האובססיה 1 - אובססיה

פרק 1

ריד
הווה – בן עשרים וחמש
לונדון, אנגליה

"עמוק יותר... כן... זהו, תמצצי לי חזק." אני מטה את ראשי לאחור ועוצם את עיניי. מואר כאן מדי. הייתי צריך להגיד לה לכבות את האורות. הפה החם שמוצץ לי גורם לי להיאנח ומסיח את דעתי. הבחורה מתפתלת ומושיטה את הידיים שלה אל הביצים ההדוקות שלי. היא בהחלט יודעת איך לעשות את זה. אם הייתי יכול למנוע ממנה לדבר, הייתה יכולה להיות לנו מערכת יחסים מושלמת.

הפנטזיה שאני זקוק לה, חושק בה, נמצאת ומחכה לי.

אני אוחז בעורף שלה, ודוחף עמוק אל תוך גרונה.

"כן, זהו, תמצצי... ככה," אני נוהם לעברה.

הזין שלי גדול מדי, היא מתקשה להכניס את כולו לפה שלה. אני אוחז בראשה בחוזקה, מתבונן בעיניה החומות המתרחבות כשהיא מתחילה להיחנק. בעודי בוהה בה, אני תוהה למה נשים מאפשרות לי לעשות את זה. אני כמעט שואל אותה, אבל זה יגרום לה לדבר. היא מנסה להכניס את הזין שלי עמוק יותר לגרונה, מנסה להסתגל לגודל שלו. שרירי הבטן שלי מתכווצים. הריח שלה ממלא את אפי – ריח של סקס ושל פרחים. למה נשים שמות כל כך הרבה בושם? חוץ מאחת... אחת שלא שמה הרבה בושם. וניל. זה מה שאני זקוק נואשות להריח. הייתי צריך להדליק כמה נרות. זה היה עוזר לי, מרגיע אותי. אני מתחיל לכעוס על עצמי כשאני חושב על זה, אז אני דוחף את הזין שלי עמוק יותר.

"פאק, כן, זהו... תנשמי דרך האף." מסקרה ודמעות מכסות את לחייה, נחיריה מתרחבים. אני מרחם עליה, אז אני משחרר את ראשה. היא שואפת אוויר במהרה. היא אוחזת בי בטירוף כמו חתולה מיוחמת. חיוך עולה על שפתיה, כאילו היא מרוצה מעצמה. היא רוכנת קדימה ושואבת את הזין שלי מלמטה ועד לקצה, מרטיבה אותו בלשונה, מה שמקל עליה ללטף אותו. היא מתחילה לאט, ואז ממשיכה בפראות.

תענוג ממלא אותי, לוקח אותי למקום ההוא. "אני אוהב את זה."

אני נוהם, מטה את ראשי לאחור ועיניי נעצמות כשאני חוסם כל רעש סביבי, הכול חוץ ממנה. הפנטזיה שלי, הנשמה שלי, החרטה הכי גדולה שלי.

היא מתחילה למצוץ לי שוב, ובמוחי אני רואה מישהי אחרת.

עיניים כחולות ויפות מביטות בי. ריסים ארוכים ושחורים. שערה החום כמו משי בידיי. מעלה ומטה, היא מוצצת ומלטפת, פאק, הלוואי... הלוואי.

"ככה, בייבי?"

מה לעזאזל? קולה מחזיר אותי להווה.

עיניי נפתחות במהירות, הפנטזיה שלי נעלמת כשעיניי ממצמצות ומתרגלות לתאורת הפנטהאוז שלי, מזכירות לי איפה אני נמצא.

"פאק." אני מושך את הזין שלי מפיה בחוזקה, נשמע קול יניקה חזק.

היא מושיטה את ידה אל הזין שלי כאילו לקחתי ממנה סוכרייה על מקל. אני תופס בשערה, מרתק אותה במקומה ודוחף אותה קלות. החשק שלי לגמור נעלם. היא קצת נעלבת, מייללת, מלקקת את שפתיה ומרימה את עיניה החומות בשאלה.

הטלפון שלי מצלצל. עיניי פונות אל המקום שבו הנחתי אותו בטעינה על השיש.

"ביקשתי ממך לא לדבר. זה לא היה קשה אם היית משאירה את הזין שלי בפה שלך."

"סליחה, אתה צודק," היא אומרת. "אני יכולה לנסות שוב?"

שפתיה נפוחות וכמות הקולגן שהיא הזריקה בהן גורמות לה להיראות קצת מעוותת.

אני מושך את מכנסיי כלפי מעלה, תוחב את הזין שלי חזרה פנימה, כשהיא צופה בי כמו כלבלב דחוי.

אני מנענע את ראשי. "תפסיקי עם ההזרקות האלה. את מתחילה להיראות כמו ברווז."

אני מזיז אותה הצידה ונעמד כדי לגשת לטלפון הנייד שלי. הוא מצלצל שוב, גורם לי להירתע. זו כנראה שיחת מכירות. אני מעוות את פניי, ומתנער מהתחושה הלא נוחה.

"אבל... חשבתי שאתה אוהב בחורות עם שפתיים עבות?" שאלתה גורמת לי לעצור, ואני מסתובב אליה.

"למה שתחשבי כך?"

היא מושכת בכתפיה. "אמרת את זה פעם, שאתה אוהב שפתיים עבות."

אני מסתכל מעבר לדלפק וממשיך לכיוון הטלפון. הפנטהאוז שלי מוקף חלונות, שמהם נשקף נוף בלתי נגמר בצבע אפור־אבן של נהר התמזה. הוא גדול ואין בו הרבה רהיטים. אם היה נכנס לכאן אדם זר, הוא היה חושב שרק עכשיו עברתי לגור כאן. לא שזה משנה, אני גר כאן כבר כמעט שנה, ומפני שהדירה יחסית ריקה, כל צליל מהדהד בין הקירות הלבנים העירומים.

"בטח הבנת לא נכון. אני מתעב שפתיים לא טבעיות," אני אומר ומרגיש צורך להשתיק אותה. עיניה מתכווצות, כאילו היא מנסה להחליט אם להאמין לי או לא. היא מנערת את שערה הבלונדיני הארוך ומעבירה את ידיה בו. אני מתבונן בה. היא חלומו של כל גבר – שדיים מסיליקון וגוף שזוף וחטוב. ובכל זאת, אני לא רוצה אותה, לא משנה כמה אני מנסה.

היא לא יכולה להבין את הצורך שלי להיות אכזרי. אחרי הכול, זו לא אשמתה שאני אומלל. לעזאזל עם זה, היא נראית מגוחך. מישהו צריך להגיד לה את זה.

"הן גדולות מדי, ויקטוריה. אני גם לא אוהב את הבושם שלך. תשתמשי בבושם אחר."

אני מוציא את הטלפון מהמטען ומביט בו. שלוש שיחות שלא נענו. ליבי מתחיל לפעום במהירות.

אני מעווה את פניי כשאני מביט במסך ואומר, "מאוחר כבר. תתלבשי, אני אבקש מהנהג שלי שייקח אותך הביתה."

"אתה בסדר?" היא מנסה לגעת בזרועי. אלוהים, מתי היא הפכה לתלותית כל כך? אני מתרחק ממנה ונכנס לחדר אחר. עוצם לרגע את עיניי השורפות והעייפות, נושם נשימה עמוקה ומכין את עצמי לבאות. העבר שלי – הוא מאיים להשתלט עליי.

אני לוחץ על שמו של אחי במסך ומעיף מבט לעבר ויקטוריה, מרגיש הקלה שאני רואה אותה לבושה. אני צריך להיות לבד בשביל לקיים את השיחה הזו, ואני רוצה להיות בטוח שהיא בדרך החוצה.

בזמן שאני מחכה שג'אקס יענה, אני נזכר בפעם האחרונה שראיתי את אחי התאום.

"אל תעשה את זה, ריד. תן לה זמן – פשוט תן לה זמן," הוא התחנן בפניי. אם רק הייתי מחכה. אם רק הייתי מחכה.

"ריד." קולו של ג'אקס נשמע באוזני. אני מתגעגע אליו. עיניי מתרוצצות סביב החדר הריק בעודי מנסה למצוא את קולי.

"ריד? אתה שם?" לעזאזל, זה משהו רע. אני יכול להרגיש את זה דרך הטלפון.

"כן אני כאן..."

השקט מבשר הרעות בטלפון גורם לעקצוצים בגופי. אני מפנה את מבטי מטה אל הרולקס שלי, השעה שלוש לפנות בוקר, שעון לונדון. בהלה ממלאת את החזה שלי... טס!

לא משנה כמה שנים עברו, זו המחשבה הראשונה שעולה במוחי בכל פעם שמופיע אזור חיוג 212 בטלפון שלי. ג'אקס מכחכח בגרונו.

פאק! העבר, הוא כמו נחש פיתון שחונק אותי לאט.

"ריד... סליחה, אני יודע שהשעה מוקדמת." אחי נשמע עייף.

"מה קרה?" אני דורש לדעת.

"זה סבא איאן. אתמול היה לו התקף לב חמור ולא הצליחו להציל אותו. אתה צריך לחזור הביתה."

אשמה משתלטת עליי כשאני נושף את האוויר שלא ידעתי שהחזקתי בריאותיי.

ההקלה לאור העובדה שלשיחה הזו אין שום קשר לטס גורמת לי לשקוע בכיסא. אלוהים, אני באמת חרא של בן אדם.

"איך אבא מחזיק מעמד?" זה הדבר היחיד שעולה במוחי לשאול.

"אני חושב שכולם בהלם. רגע אחד, סבא צוחק, מחזיק במשקה. וברגע הבא, הוא מת."

"אני אקח את מטוס ה־G5. אהיה שם בערך עוד עשר שעות."

יד מלטפת את שערי, מבהילה אותי. ויקטוריה רוכנת אליי, הבושם שלה כמעט חונק אותי. "אני גם צריכה לארוז?"

איך שכחתי שהיא עדיין כאן? העבר, זאת הסיבה.

כל טעויות העבר שלי קשרו קשר נגדי, גוררות אותי בחזרה לחיי, לפני שהפכתי למפלצת.

ג'אקס שוב מכחכח בגרונו. "אני צריך להזהיר את כולם שאתה מביא מישהי?"

"לא." קולי קשוח. "אני מגיע לבד."

"טוב מאוד." שתיקה נשמעת מצידו השני של הקו. אני צריך לנתק אבל אני מחכה, אולי ג'אקס יגיד משהו שישפר את המצב.

תשפר את המצב!

"אני מתגעגע אליך, גבר. כולם מתגעגעים."

חסר תחושה אני מביט בקירות העירומים ומשיב בקול שקט, "גם אני, אחי, גם אני."