חף מפשע

פרק 1
תומר

השעה שש בערב ומהקומה העשרים ושתיים במגדלי עזריאלי האנשים נראים קטנים מאוד. פנסי המכוניות מרצדים על הכבישים וענני גשם של סוף החורף מכסים את השמיים. אנשי העיר מתכנסים בביתם ואני עדיין במשרד, נשען על החלון הפנורמי, מביט בשולחן הישיבות הגדול מעץ מהגוני שעומד במרכז החדר וחושב לעצמי עד כמה אבא היה גאה בי. אני בן ארבעים ושלוש, מנכ"ל חברת בנייה 'בית לכול', בעל משרד מפואר במרכז תל אביב והכי חשוב — אני עובד עם השכל ולא עם הידיים, כמו שהוא חלם תמיד.

"ערב טוב," נשמע קול גברי. יורם ויריב נכנסים למשרד.

"נקווה שיהיו בשורות טובות," לוחש יריב ליורם.

"תכף נדע," יורם עונה.

"שבו ונתחיל," אני משתיק אותם.

את יריב הכרתי כאשר ייצג אותי בפרויקטים הראשונים בעיר. הוא עורך דין מצליח בעל חוש שישי מפותח לעסקים. לאחר כמה פעמים שבהן הצטלבו דרכינו החלטנו שאין טעם להתחרות ואיחדנו כוחות ומאז הוא עורך הדין של החברה ומשנה למנכ"ל.

"שלום לכולם."

דלת הזכוכית נפתחת וולדימיר נכנס. ולדימיר הוא היחיד שנמצא איתי מתחילת הדרך. גם כאשר לא היה לי שקל בכיס הוא נשאר לצידי, נאמן תמיד. "תצטרף בזריזות, אני רוצה להתחיל."

"הבאתי את החוזים, הם מוכנים לחתימה." הוא מחייך אליי ומתקדם אל יריב, נעצר ליד כיסאו, מניח את כף ידו על כתפו ושולח אליי קריצה. "יריב, תתקדם, הבטן שלך דוחפת אותך הרחק מהשולחן." הוא מגחך ומניח מולו את החוזים. "אתה צריך לחתום כאן, ליד חתימתו של תומר."

"בשבילך אני עורך דין יריב," הוא מתקן אותו ומגרד את הקרחת.

"איך הוא אוהב את התואר שלו," עוקץ ולדימיר וצוחק.

"אתה האיש שאני צריך, הכיסא שלך מוכן." אני מחווה לעבר הכיסא הפנוי שלצידי. ולדימיר מתיישב ולוחש, "תבדוק שלא שכחנו כלום."

אני מרכיב את משקפי הקריאה, מקמט מעט את מצחי ומרפרף בעמודי החוזה בזריזות, משלב את אצבעותיי בזמן הקריאה. אני מרים את עיניי ומביט סביב השולחן בגאווה, באנשים שאספתי בדרכי להצלחה. אומנם הם עובדים עבורי, אבל הם ממש כמו משפחה. בתחילת דרכי העסקית האמנתי שעדיף להיקשר פחות לאנשים שעובדים סביבי כדי שהרגש לא ישפיע על ההחלטות העסקיות, אבל החיים לימדו אותי שאפשר להכניס למעגל מצומצם כמה אנשים, שהופכים עם הזמן למשפחה.

"אספרסו, מישהו?" ערן מתפרץ לחדר הישיבות ונעצר כאשר מבחין בכך שהשולחן כמעט מלא. "איחרתי?"

"אחרי שאיחרת אתה שואל?" אני מקניט ומדפדף בפרטי החוזה בלי להרים את ראשי. מזווית עיני אני רואה את יריב מציץ ברצף הודעות שמשמיעות צלילים כשהן מקפצות על מסך מכשיר האייפון שלו ולוחש ליורם, "נמתין להן עוד שתי דקות, הן מאחרות כרגיל."

"למי להכין אספרסו קצר?" ערן נעמד ליד המכונה.

"תכין לי," יריב עונה.

"גם לי," מבקש יורם בלי להרים את ראשו מטבלאות המאזנים הצבעוניות. ערן מגיח מאחורי יריב, מניח על השולחן את כוסות הזכוכית הקטנות וריח האספרסו ממלא את חלל החדר.

"מתי תגיע בזמן?" יורם מעיף לעברו מבט מזלזל. ערן מתיישב מולו ומשיב בחיוך, "אתה לא מתכוון להפסיק ללחוץ על כפתורי המחשבון ולשתות את הקפה שלך?"

"יורם הוא חשב החברה והאיש הכי רציני כאן. בזכותו שקל אחד לא הולך לאיבוד," מגבה אותו יריב.

ערן מסתכל עליו במבט מבודח. "אם הוא היה במערך האבטחה לא הייתי נותן לו לשמור על כוס מים." פתאום הוא מזנק בבהלה ונועץ בי מבט לחוץ, "לעזאזל, איפה שמתי את מפתחות המכונית שלך?" הוא מחפש בכיסי מכנסיו.

"אם איבדת את המפתחות כדאי שתפתח את החלון ותקפוץ," אני אומר.

"מצאתי, מצאתי," הוא מרגיע אותי, "אתה יכול לסגור את החלון, לא אקפוץ היום." הוא צוחק ומתיישב בחזרה בכיסאו, נושם לרווחה.

"קדימה, מספיק ברברת, אפשר להמשיך?" אני שואל בקשיחות. שקט משתלט על החדר. "אני מבין שכן. רגע, איפה ליאל ויאנה?" אני שואל. כולם מחליפים מבטים.

"יאנה מתעכבת בעירייה, מגישה את התוכניות לביצוע," ערן שובר את השתיקה.

דלת חדר הישיבות נפתחת וליאל נכנסת. "סליחה על האיחור."

היא מתנשפת ובצעדים קטנים ומהירים תופסת את מקומה ליד השולחן.

"לא משנה כמה פעמים אראה אותה ביום, תמיד אשאר פעור פה," לוחש לי ולדימיר, חיוך סוטה נמרח על פניו.

ליאל היא מנהלת המשרד. יש לה גוף מושלם והיא נראית כאילו נלקחה מסרט הוליוודי. ירכיה עגולות, החזה שלה טופל על ידי הפלסטיקאי הטוב ביותר, עיניה ירוקות, אבל יותר מכול, היא חרוצה כמו נמלה. אני יודע שכולם חושבים שהיא נמצאת בחברה בגלל היופי שלה או מפני שזיינתי אותה, אבל מה שחושבים לא רלוונטי; בחרתי אותה כי היא יודעת מה היא רוצה והיא יסודית להחריד. כבר בפגישתנו הראשונה, כשעוד הייתה מנהלת המשרדים של המתחרה, מיקי לוין, המנכ"ל של 'בונים מהר', היא כתבה לי ברוב חוצפתה 'מחר אני מתחילה לעבוד אצלך'. פשוט כך — קבעה עובדה ומאז מוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש.

"עכשיו אפשר להתחיל." מחייכת ליאל ומתיישבת לצידו של ולדימיר.

"מצוין." אני שומר על טון ענייני. "ביום שבו הבנתי שאני יכול לעשות אקזיט מרכישת בתים ישנים במרכז הארץ, משדרוגם וממכירתם, הפכתי לנדל"ניסט ועזבתי את קריית שמונה. התחלתי לבד, שלב אחר שלב, ואז הבנתי שכדי להצליח צריך משפחה ומאז פעם צירפתי אח אחר אח למשפחה שלנו." אני מסתכל על כולם ומצביע על ערן, "קודם אותך." ואז אני מצביע על יריב. "ואז אותך. בכוחות משולבים הפכנו את החברה לאימפריית נדל"ן. אומרים שהקיץ הוא זמן מעולה לבנייה, לכן בחורף חשוב לבצע את העסקאות הטובות ביותר. אני שמח לבשר לכם שהיום סגרנו סופית את פרויקט פלורנטין בהשקעה של עשרה מיליון נקודה שבע, ונהפוך את בלוק ארבע מאות לפנינה נדל"נית שתכניס לנו רווח נקי של שישה מיליון שקלים בסיום הפרויקט."

מסביב לשולחן נשמעות קריאות עידוד ומחיאות כפיים.

"העסקה מאושרת וחתומה?" אני מסתכל על יריב, ממתין לאישורו הסופי. יריב מהנהן.

"ליאל תחלק לכם את החומר בצורה מסודרת וכל אחד ילמד את החלק שלו בפרויקט. אני נותן לכם ארבעה ימים כדי לבדוק שאנחנו מוכנים לביצוע השלב הבא ותזכרו, כל זה לא היה קורה בלעדיכם. יורם," אני קורא, מושך את תשומת ליבו מהטבלאות הבלתי נגמרות, "תבדוק מול הבנק איך אנחנו מעבירים בהקדם האפשרי את החלק השני של המקדמה וקדימה — יוצאים לדרך."

"נו, אפשר לפתוח בקבוק שמפניה?" ולדימיר שואל.

"כמו תמיד, מחפש סיבה לשתות. אפשר להוציא את האדם מקריית שמונה אבל לא את קריית שמונה מהאדם," לוחש לי יריב במבט מזלזל, "אני לא יודע מה מצאת בו."

"אולי כשתצא מהחליפה שלך ותרד לעם, תבין," אני עונה בתקיפות, "תזכור, ולדימיר אחי." אני מפנה את מבטי אל ולדימיר. "יש לנו עוד דרך ארוכה. בואו נסיים את ההכנות ולאחר מכן נשתה לחיים. זה לא אומר שאתם לא יכולים לשמוח, אך את החגיגה נשמור להנחת אבן הפינה. יאללה, חברים, שיהיה לנו ערב נעים, אתם משוחררים," אני מכריז בחיוך מזויף. ולדימיר ויריב מתנהגים כמו חתול ועכבר, והיריבות הזאת מטריפה אותי. "ולדימיר, תישאר פה." אני לוחץ על רגלו, מונע ממנו לקום ואז ניגש אל החלון הענק ומסיט מעט את הווילון. יופייה של העיר תל אביב מעניק לי שלווה. "כולם יצאו?" אני שואל את ולדימיר בגבי אליו.

"כן, בוס."

"הדלת סגורה?"

"סגורה," הוא מאשר.

"יופי, תפתח את השמפניה," אני פוקד בחיוך, וכמו שני ילדים אנחנו מתגלגלים מצחוק. אצלנו כל סיבה היא סיבה למסיבה.

"יש פה רווח עצום," הוא מציין.

"אכן כן, זו עסקה מעולה." אני מתיישב על הכיסא, מותח את רגליי ומרים אותן על שולחן הישיבות, בידי כוס שמפניה ורודה ומבעבעת. "מי היה מאמין שנגיע לכאן? איך שני ילדים שאפילו לא סיימו את בית הספר ושאף אחד לא האמין בהם טורפים את העיר הגדולה? לחיים, אח שלי." אני משיק את הכוסות שלנו.

"לחיים," הוא מריע וממשיך את נאומי בנאומו הקבוע, "אני זוכר איך לפני פחות מעשור, כשהייתי בן שלושים עם חובות כבדים מהימורים ונרדף על ידי מלווים בשוק האפור, תמכת בי. זה היה רגע לפני שתכננתי למכור את בובי, כלב הבולדוג חסר העין שמצאתי משוטט ברחובות העיר." הוא שותה מהשמפניה. "בובי היה כל עולמי, אבל ההימורים הכניסו אותי לבור ללא תחתית. רק שעתיים לפני שהגיעו הקונים לקחת אותו קיבלתי ממך שיחת טלפון, בדיוק ברגע הנכון. אח יקר, הצעת לי עבודה חלומית. מאז אני אסיר תודה לך. הצלת את חיי ואת חייו של בובי. בזכותך הוא יושב על הרבה הרצלים."

אנחנו צוחקים כי את המילה 'הרצלים' אמרנו יחד. כבר שמעתי את הנאום הזה עשרות פעמים השנה. אני מניח את גביע השמפניה על השולחן, לא לפני שאני לוגם לגימה אחרונה, מאושר עד השמיים. אני מוריד את רגליי, מרים את תיק הספורט ואומר, "קדימה, אחי, שתינו מספיק. מחר צפויה לנו הרבה עבודה. זו רק ההתחלה, ואל תשכח לנעול את המשרדים אחריך." אני קורץ ויוצא מחדר העבודה, מחזיר אל פניי את ארשת איש העסקים בעל החיוך הממזרי.

אני דוהר על איילון ב'פורשה' השחורה שלי, אוחז בחוזקה בהגה כמאלף סוסים שמנסה להשתלט על סוס פרא. גשם זלעפות יורד והכביש מוצף. אני עוקף בדרכי שלוליות בניסיון לא להחליק. מחוגי שעוני מראים שהשעה רבע לתשע בלילה. צלצול הטלפון שובר את השקט והשם האהוב עליי מופיע על צג הדיבורית.

"מאמי, יש בשורות טובות?" שואל אותי קול נשי רך ומלטף מהצד השני.

"אני בדרך אלייך."

"אז יש בשורות טובות?" היא מתעקשת.

"יש בשורות טובות, אני בדרך, נדבר בעוד כמה דקות, כשאגיע."

אני מסתכל במראה הקדמית ומחייך לעצמי חיוך שבע רצון. רטט בכיס מכנסיי מודיע על הודעה נכנסת. אני שולף את הטלפון הנייד בכוח ומתבונן בצג.