אדם בשביל המדינה

ב־י"ח באלול תרע"ה (28.8.1915) נולד בעיירה דאשב (Dashev), בפלך פודוליה שבאוקראינה, משה בצ'קורינסקי (לימים בן פרץ), להוריו פרץ בצ'קורינסקי ונחמה לבית לונדון. אביו של משה היה סוחר בסוכר ובפרוות והמשפחה התגוררה באחוזה מחוץ לעיירה. בראשית המאה העשרים מנתה דאשב כ־6,000 תושבים, מחציתם יהודים שעסקו במסחר, חרושת, מלאכה וחקלאות. את העיירה חצה הנהר סוב (Sob) והקיפוה יערות עד ירוקים שהשתרעו עד לשדות החקלאיים. בעת ההיא כבר נהנו רבים מיהודי אירופה משוויון זכויות חוקי – האמנציפציה, אולם שוויון זה לא הגיע לרוסיה, ומשטר הצאר המשיך להטיל הגבלות על היהודים כגון דחיקת היהודים מחיי הכלכלה וההשכלה והמשך הגבלות המגורים בתחום המושב.

בשנים הבאות נרתמה התנועה הציונית למאבק של העם היהודי באימפריה הרוסית למען שוויון אזרחי ולאומי ובכך הצטרפה למפלגות הסוציאליסטיות והליברליות מבית (בין שהיו רוסיות או יהודיות), שראו בהפלת המשטר תנאי הכרחי להיווצרות עידן חדש ומתקדם. בשלהי פברואר 1917 התמוטט משטר הצאר, שושלת בית רומנוב הודחה, הוכרז משטר פרלמנטרי ותוכננו בחירות לאספה מכוננת. אחת הפעולות של הממשלה הזמנית היתה ביטול החקיקה שהפלתה לרעה את היהודים.

 

בעקבות התמוטטות הממשל התקין במזרח אירופה בשלהי מלחמת העולם הראשונה (1917-1918) הפכה האוכלוסייה היהודית לקורבן של גלי פוגרומים. הפוגרומים הגיעו לשיאם בשנת 1919, בשעה שמלחמת האזרחים התחוללה ברוסיה במלוא עוצמתה. בבסיס הפוגרומים עמדו לא רק המתח והשנאה האתנית המסורתית שחצצה בין פולנים, אוקראינים, רוסים ויהודים, אלא גם תפקידם הבולט בהנהגה הבולשביקית של כמה מהאחרונים, אשר למרבה האירוניה ראו עצמם מנותקים מן העם היהודי והלאומיות היהודית. סיבה זו גרמה לכוחות אנטי־בולשביקים לראות במשטר הקומוניסטי תוצר של הקשר שקשרו היהודים נגד האומות הנוצריות במזרח אירופה (פרנקל, 1988).

בתקופה הרת גורל זו צמחה תנועת השחרור האוקראינית, שחתרה לממש את השאיפה לעצמאות מדינית של אוקראינה. במרכז המאבק עמד ההאטמאן סמיון פטליורה, שהסתייע בכל האמצעים להשגת מטרתו. עם התלקחות המלחמה בין האוקראינים לבין הצבא האדום עורר פטליורה את היצרים הלאומיים נגד הבולשביקים באמצעות מתן יד חופשית לפגיעה ביהודים. את מאבקו הצבאי הכושל לשחרור אוקראינה ליוו תחילה פוגרומים ספונטניים שביצעו המוני אוקראינים ביהודים ומאוחר יותר פוגרומים מאורגנים בידי הצבא האוקראיני הסדיר. במחצית השנייה של 1919 חלפו באוקראינה חיילי הצבא הלבן בפיקודו של הגנרל אנטון דניקין בדרכם למוסקבה. גם הם הכו ביהודים והשלימו את מלאכת קודמיהם. מראשית המהפכה הרוסית ועד לאחר סיפוחה מחדש של אוקראינה לרוסיה הסובייטית (1917-1921) נערכו בה מאות פוגרומים בקהילות היהודיות ובקציר הדמים נרצחו עשרות אלפי יהודים (קוטיק, 1972, עמ' 17-21).

 

הזיכרונות

 

סבי עליו השלום אשר בן משה לונדון, אבי אמי, סיפר לי כי אחד מאבות המשפחה, שהיה בחור גבוה ונאה, גויס לצבא הצאר ונבחר לשרת ביחידה מובחרת למרות יהדותו. לימים הוצבה יחידתו בארמון המלכות בפטרוגרד הבירה. החייל שהה עם יחידתו בפטרוגרד שנים מספר ובהגיע המועד שוחרר מן הצבא. בהיותו יהודי אסרה עליו מצוות המלכות לשהות בעיר הבירה. כידוע, נאסר על יהודים לגור בעיר הבירה ובערים גדולות נוספות ברוסיה. מאמציו להשיג רשות לשהות בפטרוגרד דרך קבע לא נשאו פרי. הוא נאלץ לעזוב את הבירה אשר בה שירת ולעבור לגור במקום אחר. האיש לא יכול היה לשאת עלבון זה, בייחוד לנוכח חבריו הגויים מיחידתו בצבא. לאחר זמן עזב את רוסיה והתיישב בלונדון, בירת אנגליה. סיפור זה נודע ברבים בעיירה דאשב. כאשר באה משלחת הצאר לעיירה למִפקד אוכלוסין ולרישום שמות משפחה, רשמה המשלחת את שם המשפחה "לונדון".

בימי שלטון הצאר ברוסיה היה הגיוס לשירות צבאי קשה מנשוא ליהודים. רוב רובם של היהודים ברחבי המדינה היו אדוקים או מסורתיים, שמרו על כשרות בביתם, חגגו את חגי ישראל, ביקרו בבית הכנסת, ובאופן כללי נהגו כיהודים על־פי המסורת. שירות בצבא הצאר לא אִפשר לחיילים היהודים לשמור על כשרות ועל מנהגי ישראל. יהודים רבים שגויסו נאלצו לחיות כגויים בעת שירותם הצבאי הארוך. השירות בצבא הצאר נמשך בדרך כלל תקופה ממושכת, ויהודי שגויס לצבא ניתק למעשה את הקשר עם משפחתו. המגויס לא ידע היכן ישרת, ומתי יוכל לשוב ולהתראות עם משפחתו. לרוב שירת החייל מהלך ימים רבים, ולפעמים שבועות, ממקום מגורי המשפחה. חייל יהודי לא יכול היה להגיע לדרגת פיקוד. רק מעטים שבמעטים הגיעו לדרגת קצונה או שירתו ביחידה מובחרת.

ההגבלות הרבות על היהודים בחיי היום יום, והאיסור לעסוק במקצועות מסוימים, כמו עריכת דין, ולגור בערים מסוימות, כגון פטרוגרד ומוסקבה, לא עודדו את הרגש הפטריוטי כלפי הצאר וצבאו. היהודים ניסו, כל אחד כפי יכולתו, להשתחרר משירות צבאי, הדבר היה כרוך בטיפול עדין ומסוכן אצל השלטונות, לרוב על־ידי מתן שוחד לממונים על לשכות הגיוס, באמצעות מתווכים למיניהם, וכן בהטלת מום בגופו של מי שהיה צריך להתייצב לשירות צבאי. במקומות שונים היו "מומחים" להטלת מום. ברגלו הימנית של אבי, פרץ בן גד צבי בצ'קורינסקי, הוטל מום, ומסיבה זו שוחרר מן השירות הצבאי. המום שהוטל בגופו של דודי מנחם לונדון, אחיה של אמי, היה בעין ימין והמום שהוטל בדודי דוד, אח שני של אמי, היה באצבע האמצעית של יד ימין. שלושתם – אבי ושני דודי – השתחררו מן השירות הצבאי על־ידי הטלת מום בהגיע תורם להתייצב לצבא הצאר.

מרים רעייתי מספרת אנקדוטה על יהודי שגויס לצבא הצאר וחזר לכפרו אחרי שנות שירות רבות. הבן נפל על צווארו של אביו, חיבקו ונישקו. האב שאל לשלומו ועל קורותיו. האב המשיך ושאל את הבן אם שמר על קדושת השבת ואם אכל רק מאכלים כשרים, והבן השיב בשלילה והסביר לאביו כי בשירות צבאי יש למלא פקודות ללא ערעור. צו לעבוד בשבת הוא פקודה. החייל אוכל מה שנותנים בצבא, ואין לו כל אפשרות להשיג אוכל כשר. האב שאל את הבן אם המשיך להניח תפילין ולהתפלל, והבן השיב לצערו בשלילה. האב ספק כפיו מצער ואמר לבנו: "הרי לא נשאר לך דבר מיהדותך". הבן השיב ואמר: "אבי, אני עדיין מפחד מכלבים".

הוריי סיפרו לי כי הכירו את מי שהיה שר האוצר ולימים ראש ממשלת ישראל לוי אשכול עוד בהיותו באוקראינה בעיירה דאשב. לוי אשכול, לשעבר שקולניק, היה נכדו של אחד מתושבי דאשב, חוכר היערות מן הגרף פוטוצקי. אשכול למד בגימנסיה בוילנה והופיע מזמן לזמן בעיירה במדי סטודנט. בימים ההם ברוסיה לבש כל מי שלמד באוניברסיטה מדים מיוחדים של סטודנט, כולל כובע קסקט בדומה לזה שחובשים כיום קציני הצבא ברוסיה. לוי היה כנראה הסטודנט היחיד שראתה העיירה דאשב אם כי נדמה לי שעורך הדין חיים גלובצקי מחיפה, גם הוא מדאשב, היה סטודנט ברוסיה לפני עלייתו ארצה.

בשנת 1962 נזדמנתי למשרדו של שר האוצר דאז לוי אשכול. באתי למשרדו כאשר ליוויתי את הברון אדמונד דה רוטשילד (הנכד), לשם חתימת הסכם בין הברון וממשלת ישראל בקשר לאדמות קיסריה. כאשר נכנסנו לחדרו של אשכול, הברון רוטשילד, מנהל ענייניו בישראל ז'אן בולק ואנוכי, וניגשנו לחתימת ההסכם, הבחנתי מיד כי באצבע האמצעית שבידו הימנית של אשכול הוטל מום בדומה למום שהוטל באצבע האמצעית שבידו הימנית של דודי דוד לונדון. בזמנו הייתי סבור כי המום הוטל כנראה על ידי אותו "מומחה" שהיה בעיירה דאשב בעת ההיא ולאותה מטרה: השתמטות משירות בצבא הצאר.

 

הדי המהפכה הבולשביקית של אוקטובר 1917, שמרכזה היה בערים מוסקבה ופטרוגרד, הגיעו במשך הזמן גם לעיירות הנידחות בערבות אוקראינה. השלטון התפורר לחלוטין בעיירות נידחות אלה. פה ושם נשארו ממלחמת העולם הראשונה צבאות גדולים על מפקדיהם כגון דניקין ופטליורה. צבאות אלה עשו שמות ביהודי אוקראינה: שדדו את כספם ואת רכושם, הכו, רצחו ואנסו את הנשים. למעשה היו חיי היהודים הפקר. הם היו נתונים בסכנת חיים יום יום וחיו בפחד מתמיד. פה ושם צצו גם קבוצות קטנות של חוליגנים שמטרתם היתה להרוג יהודים ולבזוז את רכושם.

זכורני שכשהייתי ילד כבן שלוש, אולי מעט יותר, יצאו הוריי מן הבית בבוקר השכם, ואחותי שושנה ואני – אחריהם. ראינו פליטים יהודים נסים על נפשם בבהלה ובחוסר כל לאחר שפורעים ערכו פוגרום בעיירתם, שהיתה קרובה לעיירה שלנו, והעלו את בתיהם באש. הוריי הצביעו לכיוון בתי העיירה של היהודים הבורחים. באותו פוגרום נרצחו יהודים רבים, ונשותיהם ובנותיהם נאנסו. הפּרעות לא פסחו על העיירה שלנו דאשב. אבי סיפר כי פורעים באו לביתנו, הוציאוהו מן הבית לגן הגדול שהקיף את ביתנו, וקשרו שתי חגורות ביחד שישמשו כחבל תלייה על מנת לתלותו על עץ אגסים גדול. כאשר הפורעים קשרו את אבי, הם שמעו צעקות של בחורות יהודיות נמלטות על נפשן מפני פורעים אחרים שהיו בסביבה, עזבו הפורעים את אבי והצטרפו למרדף אחר הנערות הנמלטות. אבי ברח מן התלייה והגיע אל ביתו של סבא אשר.

בפוגרום אחר פרצו הפורעים לביתו של סבא אשר, לקחו מן הבית מכל הבא ליד, הכו את סבתא חיה ופצעוה קשה. לאחר ימי עינויים נפטרה סבתא מן המכות שהנחיתו עליה הפורעים. רופאים ותרופות לא היו בדאשב. סבא אשר לא נשא אישה בשנית. המבוגרים במשפחה הלכו ללוויית סבתא, אך את אחותי שושנה ואותי השאירו בבית עם האומנת הנוצרייה. האומנת סיפרה לנו כי סבתא הלכה "רחוק רחוק ביער" ולא תשוב עוד. כמה חודשים לאחר פטירתה של סבתא הייתי שואל מדי פעם את אמי: "מתי תחזור סבתא מן היער?" ומוסיף כדברי האומנת: "שהלכה רחוק רחוק מעבר ליערות".

זכור לי פוגרום אחר בעיירה. יום אחד, כאשר היינו בביתו של סבא אשר, נודע לנו כי קומץ פורעים הופיעו בעיירה, חלקם פרשים וחלקם רגלים, רובם מזוינים בחרבות, בסכינים ובגרזנים ומיעוטים גם בנשק חם. כאשר שמענו על בואם של הפורעים מיהרנו להסתתר במחבוא שהיה במרתף. אל המרתף הובילו מדרגות אחדות. באחת המדרגות הורמה אבן המדרגה, ונחפר בור גדול ששימש לנו מסתור. האחרון שנכנס למסתור שם את אבן המדרגה בזהירות במקומה כדי שלא יגלו את המסתור. במרתף הבית היתה רפת לפרה של סבא, אשר מחלבה שתינו. ישבנו במסתור בחשכה ובדומייה, והקשבנו לנקישות רגלי הפורעים מעל המסתור. הפורעים ירו בבית, וחשבנו שפגעו בפרה. באותה עת סבלתי משעלת. לחשתי לאמי לכסותני בשמיכה, שמא אשתעל והפורעים ישמעו את שיעולי ויגלו אותנו. אמי כיסתה אותי בשמיכה כבקשתי. מתוך התרגשות לשמע נקישות רגלי הפורעים והיריות בבית, השאירה אותי אמי מכוסה בשמיכה זמן מה. כאשר חדלו לשמוע את נקישותיהם של רגלי הפורעים, נזכרה אמא שכיסתה אותי, והסירה את השמיכה ממני. אמי הבחינה כי פני הכחילו. היא נאחזה בהלה וביקשה להוציאני החוצה לאוויר צח. אמי לקחה אותי בזרועותיה, יצאה מן המסתור למרפסת הבית הסגורה בזכוכית. לפתע ראינו אמי ואני מן החלון פרש רודף אחרי יהודי. הפרש השיג את היהודי, הניף חרבו והכהו עד מוות. אמי עזבה אתי את המרפסת והסתתרה בבית. מחזה מחריד זה לא מש ממני כל הימים.

אחותי שושנה זוכרת מקרה אחר של פוגרום בעיירתנו ולהלן סיפורה:

לפי הוראות מפקד הפורעים התאספנו בבית שכן: הוריי, אחי משה, סבא אשר, דודיי מנחם ודוד ושושנה "הגדולה" המאומצת. מלבדנו היו עוד כמה משפחות של יהודים מאותו רחוב. הפורעים הפרידו בין הנשים והילדים בחדר אחד והגברים בחדר אחר. אבי החזיק בצרור כסף ודחפו לידי כאשר עבר לחדר הגברים. לבשתי מעיל חורפי והכנסתי הכסף לכיס הימיני. מחשש שיחפשו בכיסים קרעתי באצבעותיי את התפר המבדיל בין הכיס והמעיל, ודחפתי פנימה את הכסף מהכיס לתוך הבטנה של המעיל. כאשר גמרו לטפל בגברים פנו הפורעים לחדר הנשים והילדים. אחד הפורעים ניגש אליי וביקש שאראה לו את כיסי המעיל. הרימותי בשתי ידיי את הכיסים (החזקתי באצבעות את מקום הקרע) ואמרתי שאין לי כל כסף. אמי עמדה ורעדה. כאשר עזבו הפורעים אמרה לי אמי: טוב שהשלכת את הכסף, אחרת בוודאי היו הורגים את אבא. הראיתי להוריי היכן מוסתר הכסף.

אחותי שושנה מוסיפה ומספרת:

גרנו באחוזה מחוץ לעיירה, לא רחוק מהנהר. הבית היה מוקף גינה שבפאותיה עצי דובדבנים ואוכמניות. בטבור הגן היו עצי פרי של אגסים ותפוחים. מתחת לעץ אגסים גדול היו שולחן, ספסלים וכיסאות קש מעוגלים. בחצר היה בית קטן נוסף לביתנו, למגורי משפחת העובדים שלנו: ראש המשפחה, אשתו, שתי בנות ובן. בחזית הבית היתה באר מים וכן גינת נוי וגינת ירק. מתחת לחלון חדרי הייתי קוטפת בבוקר מלפפונים קטנים וקוציים לארוחה. היתה לנו כרכרה מפוארת רתומה לשלושה סוסים, מרופדת קטיפה אדומה ומכוסה גג מתקפל.

יום אחד עברו על יד הבית קבוצת פורעים רוכבים. הם חנו ליד הבאר שלנו להשקות הסוסים. העובדים שלנו עזרו לפורעים בהשקאת הסוסים כדי לזרזם לסיים את מלאכתם. הפורעים נשאו אתם חבילות תה ששדדו בבית החרושת ויסוצקי שהיה בעיירה שכנה, ונתנו לעובדים חפיסת תה לאות תודה על עזרתם בהשקאת הסוסים. הם רצו לתת גם לאמי חפיסת תה אחת. אמי סירבה לקבל. אז אמרו לה הפורעים: "את יהודייה", והיא ענתה שהיא "עברייה". הפורעים הצליפו בשוט גומי על פניה ועל גופה. הצעירות הנוצריות שעבדו אצלנו הגנו על אמי וביקשו מהפורעים לחדול להכותה. הפורעים נכנסו הביתה וערכו חיפוש מדוקדק, זרקו כלים ממקומם ושברו מכל הבא ליד. כאשר עזבו הפורעים חתכו אבא ואמא את הרהיטים המרופדים וחשפו את הריפוד כדי שיראה כאילו היו כבר פורעים בביתנו. מאז היה הבית פרוע כלאחר פוגרום באופן קבוע. כאשר היינו כבר בארץ ישראל סירבה אמי לרהט את דירתנו בריהוט מודרני בזכרה את אשר אירע לה באוקראינה.

סבי אשר היה פחח ומסגר. ביתו ובית המלאכה הסמוך היו על אם הדרך. עגלונים היו סרים אליו עם סוסיהם להתקנת פרסות. הדרך אשר חצתה את העיירה היתה מוגבהת מן הבית. חזיתו של בית סבא פנתה אל הדרך הראשית, ומאחורי הבית היה נהר הסוב. בחודשי הקיץ היה סבא לוקח אותי לנהר לרחצה. בחורף קפא הנהר ולקחו ממנו קרח שהוחזק במרתף כל השנה, כעין מקרר. על גדת הנהר היה גם מפעל הסוכר הגדול שממנו התפרנסו רוב תושבי העיירה. המפעל הונע בכוח זרמי המים. החקלאים הביאו בעגלותיהם לבית החורשת סלק סוכר שגידלו וקיבלו את התמורה. כשהמזומנים בידיהם הלכו רבים מן האיכרים להשתכר. סבי גד צבי, אבי אבי, עסק בתלמוד תורה, אך לפרנסתו היו הוא ורעייתו, סבתא מרים חיה, מייצרים ומוכרים שֵכר עשוי מתפוחים, מדובדבנים או משזיפים. ייצור יין שרף ומכירתו חייבו רישיון מהשלטונות, אך בהיעדר שלטון חוק עבדו סבא וסבתא בלי רישיון, שרויים בפחד מתמיד מהשלטונות שמא יתגלו על־ידי מלשין כלשהו. ביתו של סבא גד צבי היה על גבעה מעבר לדרך המלך שחצתה את העיירה. אני זוכר את ביקוריי בבית סבא גד צבי. מביתו יכולתי להשקיף על הווילה של הגרף פוטוצקי. זה היה אחד ממעונות הקיץ של הגרף. הוריי סיפרו לי כי לפני שהגרף ופמלייתו היו מופיעים בעיירה היו מקדימים אותם הנגנים. קולות נגינת התזמורת מבית הגרף בישרו את בואו הקרוב של הגרף לעיירה. זו היתה אולי המוסיקה הקלאסית היחידה שהושמעה בדאשב. סבא אשר היה מספר, בחצי הלצה, שלגרף פוטוצקי היו אלף כפרים, אך הוא מכר כפר אחד כדי שיגידו: "לגרף יש תשע מאות תשעים ותשעה כפרים".

אני זוכר מהעיירה את מקום בית הכנסת והשוק, שהיו בדרך מבית סבא אשר לבית החרושת לסוכר. אבי סחר בסוכר והשיט את הסחורה בנהר לבסרביה בחורף, כאשר קפא הנהר, עסק אבי בסחר פרוות וכובעי קסקט. אבי סיפר לי כי למד בנעוריו אצל נגר, אך איני זוכר שעבד במקצוע זה בדאשב. היו לאבי ידיים זריזות ותמיד התפעלתי ממעשי ידיו. כאשר עמדתי לקבל רישיון עורך דין והזמנתי אצל חייט גלימה שחורה להופעה בבית המשפט, ישב החייט יום שלם ועבד, אך הבגד שתפר לא התאים. אבי פרם את הבגד ותפרו מחדש. הבגד עבר בירושה לבתי נילי, גם היא עורכת דין. אח של אבי, ליב כפי שנקרא או אריה בעברית, עלה לארץ ישראל בעצם מלחמת העולם הראשונה והתגייס לצבא הבריטי. כחייל נשלח למצרים, ושם נשא לאישה בחורה ממשפחה יהודית מפורט סעיד. לאחר המלחמה נשאר במצרים. בנו יחידו אדולף בצ'קורינסקי, שהחליף את שמו לאברהם לביא, עלה ארצה עם רעייתו, ממוצא תימני, זמן קצר לפני מבצע קדש ב־1956.

אמי נחמה היתה אישה משכילה ושאפה להגיע לארץ ישראל. הוריי חיפשו דרך לעלות לארץ ישראל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, אך בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914) נפסקה פעולתם. לקראת העלייה, עוד בהיותה בדאשב, למדה אמי עברית וחילקה קופסאות של הקרן הקיימת ליהודים בעיירתנו. היא היתה אם למופת ודאגה תמיד לספק לבני המשפחה כל מה שאפשר. תבשיליה זכורים לי עד היום. כאשר הכרתי במלחמת השחרור את רעייתי מרים והייתי מביא אותה הביתה לארוחות, היתה מתפעלת מתבשיליה. אז הרשימה את מרים העובדה כי בבית היו ארבעה גברים שבישלה עבורם: סבי אשר, אבי פרץ, אנוכי ובני הקטן עפר, שגר אתי בדירת הוריי אחרי שהתגרשתי מאשתי הראשונה רחל וינשנקר. לכל אחד ואחד מארבעת הגברים בישלה אמא יום יום את התבשיל שאהב. הדגים הממולאים שהיא היתה מכינה היו יוצאי דופן בטעמם הטוב. כאשר נתאלמנה ב־1953 גרה אמי עמנו בדירתנו ברחוב אוליפנט בחיפה, ושם למדה ממנה רעייתי מרים להכין דגים ממולאים במתכונת המיוחדת שלה, ועד היום אנו נהנים בבית מדגים ממולאים שמכינה מרים לפי המתכון של אמי. ראוי לספר כי עוד בשנות העשרים הגיעה לחיפה משפחת שפירא. אמי טיפלה בבקשה לעלייתם לארץ מרוסיה. אשתו של הדוד יוסף שפירא היתה אחותה של סבתה חיה ודודתה של אמי. ליוסף שפירא היתה חנות בדים בחיפה, אך תמיד התפרנס בקושי רב וחי בעוני ובמחסור. למרות זאת תמיד היה מרוצה, מסביר פנים לכל אדם ובמצב רוח טוב. לימים חלתה הדודה שפירא, ואמי בישלה עבור הזוג שפירא והלכה יום יום להביא לביתם את התבשילים שהכינה וגם לנקות את דירתם ולסייע בשירותים אחרים אצל דודתה החולה. לדודה שפירא היו בת ובן שגרו בחיפה.