סדרת אבק השטן 5 - מה שעלול להרוג אותנו

פתח דבר

אנאהי

המזרן נוטה הצידה ואני מסתובבת על הצד. הסדינים החומים והמכוערים המזכירים לי צמר פלדה יותר מאשר כותנה, שורטים את עורי ושולחים צמרמורת מעיקה במורד גופי. אפשר היה לחשוב שהדוד שלי יקנה מצעים נעימים יותר עם כל הכסף שהוא מצהיר שיש לו, או לכל הפחות, יעסיק מישהו שיעשה זאת בשבילו.

אני מתגעגעת למיטה הישנה שלי ולתחושה כאילו אני שוקעת בענן של יוקרה בכל פעם שנפלתי לתוכה. אני משפשפת את הסדינים באצבע ובאגודל ומעקמת את האף בגועל. זה רחוק מאוד מענן תפוח.

"פאק," אלבארו נאנח כשהוא מעביר יד על פניו. הוא מניף את רגליו מהמיטה לרצפה ומתיישב כשראשו מורכן. אני לא יודעת איך הוא עושה זאת. הוא לא חזר עד שלוש לפנות בוקר בגלל כל מה שהוא עושה עבור הדוד שלי. האור החיוור שזורח מבעד לווילונות מגלה לי שהשעה עדיין לא שש בבוקר. איך הוא הצליח להתעורר?

"אתה בסדר?" קולי נשמע גבוה יותר משחשבתי. הוא נבהל ומסתובב כדי להסתכל עליי. שערו השחור נופל על עיניו והלסת החדה שלו מכוסה זיפים. נראה שהוא לא התגלח כבר כמה ימים, והזיפים שעל פניו היו גורמים לגרום לכל בחורה להסתכל פעמיים.

"כן," הוא אומר, "פשוט, את יודעת... לא יכול לישון."

אני מחייכת, נושכת את השפה ומתקרבת אליו. "טוב, אני יכולה לחשוב על משהו שנוכל לעשות שיעייף אותך." אני מעבירה את האצבע בעדינות במורד גבו.

"אלוהים, אנאהי," הוא אומר בכעס, מזנק ומתרחק מהמיטה כאילו העלבתי אותו. "רק על זה את חושבת?"

מה הבעיה שלו? אני מתבוננת בו מרים את בגדיו מהרצפה ומתלבש. תנועותיו החדות מפזרות אבק המתעופף ברחבי החדר.

אני משעינה את הגב על לוח המיטה ויכולה להרגיש את המתיחות בחדר. אלבארו משתנה. הוא נעשה יותר ויותר כמו הדוד שלי ואנשיו. כשהוא מסתובב הבעתו הנגעלת מאשרת זאת. הוא כבר לא הבחור שבו התאהבתי.

אני מושכת את השמיכה ומתכסה, משחקת בחוטים הארוכים שבקצוות ומשתמשת בבד הגס כחוצץ בינינו. אני עוצמת עיניים, נושמת עמוק ומוצאת את עצמי לראשונה זה שנים, חושבת על אימא. מותה היה נקודת מפנה מכריעה בחיי, והפרידה בין מה שהיה לפני למה שקרה אחרי. בראי הזמן, המילים שאמרה לי כשהייתי ילדה ולא נשמעו לי הגיוניות, נעשות עכשיו ברורות.

'בכל מלאך יש שטן שמחייך, ובכל שטן יש מלאך שבוכה'.

קולה מהדהד בראשי ומצמרר את עורי כשאני נזכרת באירועים שהובילו אותנו לרגע הזה כאן ועכשיו.

זמן קצר לאחר שאימי נפטרה אבי התחתן עם סרנה, אימו של אלבארו. אבי לא היה בסביבה יותר מדי כי תמיד נסע בענייני עסקים, וגם לאחר מותה של אימי לא שינה את ההרגלים שלו. אבל סרנה, שלא כמו אימי, הצטרפה אליו.

בכל פעם שהם נסעו אלבארו ואני ננעלנו מאחורי השערים במתחם של אבי, שהיה מצויד במטבח מלא בכל סוג אוכל אפשרי, בחדר משחקים ובו כל המערכות המתקדמות ביותר, בריכה חיצונית, מגרש טניס, אורווה מלאה ומאתיים דונמים לרכיבה, מוקפים גדר.

אלבארו תמיד נשאר האחראי והיה לו תפקיד חשוב אחד — לשמור עליי. וכך הוא עשה. הוא בישל עבורי, עזר לי עם השיעורים, טיפל בי כשהייתי חולה, ניחם אותי כשהתעצבתי ובילה איתי כשהייתי בודדה.

כך קרה שמוחי וליבי החלו לראות בו נסיך החלומות כבר כשהייתי בת עשר. לא הבטתי בו כעל אחי הבכור, אחי החורג.

התקרבנו. התקרבנו מדי. בגיל חמש־עשרה הוא העניק לי את הנשיקה הראשונה שלי ובגיל שש־עשרה, הוא היה... טוב, הוא היה הראשון שלי.

הייתי מאושרת. אך אז המוות הניף את ראשו המכוער שוב והכול השתנה. אבי נפטר כשהיה בנסיעת עסקים באמריקה ועולמי המושלם נמשך כמו שטיח מתחת לרגליי. בנוסף לכול סרנה, אימו של אלבארו, שעליה אבי סמך עם האחוזה שלו, מכרה הכול. היא שמרה את הכסף לעצמה ונעלמה. איש לא ראה אותה שוב, אפילו לא אלבארו.

במבט לאחור, זה היה היום שבו אופיו האמיתי של אלבארו החל להתגלות.

אחיו של אבי, דוד בניטו, הגיע והתנהג כמו בן משפחה מטפל ודואג. בסופו של דבר הוא לקח אותנו לביתו.

"מתי נראה לך שהאורות יידלקו שוב?" לחשתי כשהשמיכה שאלבארו זרק עליי הקשתה עליי לנשום.

"כנראה אחרי שהסופה תחלוף," הוא ענה בעודו שוכב על הכרית לידי. היה סוער כל היום, ובכל שעה שעברה הסערה החריפה. "איך את מחזיקה מעמד לגבי אבא שלך?"

זזתי באי־נוחות והפניתי את עיניי הצידה. ליבי היה כבד לאחר אובדן אבי, אך לא יכולתי להתגעגע לגבר שכמעט לא ראיתי.

שיעול נשמע בחדר, אלבארו ואני נלחצנו והעפנו מעלינו את השמיכות.

"שלום ילדים, אני צריך שתאספו את הדברים שלכם ותבואו איתי," בניטו אמר. מאחוריו עמדו שני גברים חסונים. ברק האיר את דמותו ושלח צמרמורת בגבי.

"למה?" אלבארו שאל.

"אני לא הולך לשקר לך, בן. אתה נראה כמו גבר שאין לו זמן לשטויות. אימא שלך מכרה את הבית הזה ואת כל מה ששלך."

"מה?" עיניי נפקחו בתדהמה.

"אתה משקר," אלבארו לעג.

"ממש לא, והיא גם לא חוזרת בשביל אף אחד מכם."

"איך אתה יודע?" שאלתי בשקט.

הוא נאנח ושפשף את המצח. "היא סיפרה לי."

פניו של אלבארו הקדירו. "אתה בסדר?" הושטתי את ידי כדי לאחוז בידו של אלבארו, אך הוא שחרר אותה ממני בכוח שלא הכרתי או שיכולתי להתעלם ממנו. ליבי צרב מהדחייה הפתאומית והתכווצתי לתוך עצמי.

"תראו, הלוואי שיכולתי להגיד לכם שהנטישה מוצדקת, אבל היא לא. זו הסיבה לכך שאני פה."

"למה אתה פה?" אלבארו קם מהמיטה, ידיו סגורות לאגרופים.

"לקחת אתכם אליי. לעשות את הדבר הנכון," אמר בניטו.

"אנחנו לא צריכים את הצדקה שלך," אלבארו לחש בזעם.

"אני יכול להבטיח לך שאני לא איש של צדקה. אני פה כי אנחנו משפחה, וכשאני מסתכל עליך אני רואה שאתה אדם שאני יכול להשתמש בו."

הוא התרשם מהתנהגותו הקשוחה של אלבארו. זה היה מספיק כדי להפיל את אלבארו בפח. אני הצטרפתי כי לאן כבר יכולתי ללכת?

הייתי צריכה לרוץ החוצה לסופה בלי להסתכל לאחור.

הוא הכניס אותנו לתוך חדר ולפני שהספקנו להבין מה קורה ננעלנו בו. היינו אז רק בני שמונה־עשרה.

אני מסתכלת על הקיר, ועל הסימנים שחקקתי בו מהיום הראשון. חלפו שלוש שנים מאז נעשינו תלויים ברחמיו של בניטו.

החיים שהוא כפה עלינו הם השגרה שלנו. זה כמו אחת התוכניות על בתי כלא שרואים בטלוויזיה. אסירים בסוף נכנעים וזורמים עם המצב.

נראה שאלבארו הסתגל טוב יותר ממני. בפעם האחרונה שהוציאו אותי מפה נלקחתי למרתף ושרטתי בטירוף את הגבר שליווה אותי. ריח הרעלים היה סמיך וכמעט נחנקתי שם למטה. נשים וגברים עמדו סביב שולחנות, עטו מסכות על הפנים וסידרו ושקלו סמים.

איבדתי את העשתונות והתחלתי להשתולל ולצרוח. השלכתי מאזני שקילה מהשולחן וגרמתי למערבולת של אבק לבן שהתרומם מהרצפה. לא הסכמתי להיכנע למעשים הלא חוקיים שלהם. לא הייתי מוכנה להתדרדר עד כדי כך בתמורה לשום דבר. סירבתי והעלו אותי בחזרה לכאן.

מאז לא יצאתי מכאן. האמת היא שלצאת מהחדר זו מחשבה מפחידה. אני פה זמן רב כל־כך, שאני לא בטוחה מה אעשה בחוץ. מטורף לחשוב שפעם רכבתי על סוסים גזעיים ולמדתי לשחק טניס מאחד השחקנים המקצוענים ביותר.

עכשיו אני מתבודדת שמפחדת לצאת מהקליפה שלה, מהמקום המוגן שלה. בפנים אני בטוחה. בחוץ... מחכה המציאות, והחשיכה.

הדלת לחדר נפתחת ושנינו מביטים במהירות לעברה. עיניי פוגשות נעליים שחורות ומבריקות ואחריהם מכנסיים שחורים ומגוהצים וחולצה מכופתרת, לבנה. הגבר שאני מכירה כדוד בניטו נכנס לחדר, הבעתו מאיימת. הפאה המגוחכת עדיין מונחת על ראשו, משלימה את המראה הקלישאתי של ברון הסמים שהוא.

"אחייניי היקרים." הוא מושיט את ידיו כאילו היינו בני משפחה שהוא חיפש כל חייו. אני מתכווצת על המיטה ומסתכלת עליו בחשש. צליל האכפתיות שבקולו מזויף. בן משפחה לא היה נועל אותי בחדר כמו אסירה. לא ראיתי אותו מאז היום שבו הביא אותנו לפה.

הוא מתיישב על המיטה וכובד משקלו מזיז אותי. הוא מוריד את הכובע, מניח אותו לידו וזיעה זולגת במורד מצחו. הוא מוציא בנדנה ירוקה מהכיס האחורי ומנגב בעזרתה את המצח. לכל האנשים שלו יש בנדנה כזו. אתה לא חלק מהצוות שלו אלא אם כן יש לך אחת, ולא כל אחד יכול לקבל כזאת — צריך להרוויח אותה.

"אני יודע שאת תוהה למה השארתי אותך כל השנים האלה, אנאהי. למה לקחתי אותך אליי הביתה לאחר שאביך נפטר. למען האמת, לא ידעתי מה לעשות איתך בהתחלה. זו חלק מהסיבה לכך שאת נעולה פה כל הזמן הזה."

ידיו אוחזות בצידי המזרן כשהוא מביט מטה. "את לא שלי, זה בטוח, ואני לא יכול להכניס סתם מישהי מהרחוב לביתי. אבל אני איש עסקים."

אני נוהמת. אני לא סתם כל אחת. אני הבת של אחיו. דם מדמו. לכל הרוחות, כשהייתי ילדה נהגתי לבקר פה בכל סוף שבוע ולשחק עם הבת שלו.

הדלת נפתחת בחריקה וגבר מוכר למראה נכנס לחדר. אך אני לא מצליחה לזכור איפה ראיתי אותו קודם. כשהוא מתקרב אני נלחצת מקעקוע הגולגולת הצוחקת שעל זרועו.

הוא היה זה שהכריח אותי להתקלח בשבוע הראשון שלנו פה. הוא היה חזק ומרושע. הוא הרים אותי כאילו הייתי חסרת משקל, השליך אותי לחדר האמבטיה ונעל אותי בפנים עד שהתרחצתי.

שלא תטעו, אני בחורה נקייה מאוד. להתקלח לא הייתה מטלה יומית מבחינתי, אלא בחירה, ועשיתי אותה פעמיים ביום. בנוסף, היו לי מוצרי שיער יוקרתיים כדי לוודא ששערי יבריק וייראה מושלם. אך כשהכניסו אותי לכלא הזה, הרגשתי שמקלחת היא סימן להכנעה, כניעה לעובדה שאיש לא התכוון לבוא להציל אותנו כשכל אויביי דרשו ממני להיכנע.

הייתי נחושה בדעתי להילחם בהם עד שלא אוכל יותר. בשבוע השני נכנעתי. חלק קטן ממני מת באותו יום. ישבתי בחדר האמבטיה בעל המרצפות הכחולות ודמעותיי התערבבו עם טיפות המים.

"אלבארו, לך עם פוטסי," דוד בניטו מצווה. אלבארו מסתכל לאחור עליי ופניו חסרות הבעה. אני מושיטה יד אליו, חוששת להישאר לבד עם הדוד שלי, אך אלבארו לא מתייחס. הוא הולך אחרי פוטסי.

הדלת נסגרת בקול אחריהם והרעש מהדהד בחדר.

"אנאהי, מה את הכי רוצה?" בניטו שואל ומוציא סיגר מאחורי אוזנו. הוא מקרב אותו לפיו, נושך ויורק את הקצה ואז מדליק אותו במצית שהוא מוציא מכיסו. אני לא מוכנה לשאלה שלו ומרימה עיניים בהפתעה. "את יודעת, חלומות. יש לך חלומות? שאיפות?" בניטו ממשיך, ידו האוחזת בסיגר מנופפת באוויר.

אני מכחכחת בגרון וממצמצת. החלום היחיד שלי היה לעזוב את מקסיקו ולטייל באמריקה, במקום שעליו אימי סיפרה לי. זו הייתה הסיבה היחידה לכך שדיברנו בינינו באנגלית מדי יום ראשון, במבצר השמיכות שבניתי בחדר שלי.

רק לאחר שהתבגרתי סיפרו לי שאימי מתה בגלל ירי מרכב חולף. נקמה על עוונותיו של אבא. אלו עוונות בדיוק? אין לי מושג.

בעיתון הופיעה תמונה של הבלונים שהשתחררו מידה חסרת החיים של אימי והתעופפו לשמיים. היא ערכה קניות לקראת מסיבת יום ההולדת שלי ובילתה שעות מזמנה בתכנון המסיבה והמתנות המושלמות.

עכשיו, ביום ההולדת שלי, אני מתאבלת. אני אכולת אשמה. אולי אם היא לא הייתה יוצאת לקניות ביום הולדתי היא הייתה עדיין בחיים.

השלמתי עם זה כשאמרו לי שזה לא באשמתי, אבל לא לגמרי. אם היא לא הייתה יוצאת באותו יום ובאותה השעה בשבילי, אולי היא הייתה עדיין בחיים.

כשאבי מת לא הזלתי דמעה. האשמתי אותו במותה של אימי ולא יכולתי להסתכל עליו. המוות שלו הראה לי כמה מהר הדברים יכולים להשתנות.

ואכן הם השתנו.

"ספרי לי, אנאהי," דוד בניטו לוחץ, מרגיש שאני מסתירה משהו.

"אני רוצה לנסוע לאמריקה," אני ממלמלת והמבטא שלי נשמע כבד.

אני משלבת את הזרועות ומתכרבלת כשהוא צוחק. אני מרגישה טיפשה שאי פעם חשבתי שאצליח להניח רגל על אדמת אמריקה.

רוב האנשים רוצים אחוזות גדולות או יותר כסף מכפי שהם יכולים לבזבז. לי היה את כל זה, ואני יכולה להגיד בכנות שאני לא מתגעגעת לזה. מי שהייתי אז ומי שאני היום, הם שני אנשים שונים לגמרי.

מה שאני רוצה זה משהו לא חומרי. אני רוצה לחיות חלום שהוא גדול יותר מהמקום הזה. לקבל הזדמנויות שאינן מוכתמות בדם או מאובקות בהרואין.

"טוב, זה... זה משהו שבאמת אפשר לצפות ממך." קולו נשמע מריר. "בגלל אימא שלך?" הוא מרים גבה, יודע בדיוק למה אני רוצה לנסוע לשם. אימא הגיעה מאמריקה ודיברה עליה לעיתים קרובות. היא נולדה באמריקה ופגשה את אבי כשהיה שם לרגל עסקים. אימא אמרה שזו הייתה אהבה ממבט ראשון. היא נסעה למקסיקו עם אבא ושם הם התחתנו.

אני מסתכלת על השמיכה ומהנהנת בעדינות.

"טוב, את יודעת מה? אני באמת צריך מישהו שיעביר משהו לאמריקה בשבילי. אני פותח עסק בטקסס ובהמשך אתרחב גם לאורך החוף המערבי. אני חושב שאת ואלבארו תתאימו מאוד למשימה."

"מה אתה רוצה שנעביר לשם?" אני שואלת בהתלהבות. המחשבה שאראה את אמריקה מוקדם יותר מכפי שתיארתי לעצמי מגבירה את ההתלהבות שלי.

הוא מחייך וחושף לעיניי את שיניו הצהובות משנים של עישון. העשן המרקד לכיוון התקרה מצייר תמונה מושלמת של חטא ושל תאוות בצע.

"סמים," הוא אומר בלחש.

"סמים?" המילה מחליקה מפי כמעט בקלות. אני לא מופתעת. ממש לא. אחרי הכול, זו ההתמחות של המשפחה שלי. ישנן משפחות שמחליפות מתכונים לסלסה, המשפחה שלי סוחרת בהרואין מובחר.

כשאימי מתה החומה שהיא ניסתה בכל כוחה לבנות סביבי התמוטטה, לבנה אחרי לבנה. הודות לדי־אן־איי שלי זה היה רק עניין של זמן לפני שאכנע סופית לאפלה שבו. הימים שבהם הייתי בפסגת העולם ונהניתי מהדברים המובחרים ביותר ומהחיים המפוארים ביותר, נעלמו.

"ואם יתפסו אותי?" אני לא מתאפקת ושואלת. מעולם לא השתתפתי בסחר בסמים, אבל קיבלתי הצצה לדברים שאבי עשה לגברים שגנבו ממנו כסף או סמים.

זה היה נורא. רצחני. מי ידע שמצ'טה יכולה לחתוך עצם בקלות רבה כל־כך?

לא ידעתי את זה עד לאותו יום, כשהייתי בסך הכול בת אחת־עשרה וראיתי בפעם הראשונה איך עורפים את ראשו של מישהו. לעולם לא אשכח את את המראה הזה כשהבנתי שדם מדמי מסוגל לעשות דבר שכזה, וכשרצתי לאורוות כדי להאכיל את אחד הסוסים, גיליתי שאבא תלה הפוך בחור צעיר מעל השוקת.

מאז לא הסתכלתי על אבא באותו אופן. לא ראיתי את החיים באותה צורה.

"את לא, כי את עומדת לבלוע את זה. ככה מעבירים את זה בגבול. ואז תמכרי את זה ותיתני לי את האחוזים שלי. תוכלי לקחת את החלק שלך ולממש את החלום ההזוי שלך על ארצם של האנשים החופשיים." הוא מניף את ידו באוויר שוב ומושך את תשומת ליבי.

חשבתי שהצלחתי להבהיר את הנקודה שלי בפעם האחרונה שהוא ניסה להכניס אותי לסחר בסמים, אך נראה שלא.

אך להיות חופשית... לחיות את החלום שאימי ואני דיברנו עליו פעמים רבות... זה יהיה כאילו היא איתי שוב.

"תחשבי על זה. בסופו של דבר, זו ההחלטה שלך. אבל אם תבחרי שלא, אם תחליטי משהו לא נכון מבחינתי ומבחינת העסק שלי, אז אשתמש בך לדברים אחרים. דברים שלא תוכלי להחליט לגביהם," הוא מאיים. הוא נעמד ומרים את הכובע שלו מהמיטה. הוא פותח את הדלת, יוצא וטורק אותה בחוזקה אחריו.

דברים אחרים? מה זה אומר?

אני חושבת על השיחה שלי עם דוד בניטו בעודי קולעת לצמה את החוטים שאספתי בחודשים האחרונים. אני מושכת אותה שוב כדי לבחון את עמידותה. היא לא נקרעת מהמשיכות שלי.

אני נאנחת, מנידה בראשי ומתמקדת. העסקה שבניטו הציע לי... האולטימטום. בריחה היא המפלט האחרון שלי. הגעתי למסקנה שאלבארו ואני חייבים לברוח. זו תוכנית א' שלי. אנחנו חייבים להימלט מהכלא הזה איכשהו. לבניטו לא אכפת מאיתנו, ובטח לא אכפת לו ממה שיקרה לנו.

***

כשאלבארו חוזר בלילה אני מספרת לו שאני רוצה לברוח. הוא שותק כשאני מסבירה לו איך אשתלט על השומר שבדלת כדי שנוכל להימלט דרך המסדרונות.

"את ממש מטומטמת, אנאהי. הגיע הזמן שתפסיקי לחשוב שאת נסיכה שכלואה בארמון ותביני שאת צריכה לעשות את מה שנולדת לעשות, לפני שיהרגו את שנינו," הוא אומר בקול זועם. בזמן האחרון הוא מרבה להתעצבן עליי.

הוא השתנה. אני מוצאת את עצמי חושבת על זה שוב. אבל משהו בתוכי אומר ששנינו השתנינו.

אני שוכבת לידו ובוהה מחוץ לחלון. אני סקרנית לדעת מה אימי הייתה אומרת לי אם היא הייתה פה. מה אבא היה מציע לי לעשות. העצות שלהם בוודאי היו שונות מאוד זו מזו, שטן על כתף אחת, מלאך על הכתף השנייה.

מציאות ואולי חלום שתמיד יהיו מחוץ להישג ידי.

כשאני מתעוררת בבוקר למחרת, אני מגלה שאלבארו כבר הלך. אני מתיישבת, מנגבת את קורי השינה מעיניי ומביטה לעבר השני של החדר.

ארוחת הבוקר שלי מונחת על מגש ליד הדלת. פתק מונח ליד החביתה. אני יורדת מהמיטה וניגשת להרים את הפתק המקופל.

השעון מתקתק.

אני מפילה את הפתק בחזרה על המגש שעליו יש צלחת ובה ביצים מקושקשות ותפוחי אדמה קרים. התיאבון שלי נעלם בן רגע. הייתי מוכנה לרצוח תמורת בייקון או טוסט לא ספוגי.

אני ניגשת לחלון ומעבירה את הזמן כשאני מסתכלת על הנוף ועל הסביבה.

כשאלבארו חוזר לחדר, הוא לבוש בבגדים חדשים ומדיף ריח של בושם יוקרתי.

כשהוא רואה אותי ניצוץ אכזרי ניצת בעיניו וצמרמורת מקפיאה מלחיצה אותי. "איפה היית?" אני שואלת בעדינות ומתיישבת על הספה.

"הייתי איפה שהייתי צריך להיות," הוא רוטן ומתיישב לידי. הנימה שלו רומזת על כך שאני לא עושה כלום. ליטוף אפל ויחיד שחונק ומבודד אותי. אני מחמיצה פנים. אלבארו כבר לא הבחור שבו התאהבתי.

הוא מוציא אקדח שחור ומבריק מאחורי גבו ומניח אותו על ברכו.

"מ־מאיפה השגת את זה?" אני נעמדת ומשתנקת בבהלה.

"מספיק עם המשחקים, אנאהי," הוא ממלמל בשקט. זה נשמע כמו נהמה.

אני בולעת בכבדות. אני יודעת שמאוחר מדי בשביל אלבארו, אך לא מאוחר מדי בשבילי. אצטרך לברוח לבד. אני מסתובבת ממנו וכורכת את זרועותיי בחוזקה סביבי. אני משפילה את הראש ולפתע מרגישה מתכת קרה על עורפי.

אני מרימה את ראשי באיטיות, ליבי משתולל ודמעות מאיימות לזלוג מעיניי המזוגגות. הימים שבהם שכבנו בים של שמיכות ושל כריות וצפינו בטלוויזיה נעלמו. תחושת כף ידו שאוחזת בידי — הצגה בלבד.

"אנאהי?" הוא לוחש.

"כן?" אני מנסה לשמור על קול יציב, אך גופי בוגד בי ואני רועדת.

"את תבלעי את הסמים המזדיינים כמו סוכריות גומי, או שאכריח אותך. את מבינה?" הוא מאיים. קולו רגוע באופן מטריד. אני לא עונה, דמעות זולגות מעיניי במורד לחיי. כל דמעה מייצגת את חירותי האבודה ומוחקת את התמימות, מציגה את הדי־אן־איי של משפחת גומז, המשפחה שיהיה עליי להיכנע לרצונה.

הוא מצמיד את האקדח שלו לעורף שלי ומצמיד את מפשעתו לישבני. מרה עולה בגרוני מהמחשבה שהוא ייגע בי עכשיו. אני מתרחקת ומסתובבת אליו. לעולם לא אשכב איתו שוב.

אני נועצת בו מבט זועם. עיניו הקטנות והשחורות מסתכלות עליי כמו הנחש הארסי שהוא. "למה? למה אתה עושה את זה?" אני לא מצליחה להתאפק ושואלת.

חשבתי שהוא שונה. אימא שלו אפילו לא בת למשפחת גומז. למה שיהיה אכפת לו אם לא אסכים לעסקה של בניטו?

"רק ילדה תסרב לגדולה כזאת. למשפחה, לכוח, לכבוד. מי לא היה רוצה את זה? בניטו קיבל אותי בזרועות פתוחות לפמיליה שלו ואני הסכמתי בשמחה. הוא התייחס אליי אך ורק בכבוד ואני מתכוון לכבד אותו בחזרה ולהבטיח לו את הנאמנות שלי." הוא טופח בעזרת קנה האקדח על החזה שלו. "הוא מאמין שאני יכול להביא כבוד לשם המשפחה."

אני צוחקת לנוכח הטמטום שלו. "אתה אפילו לא גומז, הוא עובד עליך!" אני צועקת ופניי מאדימות.

הוא ניגש אליי במהירות ותופס בשערי. הקרקפת שלי בוערת ואני נרתעת. "אז אולי אצטרך להפוך כלבה קטנה ממשפחת גומז לאשתי," הוא מאיים בקול קודר.

שפתיי מתעגלות ושיניי מתחילות לחרוק. ליבי פועם חזק כל־כך, שאני מרגישה את הדופק מהדהד ברקותיי. "על גופתי המתה," אני לוחשת.

הוא מחייך חיוך מבשר רעות. "אפשר לדאוג לזה."

אני סוטרת בחוזקה על פניו. נמאס לי מהאיומים שלו. הוא משחרר את שערי ונוגע בלחיו. "תתרחק ממני." אני מצביעה עליו וניגשת למיטה.

הוא מנגב את השפה התחתונה שלו ומסתכל עליי מהצד כשהוא מתיישב על הספה, רומז לי בכך שהדיון עדיין לא נגמר.

אני מקפלת את רגליי כשאני מתיישבת על המיטה ובוהה מהחלון. מחשבות על בגידה ועל מה אני חייבת לעשות מכבידות על נשמתי.

הלילה. הלילה אברח.

***

אני מתעוררת באמצע הלילה ומוצאת את אלבארו ישן על הכיסא. אני ניגשת אליו ונוגעת בברכו כדי לבדוק עד כמה עמוק הוא ישן. הוא לא זז. אני מתגנבת על קצות האצבעות לדלת ונוקשת עליה בעדינות.

"מה יש?" השומר עונה, קולו מעומעם בגלל הדלת. מישהו תמיד שומר, תמיד.

"אני רעבה," אני עונה בשקט כדי לא להעיר את אלבארו. אני נושפת לאט בניסיון להרגיע את ליבי המשתולל.

"תקבלי את ארוחת הבוקר בעוד שלוש שעות," הקול אומר באדישות.

אני זזה באי־נוחות. "בבקשה, אני מרגישה שאני עומדת להקיא." אני מושכת זמן, מנסה לחשוב. "תצטרך לנקות את זה אם אקיא. ואז אני אקיא שוב כי זה רק יגרום לי להקיא יותר," אני מנסה לשכנע אותו, אך נתקלת בשתיקה. אני דוחפת אצבעות לגרון ומנסה להקיא.

"תפסיקי!" השומר נובח, "אמצא לך קרקרים או משהו. פאק!"

אני לא יכולה לא לחייך. הלחץ וההתרגשות שמפרפרים בבטני גורמים לי להרגיש שאני חייבת להשתין. אני מביטה לעבר אלבארו. הוא עדיין ישן עמוק.

הדלת נפתחת לאחר כמה דקות. אני אוחזת בחוזקה בחבל הצבעוני שהכנתי מראש.

הגבר דוחף את ראשו פנימה, אוחז חבילת קרקרים בידו. אני כורכת את החבל סביב צווארו. הוא מועד ואני קופצת על גבו, בועטת בחלק האחורי של רגליו ומפילה אותו לרצפה במסדרון. אני מושכת בחבל וחוטים ממנו נקרעים מהמשיכה החזקה. הוא נחנק ומושך בחבל. דם מכתים את קצות אצבעותיי ואת אצבעותיו כשהוא מנסה להשתחרר בזמן שהחבל חותך את עורו.

עיניי צורבות מהדחף לבכות. גם אם אני עושה את זה כדי לשרוד, זה עדיין לא אנושי. המוסריות שלי מתחילה להתפוגג עם החיים שאני לוקחת. מלאך המוות עומד לצידי בגאווה, מוכן לזנק על הנשמה שאני מעניקה לו באדיבות רבה כל־כך.

אני בוכה כשאני מנקזת ממנו את החיים. תנועותיו מתחילות להאט והוא מתחיל להיכנע. הוא מגרגר בפרץ של אנרגיה בניסיון להיאבק על חייו בפעם האחרונה.

"תמות כבר," אני לוחשת, רוצה שזה ייגמר. דמעות חמות זולגות על ידיי המוכתמות בדם. אני מושכת חזק יותר והחבל קורע את העור על אצבעותיי. הדם שלי מתערבב עם שלו. חטאיי עמוקים כמו החבל שחותך את אצבעותיי, מצלקים אותי, מזכירים לי לעד שהדי־אן־איי של משפחת גומז שוכן בתוכי. אפלה שלעולם לא אצליח לברוח ממנה.

הוא מפסיק לזוז. עיניו בולטות ופניו כחולות וחסרות חיים. אני משחררת אותו, מנגבת בידיי את פניי ומורחת עליהן דם חם. אני מושכת את החבל שחדר לבשר אצבעותיי ונרתעת. זה עמוק. אלוהים, כמה דם. רק שאני לא בטוחה אם הדם שלו או שלי.

האם חנקתי אותו או שקרעתי לו את העורק הראשי? אני מנידה בראשי, אין מקום לרגישות. אני מסתכלת על גופתו בחיפוש אחר נשק. ליבי קופץ כשעיניי נוחתות על קת של אקדח בחלק הקדמי של מכנסי הג'ינס שלו.

בעזרת הרגל אני דוחפת את גופתו הכבדה ולוקחת את האקדח. הוא קר וכבד. מעולם לא החזקתי אקדח וברגע שהמתכת נמצאת בכף ידי אני מרגישה מאוימת.

אני מסתכלת לשני הצדדים ומתחילה לרוץ במסדרון. אני רצה ורצה עד שאני פונה למסדרון ארוך שבו עומדים שני גברים נוספים. אני נעצרת, אך רגליי היחפות מרעישות על רצפת השיש כשאני מחליקה ונופלת על הישבן ומושכת את תשומת ליבו של אחד הגברים. הוא מופתע לראות אותי ומתחיל לרדוף אחריי. הפחד שולף ציפורניים ושורט את החזה שלי. אני מרימה את האקדח בידיים רועדות.

"תעצור!" אני מאיימת בקול חלוש, נשימותיי מאומצות, "אני נשבעת שאירה בך," אני אומרת בנשימה רועדת.

הוא מביט מעבר לכתפיי ונראה שהוא נרגע. אני שומעת צליל של נקישה וגבי מתקשח.

"תזרקי את האקדח, אנאהי," אלבארו אומר בקול צרוד.

שפתיי רועדות ועולמי מתרסק. "תן לי ללכת," אני מתחננת, מתפללת שנותר בליבו של אלבארו קמצוץ של חמלה כלפיי. מתכת קרה נצמדת לעורפי ועיניי צורבות מהדחף לבכות. כועסת על כך שאי פעם בטחתי באלבארו, אני דוחפת את הראש לאחור לעבר הקנה. חלק ממני רוצה שהוא ילחץ כבר על ההדק ויסיים את הכול.

מחיאות כפיים נשמעות. דוד בניטו יוצא מהחדר הסמוך כשסיגר בין שיניו. "זה! זה מה שחיכיתי לו! חיכיתי שגור האריות יראה את הפוטנציאל שבו ויהפוך לבהמה טורפת אדם!" הוא אומר בהתלהבות ומצביע עליי. "זו הסיבה שנעלתי אותך זמן רב כל־כך. ידעתי שאת מסוגלת לעשות דברים מרושעים כאלה. אני רואה שהייתי צריך רק לדקור את הבהמה," הוא מגחך. אני מנידה בראשי, מבולבלת. "כל האחרים עדיין נמצאים בתהליך של עבודה." הוא מסתכל על אלבארו, והבעת פניו המבודחת מתפוגגת.

"אני מודה שהתחלתי לתהות אם יש בך בכלל משהו ממשפחת גומז, אנאהי. אולי יותר מדי מהאימא הזונה שלך, או שאולי היית בכלל ממזרה." הוא ממצמץ. "טעיתי. את חכמה מאוד, אכזרית. במה היא השתמשה כדי להרוג את קוּלו?" הוא שואל ומסתכל מאחורי הכתף שלי. גבר ניגש לעמוד לידי, מתנהג כאילו אני לא עומדת עם אקדח ביד, ומנער את החבל. מה שנשאר ממנו, בכל אופן.

הוא מניד בראשו, פניו בוהקות בשביעות רצון. "פשוט מבריק!" הוא מתרגש. "חשבתי שאת מכינה צמיד בכלל."

אני לוחצת על ההדק בזעם. נשבר לי כבר מכל התשבחות המיותרות. האקדח משמיע צליל נקישה קולני אך לא יורה. כולם מפנים אליו את תשומת ליבם ופניו המאושרות של דוד בניטו נופלות כשהוא קולט שניסיתי להרוג אותו. אני נלחצת ומסתכלת על האקדח בחיפוש אחר הנצרה.

"תעשו את זה," דוד בניטו מצווה. המתכת הקרה שהייתה צמודה לעורפי פוגעת בחוזקה בחלק האחורי של הגולגולת שלי, מעיפה אותי לרצפה ומערפלת את חושיי.

***

"תביאו את הסמים, אנחנו עושים את זה עכשיו," הוא דורש והצליל מהדהד בראשי ההולם.

יד מלטפת את פניי. אני רוצה להתרחק, לקלל את המגע, אך לא מצליחה לזוז בגלל הכאב החזק מדי שבראשי.

"ברוכה הבאה למשפחה, בייבי," אלבארו אומר ומניח את שפתיו על שפתיי לרגע קט לפני שהוא נסוג.

"היא תהיה בלדרית הסמים היפה ביותר שאי פעם ראיתי!" בניטו מגחך ואני מרגישה שאני נכנעת לחשיכה. "שניכם זכיתם בבנדנות שלכם בכבוד, ילדים."

אני פותחת את הפה כדי להתנגד, אני לא רוצה להיות חלק מהצוות שלו, אך החשיכה עוטפת אותי, חונקת את מה שנותר מהילדה הקטנה שאהבתי להעמיד פנים שהייתה נסיכה.

זה מעורר בכוח את הכלבה העוינת שבי, שמוכנה לשסף את גרונו של מישהו אם זה מה שצריך.

אך זה לא יהיה הסוף. ברגע שרגליי ינחתו על אדמה אמריקאית אני מתכוונת לברוח. לעולם לא אסכים לאמץ את סגנון החיים הזה.

1
בול
שלושה חודשים לאחר מכן

אני יושב בבר עם כוס ביד ומסתכל על הנוזל הכתום. בראשי אני יודע שאני לא זקוק לזה, אבל אני לא מצליח להוריד את הכוס. התחלתי לשתות בהגזמה לאחר שאיבדתי את האישה שבה הייתי מאוהב בסתר במשך זמן רב. זה עזר להקהות את הכאב שהשתרש בנשמתי.

אני אומר לכולם שאני יכול להפסיק מתי שארצה, אך האמת היא שאני לא כזה בטוח. כשאני לא שותה לפחות משקה אחד ביום אני מתחיל להזיע ואני רוצה להקיא. אני כמעט לא מצליח לרכוב על האופנוע מרוב שידיי רועדות. הדבר היחיד שאני חושב עליו זה מתי אזכה ללגימת האלכוהול הבאה.

נהגתי להיות פורע חוק חסר רחמים. כשצעדתי ברחוב אנשים היו זזים לצדדים מרוב פחד. עכשיו אני מדדה ברחוב, הכול מטושטש והזמן עומד מלכת. אני חושש שאלו שפחדו ממני בעבר מביטים בי כיום במבטים מלאי רחמים, צופים בעוד נשמה אבודה שמסתובבת בסבל ובייסורים.

כל מי שקרוב אליי שואל אותי באופן יום־יומי אם אני בסדר, ואני תמיד עונה שאני בסדר גמור, מפני שאני חייב. אני הנשיא של 'אבק השטן', אני דואג לאנשים שלי, לא הפוך.

"בול, נראה לך שתרצה לשתות כוס מים? להירגע מעט?" ארנולד שואל כשהוא מחליק כוס מים מלוכלכת על הבר. אני מוריד את הראש לאט ומזעיף פנים אליו. הוא חש באגרסיביות שלי והגבה שלו, עם העגיל, מתרוממת כשהוא מרים ידיים בכניעה. מי, לעזאזל, הוא חושב שהוא? למה הוא שואל אותי אם אני רוצה כוס מים?

"אולי פשוט תיתן לי את הבקבוק המזדיין כמו שביקשתי ותפסיק לשחק אותה נשמה טובה?" אני מחליק את הכוס הריקה אליו, והזכוכית מחליקה על השיש הסדוק. הוא תופס אותה ומניד בראשו כשהבעה ביקורתית מתפשטת על פניו.

שנים רבות עברו מאז הפסקתי לשים זין על מה שאנשים חושבים עליי. שיזדיין. אני מוציא את חפיסת הסיגריות, שולף סיגריה בעזרת השפתיים, מדליק אותה ונותן לעשן למלא את ריאותיי. אני בוהה בקצה הבוער של הסיגריה ותוהה איפה, לכל הרוחות, טעיתי. האם אלו החיים שמגיעים לפורע חוק?

ארנולד מטיח את הכוס בדלפק ומושך את תשומת ליבי. "קח את זו, ותדע שזו האחרונה שלך," הוא אומר בפנים חמורות.

אני נושף את העשן בפניו ומסתכל על הכוס שמולי. ויסקי מהול בקולה. "לא ביקשתי את זה, או את הדעה שלך," אני מלגלג. רציתי את הבקבוק הארור, לא את זה.

"אתה שיכור מהתחת, בול, לך הביתה." אני מגחך כשארנולד משלב זרועות ומעמיד פני קשוח. הוא צעיר וטיפש, אבל המילה 'קשוח' לא נמצאת בלקסיקון שלו. הוא עומד לגלות מה זה 'קשוח'.

"אני לא שיכור מהתחת ותפסיק להתנהג כמו נקבה." אני לוגם מהמשקה. הצריבה אינה מספיקה, אך הטעם מניע אותי לגמוע לגימה גדולה יותר. אני תמיד רוצה יותר, אין מספיק אלכוהול בעולם כדי להרוות את צימאוני כי הנחמה שאני מחפש לא תימצא בשוט של ויסקי בבר.

אני זקוק לאישה.

מישהי שתעמוד מאחורי הכיסא שלי כשאני מנחית את הפטיש בסוף מפגש ב'כנסייה'.

מישהי שתרכב מאחוריי על האופנוע בסופו של יום ארוך.

מישהי שתחזיר לי כמו שצריך כשאני עצבני.

אני זקוק לאישה חוקית.

דלת הבר נפתחת ופוגעת בקיר. אני מפנה את מבטי בעצלתיים לכיוון ומגלה את שאדו. שערו השחור אסוף לאחור ועיניו הכחולות מביטות בי במבט מאשים.

אלוהים אדירים. למה הוא פה?

שאדו הוא בעלה של בתי, דני. אך הוא יותר מזה. הוא גם הסגן שלי. אצבעותיי נצמדות לכוס כשאני מפנה את עיניי לארנולד. אני לא מאמין שהיה לבן־זונה אומץ להתקשר לשאדו, כאילו אני איזה ילד שיצא לבלות אחרי כיבוי אורות. אני צריך למשוך את ארנולד מהבר ולקרוע אותו במכות. "התקשרת לחתן שלי שיבוא לאסוף אותי, ארנולד?" אני שואל בקול נדהם.

"מצטער, גבר, אבל אתה בן־זונה מפחיד כשאתה שותה." הוא מושך בכתפיו ומתרחק מהבר. לא הייתי שיכור עצבני בעבר אך לחיים יש דרך להפיל אדם לקרשים כשהוא כבר גמור. אתה אמור לגדל זוג ביצים ולעבור את החרא, או לשכב כמו סמרטוט רצפה ולתת לחיים לדרוך עליך.

שאדו מתיישב לידי. אני מסובב את הכוס בידי ונמנע מקשר עין איתו.

"יש עליך נשק?" שאדו שואל.

אני מסתכל עליו. איזו שאלה טפשית זו? "ברור." אני תמיד נושא נשק. כנשיא 'אבק השטן', האויבים תמיד בסביבה. לפני שאני מספיק לקלוט מה הוא עושה, שאדו פותח את הווסט שלי ומושך את האקדח שלי מהחגורה.

אני קם, עצבני ומושפל. יש שני חוקים פשוטים שאתה חי לפיהם אם אתה רוצה לשמור על השיניים שלך במועדון שלי.

החוק הראשון, אל תיגע באופנוע של גבר אחר.

החוק השני, אל תיגע באקדח של גבר אחר.

זה פשוט מאוד.

"אנחנו עושים את זה כבר שנים, בול, אז מה אתה מחליט? בדרך הקלה או הקשה?" שאדו נשאר רגוע לחלוטין כשהוא מרים את הכוס שלי ולוגם ממנה. אני נושך את השפה התחתונה ועוצם עיניים. ג'ינג'ית אנרגטית מלאת קימורים עולה בראשי, אישה שנהגה להפוך את חיי למשעממים פחות. אני פוקח את העיניים בכוח ונושם עמוק.

הוא צודק, זה נכון, זה קורה כל שנה ביום ההולדת של באבז, וזה לא הולך ונעשה קל יותר. באבז לא הייתה האישה החוקית שלי, אך היא הייתה צריכה להיות. הייתי צריך לקחת אותה מהעולם הזה ולברוח איתה.

אבל היא לא הייתה שייכת לי. היא הייתה רכושו של סגן הנשיא הקודם שלי.

רציתי אותה מרגע שראיתי אותה, אז הפכתי אותה לשלי בדרך היחידה שהכרתי ובכך הפרתי חוק במועדון, מה שממש לא הזיז לי. שכבתי איתה מאחורי גבו של חבר מועדון אחר.

אותה ג'ינג'ית עגלגלה תפסה אותי ואני לא מצליח לשכוח אותה, לא משנה מה. אהבתי את חיי לפני באבז. היה לי כסף, כבוד ואת המועדון שלי. נשים השליכו את עצמן עליי. אבל אז באבז נכנסה לחיי והבנתי שלא ממש חייתי עד לאותו רגע. הבנתי ששום דבר מזה לא היה שווה בלי אישה לצידי. התאהבתי באישה שלא הייתה שלי והגורל הארור גרם לי לשלם מחיר בכך שלקח אותה ממני.

טפיחה על גבי מנתקת אותי מהגיהינום שלי ואני מוצא את שאדו דוחק בי לכיוון הדלתות.

"קדימה, בוא ניקח אותך הביתה. אם דני הייתה רואה אותך ככה היא הייתה מתחרפנת," שאדו מודיע לי.

אני קופא. המבט בעיניו של שאדו פוגע בי. הוא נהג להעריץ אותי, לפחד ממני, לכבד אותי. עכשיו הדבר היחיד שאני רואה בעיניו זו סימפטיה. הוא מרחם עליי ואני שונא את זה.

לאף אחד אסור לרחם עליי. מגיע לי לסבול. אני משתחרר מאחיזתו, נעמד במקום וידיי נסגרות לאגרופים. "לך תזדיין, שאדו. אני בסדר, אני לא זקוק לעזרה שלך." אני דוחף אותו ממני ומנפח את החזה, מוכן לקרוע אותו במכות. אני לא בחור רגיש, אני לא מציג את הרגשות שלי בפומבי, ואני בטח שלא צריך את החתן שלי כבייביסיטר.

פניו מאדימות והוא מרכין את ראשו.

"בסדר? אתה חושב שזה בסדר?" הוא מצביע עליי. "אתה גמור לגמרי, בול. ואתה ככה מאז באבז מתה." הוא מסתובב ממני ומניד בראשו. הוא מעולם לא היה מסוג האנשים שמתעלמים מדברים. תמיד ישיר, ואני מכבד אותו יותר בשל כך. "אתה חייב לעצור ולחשוב לאן בדיוק אתה הולך ומה אתה רוצה, אחי."

אני מתקרב אליו ונצמד לפניו. הוא מפנה את עיניו הכחולות והקרות אליי. "המועדון הזה, זה מה שאני רוצה. נתתי הכול למועדון. אבל כשאני יושב בקצה השולחן הארור ההוא אני מרגיש שמשהו חסר. לא נראה לך שאני מנסה למצוא את המשהו הזה, בן?" אני שואל ישירות. "לא נראה לך שאני מנסה להתאפס?" אני טופח על ראשי, על המקום שבו השדים שלי מהלכים עליי אימים. "אני מוכן לעשות הכול כדי לחזור לעצמי."

שאדו מוצץ את השפה התחתונה שלו לפני שהוא מניד בראשו, חיוך קטן על פניו.

"אז אולי הגיע הזמן שתתרחק מהפטיש, בול, כי מה שאתה מחפש לא נמצא כאן."

עיניי נפקחות בתדהמה ואני לא בטוח אם זה בגלל נימת קולו או העובדה שאולי הוא צודק. "על גופתי המתה," אני אומר בקול קודר ויוצא החוצה, לשמש החמה והבוהקת.

אני מביט לאחור ורואה את שאדו מדבר עם הברמן ומשלם את החשבון שלי. צמיגים חורקים מעבר לפינה ומושכים את תשומת ליבי. אני רואה מקסיקנית צעירה רצה בטירוף במרחק של כרחוב ממני. שערה השחור מתנופף על גבה, פניה אדומות ומבועתות. היא יחפה ולובשת שמלה ורודה ומלוכלכת ורגליה פוגעות במדרכה מהר כל־כך שהיא נראית כאילו היא עפה, לא רצה.

אני מכווץ גבות בדאגה. היא הולכת ומתקרבת אליי ונראה שהיא מתמלאת הקלה כשהיא מבחינה בי. היא מתנגשת בי ונאחזת בווסט העור שלי. עיניה בצבע ויסקי והיא מביטה בי כאילו אני חבל ההצלה שלה.

"מה קורה מתוקה? דברי איתי." אני כורך זרוע סביב גבה. היא ספוגה בזיעה וריח של דבש מרחף באוויר סביבנו. היא מנסה לדבר אבל לא מצליחה להסדיר את הנשימה שלה. היא מפוחדת, וקטנה כל־כך. הדחף המגונן שלי נכנס להילוך גבוה והצורך להבריח את הבחורה מפה לתוך המיטה שלי נעשה עדיפות עליונה מבחינתי.

אני חופן את פניה ומביט בעיניה. "תנשמי, את בטוחה," אני לוחש כשהיא נושפת נשיפה רועדת ועיניה לא עוזבות את עיניי.

שפתיה נפערות כשהיא מניחה את ידיה על ידיי. התחושה עושה לי משהו. היא מהממת והעובדה שהיא נצמדת אליי ככה מעניקה לי הרגשה נפלאה. אני הולך לאיבוד בעיניה המזוגגות. אני כל־כך לא ממוקד, שאני לא קולט שהוואן השיג אותה.

הדלת בצד הנוסע נפתחת ושני גברים בבנדנות ירוקות קופצים ממנו ומתנפלים עלינו. אני מזהה אותם מיד לפי הבד הירוק שסביב ראשיהם.

היא משתוללת וצורחת בספרדית. אני מנסה לאחוז בה חזק בניסיון נואש להציל אותה. בד שמלתה נקרע מבין אצבעותיי ושנייה לאחר מכן היא נזרקת לתוך הוואן.

שני גברים מכוונים אליי אקדחים, אני לא מרפה ומזנק לעבר הוואן.

"תזרקו את הנשק!" שאדו דורש מאחוריי בזמן שהוא מכוון אליהם את האקדח שלו.

הם נכנסים לתוך הוואן, טורקים את הדלת ומסתלקים תוך שניות. ריח האגזוז וניחוח הבושם הם הראיות היחידות שנותרו למה שהתרחש. אני רץ אחרי הוואן ומנסה לשנן את מספרי לוחית הזיהוי.

"מה זה היה, לעזאזל?" שאדו שואל כשאני חוזר ועולה למדרכה.

"אין לי מושג, אבל אני רוצה שתברר," אני מתנשף, חסר אוויר.

"ראית את הבנדנות?" שאדו שואל ואני מהנהן בפנים מתוחות.

לפני כמה שנים המועדון שלנו הותקף, באבז נהרגה והשאירה אותי לסבול. עוד אחד מאנשיי כמעט נהרג באותה תקרית. כל חבריה של הכנופיה שעמדה מאחורי התקיפה נוהגים לעטות בנדנות ירוקות כאלה. זה סימן ההיכר שלהם.

חשבתי שהכנופיה התפזרה כשהמנהיג שלה, אוגוסטוס, מת. נראה שטעיתי.

אנאהי
אני צורחת ובועטת ושורטת כל דבר שנוגע בי בתקווה שמישהו ישמע אותי ויתקשר לרשויות. לא ברחתי והגעתי עד לכאן כדי שיחזירו אותי לטקסס.

שניים מאנשיו של אלבארו מפילים אותי לרצפה. אחד מהם מצמיד את ברכו לגבי ודוחף אותי לתוך המושב ושניים אחרים קושרים את ידיי מאחורי גבי. פניי מתחככות במושב העור הגס ולחיי צורבת. מישהו מהם מנסה לדחוף לי בנדנה לפה, אך אני סוגרת את הפה בכוח ומסרבת לשתף פעולה. הוא תופס בלסת שלי ולוחץ חזק כל־כך שאין לי ברירה אלא לפתוח את הפה. אני צורחת כשהוא דוחף את הבד לפי ושפתיי שורפות. כדי להשתיק אותי הוא דוחף את הבד עמוק יותר ואני כמעט מקיאה.

אלבארו מסתובב ממקומו במושב הקדמי ומסתכל עליי בעיני נחש. שערו השחור מסורק לאחור והבעתו רגועה. "הרמאנה, ככה את עוזבת אותי?" הוא שואל בקול מקפיא ואני רוצה לבכות. הוא קורא לי 'אחות' וזה מרתיע אותי. שערי מכסה את פניי ואני מתנשמת בכבדות. אני לא מנסה לענות. אני עוצמת את עיניי, והאופנוען שבו נתקלתי עולה במחשבותיי. הייתי צריכה להמשיך לרוץ.

אלבארו אוחז בסנטרי ומושך אותו מעלה כדי שאסתכל בעיניו. "את שלי, אנאהי, אין לך לאן לברוח," הוא מודיע לי לפני שהוא מהנהן לאחד מאנשיו. "תמיד אמצא אותך."

אני משתחררת מאחיזתו במשיכה של סנטרי, מביטה לאחור ורואה שאחד מאנשיו, ההוא עם הזקן, מחזיק מזרק בעל מחט ארוכה.

"רק משהו קטן שיקל עלייך בנסיעה הביתה," אלבארו אומר. זיעה מתפרצת מכל נקבובית בגופי. הוא מרים את חצאיתי ומוריד את התחתונים מעל ישבני. אני משתוללת והדמעות שנלחמתי לא לבכות זולגות ללא שליטה מעיניי ומקשות עליי לראות.

המחט חודרת לעורי והכול מתערפל כשליבי מאט את הקצב הכאוטי שלו.

"אני חייב להודות, חשבתי שאמצא אותך מהר יותר." אלבארו מגחך. "סוחרת הסמים הטובה ביותר שלי נעלמה לשבוע וגרמה לצניחה חדה במכירות שלנו." הוא מלטף את לחיי ועיניי מתגלגלות מסם ההרגעה. "אני מקווה שהוצאת את זה מהמערכת, אנאהי, מפני שאם החרא הזה יקרה שוב אדרוס אותך בעצמי בפעם הבאה," הוא מאיים לפני שהוא דוחף את ראשי ממנו בגועל.

עפעפיי נעשים כבדים ועולמי נצבע באפלה קטיפתית.

בול
יום למחרת

אני ממצמץ, פוקח עיניים ומרגיש שהראש שלי מתפוצץ. החדר מטושטש בהתחלה, לפני שאני מצליח למקד את העיניים.

אני שרוע על המזרן, ראשי וזרועי מתנדנדים מקצה המיטה. לונדון גונחת ומסתובבת על הצד. פאק, מתי זה קרה?

לונדון היא בחורה מתוקה עם המבטא הבריטי הסקסי ביותר שאי פעם שמעתי. פגשתי אותה בבר לפני שלושה חודשים. ארבעה משקאות לאחר מכן, הבאתי אותה לפה והיא לא עזבה מאז. היא מופנמת, לא אומרת הרבה, מסתורית ומתנשאת. זה בסדר גמור כי אני רוצה רק לזיין אותה.

אבל היא לא זונת מועדון. הבנות ההן עוברות בין הגברים ללא שום חרטה. לונדון שוכבת רק איתי. אני לא אוהב אותה, ממש לא. יש בינינו רק סקס.

אני גונח ומתרומם, גופי רועד מהצורך במשקה נוסף. אני בולע והלשון שלי מחוספסת כמו נייר שיוף בתוך פי. אני דוחף אותה בעדינות ועיניה נפקחות. "את חייבת ללכת, את יודעת שאני לא אוהב שאת ישנה פה," אני מודיע לה בקול יבש. כשבחורות נשארות לישון אצלך הן מתחילות לפתח כל מיני ציפיות לכל מיני דברים, דברים שאני לא רוצה שייקרו איתה.

"התקשרת אליי בחמש לפנות בוקר, בול. מה ציפית?" היא עונה, חצי ישנה. אני מניד בראשי אך לא מצליח לזכור יותר מדי מאתמול בלילה.

אני מושיט את היד ועוזר לה לקום. ריח הבושם היקר שלה מחמיר את כאב הראש שלי. "תאספי את הדברים שלך ותעופי." אני צובט את גשר האף ומנסה להרגיע את הפיצוצים בראשי כשאני מושיט לה את חולצת המשי הלבנה שלה.

היא נועצת בי מבט זועם ולובשת אותה. "כמה זמן נמשיך לעשות את זה?" המבטא הבריטי שלה גורם לי לזקפה.

"אנחנו לא נמשיך, ובשם אלוהים תסתמי את הפה שלך." אני מרים את היד כדי שתפסיק לדבר כי כל מילה שיוצאת מפיה היפה מחמירה את הכאב שבראשי.

דפיקה נשמעת בדלת בדיוק כשאני מצליח להפסיק להתנדנד. בובי נכנס. לונדון חולפת על פניו בכעס, מגפיה היקרים נוקשים על רצפת העץ. היא שונה מאוד מהבנות כאן. היא בחורה איכותית ויש לה כסף. למה היא שוכבת איתי, ממש לא ברור לי.

בובי צופה בלונדון חולפת על פניו לפני שהוא מחזיר את מבטו אליי. בובי הוא 'קפטן הדרכים' וכנראה הקוץ בתחת הכי גדול שלי. הוא צעיר ותמיד מחפש צרות.

"לעזאזל, גבר," הוא אומר בגועל ומפנה את מבטו.

ואז אני מבחין בכך שאני עירום לגמרי. שיט, מתי איבדתי את הבגדים? אני אפילו לא יודע מה בדיוק קרה אתמול בלילה. אני לא מנסה להתכסות, מגיע לו על שנכנס לפה כאילו הוא בעל הבית.

"יש לך ריח של כוס, אחי," הוא מכווץ את האף.

אני משפשף את העורף ועיניי נוחתות על הסיגריות שלי. אני רוכן קדימה, מרים את הקופסה מהרצפה ומוציא סיגריה בעזרת השפתיים.

"אתה מתכוון לבהות לי בזין כל הבוקר או שיש לך משהו להגיד?"

"באתי כדי לספר לך שיש לנו זיהוי על לוחית הרישוי שביקשת שנבדוק," בובי מעדכן.

אני מייד מתעשת. לא הצלחתי להוציא את הבחורה מהראש מאז נתקלתי בה. אני חייב לברר מה הסיפור עם הכנופיה שלקחה אותה. "כן, אני בא," אני נוהם ובובי יוצא מהחדר. תוך כדי חיפוש אחר המגפיים שלי, אני בועט במשהו שנמצא מתחת למיטה. ליבי מזנק בהתרגשות כשאני שומע את הרעש המוכר של בקבוק ויסקי המחליק על רצפת העץ. אני עוצם עיניים ונאנח. אני לא בטוח אם אני שמח שמצאתי את הבקבוק, או מדוכא מכך שאני עבד לאלכוהול.

אני מתכופף להציץ מתחת למיטה ומוצא בקבוק כמעט גמור. אני מושך אותו החוצה, פותח את הפקק והארומה המתקתקה מברכת אותי בבוקר טוב.

אני עוצם עיניים ואומר לעצמי שאני לא זקוק לזה. אני אומר לעצמי להתרחק ולהפוך את היום ליום שבו אשתלט על החיים שלי. שזה יהיה היום שבו אצעד קדימה במקום לחיות בתחתית של בקבוק.

אני מרייר כשאני חושב על החמימות זולגת בגרוני, וכיאה לבן־זונה חסר עמוד השדרה שאני, אני נכנע, מצמיד את השפתיים לבקבוק וגומע את הכול.

אני מנגב את הפה ומשליך את הבקבוק הריק על המיטה. אני מתלבש ומחפש את המגפיים שלי בכל החדר, אך לשווא.

"אתה צוחק עליי!" אני צועק בכעס כשנמאס לי לחפש את המגפיים הארורים.

אני כבר מאחר ל'כנסייה', אז אני נכנע ועוזב. אני סוגר את הדלת מאחוריי ומגלה את הבגדים שלי זרוקים לכל אורך המסדרון, כולל המגפיים. התנהגתי כמו איזו כוסית שיכורה במקום כמו פורע חוק מזדיין, הנשיא של המועדון הזה.

אני מתיישב ליד השולחן ומוריד את הפטיש כדי למשוך את תשומת לב כולם. "אתמול בחורה צעירה נרדפה באמצע הרחוב ונחטפה על ידי חובשי בנדנות ירוקות. אולי זה רק צירוף מקרים, אך הגברים שהרגו את באבז וירו בבובי חבשו בנדנות ירוקות," אני מיידע את כל הנוכחים. "רשמתי את מספר לוחית הרישוי כדי שנוכל לבדוק את זה, ונראה שמצאנו התאמה."

"התקשרתי לזיק וביקשתי מהחברה שלו, שהיא השריף שם, לבדוק את לוחית הרישוי עבורנו," ליפ מעדכן, "היא אמרה שהוואן שייך לבחור בשם אלבארו אנטוניו, שנעצר בעבר בחשד לעבירות סמים. זיק אמר שהוא חושב שהבחור שייך לקרטל מקסיקני שפועל בצד השני של הגבול עם טקסס."

"למה הוא חושב ככה?" אני שואל.

"כי הוא נהג לקנות מהם סמים,״ ליפ מגחך, ״אבל אחרי שהם שמעו שהוא מזיין שריף, הם אמרו לו להסתלק."

כולם צוחקים. כולנו ידענו שהמועדון של זיק יאבד הרבה מאנשי הקשר שלו כשיגלו עם מי זיק שוכב.

"בכל אופן, הוא אמר שהוא יכול להשיג לנו את המיקום, אבל שזה יעלה לנו. הוא רוצה שנביא איתנו בחזרה ציוד ונמכור לו," ליפ מציין, וב'ציוד' מתכוון בעצם לסמים.

אני מסתכל על הבחורים. "כולם בעד?"

כולם מאשרים.

"אז מי ייסע לשם?" שאדו שואל באדישות, כאילו זה לא כזה סיפור.

"אני."

עיני כולם ננעלות עליי כאילו נטרפה עליי דעתי, אך אני מסרב להישאר פה. הבעת פניה של האישה ההיא נצרבה במוחי ואני לא יכול להפסיק לחשוב עליה. אולי מפני שקשה לי לראות אישה סובלת, או מפני שהמחשבה על הקרטל שמשתולל חופשי מרתיחה את דמי. כך או כך, השטן עומד להגיע לעיר שלהם ולעשות בה שמות.

"אתה צריך שמישהו יתלווה אליך, בול," שאדו אומר, "אז גם אני הולך." הוא מביט בי בפנים רציניות.

"אתה סגן הנשיא שלי. אני צריך אותך פה למקרה שמשהו ישתבש."

"אתה מטורף אם נראה לך שאשב פה ואתן לך להתעסק עם הקרטל לבד." הוא נעמד. המזג שלו דומה מאוד לשלי. הפיוז תמיד מוכן, מספיק משהו קטן כדי שיידלק.

"אני אלך איתו."

אני מביט לקצה השולחן, סקרן לדעת מי אמר את זה, כשעיניו של קיין פוגשות את עיניי.

"אל תיעלב, אבל אתה טירון," מעיר בובי.

כשאתה טירון אתה עדיין לומד את העסק ולא הושבעת כחבר מן המניין. טירונים עדיין צריכים להראות מה הם מסוגלים להביא לשולחן, וכמה הם מסורים למועדון.

"אף שאני עדיין לא חבר, אני נאמן, והגבר המתאים למשימה," קיין מושך בכתפו, לא מושפע בכלל מהעלבון של בובי. "אם זה בצד השני של הגבול, אז אני האיש שלך. אני מכיר את האזור כמו את כף היד שלי."

אני לא יודע הרבה על קיין. הוא שקט ומאיים. למעשה, זה המשפט הכי ארוך ששמעתי ממנו מאז קיבלתי אותו כטירון. אם הוא יבוא ויתרום לי מהמומחיות שלו, הוא יהיה נכס למועדון. "בסדר," אני אומר בתסכול.

"אז סגרנו. קיין ובובי הולכים," שאדו מעדכן ונעמד כאילו העניין סגור.

"אנחנו צריכים עוד אנשים," אומר בובי.

"נראה לך שהם מטומטמים? אם כל המועדון ייכנס על אופנועים לטריטוריה שלהם, הם ייבהלו והסיכוי שנצא משם עם משהו קלוש," אני אומר.

הוא מהנהן בהבנה.

"אני מסכים," אומר שאדו. "תשמרו על קבוצה קטנה. תגששו ותתקשרו אלינו עם הפרטים."

הקול של שאדו מעצבן אותי. מתי בפעם האחרונה יריתי בבן־זונה הזה? "אתה סגן הנשיא שלי, שאדו. סגן! אני הנשיא וכך זה יהיה עד שיתלשו את הווסט מגופתי. אני זה שקובע את החוקים." נמאס לי כבר מהניסיונות שלו לחתור תחתיי. אני אולי לא לגמרי ממוקד, אבל יש לי את הסיבות שלי וזה עדיין המועדון שלי.

"וכסגן הנשיא שלך אני מוודא שאתה מוגן. אם תיקלע לבעיות שם, תצטרך את האנשים שלך," שאדו מבהיר.

אני נושך את הלשון ומרים את הסיגריות מהשולחן. "נצא בזריחה," אני רוטן.