי חול" נוגדת את האידיאל המקדש עיסוק מקסימלי בלימוד תורה בלבד. על כן, היקף החשיפה ללימודי ליבה משתנה בין בנים לבנות, בין שכבת הגיל הצעירה לשכבה הבוגרת ובין תת־קבוצה חרדית אחת לאחרת.

המהלך הבוחן את הקשר בין אידיאולוגיה לריאליה ילווה גם את הדיון במאפייניהן של שתי הפרקטיקות האחרות. בדומה לסוגיית לימודי הליבה, גם נתוני ההשתתפות של גברים חרדים בתעסוקה ייבחנו לאור שני עקרונות הציר הנ"ל. ראשית אדון בהשפעתו של עקרון "תורה בלבד לכול" על מצב התעסוקה. בנקודה זו אבחין בין הקבוצה החרדית־ליטאית ובין שתי הקבוצות האחרות המרכיבות את המגזר — הקבוצה החרדית־ספרדית והקבוצה החרדית־חסידית. אטען כי העובדה שהחרדיוּת הליטאית מעניקה משנה־דגש לעקרון "תורה בלבד לכול" יוצרת בקרבה שורת תפיסות ייחודיות בנוגע למושג היציאה לעבודה, המרכזית שבהן היא תפיסת "העבודה כאילוץ" ולפיה על הגברים לעשות ככל יכולתם להתמסר ללימוד תורה, ולפנות לעבודה רק כאשר נסיבות כלכליות בעייתיות אינן מותירות ברירה ומאלצות אותם לכך. לעומת זאת, שתי הקבוצות החרדיות האחרות רואות את עקרון "תורה בלבד לכול" באופן שונה מן הקבוצה הליטאית, ולכן יש בקרבן מספר גבוה יותר של גברים שאינם עוסקים רק בלימוד תורה, אלא משתתפים בשוק התעסוקה.

בהמשך הפרק אדון בהשפעת עקרון "תיבת נח" על המצב התעסוקתי במגזר החרדי. לעיקרון זה שתי השלכות מרכזיות: האחת, צמצום אופציות התעסוקה בגין העובדה שלא כל מקום עבודה יוכר כ"כשר" במונחים חרדיים, בגלל הצורך בהתגוננות מקסימלית מפני השפעות חילוניות. האחרת, אי־מתן לגיטימציה מספקת ליציאה לעבודה של גברים חרדים שאינם נשואים, אף כאשר מקום העבודה אינו נחשב לבעייתי כשלעצמו מבחינה דתית, ואף כאשר הצעיר אינו עוסק כראוי בלימוד תורה. הבדל זה בין גברים נשואים לרווקים נובע מכך שבהשוואה לגברים נשואים, גברים רווקים נחשבים לקבוצה בעלת סיכון גבוה יותר לעזיבת אורח החיים הדתי.

החלק האחרון של הפרק השלישי ידון בהתנגדות החרדית לשירות צבאי. גם כאן יובהר כיצד שני עקרונות הציר יוצרים, כל אחד בדרכו, את ההנמקות המביאות את החרדיות להתנגד לשירות צבאי. תחילה אתייחס לעקרון "תורה בלבד לכול", ובהתבסס על דברי רבנים ואישי ציבור מתקופות שונות אצביע על שתי הנמקות המתקשרות לעיקרון זה: לפי ההנמקה הראשונה, צו אלוהי מעניק חשיבות עליונה לניצול מקסימלי של הזמן לטובת לימוד התורה, כך שכל עיסוק אחר, לרבות שירות צבאי, הוא משני בחשיבותו לעיסוק בלימוד תורה. לעומת זאת, ההנמקה השנייה פונה לתיאולוגיה החרדית הטוענת שיציבות ביטחונית אינה תלויה רק בעוצמה צבאית, אלא תלויה רבות גם במידת ההתמסרות ללימוד הטקסטים התורניים. אם כן, בעוד ההנמקה הראשונה מבססת את בקשת השחרור מהצבא על הצורך לעסוק במשימה אחרת שלתפיסת החרדיות חשובה יותר מהשירות בצבא, ההנמקה השנייה היא בבחינת "אחיזת השור בקרניו", שכן לפיה עצם העיסוק בלימוד תורה הוא חלק חשוב ביותר במערך הביטחוני. כמו קבוצות דתיות אחרות, גם החרדיות מחזיקה בתפיסה תיאולוגית־קוסמולוגית הייחודית לה, והיא סבורה שזירת המערכה הביטחונית מצויה בבתי המדרש לא פחות, ושמא אף יותר, מאשר בשדה הקרב. על כן, כפי שיופיע במובאות שאביא, בעת מתיחות ביטחונית, השיח החרדי הרבני והעיתונאי ידגיש לא אחת את הצורך ב"תגבור כוחות הלומדים ובצבירת מסות ענק של דפי גמרא" כתגובה למצב הביטחוני.

לאחר שאבהיר כיצד עקרון "תורה בלבד לכול" יוצר את ההתנגדות החרדית לשירות צבאי, אעבור לבחון את הקשר בין עקרון "תיבת נח" ובין ההתנגדות לשירות צבאי. דיון זה ייסוב על הקביעה הרבנית הסבורה שהצבא הוא "מקום מסוכן מבחינה רוחנית" ולכן אין לשרת בו, אף כאשר מדובר בצעירים שאינם עוסקים כראוי בלימוד תורה. במסגרת הדיון גם אנתח את היחס ליחידות צבאיות המיועדות לבני המגזר, כגון יחידות "הנח"ל החרדי" ו"שח"ר כחול".

הבנה מדוקדקת של הקשר בין האידיאולוגיה החרדית ובין תמונת המציאות של החברה החרדית, חשובה במיוחד עבור מתן תשובה לשאלה האם וכיצד שלוש הפרקטיקות עשויות להשתנות. שכן דומה שאין להשוות בין פרקטיקות חברתיות המוּנעות מהרגלים גרידא או ממשתנים כלכליים שונים ובין פרקטיקות חברתיות המוּנעות משכנוע פנימי אידיאולוגי־תיאולוגי לגבי צדקת הדרך (בפרק החמישי אדרש בהרחבה לנקודה זו).

השפעת שלוש הפרקטיקות על זכויות אדם

הפרק הרביעי יעסוק בקשר בין יישומן של שלוש הפרקטיקות ובין פגיעה בזכויות אדם. בתחילת הפרק אציג את הטענה כי אי־השתתפות שווה של המגזר החרדי בשירות הצבאי ובשוק התעסוקה יש בה משום פגיעה בזכות לשוויון. כפי שעולה משורת פסקי דין, הימנעות תלמידי ישיבה משירות צבאי פוגעת בזכות לשוויון של אלו המשרתים בצבא. כמו כן, נטען כי העובדה שגברים חרדים אינם מועסקים, אלא נמנים על מסלול "תורה בלבד", יוצרת מצב המטיל על הקופה הציבורית להעניק תשלומי רווחה וסובסידיות שונות, בעוד קבוצות אחרות, כגון סטודנטים וכדומה, אינן זכאיות להטבות דומות. עוד טענה רלוונטית הנוגעת לפגיעה בזכות לשוויון הינה כי אי־השתתפות של מספר כה גבוה של גברים חרדים בשוק התעסוקה, משמעותה גם חלוקה בלתי־צודקת של נטל המס. עם זאת, אצביע על טענה נגדית הגורסת כי למגזר החרדי הזכות לחופש דת ולאוטונומיה תרבותית, כך שהדבר מאזן את הטענה לפגיעה בזכות לשוויון של הציבור שאינו חרדי.

מכיוון שדיון נרחב על הפגיעה בזכות לשוויון יהיה לטעמי בגדר חרישת קרקע שכבר נחרשה רבות (בייחוד לנוכח הפסיקה הקובעת שבשל הזכות לשוויון אין הצדקה למתן פטור משירות צבאי ולמתן תמיכות ייחודיות לבני המגזר העוסקים בלימוד תורה), בחרתי למקד את הדיון בפרק הרביעי בשאלת הפגיעה בזכות לחינוך של התלמיד החרדי. השאלה שאשאל היא: האם וכיצד היעדר לימודי ליבה בחינוך החרדי לבנים עשוי לחסום בפני הילד החרדי אפשרויות עתידיות לעיצוב חייו, כך שבבגרותו תימנע ממנו היכולת להכווין את חייו כרצונו על בסיס זכותו לאוטונומיה אישית?

כדי להתמודד עם שאלה זו אערוך דיון מקדים ותמציתי במושג האוטונומיה האישית. ראשית אפנה להגות הקלסית אשר מצביעה על כך שבשורש מושג האוטונומיה האישית מצויות שתי הנחות יסוד על טבע האדם: 1. האדם מעצם טבעו מחזיק בגרעין זה או אחר של שונוּת אינהרנטית בהשוואה לזולתו, וזו מתבטאת בתכונות אופי ובכישורים הייחודיים לו והיוצרים בקרבו העדפות שונות לגבי אופן הכוונת חייו. 2. הטוב ביותר לאדם הוא שיכווין את חייו באופן חופשי ובהתאם להעדפות שנגזרות מהשונות הטבועה בו והמייחדת את אישיותו.

לאחר שארחיב בנוגע לשתי הנחות היסוד הללו, אעמוד על כך שהנחות אלו משקפות שני רבדים של מושג האוטונומיה האישית המשלימים זה את זה: הכוונה עצמית (self-determination) והכרה עצמית (self-knowledge). כלומר, כדי שאדם יוכל להכווין את חייו כרצונו החופשי והאותנטי המבוסס על אישיותו שלו, על שונותה הספציפית, עליו תחילה לזהות ולהכיר את שונותו האינהרנטית אשר כוללת תכונות אופי וכישורים הייחודיים לו.

לאור מתווה תיאורטי זה, אפנה לבחון אם המשפט מכיר בזכותם של ילדים לקבל חינוך שיאפשר להם להחזיק בבגרותם ביכולת להכווין את חייהם באופן אוטונומי. כאן אטען כי מדיני החינוך, הישראליים והבין־לאומיים, אפשר לגזור כי לילדים אכן נתונה הזכות לקבל חינוך שיקדם את יכולתם להיות בעלי אוטונומיה אישית בבגרותם. עוד אטען כי שני הרבדים הנ"ל של מושג האוטונומיה האישית — הכוונה עצמית והכרה עצמית — מעוררים את הצורך במתן חינוך מגוון ככל האפשר, כדי להשיג שתי מטרות: האחת, לאפשר לתלמיד תהליך שהוגי חינוך מגדירים "אקספלורציה", במסגרתו התלמיד נחשף לאורך השנים לתכנים מגוונים הכוללים ידע כללי על "ריבוי של מצבי חיים", ובאמצעות חשיפה איטית ומתמשכת למגוון המאפיין את המצב האנושי הוא יוכל להכיר את שונותו האינהרנטית, מי יותר ומי פחות. המטרה השנייה שבגינה תלמיד זכאי לחינוך מגוון קשורה לצורך להעניק לו ידע פרטני בשורה של תחומים רלוונטיים, כדי שבעתיד הוא יחזיק בכלים ספציפיים שיאפשרו לו לממש בפועל את העדפותיו הנגזרות משונותו האינהרנטית. נמצא שייתכנו מצבים עתידיים שבהם האדם אומנם השיג הכרה עצמית וגיבש על בסיסה העדפות אותנטיות, אבל אין לו הכלים שיאפשרו לו להוציא את העדפותיו מהכוח אל הפועל. כמו כן, ייתכנו מצבים אחרים שבהם האדם לא הגיע אף לאותו שלב מקדמי של הכרה עצמית, ובהיעדר זיהוי נכון של שונותו האינהרנטית — על כישוריה ונטיותיה — גם הוא עשוי למצוא עצמו במה שהוגדר "הוויה מצמצמת", מבלי שהוא מגשים את זכותו לאוטונומיה אישית. שכן בבסיס אידיאל האוטונומיה האישית מצויה כאמור הנחת היסוד האומרת שהטוב ביותר לאדם הוא שיכווין את חייו לפי שונותו האינהרנטית הייחודית לו.

בעקבות הדיון שיבהיר מדוע תלמידים זכאים לקבלת חינוך מקדם אוטונומיה אישית כנגזרת מההכרה בזכות האדם לאוטונומיה אישית, אפנה לנתח מדיניות חינוך המוגדרת "הסללה חינוכית". תחילה אחדד שמידת הלגיטימציה של הסללה צריכה להיקבע לאור השאלה האם ובאיזו מידה היא מונעת מהתלמיד הזדמנויות חינוכיות ופוגעת בזכותו לקבל חינוך מקדם אוטונומיה אישית. עוד אטען כי יש להשיב על שאלה זו על פי שני קריטריונים מנחים: עוצמתה של ההסללה וטיב תוצאותיה. על כן, ככל שתלמידים מאולצים להימצא במסלול מסוים ללא ברירה אפקטיבית אחרת, וככל שהשפעת המסלול על הגבלת היכולת לעיצוב חיים אוטונומי היא משמעותית ובלתי־הפיכה ונוגעת לרבים מבין אלה שהוסללו אליו, כן גם פוחתת הלגיטימיות של מדיניות ההסללה, ולהפך.

בנקודה זו אשוב לבחון את הנעשה בחינוך החרדי לבנים. ראשית אציג את הנתונים לפיהם למעט יוצאים מהכלל, התלמידים החרדים מופנים למסלול חינוכי אשר אינו כולל מגוון קוריקולרי, מכיוון שמדובר במסלול שמורכב בעיקרו מלימודים תורניים, בייחוד בכיתות הגבוהות, ומכאן הגדרתו כמסלול "תורה בלבד". עם זאת, כדי להסיק שמדובר במדיניות הסללה בלתי־לגיטימית, יהיה עלי לבחון את הדברים לאור הקריטריונים הבוחנים את עוצמת ההסללה ותוצאותיה.

במסגרת בחינת הקריטריון הראשון אעמוד על גורמים מסלילים הקיימים במגזר, אשר מאלצים את התלמיד החרדי להימצא במסלול "תורה בלבד", כך שבפועל לרוב לא עומדת בפניו אלטרנטיבה חינוכית אחרת מלבד מסלול זה. לאחר שאבחן את עוצמת ההסללה, אפנה לדון בקריטריון השני ואבחן מהן תוצאותיה של ההסללה. במוקד הדיון תעמוד טענת גורמים חרדיים כי הגם שהתלמיד החרדי אינו לומד לימודי ליבה באופן מספק, מכל מקום, אם ירצה בכך, הידע התורני שרכש מאפשר לו להשלים בבגרותו את לימודי הליבה בתוך זמן קצר ובקלות רבה. כדי לבחון את תקפותה של טענה זו אעשה שימוש בנתונים ממגוון מקורות, אשר מהם עולה כי בוגרי מסלול "תורה בלבד" אינם יכולים להשלים את לימודי הליבה בזמן קצר ובקלות רבה. יתרה מכך, במקרים רבים הפער הפדגוגי כה גדול עד שהדבר אינו מתאפשר כלל. עוד אטען בהקשר לתוצאות ההסללה למסלול "תורה בלבד", כי היעדר המגוון הקוריקולרי של מסלול זה עשוי להגביל את יכולתו של התלמיד לבצע כראוי הליך כה משמעותי וחיוני כהכרה עצמית, שכן מדובר בהליך שקיומו תלוי בחשיפה איטית ומתמשכת למגוון תכנים. לפיכך, כפי שאמחיש על ידי ממצאים שונים, לעיתים לא מתאפשר לבוגרי מסלול "תורה בלבד" אפילו להגיע לשלב המקדמי שבו הם מכירים ומגדירים נכון את תכונותיהם וכישוריהם, כך שבלית ברירה הם מצויים בנתיב חיים שרחוק מלשקף את אישיותם האותנטית. נמצא אפוא שפרקטיקת ההסללה בחינוך החרדי עשויה לפגוע בשני הרבדים של מושג האוטונומיה האישית — הכרה עצמית והכוונה עצמית.

לנוכח המאפיינים של מדיניות ההסללה למסלול "תורה בלבד", אסיק כי לעומת מערכות חינוך אחרות, המצב הקוריקולרי הרווח בחינוך החרדי לבנים מפר באופן חריג את זכותו של התלמיד לקבל חינוך מקדם אוטונומיה אישית. מנגד, אטען כי יש להניח שיישום מלא של תוכנית הליבה על מגוון מקצועות הלימוד הכלולים בה — החל מספרות וכלה במדעים — היה עונה באופן סביר על הצורך במתן חינוך מגוון, ובהתאם זכותו של התלמיד החרדי לקבל חינוך מקדם אוטונומיה אישית לא היתה נפגעת כך.

לאור מסקנה זו, אפנה לדון באיזון בין הזכויות המתנגשות. כאן אטען כי על אף הפגיעה בזכות לחינוך של התלמיד החרדי, שאלת ההתערבות בנעשה בחינוך החרדי צריכה להיבחן גם לאור שקילת שתי זכויות משמעותיות המצויות בעבר האחר של המתרס — זכות ההורים לחופש דת וזכותם הכללית לאוטונומיה הורית באופן חינוך ילדיהם. לפיכך אבחן את האיזון בין הזכויות המנוגדות. במהלך דיון זה אפנה למקרי בוחן העוסקים בקבוצות דתיות־פרוטסטנטיות, קהילת עדי יהווה (Jehovah's Witnesses) וקהילת האמיש (Amish), אשר לגביהן נדרש המשפט האמריקאי לבצע איזון מורכב בין זכויות הילדים ובין זכויות ההורים. לאחר ניתוח מכלול השיקולים, אסיק כי זכות הילד לקבלת חינוך מקדם אוטונומיה אישית גוברת על זכות ההורים החרדים לחופש דת ולאוטונומיה הורית, ולכן ישנה הצדקה להתערבות המדינה בחינוך החרדי לבנים במטרה לשנות את המצב הקוריקולרי הקיים בו. אטען כי יישום תוכנית הליבה במוסדות החינוך החרדיים, בכפוף להתאמות של התכנים למתכונת הקיימת כיום במוסדות דתיים־אורתודוקסיים אחרים (בייחוד אלו המוגדרים "ישיבות תיכוניות חרדיות"), יאזן באופן נכון בין זכות הילד לאוטונומיה אישית בעתידו ובין זכות הוריו לאוטונומיה הורית ולחופש דת. בעקבות מסקנה זו אפנה לבחון את עמדת המשפט הישראלי בנושא. תחילה אעמוד על פסקי הדין של בית המשפט העליון אשר הובילו לחקיקתו של "חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים". בהמשך אנתח חוק זה ואת פסק דין רובינשטיין, שניתן בעקבות העתירה שהוגשה נגד חוקתיותו של החוק, על רקע היותו פוטר את הישיבות הקטנות מליישם את תוכנית הליבה. כאן אטען כי לנוכח ההצדקות המבססות את זכותו של התלמיד החרדי לקבל חינוך מקדם אוטונומיה אישית, אין מנוס מהסקת המסקנה כי תוצאת פסק הדין — הדוחה את העתירה וקובעת שאין הכרח שהחוק הנ"ל פוגע בגרעין הזכות לחירות ולכבוד — מבוססת על ניתוח שגוי.

בסופו של דבר נמצא כי שלוש הפרקטיקות העומדות במוקד חיבור זה כרוכות בפגיעה בזכויות אדם. מלבד הפגיעה בזכות לשוויון הנובעת מהיעדר השתתפות שווה בשירות הצבאי ובשוק התעסוקה, גם היעדר לימודי ליבה בחינוך החרדי לבנים פוגע פגיעה בלתי־מידתית בזכות לחינוך של הילד החרדי.

הקשיים הכרוכים במתן מענה מדינתי לשלוש הפרקטיקות

הפרק החמישי יבחן את שאלת המענה המדינתי הנדרש כתגובה לפגיעה בזכויות אדם שנוצרת בגין שלוש הפרקטיקות. הטיעון המרכזי שאעלה בפרק זה הוא כי מידת הצלחתה של פעולה מדינתית שתכליתה שינוי המצב הקיים תושפע מהעובדה שמנגד מצויה קבוצה הרואה את הוראות ההנהגה הרבנית כנובעות מסמכות אלוהית וכעליונות על כל הוראה אנושית. על כן, תיגזר בהתאם מידת נחישותה לשימורן של שלוש הפרקטיקות. כידוע, אחד העקרונות המרכזיים של החרדיות הוא עקרון "דעת תורה", לפיו הוראותיהם של הרבנים המוגדרים "גדולי הדור" משקפות את רצון האל, ולכן חובה לציית להן במלואן תוך ביטול כל מחשבת ביקורת באשר היא (יש שאפיינו צייתנות זו כ"אתיקה של הכנעת האינטלקט"). את השכנוע העמוק של המאמין לגבי תקפותה של נורמה שנתפסת כמשקפת את רצון האל ואת נכונותו לציית לה באופן אבסולוטי, לעיתים עד כדי הקרבת חייו, אגדיר באמצעות המונח "אבסולוטיזם תיאולוגי".

בתחילת פרק זה אצביע על כך שביסוד שלוש הפרקטיקות עומדת התפיסה התיאולוגית הגורסת שדבר האל — המובע באמצעות פרשנותם של גדולי הרבנים לקנון התורני — הוא אשר מחייב את יישום הפרקטיקות. דיון זה יעסוק בניתוח טקסטים תורניים, במטרה לבחון את המהלך הפרשני המוביל את הרבנים למסקנה כי שלוש הפרקטיקות מתחייבות מהאמור בקנון התורני. עם סיומו של חלק זה, אעמוד בהרחבה על המאפיינים האבסולוטיים של חובת הציות הנדרשת כלפי דעתם של גדולי הרבנים, ולאחר מכן אעבור לעסוק בשאלת ההצלחה הצפויה למענה המדינתי לכל אחת משלוש הפרקטיקות. ראשית אדון בפרקטיקת ההימנעות משירות צבאי, ואבחן שני אופני התערבות רלוונטיים: 1. שלילת תקציבים; 2. הטלת עונשי מאסר. בעקבות ניתוח אירועים ושיח מתקופות שונות, אטען כי אף אחד משני אופני ההתערבות הללו אינו צפוי להביא לשינוי משמעותי וארוך טווח של המצב הקיים. זאת מכיוון שבקרב החרדיוּת קיימת נכונות דתית לציית באופן אבסולוטי להוראות הרבנים המורות על התנגדות נחרצת לגיוס לצבא, אף אם מחיר ההתנגדות הוא עונשי מאסר או שלילת תקציבים. עוד אטען בהסתמך על דעת מומחי צבא כי הואיל ואיכות השירות הצבאי נגזרת ממידת המוטיבציה של המתגייס, גיוס בכפייה של בני המגזר צפוי להביא יותר נזק מתועלת. לכן אף אם נניח שאופני ההתערבות הנ"ל יובילו לגיוס לצבא, מכל מקום בסופו של דבר לא יהיה זה גיוס שיביא את התועלת המצופה ואת המענה הנכון לפגיעה הקיימת בזכות לשוויון.

בהמשך אבחן את שאלת האפקטיביות של ההתערבות בנעשה בחינוך החרדי. בשונה מהעולה בנושא השירות הצבאי, ניתוח העובדות והשיח הרבני בהקשר לנקודה זו אינו מוביל בהכרח להנחה כי התערבות המדינה צפויה להיכשל באופן מיידי. לפיכך אצביע על שני תרחישים אפשריים. על פי התרחיש הראשון ההתערבות המדינתית אכן תיכשל באופן מיידי, מכיוון שההנהגה הרבנית תורה, בזמן אמת, על התנגדות נחרצת לכל פעולה מדינתית שתכליתה שילוב לימודי ליבה, אף אם מחיר ההתנגדות הוא שלילת תקציבים מהמוסדות או הטלת עונשי מאסר על ההורים בגין הפרת "חוק לימוד חובה" המחייב שליחת ילד למוסד מוכר. לעומת זאת, על פי התרחיש השני, בשל שיקולים אלו ואחרים הרבנים לא יורו על התנגדות בכל מחיר, כך שהסנקציות המדינתיות אכן יביאו את המוסדות לשלב לימודי ליבה באופן מספק. ואולם כאן אטען כי אף במצב הנראה לכאורה אידיאלי, בו תוכנית הליבה מיושמת במלואה במערכת החינוך החרדי, עדיין כנראה רבים מבוגרי החינוך החרדי אינם צפויים לממש את זכותם לאוטונומיה אישית. הנחה זו אנמק לאור ניתוח האופן שבו החברה החרדית תופסת את ערך ההתמסרות ללימוד תורה. אטען כי מספר רב של גברים חרדים — בייחוד מהחרדיות הליטאית — צפויים להמשיך ולעסוק רק בלימוד תורה ולא לפנות לכל מסלול חיים אחר, גם אם רכשו את מקצועות הליבה באופן מלא. שכן מדובר בגברים שבכל מקרה יהיו נכונים ליישם את העמדה הרבנית הגורסת כי ציווי האל הוא שהם יתמסרו ללימוד תורה בלבד. נמצא שמהלך חייהם של גברים אלו אינו צפוי להיות מושפע באופן משמעותי מהעובדה שהם רכשו את לימודי הליבה, אף על פי שלעיתים דווקא מתבקשת פנייה לתחומי עיסוק אחרים מלבד לימוד תורה עבור מימוש הזכות לאוטונומיה אישית, כשמדובר בבני אדם שבשל מכלול תכונות אופיים וכישוריהם יבואו לידי הגשמה עצמית טובה יותר במסלול חיים שאינו עיסוק בלימודים תורניים בלבד.

העולה זה עתה רלוונטי כמובן גם לגבי ההיבט הכלכלי־תעסוקתי כשלעצמו, אשר קיים במובחן מההיבט שעניינו הצורך בהגשמה עצמית אותנטית מותאמת שונוּת. בדומה לטענתי לגבי שילוב לימודי ליבה, אטען כי גם מדיניות של שלילת תקציבים מאוכלוסיית האברכים כדי להביא ליציאה לעבודה, צפויה לגרום רק לחלק מהאברכים להצטרף לשוק התעסוקה. מנגד, אברכים רבים אחרים עדיין צפויים שלא לצאת לעבודה למרות פגיעה בהכנסתם החודשית, ובפועל הם יסתפקו בקיום בסיסי למדי הנשען על תמיכות שונות ו/או על עבודת נשותיהם. גם בהקשר זה מדובר בעיקר בגברים מהחרדיות הליטאית, אשר שכנוע פנימי עמוק מביא אותם לנהוג לפי התפיסה החרדית־ליטאית הגורסת שיישום ראוי של דבר האל מחייב להתמסר ללימוד תורה בלבד, לרבות תוך הקרבה ממשית של הרווחה הכלכלית. נמצא שגם רכישת לימודי ליבה וגם צורך ברווחה כלכלית לא יהוו מניע להצטרפות לשוק התעסוקה עבור אלו הנחושים ליישם את התפיסה המקדשת התמסרות ללימוד תורה מתוך הקרבה.

הדיון שאקיים בפרק החמישי ימחיש אפוא טענת יסוד האומרת כי יש להיות ערים לכך שמבחינת מערכת ההצדקות החרדית, שלוש הפרקטיקות נובעות ממקור סמכות אלוהי, ומכאן שקיים שכנוע פנימי עמוק בנוגע לנכונותן ולחשיבות יישומן, לרבות במחיר הקרבה משמעותית. על כן, אפילו פעולות מדינתיות המטילות סנקציות תקציביות ועונשי מאסר, אינן צפויות להביא לשינוי הרצוי של שלוש הפרקטיקות. ואולם מכיוון שהיעדר השינוי הרצוי מקבע מצב של פגיעה בזכויות אדם, נשאלת עתה השאלה האם בכל זאת ישנו מוצא למבוי סתום זה.

מתווה אפשרי לפתרון

בפרק השישי אבחן אם מגמות שינוי שקיימות בחברה החרדית הן שיעניקו מענה מקיף לפגיעה בזכויות אדם הנובעת משלוש הפרקטיקות.

כמצוין לעיל, לצד קיומן של שלוש הפרקטיקות, המציאות הנוכחית גם מלמדת על מספר ממשי של חרדים המשתלבים בתחומי ההשכלה, התעסוקה והשירות הצבאי. בין היתר, מדובר בהוראת לימודי ליבה במוסדות המוגדרים "ישיבות תיכוניות חרדיות" ואף בגברים חרדים־ליטאים הפונים לשוק התעסוקה תוך אי־יישום הנורמה המצפה מהם להתמסר ללימוד תורה. לאור מגמות פנים־חרדיות אלו אשאל: מהי ההיתכנות שהמגמות הללו תתפתחנה ותגענה למעגלים רחבים, כך שיתחולל שינוי דרסטי של המציאות הנוכחית?

כדי לענות על שאלה זו אעמוד תחילה על המאפיינים של מגמות שינוי אלו. בהתבסס על מחקרים העוסקים בנושא אטען שיש להבחין בין שתי מגמות שינוי פנים־חרדיות. את המרכזית מבין השתיים אגדיר "חרדיות גמישה", ואת האחרת, שנכון להיום היא משנית למדי, אגדיר "חרדיות מתחדשת". השוני בין שתי מגמות אלו נעוץ בשאלה מהו המניע שבגינו אותם חרדים אינם נוהגים כעמדת החרדיות הקלסית בתחומי ההשכלה, התעסוקה והשירות הצבאי. במונח "חרדיות גמישה" כוונתי לחרדים שאינם מיישמים את שלוש הפרקטיקות מטעמי נוחות, בדגש על הפן הכלכלי, כך שאין מדובר במניע הקשור לתפנית אידיאולוגית. במילים אחרות, חרדים אלו מכירים בנכונות הנורמות של החרדיות הקלסית בתחומי עבודה־ליבה־צבא, אך בפועל הם אינם נוהגים על פיהן, בשל סיבות שמהותן חולשה אנושית גרידא. הואיל וכך, לרוב אותם חרדים נתפסים בקרב המגזר כנעדרי חוט־שדרה אידיאולוגי וכנטולי יכולת עמידה מול "פיתויי המציאות".

ואולם אל מול מגמת השינוי המרכזית המאופיינת כחרדיות גמישה, אצביע כאמור גם על מגמת שינוי הניתנת להגדרה "חרדיות מתחדשת". בשונה מהחרדיות הגמישה, החרדיות המתחדשת נובעת מתפנית אידיאולוגית, בדמות גיבוש תפיסה דתית חדשה. כלומר, אין מדובר בחרדים הרואים את החרדיות הקלסית כמבטאת את הנכון מבחינה דתית ואת התנהלותם אך כהתגמשות מטעמי נוחות. זאת ועוד, בהסתמך על טיעונים דתיים מבוססים, החרדים המזוהים עם החרדיות המתחדשת סבורים ששלוש הפרקטיקות מנוגדות לאמור בקנון התורני ואף לנהוג בעם היהודי לאורך דורות. לפיכך הם מדגישים את הצורך בהתחדשות רעיונית־דתית של החברה החרדית.

בעקבות ניתוח ההבדל בין שתי מגמות שינוי אלה, אטען כי דווקא החרדיות המתחדשת היא שיכולה להעניק את המענה המקיף למצב הקיים, ולא החרדיות הגמישה. טענתי המרכזית תהיה כי מאחר שהמאמין האדוק לרוב מייחס חשיבות עליונה לחובתו לציית לדבר האל, גם במחיר הקרבה משמעותית, על כן במרבית המקרים חברי המגזר צפויים להעדיף את החרדיות הקלסית על החרדיות הגמישה. שכן כלליה של החרדיות הקלסית מתקבלים במגזר כיישום הראוי של דבר האל, ואילו החרדיות הגמישה משקפת פשרנות ביישום הכללים מטעמי נוחות בלבד. לעומת זאת, החרדיות המתחדשת טוענת בבירור להיעדר פשרנות דתית מצידה, שהרי היא מחזיקה בעמדה הגורסת כי שלוש הפרקטיקות אף מנוגדות לרצון האל. אם כן, לנוכח הבסיס התיאולוגי של החרדיות המתחדשת, סביר להניח כי ככל שהיא אכן תצליח לשכנע רבים מהמגזר בצדקת טיעוניה הדתיים, כן יעלה כוחה של מגמת שינוי פנים־חרדית זו להעמיד אלטרנטיבה דתית ראויה לחרדיות הקלסית, עד כדי קבלת הבכורה בעתיד.

הצורך בהתבססות החרדיות המתחדשת עבור השגת השינוי הרצוי של שלוש הפרקטיקות, יוביל לחלק האחרון של החיבור ובו אציע מתווה פעולה בר־ביצוע להעצמתה של החרדיות המתחדשת. תחילה אעמוד על הצורך של החרדיות המתחדשת לפתח ולהבהיר מקסימלית את טיעוניה, כדי שאלו יהיו משכנעים בעיני רבים ככל האפשר. עוד אטען כי בנוסף לשימוש נרחב בטיעונים דתיים המתבססים ישירות על האמור בקנון התורני, על החרדיות המתחדשת לעשות שימוש נרחב גם בטיעונים היסטוריים המחזקים את עמדתה, לרבות מההיסטוריה המאוחרת. לשם המחשת טיעוני זה, אצביע כדוגמה על מגוון עובדות היסטוריות שיעלו לאורכו של החיבור, אשר מלמדות על שוני מהותי בין החרדיות ההיסטורית ובין החרדיות העכשווית, בייחוד לגבי מדיניות ההפניה הגורפת ללימוד תורה בלבד. משמע, בעוד החרדיות העכשווית שואבת לגיטימציה רבה מהיותה נתפסת כהעתק מדויק של העבר, העובדות ההיסטוריות משרטטות תמונה שונה.

בהמשך אבהיר את הצורך בהקמת מוסדות חינוך ברוח החרדיות המתחדשת. כמו כן, אצביע על הצורך ביצירת תמריצים מדינתיים שיהפכו את המוסדות האלה לאטרקטיביים יותר מהמוסדות הרווחים כיום במגזר, האמונים על האידיאולוגיה הגוזרת את שלוש הפרקטיקות. ככלות הכול, אם הקו המנחה הוא שיפור הרווחה הכללית וזכויות האדם, הרי יש להיות ערים לפגיעה הממשית בזכות לחינוך ובזכות לשוויון הנגרמת בגין שלוש הפרקטיקות, ובהתאם יש להעצים את החרדיות המתחדשת על פני גרסה חרדית ששגשוגה אינו עולה בקנה אחד עם קו מנחה זה.