פרק 1
אני כמעט מדבר עם חתול
"אפשר לדעת מה אתם עושים?!"
איתמר ואני קפצנו. מייד ידענו שאנחנו בצרות.
המנהלת עמדה, ידיה על מותניה, ונעצה בנו מבט מאיים. נצמדנו זה לזה כדי להסתיר את מה שהיה מאחורינו, אבל זה לא כל כך הצליח.
"זוזו!" פקדה עלינו.
היא התקרבה ובחנה בתדהמה את הפסל של דוד בן גוריון, שניצב בחצר בית הספר, וכעת חבש לראשו כובע קש עם פרחים.
"זה מה שאתם עושים בזמן השיעור?" גערה בנו, ואיתמר ואני מיהרנו להרכין את ראשינו. לא מתוך בושה, אלא כי היא קצת ירקה עלינו, בלי כוונה. "עושים שטויות? מטיילים? וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה!"
"המנהלת," אמר איתמר, "המורה אישר לי לצאת לשירותים."
"ומה איתך, כפיר?" שאלה. "התעלולים וההברזות שלך הגיעו לי עד כאן. מה התירוץ שלך הפעם?! אל תגיד לי שגם אתה צריך לשירותים!"
נשמתי עמוק. היא צדקה. זו הייתה הפעם המי־יודע־כמה שנעדרתי מהשיעור. אבל היו לי סיבות טובות לכך, סיבות שאף מבוגר — ובטח שלא המנהלת — יכול להבין.
"מצטער," הודיתי.
"אז למה יצאת?"
היה לי קשה להסביר לה. האמת היא שאני לא יכול לשבת בכיתה כל כך הרבה זמן. ניסיתי, אבל אני מתחיל להירדם. ואם אני מצליח להתרכז במה שהמורה אומרת, ואז פתאום אני קולט איזה זבוב שמטפס בצד על הקיר, או שעיפרון נופל למישהו על הרצפה, אני ממש צריך להתאפק שלא לקפוץ ולגעת בזה. כאילו מישהו זורק אליי כדור ואני חייב לתפוס. ואז, אני שוכח את השיעור ואת מה שהמורה דיברה עליו.
המנהלת הרהרה לרגע. חריצים ארוכים נחרצו במצחה.
כשדיברה שוב, קולה היה שקט. "איתמר," אמרה, "תחזור בבקשה לכיתה."
איתמר הציץ לעברי. התחלתי גם אני לזוז.
"לא אתה, כפיר," אמרה המנהלת. "אתה נשאר כאן. יש משהו חשוב שעליי להגיד לך."
עונש? כרגיל אני נדפק.
איתמר עזב אותנו, לא לפני שהסתכל עליי ברחמים, ואז העיף שוב מבט בפסל. כי כובע הקש הזה בעצם היה שייך לו...
"עכשיו!" הדגישה המנהלת, והוא נבהל והלך.
המנהלת חיפשה על מה להתיישב והתיישבה על סוס־צעצוע קפיצי, שהיה קבוע באדמה.
"כפיר," אמרה בטון מבשר רעות, "תקשיב לי עכשיו."
ידעתי מה היא הולכת להגיד. מעיפים אותי מבית הספר. או לפחות מעיפים אותי הביתה לכמה ימים. כבר איימו עליי בעבר שיעשו זאת. צוות המורים כבר לא יכול לסבול אותי. גם כשאני נוכח בכיתה אני גורם לבעיות, וממש לא מעניין אף אחד מהם שזה יוצא לי לא בכוונה.
"כפיר," המשיכה המנהלת ואמרה, "קיבלנו החלטה לגביך, שיכולה להשפיע על עתידך. בתנאי שתשתף פעולה."
הרמתי אליה את ראשי. ואז, מזווית העין ראיתי משהו אחר.
מעבר לכתפה של המנהלת, הרחק מאחורי הגדר שהקיפה את בית הספר, עמדה אישה זקנה עטויה גלימה והתבוננה בנו. היא משכה את תשומת ליבי בגלל ציפור ענקית שישבה לה על הכתף, שנראתה כמו נשר. מצמצתי, חשבתי שאני לא רואה טוב. כמה אנשים אתם מכירים שמסתובבים ברחוב עם נשר על כתפם?
"אתה מקשיב לי?" התרגזה המנהלת.
"סליחה," החזרתי את עיניי אליה.
"אתה רואה? על זה אני מדברת. הפרעת הקשב וריכוז שלך. הבנתי מאימא שלך שהריטלין לא עוזר."
"לא," אמרתי. "הוא רק עושה לי כאבי ראש."
היא נשמה עמוק. הרחק מאחוריה הזקנה המוזרה עוד עמדה שם.
"אני רוצה לדבר עם אימך בקשר לטיפול מסוג אחר. טיפול מיוחד וחדשני, שרק ילדים מעטים מקבלים אישור להתנסות בו."
לרגע שכחתי מהאישה והנשר. "איזה טיפול?" נבהלתי.
"משהו ש... קצת שונה מלקחת כדורים."
לרגע ראיתי את עצמי בדמיוני שרוע על שולחן ניתוחים, וחבורה של רופאים במסכות גוהרים מעליי ומחטטים לי במוח עם פינצטות ומברגים.
"איזה טיפול בדיוק..." התחלתי לשאול שוב, אבל אז קפאתי במקומי.
כי מאחוריה, מעבר לסורגי הגדר, האישה החלה לדבר אל הנשר שישב לה על הכתף, והצביעה היישר לכיוון שלי.
אליי!
אוקיי, חשבתי באימה. זה כבר לא רק מוזר...
"מה, מה קרה?" שאלה המנהלת בעצבנות. היא קלטה את הפרצוף ההמום שלי וחשבה שאני מתבונן בה, כשבעצם הבטתי מעבר לכתפה. "זה בגלל מה שאמרתי? אין לך מה לדאוג. זה משהו חדשני ומיוחד שיעשו לך במעבדה של פרויקט וָאליס. הכול יוסבר לך כשתגיע לשם. רק תגיד לאימך להתקשר אליי. בסדר?"
היא קמה.
הזקנה מעבר לסורגי הגדר נרתעה.
"המנהלת!" קראתי והצבעתי לעבר הגדר.
היא יישרה את חולצתה. "כן?"
"יש שם..." התחלתי להגיד, אבל האישה פשוט זינקה משם ונעלמה בין המכוניות החונות. הנשר שלה פרש כנפיים ועף בעקבותיה.
המנהלת עדיין נעצה בי מבט שואל.
"לא חשוב," מלמלתי.
המנהלת נאנחה, אמרה לעצמה, "ידעתי," כאילו מעכשיו כל הפגנת בלבול או חולמנות מצידי תהיה הוכחה לכך שהיא צודקת במה שהיא חושבת עליי.
צעדנו בחזרה לבניין, כשאני מציץ שוב לעבר הגדר ומנסה להבין מי הייתה הזקנה המסתורית ההיא.
***
"זה היה יכול להיות גרוע יותר!" אמר איתמר.
זה היה בסוף יום הלימודים, איתמר ואני יצאנו מבית הספר, כשהתיקים שלנו על השכם, ואיתנו צועד לירן, חבר שלנו מהכיתה. הייתי די מדוכא בגלל העניין שהמנהלת דיברה עליו, אבל איתמר ניסה לעודד אותי.
"תאר לך שהיא הייתה מנחיתה עליך עונש מבאס באמת?" תקע לי מרפק. "יש לך מזל שזה רק זה! ואפילו לא נראה לי שזה עונש, להפך, אתה עומד לקבל פרס! יעשו לך טיפול ויהפכו אותך לגאון!"
"או לפחות לאחד שמסוגל להתרכז בשיעור יותר משש דקות," צחק לירן.
ניסיתי לחייך, אבל דמותה של הזקנה עם הנשר על כתפה לא הניחה לי. הייתה לי תחושה שהיא לא סתם עמדה שם, ושלא במקרה הסתכלה עליי, אלא שהיא באה במיוחד כדי לחפש אותי.
אלא אם כן אני סתם מדמיין והיא במקרה עמדה שם... עם נשר...
"כפיר," קטע איתמר את רצף הרהוריי, "שמעת מה שאמרנו?"
התנערתי. "מה?"
"לירן בדיוק אמר שהשבוע יש שוב תחרות כדורגל נגד הכיתה המקבילה. חסר לך שאתה לא מגיע!"
הנהנתי במרץ. בלהתרכז בכיתה אני אולי גרוע, אבל בריצות במשחקי כדורגל אני דווקא מצוין. המורה לספורט בעצמו אומר שיש לי חושים וזריזות של חיה. אני תמיד מצליח להעביר את הכדור לאורך כל המגרש בלי שיצליחו לחטוף אותו ממני, רק באמצעות ריצה בזיג־זג.
"אבל אפילו עם כפיר אנחנו תמיד מפסידים לקבוצה ההיא!" אמר לירן בעצב.
"זה רק בגלל שיש להם את יוליה, היא השחקנית הכי טובה בשכבה," עיווה איתמר את פניו.
יוליה הייתה הבת היחידה מכל הכיתות ששיחקה איתנו כדורגל. היא הייתה קצת יותר גבוהה מכולנו, והיחידה שהצליחה לרוץ יותר מהר ממני. איתמר שנא אותה בגלל זה.
"היא היחידה שמעיזה להיכנס לבית הרוחות ההוא," העיר לירן.
"הבית העתיק הזה עם הגדר מסביב?" שאלתי. צמרמורת עברה בגבי.
"ממש גיבורה," רטן איתמר.
זה כבר משהו שגם אנחנו לא היינו מעיזים לעשות. היה בשכונה איזה בית ישן ונטוש עם גינה מוזנחת, תריסים שבורים וגדר עשויה כפיסי עץ צפופים, שצמחים טיפסו עליה. הוא נראה כמו בית רוחות, ותמיד כשהיינו צריכים ללכת ברחוב ההוא היינו בוחרים בדרך עוקפת. יוליה הייתה האמיצה היחידה שהעזה להיכנס אליו. עוד סיבה מדוע החברים שלי, ובמיוחד איתמר, קצת קינאו בה.
"טוב, אז יאללה ביי, כפיר. ותחשוב מחשבות חיוביות!" הם נפרדו ממני בתחילת הרחוב שלי. "ספר לנו איך הלך בטיפול החדשני הזה שלך!"
נופפתי להם לשלום והלכתי, כשהמחשבות על הכדורגל ועל יוליה דוחקות הצידה את המחשבות על הטיפול במעבדה שהמנהלת מתכננת לי. צעדתי לי בדרך הביתה כשאני רגוע ונינוח.
ואז ראיתי אותם.
הם היו שלושה ילדים. ליתר דיוק, נערים. זיהיתי אותם, הם היו כיתה אחת מעליי. מגודלים כאלה, מסוג הילדים שנדחפים לפניך בתור בפיצרייה או משתלטים לך על מגרש הכדורגל. מסוג הילדים שאתה חושש להסתבך איתם.
ובאמת לא רציתי להסתבך, אז המשכתי ללכת. אבל העין שלי קלטה דבר נוסף. הם צחקו ואחזו בחבל שלקצהו היה קשור חתול. חתול לבן עם כתמים חומים. החבל היה כרוך סביב צווארו, אבל לא כמו קולר של כלב, אלא בצורה מכאיבה, חותכת, שנראה כאילו חונקת אותו.
הוא יילל בקול מעורר רחמים. הזנב שלו התפתל מצד לצד והוא ניסה למשוך את עצמו משם אבל לא הצליח, כי החבל נמתח בחוזקה בידיו של הילד הגבוה מבין השלושה ועוד יותר הכאיב לו. הילד צחק בלעג וחבריו צחקו איתו. החתול המסכן ניסה להשתחרר בכל כוחו, אבל ככל שניסה, הילד משך חזק יותר.
הרגשתי שכפות ידיי מתכווצות לאגרופים ובלי לחשוב הרבה עזבתי את השביל שבו צעדתי והתקרבתי אל הילדים המגודלים.
עצור, כפיר! אמרתי לעצמי, מה אתה עושה? הולך להגן על חתול? עזוב, הם ירביצו לך. אל תנסה להיות גיבור!
אבל רגליי כמו נעו מאליהן. פשוט לא יכולתי להישאר אדיש ליללות חסרות האונים שלו.
בתחילה הילדים לא שמו לב אליי, הם המשיכו להתעלל בחתול ולצחוק לניסיונותיו הנואשים להשתחרר. הם משכו את החבל חזק, נתנו לו ליפול על הארץ, ואז שוב משכו ושוב טלטלו את החבל. וכאשר החתול נפל על הקרקע בפעם השלישית והשמיע יללה קורעת לב, לא התאפקתי יותר.
"הֵי!" קראתי.
שלושת הנערים הסתובבו אליי בבת אחת. החתול בינתיים הסתבך לו בחבל והתפתל על הקרקע, כשהחבל נכרך סביבו.
"מה אתה רוצה?" הם נהמו.
נרתעתי אבל אזרתי אומץ והמשכתי להתקדם לעברם.
"תעזבו אותו!" אמרתי.
אין לי מושג מאיפה שאבתי את האומץ לדַבּר ככה. הרגליים שלי רעדו, כאילו אם מישהו ינשוף עליי עוד רגע, אני אתרסק תחתיי.
גם הנערים הופתעו. "סליחה?!" קרא הנער הגבוה בלעג. הוא שב ומשך בחבל, והחתול המסכן נגרר אחריו. "אתה לא תגיד לנו מה לעשות. עוף, עוף מכאן."
אבל אני לא יכולתי לזוז. ובטח שלא לפנות לאחור.
"הלו?" התרגז הילד הגבוה.
החתול נעץ בי עיניים מפוחדות. פתאום היה ברור לי שאני לא יכול ללכת ולהשאיר אותו כאן. המשכתי להתקרב אליהם.
הילדים הבינו שאני לא מוותר ואיבדו את סבלנותם. הם התקרבו אליי באיום.
"אם אתה לא עף מפה עכשיו," סינן הגבוה, "אתה לא רוצה לדעת מה יקרה."
הבטתי בחתול. ואז, משהו מוזר החל לקרות לי. כל גופי התמלא עקצוצים, הראייה שלי נעשתה מחודדת, האצבעות שלי התחממו ופתאום היה נדמה לי כאילו לא אני הוא זה ששולט בגוף שלי עכשיו, לא כפיר הילד, אלא... חלק אחר של כפיר. כמו מתוך חלום.
ויחד עם התחושה המוזרה בא גם גל של אומץ. כל הפחד שלי נעלם, כאילו לא הייתי אחד מול שלושה. הרגשתי חזק, כאילו אני יכול ברגע זה לזנק אל הקרב ולנצח את כולם.
וככה זינקתי פתאום קדימה. והילדים המופתעים קפצו לאחור.
"מה... מה יש לך?" צעק הילד הגבוה.
הוא משך בחבל בכוח כזה, שהחתול השתטח כולו על הארץ ופרץ ביללה — ואני קפצתי ואחזתי בחבל.
"תעזבו!" סיננתי.
"מה..." הילד רעד.
"אמרתי, תעזבו!" סיננתי שוב, והקול שלי בכלל לא נשמע כמו קולי, אלא כמו רשיפה של חתול תוקף.
הילדים נסוגו. זה היה משהו בהתנהגות שלי, בקול שלי. באופן שבו נעצתי בהם את עיניי.
"מה זה?!" הזדעק אחד מהם.
"הלו, תתרחק מכאן!" צעק השני.
המשכתי להתקדם לעברם, בעצמי לא יודע איך. כל הגוף שלי להט מאש הלחימה. והם נבהלו, הם כל כך נבהלו שהילד הגבוה אפילו שמט בבת אחת את החבל שאליו היה קשור החתול הלבן־חום. והחתול לא בזבז רגע, ומייד זינק וברח שם, כשהחבל הקשור לצווארו נגרר מאחוריו על הרצפה כמו זנב נוסף, ונעלם בין הפחים.
"בוא'נה, אתה..." צעק הילד לעברי. הוא כל כך זעם על תבוסתו שהחליט להתגבר על הפחד, והחל לעשות צעד מאיים לעברי. "הכול בגללך, מטומטם!" הוא שלח את ידו לתפוס בכתפי.
באותו רגע זינק מבין הצללים חתול שחור היישר אל מרפקו של הילד, ושרט אותו. הילד צעק ונפל אחורנית. החתול השחור הסתכל עליי לרגע, כאילו הוא מחליף איתי מילים בלתי נשמעות, והסתלק מעבר לגדר.
"אי!!!" צעק הילד הגבוה, כשהוא אוחז במרפקו.
שאר הילדים עמדו ובהו בי. פשוט בהו, כאילו הייתי חייזר. רק לפני רגע נהמתי עליהם כמו איזו חיית פרא, ופתאום החתול השחור תוקף את הילד הגבוה כאילו כדי להגן עליי.
הסתובבתי והתחלתי לרוץ, כשהילקוט מיטלטל על גבי והילדים מאחור צועקים שאעצור. כמובן שלא עצרתי. רצתי לאורך הרחוב, ולא הפסקתי, עד שהייתי קרוב לבית שלי.
רק אז האטתי והתנשפתי. הייתי עדיין מבולבל ממה שקרה. מה בעצם התרחש שם? מה אירע באותם רגעים שבהם התעמתתי איתם? משהו קרה לי, הציף אותי מבפנים, החושים שלי נעשו חדים, הרצון לתקוף. כאילו לא הייתי בן אדם, אלא משהו אחר.
ואם לא די בכך, שמעתי פתאום קריאה: "כפיר!"
זאת הייתה הזקנה. אותה זקנה שראיתי היום בבית הספר. היא התנשאה מעליי, והייתה גבוהה יחסית לאישה זקנה, והנשר שלה ישב על כתפה. כעת מקרוב יכולתי לראות שהיא אומנם זקנה, אבל מטופחת ונאה. היא התקרבה אליי, נעצה בי עיניים בצבע טורקיז, הושיטה את אצבעה והניחה אותה על מצחי.
"אתה של סָארָאבי..." מלמלה.
בהיתי בה, ולא הייתי בטוח אם היא זקנה שיצאה מדעתה, או שהיא סתם זקנה שמנסה לעבוד עליי עם משפטים מטורללים. מאיפה בכלל היא יודעת את השם שלי?!
"סא... מה אני?" שאלתי.
"אתה סאראבי," היא ענתה. "ידעתי."
הנשר שלה תקע בי עיני נץ. היא המשיכה לדבר: "תיזהר, ילד יקר. הם יבואו לקחת אותך."
חשבתי שהיא מדברת על הילדים ההם, אז הסתובבתי לראות אם הם רודפים אחריי, אבל היא אחזה לי בסנטר וסובבה את פניי בחזרה אליה.
"לא הילדים!" קראה.
"אז מי?" מלמלתי.
אבל היא רק המשיכה ללחוש, "תיזהר."
הפניתי את ראשי שוב לאחור, בודק שאלה לא איתמר ולירן שעומדים שם וצוחקים עליי כי הם שותפים למתיחה הזאת, אך הם לא היו שם. אז החזרתי את ראשי כדי לשאול את הזקנה על מה היא מדברת, ומי אלה שעלולים "לבוא לקחת אותי", אבל הזקנה נעלמה.
והנשר המריא מעליי, והתעופף לשמיים.
