פרק 1
"תתעלם," אמר הנער צהוב העיניים. "תתרכז באבן, רק היא חשובה." הוא הושיט אליו את כפות ידיו, אצבעותיו משולבות זו בזו. בעיניו נצצה הבטחה חדשה. "בוא, קח אותה."
זה השלב שבו האצבעות נפרדות והאור הכחול מזנק מבעדן, אבל הפעם זה לא קרה. הצפצוף המוזר חזר ועצר את הכול. מאין הוא מגיע? הוא התיק מבטו מכפות ידיו של הנער והתבונן בחדר שמאחוריו. המקום נראה כמו שזכר מעשרות, אולי ממאות הפעמים הקודמות שביקר בו: אותו שולחן עץ רחב, אותה ספרייה עמוסת ספרים, אותה דלת חומה. גם בתוכו היתה אותה תחושה מוכרת של ציפייה מהולה בחשש. ובכל זאת משהו היה שונה. הצליל הזה. הוא בטוח ששמע אותו בעבר, אבל לא פה. לא בחדר הזה. לא מול הנער שדומה לו כל כך, שעיניו הצהובות שידרו כעת חוסר סבלנות.
"בוא וקח אותה." האצבעות נפרדו בפתאומיות זו מזו והאבן הכחולה נחשפה. שוב הציף אותו הזוהר הכחול, משכיח ממנו כל דבר אחר, שוטף את כל כולו מבפנים ומבחוץ. רק עיני הנער, הכפיל שלו, נותרו צהובות. הוא שלח אצבע מהססת, מקווה. הנער מצדו הושיט אליו את כפות ידיו, אגודליו מקופלים, יד ימין מונחת באלכסון על יד שמאל ומעליה האבן. "בוא וקח אותה," לחש, ידיו כה קרובות, כמעט נוגעות בו. הוא מעולם לא היה כה קרוב לאבן. האם יצליח? האם זה באמת קורה?
טאק!
אצבעותיו נתקלו במראה הקרה. האבן נותרה בידו הימנית של הנער כמו תמיד, קרובה ובלתי מושגת. "חכה!" קרא אחר הדמות ההולכת ונעלמת, "אני חייב לנסות שוב. חייב!"
הנער עוד ניסה להגיד משהו לפני שנעלם, אבל דבריו לא נשמעו, שכן הצפצוף המוזר חזר, חזק ועיקש, והשתלט על הכול.
אלירן פקח את עיניו בפתאומיות, בדיוק ברגע שבו נשמע שוב צליל קבלת ההודעה בטלפון שלו. שעון הקיר הצביע על השעה שלוש וחצי אחר הצהריים. הוא שלח יד מנומנמת לטלפון, הביט במסך והתיישר. "'סאומו." 25 שיחות שלא נענו, 38 הודעות טקסט ושתי הודעות קוליות. מה קרה? פרצה מלחמה בזמן שישן?
רוב ההודעות היו מנטלי. הוא טרח לקרוא רק את שתי הראשונות ששלחה:
"בוקר טוב, נסיך יפה שלי, התעוררת כבר?"
"נו, מה קורה? אתה מתכוון לקום היום? הבטחת שתבוא אלי!"
שאר ההודעות שלה, ניחש בלי לטרוח לקרוא אותן, רצופות בהאשמות, בגידופים, באיחולי מוות ובבקשות מחילה — בדיוק בסדר הזה.
לעומת נטלי הצפויה, ההודעות ששלחו החבר'ה היו שונות מהרגיל:
"תחזור אלי דחוף!"
"אל תשאל איזה בלגנים."
"תבוא למיכאל איך שאתה קם, זה חשוב!"
"יש בעיות, אתה חייב לבוא."
ההודעה של תומר היתה אמנם קצרה:
"הפעם הסתבכנו."
אבל דווקא היא נראתה לאלירן מבוהלת מן האחרות. היתה לו הרגשה שהוא יודע במה מדובר. נראה שהסיפור המטופש מאתמול עדיין לא נגמר, אבל לא היתה לו שום כוונה להיסחף עם ההיסטריה שלהם. הוא הקשיב להודעה הקולית של סבתא: "רני, הלכתי לקניות עם קרן, אני עוד מעט חוזרת. חיפש אותך איזה אחד, אלי או אבי, לא ממש זוכרת. אני מקווה מאוד שלא הסתבכת בשטויות הרגילות שלך. בכל אופן, אם אתה יוצא, אל תחזור מאוחר. מזכירה לך שמחר יש בית־ספר ואני לא מוכנה להעיר אותך בבוקר בעצבים. אל תשכח שהבטחת לי..." הוא כבר לא ידע מה הבטיח לה, שכן ההודעה נקטעה. לא שזה משנה, הוא מבטיח לה בערך עשרים הבטחות חדשות ביום, אך כולן חסרות ערך.
ההודעה הקולית השנייה היתה אמנם ממספר שלא הכיר, אבל אלירן זיהה את הדובר מיד. מי פה בסביבה לא מכיר את הקול הזה? "אלירן נזרי? זה חיים דוידוב. תגיד, מה חשבת, יא זבל, שתביאו מכות לאחי הקטן ושתגנבו לו ת'קרשים ותצאו מזה בלי עונש?! לא יודע מה אלי אמר לכם, אבל שיהיה ברור שמבחינתי הסיפור ממש לא נגמר! אִתי ועם המשפחה שלי לא מתעסקים! ניפגש מחר באחת ליד בית־הספר שלך, ותיזהר להבריז. אתה והחברים שלך. סאלאמת."
***
"למה יש לי הרגשה ששוב הסתבכת בצרות?" סבתא בחנה אותו בעיון למחרת, כשצחצח שיניים. השעה היתה שבע וחצי. הוא הלך לישון קרוב לארבע לפנות בוקר והתעורר בעצמו, בלי שהיא תצטרך להתאמץ להעיר אותו. משהו בטח קורה פה.
אלירן ירק לכיור את שארית הנוזל שבפיו, בלבו קללת ייאוש. מילה הוא לא אמר לה, אפילו לא רמז, וכבר נלכד על מסך המכ"ם שבתוך הראש שלה. "בחייאת, סבתא, בלי חפירות על הבוקר. הרגע התעוררתי, עוד לא עשיתי כלום, וכבר את אוכלת עלי סרט?!" רק אלוהים יודע איך תמיד היא מצליחה להריח מרחוק את ההסתבכויות שלו.
בלילה ישבו כולם מדוכדכים אצל מיכאל בחצר, מעשנים סיגריה אחר סיגריה.
"צאו מזה," התנער לבסוף אלירן. "יהיה מה שיהיה, אנחנו נתמודד. בסך הכול עניין של כמה קרשים. לא לרמה שלנו בכלל להתעסק עם זה. מחר נסגור את הסיפור." הרגיזה אותו העובדה שיום אחרי ל"ג בעומר הוא עדיין נאלץ לטפל בספיחים של תקרית מיותרת, שהוא כלל לא אחראי לה. השנה הוא בכלל לא רצה את כל ההתעסקות עם המדורה הילדותית הזאת, אך ברגע האחרון שכנע אותו תומר לקיים בכל זאת את מצוות החג. תומר הוא גם שהוביל את האחרים במבצע ציד הקרשים, והוא שהחטיף מכות לילד שהגן בעקשנות על אוצרות העץ שלו. אז איך, לעזאזל, יוצא שגם הפעם הוא, אלירן, נושא באחריות למה שקרה? איך היה יכול לדעת שמכל הילדים בשכונה דווקא עם האח הקטן של חיים ואלי דוידוב תומר בחר להסתבך?
חיים במעצר בית, ולכן אלי, האח המסוכן פחות, בא לסגור חשבון עם החבורה ועם מנהיגהּ. מבחינתו זה לא היה אמור להיגמר בטוב. על פגיעה בכבודה של משפחת דוידוב משלמים ביוקר, אבל הדברים התנהלו אחרת. לשון הקסם של אלירן שכנעה אותו שמדובר באי הבנה מצערת. בסופו של דבר מה שהתחיל באיומים, הסתיים בלחיצת יד גברית מאולצת. אבל עם חיים, האח הבכור, זה כבר לא יעבוד, בזה אין לאלירן ספק. אותו לא יצליחו לתמרן. גם שאר החבר'ה הבינו את זה היטב.
"תשמע, אלירן, האחים האלה מטורפים," אמר גיא, "מספיק שיבואו עם בני הדודים המפגרים שלהם ועם שאר היצורים שמסתובבים אִתם, והלך עלינו. רק חיים לבד יכול להוריד כמה מאִתנו, אם תפסנו אותו ביום עצבני, ואל תשכח שאנחנו רק שבעה ילדים, וגם אם נוסיף את שאר החבר'ה מבית־הספר של אושרי, עדיין הם יותר מאתנו והם גם גדולים יותר."
התזכורת החוזרת ונשנית של מאזן הכוחות החלה להימאס על אלירן, שידע היטב על יכולתם של הדוידובים לארגן ולהניע ללא קושי את גדוד חייליהם המסור גם בלי שיטפטפו לו את זה באוזן כל חמש דקות.
"אולי תסתום כבר אתה והלחץ שלך?" התפרץ, "אני אומר לכם שיהיה בסדר. אז נחטוף קצת. מה יש? לא נמות מזה. העיקר שאף אחד לא בורח. ברור? ושכל אחד יביא מה שצריך להביא!"
לא היה צריך לפרט מה להביא. חלק מציוד החובה של אירועים כאלה מוחבא מאחורי אולם הספורט של בית־הספר עוד מהקטטה הקודמת שלהם. לא משהו שסבתא אמורה לדעת עליו.
אבל הסבתא הזו, עם החושים שלה, היתה יכולה להיות בלש במשטרה. הוא חייב להיזהר.
"תבטיח לי שאתה לא מסתבך היום בכלום."
"נו, את לא מתכוונת לעזוב אותי במנוחה?!" גלגל עיניים כעוסות כלפי מעלה. "לא יודע מה את רוצה ממני. הכול בסדר. מבטיח."
היא לא נרגעה, אבל הניחה לו להתארגן לבית־הספר בלי להציק.
כעבור חצי שעה עמד מקולח ולבוש ליד הדלת, תיק בית־ספר תלוי ברישול על כתפו. "יאללה, זזתי, סבתוש," התאמץ להיראות שגרתי כמו כל תלמיד שיוצא מביתו ליום לימודים. אם עיני הרנטגן שלה לא קלטו את הסכין הקטנה שטמונה במעמקי תיקו, ייתכן שהצליח לשכנע אותה במאמציו.
היא רדפה אחריו במדרגות.
"לא לקחת כסף לאוכל." דחפה לכף ידו שטר של חמישים ובחנה אותו שוב באותו מבט מוטרד.
אם הוא שכח כסף לאוכל ולסיגריות, משהו לא בסדר. המחשבה היתה כתובה על פניה מפורשות.
"בבקשה אל תסתבך."
"די, סבתא." הוא חיבק אותה במהירות והלך.
למזלם אף אחד לא הבריז. אלירן הביט בחבריו החוצים זה אחר זה את שער בית־הספר. על פני כולם היתה ארשת מתוחה ומלאת ציפייה. הם נעמדו לידו, מביטים במבנה הישן, לא מאמינים שאכן הטריחו עצמם לבוא לפה לקראת סוף שנת הלימודים.
"יאללה שייגמר כבר היום המסריח הזה!" רוני, כמו שאר חבריו, לא היה רגיל להגיע לבית־הספר בשעות כאלו. אלמלא הפקודה של אלירן קרוב לוודאי היה עכשיו מחובק במיטה עם הטובה שבכריותיו. "חסר לו למניאק שהוא לא יבוא לפה בסוף." הבעת פניו העידה שדווקא קיווה שכך יקרה.
נראה שהופעתה המוקדמת והלא שגרתית של חבורת אלירן נזרי בהרכבה המלא גרמה להרבה ראשים להסתובב במסדרונות בית־הספר, ולהרבה יותר לשונות להשתחרר. עד השעה השלישית ידעה כל חטיבת הביניים "דגן" על העומד להתרחש.
בסוף השיעור הרביעי הופיע בני ברקו ועיכב את אלירן ביציאה מהכיתה.
"יש שמועות שהולך להיות פה שמח אחרי הלימודים. זה נכון?" הוא נעץ מבט חוקר בנער, וזה הישיר אליו מבט שלֵו.
"נו, ואיך זה קשור אלי?"
"לא אמרתי שזה קשור," הצטדק, כאילו מילות האישום לא היו רשומות בהבלטה על פרצופו, "אבל מתוקף תפקידי כאחראי משמעת בבית־הספר אני מזהיר אותך, שלא כדאי לך שזה יהיה קשור אליך או אל החברים שלך! הייתי ברור?"
אלירן חייך. "היית ברור, ברקו, אבל אם אנחנו כבר מדברים גלויות, תרשה לי להציע לך שבמקום ליפול סתם על תלמידים תמימים שלא עשו כלום, לך תחפש ריגושים אחרים. אתה יודע שאני לא התלמיד היחיד בבית־הספר הזה, נכון?"
"אה, כן?" ברקו בחר שלא לאמץ את העצה, "ואני מציע לך, אדון אלירן נזרי, להיזהר ממני. הקרדיט שלך אצל המנהלת נגמר כבר מזמן, כידוע לך. כך שלטובתך רצוי מאוד שבחודש שנשאר לך ללמוד כאן תשמור על הפה שלך ותתרחק מצרות, מובן?"
"ברור, ברור." 'אלוהים, חבל לבזבז זמן סיגריה על האפס הזה.' "אני יכול לצאת להפסקה?"
ברקו הניף אצבע מאיימת והלך לדרכו.
'עוד אחד שחושב שיכול לאיים עלי,' מבטו האפל של אלירן ליווה את הדמות המתרחקת. 'אל תדאג, ברקו, קודם נגמור את הסיפור עם דוידוב, ואחרי זה תקבל ממני מתנת פרידה בלתי נשכחת, חתיכת מלשין מניאק מתלהב!'
האיום המפורש של ברקו והידיעה שכל העולם ואשתו, פחות או יותר, כבר נמצאים בתמונת הקטטה המתעתדת להתקיים, לא שינו במאום את התוכנית המקורית. עם הישמע הצלצול של סוף השעה החמישית צעדו אלירן וחבריו לכיוון מגרש הכדורסל ונעמדו במרכזו, מאוגדים בקבוצה אחת צפופה. מאחוריהם עמד קהל שמנה עשרות תלמידים סקרנים. כולם ידעו שהפעם מדובר במכות מהסוג המשובח ביותר, מאלו שאף פעם לא נגמרות בטוב.
'זה באמת לא ייגמר בשקט,' חשב אלירן כשקלט את חיים ואת אלי דוידוב מצדה האחר של הגדר, מסמנים לחייליהם להתחיל לנוע קדימה. חבורתו, קטנה בגיל ובכמות, זעה במקומה בחוסר נוחות.
"תנסה לדבר אִתם?" תומר ידע שהוא יחטוף יותר מכולם, אם העניינים ייצאו משליטה.
הוא הניע את ראשו מצד לצד. "היום לא." מבט אחד על הפרצופים הרציניים שמולו הספיק לו כדי לדעת שהם לא נמצאים עכשיו במצב של הקשבה. "חבל על המילים. יש זמן לדיבורים ויש זמן למלחמות. בואו נגמור עם זה."
עשרות זוגות עיניים עקבו בדריכות אחרי החבורה הגדולה, שנכנסה למגרש וחצתה אותו בהליכה אטית. היו שהבחינו בקרשים המוכנים לפעולה, בניצוץ סכין אחד או שניים ואפילו בשלושה לומים אימתניים שרק חיכו לאות.
בתיאום מושלם נעצרו האורחים והסתדרו בשורה ארוכה מול החבורה של אלירן. רחש עבר בקרב קהל התלמידים.
חיים דוידוב, מצולק, שרירי ואפל מבט, אימת השכונה, העבריין הצעיר שעוד לא מלאו לו שמונה־עשרה, וכבר שמו נישא בכבוד מהול בפחד בפני כול, התקדם בצעד אחד.
"נזרי, איפה אתה מתחבא? בוא לפה!"
אלירן צעד קדימה גם הוא ונעמד מולו.
שקט.